פרשת ויקרא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת ויקרא במשכן הכוונה
טו) לפני ולפנים במקום שנקרא קדש, דהיינו בבינה, מתנוצצת אות אחת בסתר ובהעלם, והיא אות ו׳, שהוא קו אמצעי וגו', ואות ו׳ הזו נוצצת בהתנוצצות על כל האותיות, כלומר שמכריע בין ימין ושמאל של כל האותיות שבז״א ושבמלכות, וקול יוצא מבין אלו האותיות, דהיינו הו׳ שנקראת קול, אשר בבינה הוא אינו נשמע, וכאן באותיות דז״א ומלכות יוצא קול הנשמע ואז הוא ממתיק האותיות ק״ר, ואותיות יקר״א נפתחו מסתימתן וגו'. (זהר ויקרא, אות טו', מאמר ויקרא אל משה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת ויקרא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
ספר ויקרא הוא האופנים שבהם בינה מלמדת אותנו כיצד להתקרב, מה שנקרא 'להקריב קורבן', להתקרב מתוך כח הבחירה שניתן לאדם. מאוחר יותר ספר ויקרא מתייחס אל מי שחטא ואל צורת ההתקרבות שתהיה דרך כפרה. נאמר "ויקרא אל משה וידבר הויה אליו מאוהל מועד לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם, אדם כי יקריב מכם קורבן להויה בן הבקר, מן הצאן תקריב בו את קרבנכם" (ויקרא א', א') אנחנו צריכים לשאול את עצמנו על היחס של תפיסת ההצהרה התודעתית שממנה החודש הזה מתחיל את פעולתו, כלומר א"א מתחיל את פעולתו להוציא, או לאפשר לבני האדם, להשתחרר מהעריצות של תפיסת המציאות שלהם, שאוסרת אותם, או מצרה, לא רק את האפשרות שלהם כהכרות, אלא את האפשרות שלהם להבין שלנשמתם, יש מציאות אחרת לחלוטין.
הקריאה דרך ספר ויקרא ודרך החודש הזה, מסכמת את כל ספר שמות, משמות של התגלות הבורא, עד האפשרות של האדם לרצות את ההתקרבות הזו, לא משום הרקע החוטא שלו. פרשות ויקהל פקודי מכינות לנו את המרחבים, את ההיכלות שבהם אפשר לעשות את ההקרבה, את הקירבה הזו, הן סימנו את התוואי של עלית התפילה, או עלית כח הנשמה, עלית כח ההתקשרות.
ההצעה של המקרא היא שאנחנו מקריבים את כל מה שעשינו ממנו אלוהים אחרים, כל מה שאני מאמין בו כמשאב חיי, שזה הכח או תפיסת השליטה של בני אדם על הטבע, על חייהם, על מטרתם, כל אלו צריכים להיות מוקרבים, וכאשר אנחנו נותנים את זה כקורבן, אז אפשר לקבל את הקירבה, אז אפשר להתקרב אל אמת הבורא, או אל נוכחותו.
ויקרא נותן לנו את האופנים שבהם אדם יכול להתקרב, במידה שהוא אדם. אנחנו מבינים שכל עניין ההתקרבות זה מציאת שפה, או מציאת השיח, מציאת הקול שיתחבר נכון אל הדיבור, כדי שהוא ייצא בשפה משותפת, כלומר שיש מידה של שיתוף בין עליון לתחתון. התודעה המתקרבת זו תודעה שגילתה שמי ששולט בה זו שפחה, אבל היא בעצם בן מלך, מתוך סיפורו של ר' נחמן, בן המלך ובן השפחה. הביטוי של בן המלך האמיתי זה 'אדם כי יקריב מכם קורבן' כי הוא מזהה את כח הרדיפה אחרי ההיכלות, כלומר אחרי החלק הלא נודע של עצמו, ואחרי החלק הלא נודע של הבורא, שצריך להתגלות.
תחילת זהר ויקרא מדברת על צורת החיפוש, האופן שבו משה, או נקודת התודעה שנקראת 'משה', מקימה את המשכן עפ"י ההוראות שנתנו לה. משה עדיין אינה רואה את המשכן כמו המקום שלו, במיוחד כאשר הענן או השכינה שורה עליו, כי אם הוא היה רואה את זה כמו המקום שלו, זה היה אומר שהיחס שלו אל הקמת המשכן, הייתה כמו 'מעשיו'. לכן משה ימתין, עד שהוא ישמע את הקריאה. כך אפשר לראות את הציפיה והידיעה שהקריאה תבוא, אותו המתח הפנימי, שאתה יודע שאתה עומד להיקרא, ועם זאת אתה לא עושה את הכניסה למרחב המקודש, בלי שתזומן אליו.
