תשובה
-
גלות וגאולה
בעל הסולם מלמדנו את התמונה הכללית:
'בעיתה' - גם חוק הטבע הינו במסגרת התכנית של הבורא. זו המָרחֶשֶת שבתוכה האנושות מטוגנת על אש ההתפתחות. בין אם מרצונה ובין אם לאו. כיוון שהאנושות עדיין אחוזה בתוך מגבלות הרצון לקבל, ישנן מושכות של התוכנית האלוהית, שמכוונות את דרכה. באופן זה דרכה של האנושות הנה דרך של ייסורים, כי בכל פעם שהאנושות סוטה היא מקבלת ייסורים, והלימוד נעשה מתוך כאב, ולא מתוך שמחה.התמונה כללית הזו אומרת שיש אמנם רשות נתונה, שמשמעותה היא - אחישנה. אבל בסופו של דבר כל האנושות, תחת רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו נמצאת בתוך המסגרת הזו ולפיכך, חייבת להגיע לשם. נשאלת השאלה כיצד היא תגיע לשם? זה יכול להיות תוך שהיא מִטַּגֶּנֶת לאט לאט, מתבשלת בהדרגה, עד כדי שבסופו של דבר תבשיל לתפוס זאת (בעיתה), או שהיא יכולה להגיע לשם בדרכים אחרות, בדרכים של חקירה ולימוד, דרכה של לימוד חכמת הקבלה (אחישנה).
לכאורה, נראה שהיינו צריכים ללמוד השפעה, ועם זאת הלימוד נקרא חכמת הקבלה. זאת, מפני שמה שאנחנו צריכים ללמוד זה להיות מסוגלים לקבל את האור העליון, בכלי שלנו, שהוא רצון לקבל לאפשר לאור העליון לנחות בו. כיצד? על ידי זה שאנו ממירים את כלי הקבלה לכוונת השפעה.
הבסיס של מה שנברא הוא רצון לקבל, אבל בתוך הרצון לקבל הזה אנחנו לא יכולים לקבל אור. אנחנו יכולים לקבל אור רק אם אנחנו משתמשים בו בעל מנת להשפיע. זה בדיוק מה שחכמת הקבלה מלמדת אותנו. כיצד לקבל את האור. כיצד לעשות מסך, כיצד לעשות אור-חוזר, לבנות יחס. זהו לב הלימוד.
-
בורא
הרצאה זו עוסקת בתיאור תהליך מסעה של הנשמה מרגע הולדתה,
כמסע של הבורא דרכנו.
במסע זה מתגלה: מהו רצונו של הבורא מברואיו? איך זה נבחן בנברא?
מהו הכוח המניע אותנו להשתוקקות לעליון?
בהרצאה מבארת הרבה ספיר נוימן איל,ביטויים רוחניים השגורים בפינו שלא בהוראתן האמיתית,
כמו המילים "גן עדן" ומדוע הגירוש מגן עדן מוגדר כתחילת מסעה של הנשמה?
מדוע קיים הפירוד ביננו? וגם הפירוד משורשנו?
המסע כמסע בשלושה קווים:
מהו עניינם של שלושה קווים ברוחניות? על מה מרמזים?
בחירה חופשית, קיימת או לא קיימת? ובאיזה תנאי?
המסע כמסע בתוך השפה העברית, בתוך המילים.מוזמנים לצפות בהרצאה ולצאת איתה למסע.
-
בורא
צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו?
בריאת העולם בדין
החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.שיתוף מידת הרחמים
כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע.אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.
שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו.
אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.
מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף.
מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות.
צמצום ב' זה עשה לך רב
עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?
כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות.
-
אדם
אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד... והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? (הקדמה לתע"ס, בעל הסולם)
שאלה: מהו הטעם בחיינו ?
תשובת הרבה: אם עבדנו הרבה שנים בחיינו כדי להדחיק את השאלה הזו, או חשבנו שמצאנו תשובה מספקת להיום או תשובה מספקת כי נולד לנו ילד או כי השגנו ג'וב חדש, כל הדבר הזה מתפרק משום שזו לא השאלה.
