פרשת פנחס – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת פנחס במשכן הכוונה
"וידבר יהוה אל משה לאמר, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי, בתוכם; ולא כליתי את בני ישראל, בקנאתי. לכן אמר: הנני נותן לו את בריתי שלום. והיתה לו ולזרעו אחריו, ברית כהונת עולם תחת, אשר קנא לאלהיו, ויכפר על בני ישראל".
(במדבר כה', י'-יג')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת פנחס על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
בפרשה הקודמת ראינו את המכשף הגדול, בלק, מבקש את המבט שיחסל את האופציה הזו של ישראל, הוא מבקש להסיר מישראל את היכולת להיות הבכור המברך, זאת אומרת המתקן, משום שהוא רוצה לתפוס את מקומו על במת ההיסטוריה, כמו האלמנט הרוחני המוביל. בפרשת פנחס אנחנו עומדים מול שאלה מאוד עדינה של קנאות, של מה משמעות של מעשה פנחס? מעשה פנחס מתחיל בסוף פרשת בלק, כאשר בלק מיישם את עצתו של בלעם להחטיא את ישראל עם בנות מואב ומדין ולהדיחם אחר עבודת בעל פעור, שהיא עבודה של זיווג בזנות. על רקע איזו נטיה של בני ישראל מצליח הפיתוי הזה לעבוד? הרי ברור שאחרי כל מסעותיהם של בני ישראל, הידיעה שלהם והמגע שלהם עם הקדושה, נעשה חשוב וחלק מחייהם. אך ישראל, שנמצאים כעת על סף הכניסה לארץ ישראל, מרגישים את פעמיו של גמר תיקון, ועולה בהם רצון לקדש כל דבר, כולל את העבודה של בעל פעור, התופעה הזו נקראת 'גאולה דרך הביבים'.
אם כן, מתוך הסצנה הזו שבה משה עומד עם כל הנשיאים, והוא לא מצליח לעצור את המתרחש, בשל הנגיעה האישית שיש לו (נישואיו לציפורה המדינית), הנה מופיע פנחס, ששייך בקשר רחוק וביחוס נמוך מאוד לזרם הכהונה (נאמר במדרש כי אביו היה מגדל פרים לעבודה זרה), וממנו עולה היכולת לראות "וירא פנחס בן אלעזר, בן אהרן, הכהן; ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו. ויבא אחר איש ישראל אל הקבה, וידקר את שניהם את איש ישראל, ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה', ה'-ח') בפרשת בלק שבה שכולם רואים, גם בלק וגם בלעם, שהראיה שהיא עניין החכמה. נפתחת בפני פנחס ראיה של תיקון נשמתו, של כל מה שקורה מאחורי הקלעים, והוא פתאום רואה את הסכנה שבמעשה שלפניו, וזה ברור לו שהוא נדרש לפעול – פנחס רואה את חטא בעל פעור שהוא משיכה של אורות מלמעלה למטה, וכאשר מושכים אורות מלמעלה למטה, מושכים בסופם דינים דדכר, שעניינם הריגה או עניינם מוות, דינים קשים. כך שבעת נפילתם של ישראל ובחטאם, מתעוררת בפנחס יכולת תיקון שהיא קורית דווקא מלמטה למעלה, מאותו אחד שלא ציפו ממנו, עולה לפתע כח שיכול לפעול בלי נגיעה פרטית.
פנחס לוקח רומח בידו ודוקר את כזבי וזמרי. למדנו מהינוקא מזהר בלק, כי 'רומח' זה לגלות בתוכנו את הכח של נקודת המנעולא, זאת אומרת של המלכות, שהחוק שלה מצמצום א' הוא היכולת לנעול את האורות, כלומר לסלק אותם. בתוך העבודה בג' קוים, תפקיד המנעולא הוא לסלק את הג"ר של השמאל, להוריד את השליטה, את הכוונה של לקחת לעצמי, מיכולת ההתפשטות של החכמה. אז כאשר פנחס לוקח את הרומח, הוא בעצם מפעיל מנעולא, שהיא כח סילוק אורות, שהיא כח מוות. כך הוא מסלק את היכולת של משיכת אורות אל תוך ישראל, ומפסיק את הדינים שירדו על ראשם. "וידבר יהוה, אל משה לאמר, פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי, בתוכם; ולא כליתי את בני ישראל, בקנאתי" (במדבר כה', י'-יא') 'השיב את חמתי' זאת אומרת שלא מוחרף הדין הזה, זה לא שהמוות נעלם, אך הנצחיות של אפשרות התיקון עדיין נשארת.
