פרשת אמור – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת אמור במשכן הכוונה
כח) בוא וראה, כהן העליון, דהיינו כהן גדול, צריך להראות ביופי הפנים, בהארת הפנים, ובשמחה יותר מכל. ואין צריך שיתראה בו עצבות ורוגז, אלא הכל כעין של מעלה. אשרי חלקו שעליו כתוב, אני חלקך ונחלתך. וכתוב, ה׳ הוא נחלתו. וע״כ הוא צריך להיראות שלם בכל, בעצמו, ובלבושו, שלא יפגום עצמו כלל (זהר אמור, פס' כח', מאמר לך ה׳ הצדקה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אמור על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת אמור היא הביטוי של הקדושות, שלושת ההיבטים של קדושה הם: אדם, המקום והזמן. דמות האדם כפי שהוא מופיע בפרשת אמור, היא דמות הכהן. הפרשה הקודמת, פרשת קדושים, קראה לישראל לקדש את עצמו 'קדושים תהיו כי קדוש אני', ופרשת אמור פותחת את זה גם כלפי הפרט וגם כלפי הכלל, כשהמודל של הפרט הוא הכהן. תפקיד הכהן ביחס לישראל, הוא כמו תפקיד ישראל ביחס לאומות העולם.
"ויאמר יהוה אל משה, אמר אל הכהנים בני אהרן;" (ויקרא כא', א') שואל הזהר, וכי אנחנו לא יודעים שהכהנים הם בני אהרון? בפרשה זו נאמר כי מתחילה מאהרון שושלת חדשה, שהיא לא שושלת לוי, אלא שושלת בני אהרון שהם הכהנים. בני לוי יהיו אלה שתורת חוץ לארץ או תורה של גלות, תוחזק על ידם כמלמדי התורה. כאשר תהיה חזרה אל המקום, אל ארץ ישראל, תהיה אפשרות לקבץ חזרה את כל צורות עבודת ה', והם יוכלו לבוא לידי ביטוי ויוכלו לקשר בינם לבין עצמם, רק במקום הזה שנקבע להם לעבודה.
אחד הדברים הבולטים בהגדרת הכהן, של מי שחייו מוקדשים לשירות, הינו עד כמה הוא קשור בפעולות של חיים, ושלא כבשאר הדתות, עליו להתרחק מהמוות. הכהן עסוק בהתקדשות במקום, שהוא כרגע המשכן ויהיה מאוחר יותר המקדש. כיום אנו מגדירים את המשכן כיכולת ההרגשה של נוכחות הבורא, כך שזו תהיה מערכת ההרגשה של ישראל כולה, האופן שבו האנושי משרת את הזהות האמיתית שלו, מהבריאה. לכן על האדם יהיה לעמוד מול הרצון הבורא פנים בפנים, לא על ידי הבלעות בעליון, שהוא העלמות מהיכולת לשרת, או מהיכולת לתקן.
החלק הבא של פרשת אמור יעסוק בקדושת הזמן, לכן יכנס פה המרחב של השבת ושל המועדים. הזמן המקודש הוא כל התהליכים, שנקבעו על ידי מערכת הבריאה, ושיש להם מחזוריות ואפשרויות התחדשות. כל המועדים חוץ מהשבת, הם במידה מסויימת, זכר ליציאת מצרים. השבת היא זכר למעשה הבריאה, כיוון שאין במעשה הבריאה שותפות של האדם, היא נעשית הגבול שבין העשיה של הבורא, לעשיה של האדם, האופן שבו אנחנו מעידים, זה האופן שבו אנחנו משביתים את כל מה שהוא הביטוי של העשיה שלנו, של האנושיות שבנו, ונותנים לעליון להשתלט על המרחב. השבת היא הכתר של שיתא אלפי שני, של כל הזמנים, של כל תהליכי ההכשרה, של ששת האיכויות או הקצוות של הגוף, של הרצון שמתאם בין הרצון העליון, בין הרצון של הבורא, לבין הרצון של התודעה של האדם. בסמיכות לפעם הראשונה שמוזכרת השבת בתורה, מופיע הפועל 'לקדש'.
כל המועדים האחרים יש בהם שותפות של האדם, אפילו אם היא שותפות מינימלית. אמנם הבורא הוציא אותנו ממצרים, אבל היינו צריכים להסכים לצאת, שלא כמו בבריאה, יש במועדים קריאה והענות אליה. ככל שאנחנו נכנסים למועדים, אנחנו רואים שיש יותר כניסה, או נוכחות של הפעולה של האדם, אילו צורות של עצמו יכולות להיות נוכחות בתוך המועד. המועדים נקבעו על ידי הסנהדרין, עפ"י ספירת הזמן של ישראל, כלומר עפ"י הראיה האנושית, ומתואמים עם הרצון של העליון. ביכולת התיאום בין התודעה האנושית, לבין האלוהי, נמצאת הקדושה, או האפשרות לקדש. המועדים מתקשרים לתהליכים שעובר עולם ניקודין ביחס לזיווג של או"א, וכל המצבים שבהם אבא ואמא נמצאים ביחס להעברת אורות אל התחתון, כאשר הוא מעלה בקשה מלמטה. במערכת המועדים נמצאת את עבודת ג' הקוים של ימין, שמאל ואמצע, פסח, סוכות ושבועות. מולם נמצאים המועדים שאינם מוזכרים בתורה באופן ישיר, והם מתוך התגלויות של הרצון של הבורא בהיסטוריה: חנוכה, פורים ויום העצמאות. שזו השלישיה התחתונה, הנה"י, שמשלימה את השלישיה העליונה שהיא חג"ת.