השאלה אינה האם הצלחת בחייך או מה יצליח את הקיום שלך.
השאלה היא מה הטעם, במובן של "טעמו וראו כי טוב השם".
זה עומק של הכרה שמתפתחת בסופו של דבר לעומק של משמעות.
השאלה היא שאלה נכונה. היא הפכה להיות זעומה.
מחיצה של ציניות, ההיסטוריה של הדתות, ההפרדה בין מדע לדת, הפכו את השאלה הטבעית לשאלה זעומה, משום שהיא מאוד מתסכלת. כל התשובות שניתנו לה הופרכו.כלומר שאנחנו מתחילים עם השאלה הזו מייאוש מאוד גדול.
ש- אם כך, מה הטעם לחיים?
ת- הטעם לחיים הוא לא תשובה לכשעצמה.
הטעם לחיים הוא בעצם עם מה אתה הולך כשאתה שואל את השאלה
ומה אתה מגלה כשאתה משאיר את השאלה הזו כמו קול שמלווה אותך.זאת אומרת שמשמעות היא לא שורה תחתונה. משמעות זה דבר שנבנה.
אם אתה רוצה להשיג משמעות אזי אתה אתה מתחייב ללכת בדרך מסוימת כל חייך.
זה הופך להיותצורת החיים שלך.
לבנות בשיתוף עם מה שמסוגל לבנות טעם בחייך.יש הרבה דברים שאנחנו מגלים בעזרת החושים והם טעם נרכש.
חלק מהמושג משמעות משמעו שכשאתה משכיל בתוך משהו, אתה משתנה.
כשאתה משכיל באמנות, במתמטיקה או במוזיקה, יכולת ההבחנה שלך וגם יכולת ההנאה שלך משתנה.
לפיכך, כשאנחנו מדברים על ׳מה הטעם׳ אז אני מתחייבת להיות מאלה שמשכילים ״והמשכילים יזהירו״.מי הם המשכילים?
המשכילים, כפי שהזוהר מגדיר אותם, הם אלה שיודעים להפוך מר למתוק,
שיודעים להפוך חושך לאור, אלה שיודעים לזהות את הגלות של השכינה, של מערכת הנשמות, ולסייע לה,
ותוך כדי זה הם בונים את טעם חייהם, שאינו עד כמה הם נהנים מחייהם.
כשיש חשיבות לחיים שלך זה חלק מההנאה שלך.
השאלה של היותם חשובים או היותם מספקי הטבה לכל מערכת הנשמות ומרחב לבורא, היא זו שמתחילה לבנות את טעם חייהם.אם כך, התשובה לשאלה מהו הטעם היא: "טעמו וראו כי טוב ה'", כדבר מתמשך.
לא פעם אחת טועמים.
לכן, הקבלה לא מבקשת לשפר את חיינו.
היא לא מבקשת לתת לנו איזשהו איזון יותר נכון בקיום.
היא מבקשת לשנות את המציאות באופן רדיקלי.צריך קבוצה, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה משקלה, שמוכנה לעשות את הלימוד הזה,
ללמוד את השפה הזו כדי להיות דרך מעבר להכרה הזו, לשפה, לתקשורת עם התכנית שנקראת הבורא.הבורא הוא התכנית, שמוגדר בתור מחשבתו, מחשבת הבריאה.
מה התוכן של המחשבה? - הרצון להיטיב לנבראיו.
זו לא הידיעה. כי אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית כקשורה בידיעה,
זה אומר שלפי ההתנהלות של האנושות זה כישלון ידוע מראש.עם זאת, יש לו רצון שזה לא יהיה כך. לכן אנחנו צריכים להפעיל את הרצון שלנו בהשוואה אל הרצון שלו.
על פי הטבע האנושי, שהוא רצון לקבל שהולך ומתפתח לרצון לקבל לעצמי, אנחנו יכולים לראות מהו הכיוון היום.
