פרשת כי תצא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת כי תצא במשכן הכוונה
"כי תצא למלחמה על אויביך; ונתנו יהוה אלהיך, בידך ושבית שביו. וראית בשביה אשת יפת תואר וחשקת בה, ולקחת לך לאשה. והבאתה אל תוך ביתך וגלחה את ראשה, ועשתה את צפרניה. והסירה את שמלת שביה מעליה, וישבה בביתך, ובכתה את אביה ואת אמה, ירח ימים" (דברים כא', י'-יג')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת כי תצא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
כבר בפתיחה יש לומר כי הקריאה בפרשה זו צריכה להיות זהירה, למען לא ניפול לתפיסה ולציורים הגשמיים המתוארים בה. פרשת כי תצא מדברת על צאתה של הנשמה למלחמה על ריבונותה. 'כי תצא' יכול להיות 'אם תצא' או 'כאשר תצא'. ב'כי תצא למלחמה על אויביך' ההגדרה הפנימית של מיהו אותו אויב היא טבע הרצון לקבל לעצמי שאיתו נולדתי. אם אתה מכוון או מבקש לצאת למלחמה בעבור נשמתך על אויביך, מיד נאמר 'ונתנו יהוה אלהיך, בידך ושבית שביו' (דברים כא', י').
דגל מחנה אפרים אומר "כי תצא למלחמה על אויביך ונתנו ה' אלוהיך בידך וגו' וראית בשביה אשת יפה תואר וחשקת בה ולקחת לך לאשה' יש לפרש בדרך רמז 'כי תצא למלחמה על אויביך' היינו תכף כשיהיה אתערותא דלתתא [התעוררות מלמטה כלומר התגלות הכרתית של הנקודה שבלב] ותצא למלחמה נגד היצר הרע [רצון לקבל לעצמי] אז בודאי 'ונתנו ה' אלהיך בידך', כמאמרם ז"ל פתחו לי כחודה של מחט ואני אפתח לכם ארובות ארובות 'וראית בשביה אשת יפת תואר' זהו גם כן הבטחה, כשינתן ה' אלוהיך בידך את היצר הרע, אז 'וראית' איך שהשכינה שהיא 'אשת יפת תואר' היא 'בשביה' כביכול, 'וחשקת בה' לפדותה מן בשביה, 'ולקחת לך לאשה' והבן" . מדוע הוא משתמש במילה 'הבטחה'? 'הבטחה' באה מ'בטחון' וכמו שבעל הסולם מלמד אותנו שבטחון הוא הלבוש להאור (שמעתי עב') אומר הדבר שאם מצליחים לראות את הנשמה שהיא בשביה, בתוך כך כבר ישנה הבטחה. עצם הראיה הזו מולידה את אותו בטחון שיודע שהתערותא דלתתא באה מרצון עליון, שהעיר אותה, וכשהיא קושרת את זה, היא מיד הופכת את זה ללבוש, כלומר לאור חוזר וליחס. ההבטחה היא שאם אנחנו רואים זאת, זוכרים ומבקשים על כך, מיד ניתנת לנו האפשרות להכניע את טבע הרצון לקבל לעצמי.
"כי תהיין לאיש שתי נשים, האחת אהובה והאחת שנואה והיה הבן הבכור לשנואה. והיה ביום הנחילו את בניו, את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים. כי ראשית אונו לו משפט הבכורה" (דברים כא' טו'-יז'), אומר ר' אפרים מסדליקוב: "שם 'ה' אחת שפרה ושם 'ה' שנית פועה' שהוא מרמז על שתי 'ההין' של שם הויה ברוך הוא 'האחת שפרה' הינו ה' אחת שפרה, 'שמשפרת הולד' הינו על ידי תשובה ומעשים טובים, וה' שניה פועה, הוא לשון דיבור שהוא מלכות [שהיא פוֹעה], ושני בחינת אלו הם בחינת עלמא דאיתכסיא ועלמא דאיתגליא, כי כל אחד מיגע את עצמו, ויש שמיגע במוח אחר פרנסה ועושר והוא בחינת עלמא דאיתגליא. ועלמא דאיתכסיא הינו ליגע עצמו כדי ליחד קודשא בריך הוא ושכינתיה ולהעלות נשמות ישראל וזעירין אנון [מעטים הם]". זאת אומרת שאם מסתכלים על שתי הנשים כשתי צורות של רצונות, אז 'האחת אהובה' קשורה לרצון לקבל, עלמא דאיתגליא, זו מלכות, העולם הגלוי, מה שאנחנו רואים ונותנים לו תוקף של הממשות, כל חיינו אנחנו עובדים למען אותה אשה אהובה. ואם יצאה הנשמה, היא הופכת להיות בעיני הרצון לקבל 'האחת שנואה', עלמא דאיתכסיא, שהיא העולם הנסתר, היא בינה, שורש הנשמות. המלחמה שלנו היא לתת בכורה לאשה השנואה.