ישנם שני מחזורים מקבילים בין סוכות, שהוא שבעה ימים והשמיני שלו, הוא העצרת, יום שמחת תורה. לבין הפסח, שסופרים את שבעת השבועות, עד העצרת שהיא שבועות, חג מתן תורה. כך מביאים את ישראל להיות מסוגלים לחגוג את הסוכות, שהוא מועד שלו יחס אוניברסלי יותר לכל אומות העולם, בדגם דומה לאופן שבו הזמן נחווה מהיציאה, מלידת ישראל, מההוצאה שלהם לחירות, להגדרה עצמית, עד שהם מגיעים לרגע שבו הם יכולים ליחד את עצמם להתגלות, ל'אנכי ה' אלוהיך'. אם כן, סוכות נועל את הגבורות. פסח וסוכות היו צריכים להיות חג אחד. היום השמיני של הפסח, העצרת שלו הייתה צריכה להיות בסוכות בארץ ישראל.
המימד השלישי של הקדושה הינו קדושת המקום, על כך נאמר בזהר אמור, פס' קפז', מאמר תקיעת השופר:
קפז) ר' יצחק פתח, תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. אשרי הם ישראל, שהקב"ה קרב אותם מכל אומות העולם ובחר בהם. וממקום רחוק קרב אותם. ז"ש ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם, להראות כי ממקום רחוק רצה בהם, וקרבם אליו. וכתוב, ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'.
קפח) אלא אורייתא כולה וכו': אלא התורה כולה סתומה וגלויה כמו השם הקדוש, שהוא סתום וגלוי, שכתוב בהוי"ה ונקרא באדני. משום שהתורה כולה היא שם הקדוש, וע"כ היא סתומה וגלויה וגו'. כי חסד גדול עשה הקב"ה עם ישראל, שבחר בהאבות, ועשה אותם מרכבה עליונה קדושה לכבודו, והוציאם מנהר העליון היקר והקדוש, המאור של כל המאורות, דהיינו בינה, כדי שיתעטר בהם. ז"ש כה אמר ה' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. הנהר, היינו נהר ההוא הידוע והנודע. דהיינו בינה.
שורש ישראל הוא משורש הנהר, אלה שיכולים לעבור כי השורש שלהם הוא עבריים, עוברי הנהר. חשוב לקשור את זה, כי זה בארץ ישראל, זה לקשור את המקום שעוברים אליו מעבר לנהר, ולחבר בו את כל הקדושות: קדושת האדם, קדושת הזמן, עם קדושת המקום – ארץ הקודש. לכן יהושע קורא את הזכרון אל המקום, אל השורש של אברהם ומה שהובטח לו.
פרשת אמור מנסה לברר את קדושת האדם, שהוא הכהן, הוא הניסיון למשוך את הקדושה, את האור, את האלוהי, אל תוך המציאות. הכהן מאחד את ההפכים הגדולים ביותר – את האנושי מול האלוהי, את ישראל בחטאיו מול ההבטחה, מול הבורא, מול משימתו, והוא עושה את זה בק"ק [קודש הקודשים], ביום הכיפורים. הכהן מתקדש באמצעות לבושיו, ותפקידו לאכול את הקורבנות. 'לאכול קורבנות' זה אומר להפנים את כל הצרכים, או את כל הרצונות של בני האדם להתקרב אל הבורא.
השורשים שלנו באים לא ממקור אחד, אלא מעבר לנהר, ממקום רחוק, שזה מהחכמה. ממקום רחוק, כדי להיות מסוגלים, בשלושת המסובבים האלו, לבנות את יחוד ההפכים. יחוד ההפכים הגדול ביותר זה בורא ונברא, אחור ופנים. אפשר להגיד שלמעלה למטה, זה קידוש המקום, זו האופן שבו האדם מצליח לקדש מקום, זאת אומרת ליצור מקום שהוא מסך, שהוא מקום המפגש של עליון ותחתון. ימין ושמאל שזה פנים ואחור זה קידוש הזמן. הבורא בחר להיפגש עם בני אדם במקום שקוראים לו 'שכינה'. השכינה זו מערכת נשמות, אבל השכינה זה גם כלי לאור, זה מקום התגלות. אז השכינה היא גם מקום וגם תהליכי התחברות כל האיברים, זה הזמן שלוקח לכל האיברים להתחבר להכרה ששמה שכינה.