אנחנו מכלים ומשחיתים כמעט כל דבר שאנחנו נוגעים בו,
בין אם זה הגנטיקה האנושית, בין אם זה כדור הארץ, בין אם זה האחר, בין אם זה כל המערכות שבנינו ומתפרקות לנו.אם כך, זה אומר, שיש משהו בבסיס הזה שאינו מתואם.
לכן כשאנחנו הולכים ללמוד קבלה, אנחנו צריכים במידה מסוימת להתגבר על הייאוש הטבעי שיש לנו מהתשובות הבלתי מספקות שקיבלנו עד היום או מהתשובות הבלתי מספקות שהצלחנו להשיג עד היום.אם כך, זה הטעם.
הטעם הוא, קודם כל לחזור לאיזה ידיעה שאנחנו בעצם הסכמנו להשתמש בחלק מאוד מאוד קטן מעצמנו.
בעיקר לא הגענו לזהות האמיתית שלנו. -
תשובה
שאלת חברה: לרוב הלימוד בזוהר הוא לפי פרשות השבוע, ופתאום מופיעות האידרות. מהי אדרא?
תשובת הרבה: בתוך השוטטות של חבורת הזוהר בארץ ישראל, שכך הם לומדים - הם נפרדים לעיתים, הולכים בזוגות, יושבים ולומדים - קצב ההליכה הם פרשות השבוע. האדרא רבא היא בתוך פרשת נָשֹא של ספר במדבר, והיא לא בלתי תלויה במה שמתאפשר למשוך בתוך הפרשה הזו.
כל חמשת חומשי התורה מחולקים על פי חמש הספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. ספר במדבר הוא זעיר אנפין, שם מופיעה פרשת נשא. עניין הגילוי בפרשת נשא זה "נשא את ראש בני ישראל", כלומר אפשרות של גילוי הראש, של הזהות, מה התפקיד שלהם מהעליון, מה הם צריכים למשוך אל העולם. לפיכך, בתוך הפרשה הזו יש לנו את האדרא רבא.
האדרא של המשכן (אדרא דמשכנא) קשורה לפרשת משפטים, לעבד עברי ולמבנה שישראל יכולים לבנות כדי למשוך את הנוכחות של השכינה למציאות. כל אדרא היא איזה מן כינוס מיוחד למשיכת אור מיוחדת. היא לא מנותקת מהפרשות, היא גילוי מיוחד של חבורת הזוהר, מתוך העבודה שלהם, אל נקודות מסוימות.
בסוף פרשת תרומה, בין תרומה לתצווה, יש את הגילוי של "ספרא דצניעותא". באקדמיה אוהבים לקרוא לזה שכבות של הזוהר. מי שקורא לזה שכבה של הזוהר רוצה לומר שהוא מתעסק בטקסט שמתעסק בתנאים, באומנות לאמונה, אבל הוא לא מאמין במה שהוא עוסק בו.
כיוון שעבודתנו היא כן להאמין הביטוי אדרא מפורש לנו הרבה פעמים כמו גורן. "מן הגורן ומן היקב" עניינו גילוי על גרעונות. מהבסיס הזה, מהגורן, אנחנו מקימים את הסוכה. הסוכה עניינה "צילא דמהימנותא". צילא - הצל או ההסתרה הנדרשת שהאדם לוקח על עצמו כשהוא מבקש לעלות מעל הדעת שלו. כל הגילויים של האדרות הם מתוך המאמץ האמוני המיוחד שחבורת הזוהר גילתה בחסרונות, לא רק לעצמה, אלא בעיקר לדור אחרון. זו תשובה ראשונית למה המשמעות של האדרות בכלל.
הזוהר הוא לא ספר שנחתם. התורה חתומה, אי אפשר להוסיף עליה. המשנה חתומה, התלמוד חתום. הזוהר אינו חתום למרות שאף אחד לא יעיז להוסיף עליו. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים שדורות על דורות הוסיפו את אופן ההתייחסות שלהם למה שהזוהר הביא מדורם. ההתייחסות החשובה ביותר היא הדור שלנו, איך הוא קורא את הזוהר? האם הוא מצליח להפעיל את הגילוי שמוכמן בזוהר עבורו? האם הוא מצליח לפתוח אותו. זה המאמץ האמיתי שיש לנו בקריאה בזוהר בכלל ובוודאי בלימוד האדרות.