כמו כל פרשת בלק, שהיא בעצם זירת התיקון של נשמות, דרך גלגולם של קין והבל, גם פה דרך פנחס, מיתקנת קינאתם של נדב ואביהוא. כיצד החמימות של הכעס ושל ההשוואה, של מה שמגיע לי, הופך לקנאה לאפשרות של קדושת הברית, קנאה להסכם ולמחויבות ההדדית הזו. פעולת הקנאות של פנחס היא פעולה שקורית תחת התנאי שאם האפשרות של תיקון האנושות עומדת להיעלם, רק אז, כדי להציל את האפשרות הזו, היא ניתנת. כלומר כשאתה מקנא מאהבתך את האפשרות הזו, עבור כל האנושות ועבור ישראל ועבור הבורא, משום שזה היכולת, זה המקום שבו הוא יכול להתגלות, אז ניתנת ראיה שבתוכה יש רשות, כדי להפסיק מוות, כדי למשוך את המשכיותם של החיים.
בסוף פרשת בלק, אנחנו נפרדים ממנהיגותו של משה, מהמנהיגות שיש בה איזשהי היררכיה שהיא מלמעלה למטה. אפילו מנקודת מבטו של בלק, שהוא לא מפחד רק מהמנהיגות של ישראל, אלא רואים את חששו מפני העם "ויגר מואב מפני העם מאד, כי רב הוא, ויקץ מואב, מפני בני ישראל" (במדבר כב', ג'). עכשיו, אחרי כל המסעות האלה, ישנה התהפכות, מעבודה שהייתה עד כה על הכלים לשם הכשרתם מלמעלה למטה, הגיע הזמן בו ישראל מתעוררים לעבוד מלמטה למעלה, כלומר ממערכת כלים, מהנבראים, ממערכת רצונות, ממערכת כוונות שהן מלמטה למעלה, זאת אומרת מצורות התקשרות שיבקשו את התאום אל העליון:
אם בפרשת 'אמור' קיבלנו את כל המועדים שנקראים 'זמינים מקודש' בפרשה השייכת לספר ויקרא, ספר הכהונה, כמו הסמכות המתפשטת מלמעלה למטה, התחתון מוזמן אל העליון. בפרשה הנוכחית, פרשת פנחס, שהיא מפרשות ספר במדבר, הוא ספר הלויה, ספר התיקון, אנו מקבלים את המועדים (שבת, ראש חודש, פסח, חג הביכורים וחגי תשרי), כפי שמספרת לנו כל הפרשה – כהתעוררות מלמטה למעלה, שהתחתון מזמין את העליון לתוכו. כלומר המועדים עוברים לתיקון המקום שבו כל הכרת הרע עולה, כי היא באה לתיקון, וכל אדם, אם הוא חלק מעדה, יש לו את הכח באופן משותף ליצור מועד חדש (כמו חנוכה, פורים, יום העצמאות). המועדים, שהם זמינים מקודש, מתארים את מערכת היחסים של הנשמות הנמצאות בעולמות בי"ע מול פרצופי אצילות, זו המידה שבה כלים מעולמות דפרודא מצליחים לגרום לזו"נ להלביש את פרצוף ארך אנפין, הוא פרצוף התיקון.
נאמר "וידבר יהוה, אל משה לאמר צו את בני ישראל, ואמרת אלהם: את קרבני לחמי לאשי, ריח ניחחי, תשמרו, להקריב לי במועדו. ואמרת להם זה האשה, אשר תקריבו ליהוה: כבשים בני שנה תמימים שנים ליום, עלה תמיד." (במדבר כח', א'-ג'). 'עולה תמיד' היא השכינה, לכן כאשר משיב פנחס באמצעות הרומח את 'חמתי', זה אומר את 'חותמי', מהו חותמו של הבורא על ישראל? החותם הוא השכינה. ולכן מה שתמיד יציין את האפשרות של הזמן הרוחני, יהיה בשכינה, שהיא עולה תמיד. איך עובדת השכינה?כל מה שמעלים אליה, מחברים אליה כאיברים, היא יכולה לעלות חזרה אל הבורא, כדי למשוך אותו לזיווג, לא רק של קיום העולמות, אלא לזיווג של תוספת אור וללידת נשמות. אם כן, כל המועדים חוזרים בפרשת פנחס לפעולה באמצעות השכינה, שבה, כפי שנאמר, אנחנו עובדים מלמטה למעלה, שזה הכל, בין אם זה קורבן, ובין אם אשה ריח ניחוח, קטורת, הכל הן פעולות של המרה של הרצונות שלנו לכח עליה, בכח השכינה, בכח כנסת ישראל. כאשר אנחנו כונסים את עצמנו על אותה מטרה בתאום כוונות, אם עולה צורך, אז מה שיורד כחכמה, או כחיים, הוא בדיוק הכח שיאפשר לנו לעלות.
