פרשת קֹרח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת קֹרח במשכן הכוונה

"ויקח קֹרח, בן יצהר בן קהת בן לוי; ודתן ואבירם בני אליאב, ואון בן פלת בני ראובן.
ויקמו לפני משה, ואנשים מבני ישראל חמשים ומאתים, נשיאי עדה קראי מועד, אנשי שם.
ויקהלו על משה ועל אהרן, ויאמרו אלהם רב לכם כי כל העדה כלם קדשים, ובתוכם יהוה;
ומדוע תתנשאו, על קהל יהוה. וישמע משה, ויפל על פניו"
(במדבר טז', א'-ד')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת קֹרח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

פרשת קרח פורשת לפנינו שאלת עבודה מאוד עקרונית כלפי כל האנושות,
שמתעורר בה הרצון להתקרב אל הנוכחות, החיבור הקרוב ביותר של בן האדם, אל אלוהיו.
הכלי מחפש את נקודת המגע בינו לבין האור, באופן כזה שהוא אינו מודע לרצונות לקבל,
שכרוכים בחשיבות עצמית, אבל עדיין מסווים את עצמם, ביודעין או שלא ביודעים, בבקשת קדושה.
הכמיהה שמתבטאת אצל קרח, היא שאלה שכל אחד ואחד שואל –
למה אני לא יכול לעשות לכונן מערכת יחסים אישית נשמתית עם הבורא, באופן ישיר?
בשביל מה אני צריך הקבוצה? בשביל מה אני צריך מורה? הרי כולנו עמדנו בהר סיני.

'ויקח קרח' אומר הזהר 'ויקח לו עצה רעה', הוא לקח לו את העמדה של הרצון העצמי,
עמדה פנימית שיש בה תביעה רוחנית – היא בשם לקיחה, ולא בשם נתינה.
אל לנו לטעות, קרח הוא איש חכם בעל השגה רוחנית, אשר בעיני עצמו הוא דורש קדושה,
בקשתו היא להקטיר קטורת – הוא רוצה לעשות מעשה רוחני עמוק יותר ממה שנדרש ממנו, כבן שבט הלוי.

קרח רוצה לפרק את האחדות, שמיוצגת על ידי היררכיה – שיש בה סמכות למשה,
שיש לו את יכולת התיקון, את היכולת למשוך תורה וכהונה.
ההיררכיה הזו נובעת מעבודה בשלושה קוים – קו ימין, קו שמאל וקו אמצעי שיוצר הכרעה ביניהם.
קו ימין, הכהונה, הוא הראש, קו שמאל, הלויה, הוא הגוף, הרצון והתשוקה.
התיקון עובד בשלושה קוים, ונקרא 'שלום', אולם בקשת הלוי היא להיות ראש.
הוא רוצה להשתלט באופן שאינו יוצר אפשרות של גילוי של שמו, משום שגילוי של שמו,
זו הרכבה מסויימת של מדרגות, שאומרת שהימין שהוא התכונה של ההשפעה, או תכונת העליון,
שולטת על תכונת הרצון לקבל.
פנייתו של קרח אומרת שאנחנו מאבדים את הסיכוי לתיקון, מה שיחזיר את העולם למצב של עיגולים.
רצון קרח אומר ביטול מרחב ההשתלמות שנפתח בשיתא אלפי שני, כדי לבנות מגע והתקשרות נכונה בין תחתון לעליון,
בין רצון לקבל לרצון להשפיע.

קרח מבטא במידה מסויימת את עמדתו של יוסף, בתפיסה השיויונית – 'כל העדה קדושים'.
התוקף של בקשת הקדושה הוא שיהיה לה בסיס שווה, בסיס שמבקש לבטל היררכיה של דרגות,
של מדרגות גישה. אכן כאשר מדברים על תמונת גמר התיקון, נאמר
'כולם ידעו אותי מקטנם ועד גדולם', כלומר אז לא תהיה הבחנה של מדרגות בקדושה.
יש הבטחה של 'קדושים תהיו' אבל ההכרה, או חוסר הרצון להכיר שיש מדרגות בקדושה,
בודאי כאשר היא בשלב ההשתלמות שלה, אינה לוקחת בחשבון את צורת ההתקרבות.