ש: אני לא מרגישה שאני מצליחה להבין שום דבר כשאנחנו קוראים את זה. אני מנסה להבין מזה הוראות עבודה, ולרוב צריכה לשאול את הרבה מה רוצים מאיתנו.
ת: יש סדר כניסה לאדרות, אנחנו עושים הכנעה ונכנסים אל הטקסט של הזוהר. מתוך הלימוד והשנים אנחנו מפנימים את הגדרים, את הוראות העבודה. איך אנחנו עומדים מול הטקסט, עם איזו כוונה, משפיע על מידת החשיפה. זה אומר שהטקסט הוא דבר חי. לא מדובר במילים מתות כתובות על נייר, הוא ישות. לכן כשאני אומרת שאני רוצה להיכנס, אני שואלת רשות ממישהו. הטקסט הוא תודעה של האנשים שלמדו אותו ואני מעוררת אותם במובן הזה מולי. כנשמות הם יכולים לתת לי להיכנס או לא.
העניין הוא הכוונה שלך והמוכנות שלך לשרת. אם יש איזושהי השתוות צורה, פה אל פה, התאמה, יכניסו אותנו. אם לא, אז נשוטט שבע פעמים, נקיף, עד שיסכימו לנו. לא מדובר על הצלחה או אי הצלחה, היא פחות חשובה. המאמץ שלנו חשוב. גם אם עוד עשרים שנה נשב פה וננסה לחדור את הטקסט - דיינו. הניסיון להיכנס אל תוך החיים האלה, אל תוך המרקם הזה של החיים, הוא שווה לנו.
בהכנעה שעשינו כל אחד נקרא להיכנס בתוקף האמונה שלו, בתוקף ההבחנה של מה הוא רואה בעצמו שצריך תיקון כדי להיות ראוי להצטרף אל תוך המעגל הזה. להיות ראוי זה לא מה שאני חושב על עצמי כראוי או לא, אלא להסכים להיכנס למשפט הזה ולהערכה הזו על ידי העליון. לא צריך לומר שיש לנו את אמות המידה כדי לשפוט אם אנחנו ראויים או לא, אבל אנחנו רוצים לשים את עצמנו מול העליון כדי שיעשה אותנו ראויים, להפוך אותנו לקבוצה ראויה.
יותר חשוב ממה שאנחנו לומדים באדרא זה איך אנחנו נכנסים לאדרא.
-
בורא
"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף." (דברי האר״י מתוך ״עץ חיים״, תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א' אות א')
הטקסט מתחיל במילה "דע", כלומר נפתח בתנאי. 'דע' במובן התנכ"י זה לדעת מישהו, כמו "והאדם ידע את חוה". התנאי המקדים הוא יחס או השתוקקות להגיע לאינטימיות של איזושהי ידיעה. "עץ החיים" הוא טקסט שמתאם בין התודעה הנשמתית של בני האדם לבין הבורא, לכן התנאי הראשון לקריאה שלו הוא הסנטימנט של 'דע', בכל הרמות שלו.
זו הסיבה שאנו אומרים שאין לימוד קבלה אמיתי אם אין התעוררות נקודה שבלב, התעוררות הנשמה כזרע וביצית בתוך התודעה האנושית. זה ה״דע״ הראשון. הזיווג הראשון שמתחיל ליצור עיבור או התהוות של משהו אמיתי, של חיים אמיתיים. כל זה כלול במילה דע.
לימוד הקבלה מדבר על מוחא וליבא (מוח ולב), כלומר גם על הֶרְגֵּשׁ, על היכולת להרגיש. המאבק הגדול שלנו הוא לא כל כך על ההבנה. מכיוון שאם אין לנו רצון, אם אין לנו יכולת הֶרְגֵּשׁ, אין לנו בכלל סיכוי לתפוס, להבין או להשיג. הידיעה הזו שאנו קוראים לה ״דע״ היא עדות על יחס.