ר' אלעזר פותח את ספר ויקרא, הספר שמיצג את בינה, מבחינת הטבע של הבחינה, שהיא חיפוש ההתקשרות אל הבורא. מציאות הבריאה היא של התפשטות ויש לה טבע של הרחקה, ואדם הרוצה להתקרב, רוצה לשמוע בתוך טבע ההתפשטות רצונו של הבורא, את הקריאה, או את הדיבור שלו שישאיר אותו קרוב. שבתוך ההתפשטות, בתוך הקריאה של רצונו, נוכל ללמוד מתוכה את דיבור ההתקרבות, את הדיבור שקורא לכל נשמה להתקרב. אומר זהר ויקרא במאמרו הראשון, 'ויקרא אל משה':
א) רבי אלעזר פתח וכו׳: ר׳ אלעזר פתח, שאל לך אות מעם ה׳ אלקיך העמק שאלה או הגבה למעלה. הסתכלתי בדורות הראשונים ודורות האחרונים. מה בין דורות הראשונים לדורות אחרונים. דורות הראשונים היו יודעים ומסתכלים בחכמה עליונה, ויודעים לצרף האותיות שנתנו למשה בסיני, ואפילו הרשעים שבישראל, כגון אחז, היו יודעים באותיות חכמה עליונה, שהרי אמר לו הנביא, שאל לך אות וגו׳ ואם לא היה יודע חכמה עליונה שבאותיות לא היה אומר לו הנביא את זה, ויודעים, באותיות עליונות, הנמשכות מבינה, ובאותיות תחתונות, הנמשכות ממלכות, חכמה, להנהיג פעולות בעולם הזה
ד) וחבורא דאתוון וכו׳: וחיבור אותיות המתחברות בהעלם בכל אות ואות, כגון א׳ שהיא אות יחידה, מתחברות עמה בהעלם שתי אותיות אחרות לף. דהיינו במבטא. וכן ב׳ במבטא, מתחברות עמה ית, וכן כולן נמסרו למשה בסיני. וכולן הן בסוד אצל החברים. אשריהם.
ה) שאל לך אות: היינו אות ממש, כי כולם היו נושאים ונותנים בסוד האותיות. וכן ברחב, מה כתוב, ונתתם לי אות אמת. זו היא אות ו', שזו נקראת אות אמת. ואם תאמר, שאר האותיות אינן אמת. לא כן, אלא אות זו נקראת כך אות אמת. ושאר האותיות אינן נקראות כך. כי ו׳ רומזת על ז״א, הנקרא אמת, בסו״ה, תתן אמת ליעקב.
האותיות הם סוד הכלים, האות היא בעצם הרושם שנשאר אחרי הסתלקות האור. הסתלקות עניינה כלפי עליון בינה, היא משאירה את מלכות אחרי התכללות, בידיעת ההסתלקות. שהאות יודעת ומודיעה את צורות האור, או את איכויות האור שהסתלקו ממנה. זה האופן שבעצם הזהר מנסה לקשור אותנו אל המשמעות של 'ויקרא', שהוא היכולת שלנו לשאול, לבקש. בעלית מלכות לבינה, מלכות שואלת מהכוחות, מהלבוש, מהטבע, מכלי ההתקשרות של בינה.
אז 'שאל לך אות', שעניינה המסך, יכולת החיבור, המקום של החיבור, מרחב החיבור שבו ניתן לשמוע ולהבין את הדיבור באופן שבו מתאפשר לי לקרוא בשם או להגדיר באמצעות נשמתי, מי הוא אלוהי. אדם כי יקריב שואל לעצמו אות, את אות האמת, מסך, כוונה, כדי שיהיה לו שיח, שיהיה לו פה סח. צריך קריאה ובקשה מעליון, וזה מתחיל מעליון, כמו שניסן מתחיל את התהליך מלמעלה, מהתפשטות העליון, לקרוא אל התחתון להקים מסך משותף. זה 'שאל לך אות'.
המאמר בזהר מעניק תיאור כללי של יצירת מסך, או רקיע שבאמצעותו אנחנו יכולים לעלות וליצור התקשרות וקירבה ושפה, לשון קודש, לשון התקשרות, לשון שבה אנחנו מבינים את דבר ה' ומסוגלים לענות לו. ספר בינה מתחיל באות ו' זה כוחו. כלומר כאשר אנחנו מתחילים את ספר ויקרא אנחנו מתחילים מכח המסך. לכן זה כח שאנחנו צריכים להיות מסוגלים דרך שאלת או בקשת האות ו', להיות מסוגלים לשמוע את הדיבור שהוא שייך להויה, דבר ה'.
הצירוף של שם הויה בחודש ניסן הוא כסדרו, מה שאומר שזו התערותא דלעילא. אם אמרנו שאדם, זה שהתעוררה הנקודה שבליבו, הוא בעל יכולת לשמוע את מה שמנסה לעורר אותו, ומה שהוא צריך לעשות זה לשאול כלים מעליון, כדי שיהיה מסוגל גם לשמוע וגם להכיל את ההתפשטות הגדולה הזו, את התפשטות של ארך אנפין, שאין לה דואליות, שהיא כולה רחמים, ושהיא פועלת בנו. זה אומר שזה הרגע במחזור האפשרויות, שיכול לשנות באופן מהותי את כל המרחב והזימון של חיינו, אם משהו בנו מאפשר לנשמתנו ללכת אחרי הקול הזה, גם למדבר, וגם לעלות לארץ ישראל, לאצילות. בעצם כל הסיפור הוא הכנה לליל הסדר, הוא הכנה לצורך של היכולת שלנו להתכלל ב'יש' שזה הסדר. ליל הסדר הוא החסרון שעולה כתפילה, כהודיה, כהלל, על זה שאנחנו מבינים שמשהו מנסה לכלול אותנו ב'יש' האמיתי, באור. זה מתחיל מעכשיו ובונה את עצמו, עד רגע היציאה.
לסיכום, ראש חודש ניסן שנפתח הוא בסימן של להעמיק את השאלה. הזהר מבקש מאיתנו להציב שאלות על כל מצב. זאת אומרת ש'העמק שאלה' הוא העומק שבו אנחנו מוצאים את האמת גם על עצמנו וגם על ההשתוקקות ועל הכיסוף, ומה שמאפשר לנו להגביה את עצמנו למעלה.