את השלום, את העבודה בשלושה קוים, רואים בפריחה של מטה אהרון. מתי מטה אהרון פורח?
כאשר מניחים לידו את מטות שאר שבטי ישראל ורק מטה אהרון מעלה ציץ ופרח ושקד.
(מטה אהרון לא יכול לפרוח אם אינו עומד ביחס למטות אחרים
אולם שאר המטות מקבלים את המשמעות שלהם רק אם הם מקבלים את ההררכיה הזו).
מטה אהרון מביע את עצמו בשלושה שלבים: ניצן, פרח ושקד.
בניצן יש הבדל בין אופן הביטוי שלו, לבין מה שהוא יהיה. פרח הוא השתלמות,
יש לו צורה או מראה בגלוי של מה הולך להתחלף.
התולדה האחרונה היא השקד, שהיא צורה, שמכל מקום שאוכלים אותה, היא בעלת אותו טעם.
ועל זה נאמר בגמר תיקון – 'וידעו אותי מקטנם ועד גדולם'.

עדת קרח בני קהת משבט הלוי, רוצה את צורת ההתקרבות של הכהונה, המתבטאת בקטורת,
אבל לסוג ההתקשרות הזה יש מחיר:
"ויאמר יהוה אל אהרן, אתה ובניך ובית אביך אתך, תשאו את עון המקדש; ואתה ובניך אתך, תשאו את עון כהונתכם".
(במדבר יח', א').
מהו עוון המקדש ומהו עוון הכהונה? הפרשה מלמדת כי עבודת הכהונה, באופן אינהרנטי, נושאת עוון,
או המקדש מעצם קיומו נושא עוון. נאמר כי אלהים אוהב את המתהלכים (חנוך, או נח, או אברהם).
המתהלכים הם החוקרים, כמו בהליכתם של חבורת הזהר, כמו ההליכה במדבר.
מטרת הבריאה היא לגלות את שמותיו, כינוייו ופעולותיו מעצמותה, דורשת תנועה בלתי פסקת.
עוון הכהונה הוא בקיבוע משהו שהוא בתנועה מתמדת, בתהליך ההשתלמות.
אין נקודה שבה האדם המיתקן יכול לומר 'הגעתי', אותה נקודת 'הגעתי' נושאת עוון.
אותו קיבוע היה בבתי המקדש, לכן כאשר מדברים על בית מקדש שלישי, אנחנו מבקשים מקדש שאין בו עוון,
כלומר שבית המקדש השלישי יהיהי בליבותיהם של אנשים. כך הוא יהיה מקדש בתנועה שמשלימה.

הזהר מביא שוב את דוגמת צלפחד, שיוצא לקושש בשבת, כלומר יוצא להקיש,
להשוות בין צורות המלכות בגדלות העצמית, לבין המקום שבו מלכות מתמעטת.
מדוגמת צלפחד אנו מבינים שהמשמעות של 'ויקח עצה רעה' הוא עניין של השוואה שעושה קרח,
על משימות נשמתו ועדתו, על מה הם צריכים להעיד, מה נראה להם חשוב יותר או פחות.
תפקיד הלוי זה למשוך את אור הטהרה כדי להכין את הקדושה.
ההתהלכות עם הנוכחות של ההויה, עם הנוכחות של השכינה, מסומנת על ידי הלויים.
רגע הכיסוי זה הרגע שהם נכנסים לתפקיד התקרבות אל כלי הקודש ונשיאתם.
זאת אומרת שרק בשירות השמאל מתאפשרת ההליכה, מתאפשרת ההשלמה,
כי השמאל מכניס את החסרונות שצריכים לבוא לתיקון. כלומר מניע את כל המערכת להשתלמות שלה.