כשאנחנו מדברים על העולמות, על כך שכל הבריאה מתחילה מצמצום, מיציאת כל אורות אינסוף שהיו בתוך המלכות, בתוך הכלי העתידי, אותם אורות שמתרחקים ומתעגלים סביבה, אנו בעצם מדברים על כך שהתודעה של מלכות מתעוררת להיות עדה למה שמתרחש בה.
מה היה בה? כתוצאה ממה היא פועלת? איזה דחף ואיזו השגחה מפעילים אותה שמצווה עליה לסלק את האורות ממנה כדי לבחון מי היא בעצמה. הגילוי הזה של מלכות הוא שאין לה מעצמה שום דבר ולכן כל תשוקתה היא לדעת אותו, להגיע לחיבור הזה מחדש עם האור, עם מה שהיה בה.
לאור זאת, כל עניין קללת האישה בגירוש מגן עדן מובן אחרת. האם באמת לפני החטא כל הכלי של הנוקבא, הכלי של ההשתוקקות שהוא כלי הבריאה, מכיר בהשתוקקות שלו וכיצד ההשתוקקות הזו מושלת בו? לא מדובר על בן אדם אחר מולי, אלא מדובר על היחס אל הבורא.
במידה מסוימת החטא, כמו השבירה וכמו הבריאה וההתרחקות, מביא אותי להכרה ממה התרוקנתי ומה אני רוצה להחזיר לעצמי, זה נקרא השיבה. זה גם "דע" שהוא הסנטימנט, וגם העדות לתהליך הזה. עדות בתוכנו מתחילה רק כשאנו מבינים מה חסר לנו באמת. חסר לנו כלי או יכולת להרגיש בורא. עדות היא גם ההכרה שכל מה שהרגשתי עד עכשיו הוא בעצם הדמיון שלי. הדמיון יכול להיות דתי, שמשותף לכל בני האדם. דת במובן המקראי זה חוק ולא מה שאנחנו מכנים היום דת.
הקבלה מדברת על כינון מערכת יחסים אמיתית עם בורא או ניסיון להגיע אליה. מערכת יחסים עם אור, המאור והכלי שלנו בתנאים שלו. היא מלמדת אותנו מהם תנאי ההתקשרות: על איזו סביבה מדובר, אילו תהליכים יש בתוך הסביבה הזו, איך מנהלים תפילה אמיתית, איך מתנהל בכלל שיח, מה המשמעות של אמונה. הקבלה לוקחת את השפה העברית, שהיא שפת עיבור ומעבר, ומשיבה אותה אל שורשה. בכך העברית הופכת לשפת מעבר מעולם גשמי לעולם רוחני.
"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות" (תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א, אות ב)
קודם לא היה מקום כי הכל היה אור אחד. את אותו אור אחד המקובלים מכנים בכמה שמות הקשורים לאופן שבו הבורא רצה להוציא לאור. להוציא לאור בעברית זה להתפרסם. לתת שם שמתפשט. אחת הפעולות הראשונות שהבורא נותן לאדם היא לקרוא בשמות. הוא נותן לו את התפקיד הראשון ששייך לפעולת הבורא בבריאה. כדי להוציא לאור את שמותיו, פעולותיו. כלומר הבורא נותן שמות לדברים והוא ממנה צורת תודעה שנקראת האדם, נשמה, שתעשה פעולות דומות לו כדי שתהיה השתוות צורה.
הקבלה עוסקת לא מעט בשמות השונים של מצבים שונים של התגלות. אנחנו מכירים את השם הוי"ה, אלהים, השם של הספירות, הוי"ה צבאות, אל חי, אדני - כל ההתגלויות של השמות האלו הן צורות פעולה ותכונות של הבורא. אנחנו מצידנו צריכים לתת את השם, את הייחוס של התכונה. שם נקרא מהי תכונת האור בתוך הקיום הזה. מהי האיכות? מהי התכונה שגוף (רצון נקרא גוף) מסוים נושא.