עוד מוסיף דגל מחנה אפרים "מרומז כאן 'כי תבנה בית חדש' הינו בראש השנה כשמגיע העת להתעורר שיבנה העולם בניין חדש כנ"ל וגו', אז תראה 'ועשית מעקה' גימטריא רי"ו, מספר 'גבורה' עם הכולל. 'גגך' מספר כ"ו, שם הויה ברוך הוא שורש החסדים והרחמים. והינו שתראה לשתף גבורה וחסד להמתיק הגבורה ולהפך מידת הדין למידת הרחמים". אותה השתדלות של 'כי תצא למלחמה' להשיב את ה', את הנשמה, לגבי ו' שזה לגבי הקב"ה והשכינה, כי זה השורש של הרחמים, כי כשבינה מתפצלת לימין ושמאל, אז צד ימין שלה, הרחמים, מתלבש בתוך החכמה, וצד שמאל שלה מתפשט בתוך מלכות. לכן רק כשהם מתחברים הם מחברים את בינה, וכיוון ש-יה' הם בינה וחכמה, 'שני רעים דלא מתפרשים' הם הופכים להיות גג, בית ומעקה.
פרשת כי תצא היא מהפרשות שבדרך כלל נלמדות באלול. את חודש אלול פותחת פרשת ראה 'ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה' משום שזהו חודש של הבדלה ובירור. אז זו בעצם הקריאה של אלול לנו, לדור אחרון, להכיר בפעולה הזו של הרחמים, שהיא מתחילה בכח הדין ועוברת לרחמים, ושמעולם לא נעזבנו.
הפרשה מסתיימת בעניין עמלק "זכור, את אשר עשה לך עמלק, בדרך, בצאתכם ממצרים. אשר קרך בדרך, ויזנב בך כל הנחשלים אחריך, ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלהים. והיה בהניח יהוה אלהיך לך מכל איביך מסביב, בארץ אשר יהוה אלהיך נתן לך נחלה לרשתה תמחה את זכר עמלק, מתחת השמים; לא תשכח" (דברים כה', יז'-כט') עמלק הוא הקליפה של הספק. עמלק הוא שתי הקליפות הגדולות שפגשנו ומיוצגות בצורת נשמות בלק ובלעם. הציווי הראשון הוא 'זכור', ש'זכור' זה במחשבה. הציווי השני הוא 'מחה' שהוא מעשה, כוונה. את מה אני צריך לזכור? 'את אשר עשה לך עמלק בצאתכם מהמצרים' הקליפה הזו מחפשת את רגע החולשה, 'אשר קרך', מה שמקרר ומרחיק אותך מהגילוי, מההתגלות והאירוע, מהממשות, ממציאות הנשמה, זאת אומרת מההכרה והאירוע של ידיעת חלק אלוק ממעל בך.
'זכור' של מחשבה הוא שביר, פגיע וחמקמק, לכן ישנן שלוש מצוות: זכור, מחה, לא תשכח. אם אומרים 'זכור' למה צריך לומר גם 'אל תשכח'? משום שעמלק מזנב בנו כשאנחנו חלשים, 'ואתה עיף ויגע, ולא ירא אלהים' במקום שיש יגיעה, במובן של הרגשת הטירחה, שם נמצא הסטרא אחרא, ולכן אתה 'לא ירא אלהים', כלומר איבדת את הראיה, את תחושת ההשתהות והנשגבות של חייך. ואז נאמר 'כי תצא', כלומר אחרי שיצאת למלחמה 'והיה בהניח יהוה אלהיך לך מכל איביך מסביב', העליון נתן את האויבים בידיך, והוא נותן לך את הנחלה לרשתה. הנחלה היא מקומך באצילות. 'תמחה את זכר עמלק מתחת השמים', כלומר למחות את זכר עמלק מכל המציאות שהייתה מציאות של הכשרה.
פרשת כי תצא מתחילה לפתוח לנו את כל צורות הקשר של נשמתנו אל נוכחות השכינה. כדי להגיע לנוכחות השכינה. לא משנה אם הנשמה היא מצד בריאה, מצד יצירה, או מצד עשיה, בכל מקרה הדרך שלה היא לחפש את החיבור שלה, שהוא דרך השכינה, משום שהשכינה מתפשטת, מהאינסוף, מהמסך הראשון, עד נקודת העולם הזה. אם כך הפרשה הזו מניעה אותנו מ'כי תצא', מרגע שילוחה של הנשמה, עד רגע הכרתה שהיא חוזרת ל'לא תשכח'. זה המהלך הכולל.