גוף שאין לו קשר לגשמיות כמו מלאך, הוא כח והוא נושא איכות מסוימת. הוא יכול לשאת רק איכות אחת. לעומת זאת, התודעה הנשמתית יכולה לשאת ריבוי איכויות. לכן טרם שהאדם נתן שמות הציווי עליו היה "פרו ורבו", כלומר לגלות את הריבוי של הנוכחות של האור בכל צורות החיים האפשריות.
-
תשובה
יש כח משיחיות ויש משיח, שניהם מתייחסים לדור אחרון משום ששניהם הם יחס לאור יחידה. אפשר לומר שההגדרה של משיח ומשיחיות היא אור יחידה. התפקיד של דור אחרון הוא המאבק להכניס לתוך המערכת את אור יחידה, אור שהסתלק כבר בשלבים הראשונים של הבריאה. לכן לכל אחד יש חלק מאוד מובהק וחשוב בתוך המארג הזה.
בגלל האופן של השימוש במושג משיח ומשיחיות יש רצון להימנע ממנו, בשביל זה צריך לתקן את התפיסה והמחשבה על המושגים האלה. זה חובה במובן של לאן הזמן דוחק אותנו. קודם כל אנחנו חייבים להתחיל מאדם הראשון, מהמחשבה, שם זה צריך להיות מתוקן, ואז זה יוכל לעבור למה שמתאר את המחשבה, לשפה ולעיתויים של זה. ולפיכך, לניסיון שלנו להבין מה בעצם פוקד אותנו, איזה התאמה זה מבקש מאיתנו.
זהו מאבק שאפשר לברך עליו משום שהוא הכי קרוב לחבלי לידה של צורת חשיבה חדשה, של תפיסה חדשה, ושל עשיה בתוך הלימוד, עשייה של מה שנדרש מאיתנו לעשות. באופן כללי הגדרה של משיחיות היא אור. מדובר על אפיון של אור שהאנושות לא מכירה משום שהוא אור שנגנז, האור הזה נקרא אור יחידה.
משיח ונחש זה אותו הסיפור משום שהרצון הזה גרם לאור יחידה להסתלק, זה חלק מהתוכנית, זה חלק מהבלאגן שקשה לנו לקבל. הוא הסתלק כדי שנחזיר אותו מתוך הכרה. בשביל זה צריך קודם כל תקופת הכנה שבה אנחנו נבין את ההגדרה והתפקיד, ומה בנו מונע את ההתפשטות.
במאמר שישים ריבוא נאמר: "בחינת משיח מוכן בכל דור ודור", לא בעמקות ההתגלות אלא כהכנה. ולכן הוא מוכן "לכל פרט ופרט להיות הממשיך בחינת משיח, בסוד, כל המחויב בדבר כנ"ל", ז"א שמשיח זו בחינה ולא אדם. זו בחינה באור, זו בחינת נשמה לנשמה או אור יחידה.
וזה צריך באמת ללמוד: "והטעם כי ענין משיחות הוא תיקון הכלים", כלומר היכולות, התפיסה, המחשבה, יכולת הרגשה, הנוכחות. "וציור כל הכלים שווים, כי כל החילוק בהם, הוא רק בחב"ד שלהם [בראש], למידות שלהם, ולכן מהשר הרואה פני המלך עד היושב אחר הריחיים, כולם משרתים שווים בזה להחזיר העטרה ליושנה", להחזיר את אור היחידה זוהי העטרה, אותה מלכות שעלתה להיות ס"ג, להיות כתר. מלכות בתוך תודעת כתר נקראת עטרה. להחזיר עטרה ליושנה, כלומר ליש שלה.
"ובזה לא נמצא כל דרגות בין אחד לחברו", המינוי של משיח כמישהו חשוב הוא לא רלוונטי, זו עבודה שקשורה באחריות שמלמטה, שלא מחפשת מישהו שיגיד לה מה לעשות, אלא מתוך הערבות שלה זה בזה, מתוך האחריות שהיא מרגישה כלפי האחרים, הסולידריות והידיעה שזה חלק ממני. זה מה שיוצר את המנהיגות, זו מנהיגות של אור משיח.
צריך לזכור: "ענין משיחות הוא ענין תיקון הכלים", לא ה-כלי. מי שאפשר את זה מלכתחילה הוא כל מי שמביא לנו תורה, כל מי שמביא לנו את המאור שמחזיר אותנו, שמתקין את הכלים שלנו, את היכולות שלנו להרגיש ולפעול על פי התוכנית ולבחור בטוב. צריך לשבור את האופן שבו המחשבה והשפה מדברת על משיח וקודם כל לחשוב את זה כאור.
משיחיות מדברת על אור יחידה, אור יחידה אומר שהעולם כולו וכל אחד בהשגתו מבין את הנזק של "רצון לקבל לעצמי", כשהוא מגיע לקצה יכולתו והוא מתחיל להתהפך על אנשים. כל דבר שמתגלה כטוב עובר ניכוס ומשנה את טבעו להיזק ולשליטה. אפשר לעקוב אחרי זה, זה מאוד שיטתי וחוזר על עצמו. מדובר בתפיסה של ייאוש של האנושות מכח עצמה ומהאופן שבו היא מנהלת את עצמה. זה קו מאוד חשוב.
עצם אור יחידה יש לו את האור הכללי שמגדיר באופן אמיתי את היחיד רק במרקם הכולל של השכינה, במערכת הנשמות כשהיא מחוברת כמו רשת, שם יש הגדרה לכל תא, לכל יחיד, לפי השם שלו, לפי התכלית והמטרה שהוא ממלא, רק אז הוא מקבל את היחוד שלו, לפני זה אין יחוד לאף אחד.
לכן יש פה גם יחיד כאור כללי וגם יחיד כהגדרת המיקום והתפקיד המיוחד לכל אחד. היחיד, היחידה, הייחודיות של כל אחד כשהמערכת היא שלמה והוא חלק ממנה. הוא חלק מהמטווה, ממה שנטווה כדי ליצור בכח ההשתלמות את השלמות הזאת.
-
ערבות
האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.
יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.
כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?
לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.
לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.
-
תשובה
ההשגות הנפלאות של בעל הסולם, העושר הגדול של חייו פותח דרך לכל אחד מאיתנו למצוא את מקומו, ולהשלים את העבודה של בעל הסולם בכך שאנחנו תופסים את הגילוי הזה כמו הוראה: כמו משהו שמאיר בנו ועושה בנו פעולות שמאפשרות השגה.
לראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.
הלימוד, הכתיבה והעבודה של בעל הסולם פותחת לכל הדור אפשרות להיכנס לתוך הקבלה. הוא יוצר את המרחב, ארמון רב תפארת שהוא קורא לו הסולם. הסולם הוא מקום שבו הקו האמצעי, המנורה, ה"מה נורא המקום הזה" מתגלה, ואלה האורות של הארמון הזה. בתוך הארמון שבונה בעל הסולם יש שיחה בין רשב"י להאר"י לרעיא מהימנא, כלומר למשה עם הדור שלנו, באמצעות בעל הסולם.
הם כולם נאספים בכפיפה אחת למטרה משותפת. אנחנו נכנסים לתוך היכל, מן ישיבה של מעלה שבה אנחנו יכולים להקשיב לשיח הזה ולראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.
יחודו של בעל הסולם
אף מקובל, לא לפניו ולא אחריו, בכל גדלותו, לא הצליח ליצור מרחב שבו יש שיח כל כך חי.
כשאנחנו קוראים את הזוהר עם פירוש הסולם אנחנו קוראים אותו משוחח עם הפירוש של האר"י, עם הסנטימנט של הבעל שם טוב במובן של להחזיק את הלב. איך כל נשמה שיש לה נקודת ישראל בתוכה נרקמת אל תוך ההרגשה הזו, בשפה המעודכנת ביותר של תפיסת המציאות של דור אחרון. את המרחב הזה איש לא יצר לפניו וגם לא אחריו. -
אדם
בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?
הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?
מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.
כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.
-
גלות וגאולה
שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?
תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.
האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.
כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.
מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה - חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?
התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.
ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?
ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.
אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.
בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.
העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.