עיצוב: עמית איילון, מיכל סהר
פיתוח: מאיר סדן, יסמין נקאש
ערבות
כניסה לחברותא היא מרחב האימון של התודעה שלנו בזיכרון שהאחר לא נברא לשימושנו, אלא נוכחותו היא כדי להזכיר לנו שההתקשרות הראשונה לבורא תבוא דרך פינוי עצמי עבור האחר. זוהי עבודה גדולה.
זה לא אומר לצמצם את הרצון להתקשר בבורא, זה אומר שאני מכיר בזה שאם אני לא אפנה את עצמי, אני מאיין את האפשרות שלי להתקשר לבורא. כי הבורא לא נמצא בי באופן פרטי ולא באחר באופן פרטי, הוא נמצא בקשר בינינו ובאופן שבו אני מכונן את הקשר בינינו.
לכן חברותא היא סוג של מעבדה של המון כישלונות בניסוי הגדול הזה. בה ניתן לראות כל פעם מחדש מה מפריד אותי מהאפשרות הזו? איזה קולות עולים בי? "הוא לא צודק / הוא קטן ממני / הוא מבין פחות ממני / הוא מדבר בקול רם…" וכו'. כשאני נכנע לקולות האלה אני נכנע לפירוד.
כי אם הבורא היה צריך להתקשר בי ברגע נתון של הווית הרצון לקבל שלי - לא הייתי ראוי. בדיוק כמו שבעיניי האחר לא ראוי. נקודת המוצא היא לראות את עצמי ואת האחר כפרי שהוא כרגע בוסר ויבשיל בעיתו. עצם השיפוט שלי שומט את הקרקע מתחתי ומתחתיו לאיזושהי אפשרות של קשר.
הבורא לא ברא אותנו צדיקים. הוא ברא אותנו מתנסים, כדי שנגיע למקום שבו אנו בוחרים. החברותא צריכה להביא אותי לנקודה של רטט, של בחירה. של שני כוחות, של הרשות שלי, שהיא הצורה שבה אני שופטת ותופסת את המציאות, מול האפשרות שמציעים לי שהיא לא בשפה של רצון לקבל שלי. ואני בוחרת.
סיפור תהליכי הבריאה, והעולמות והתהליכים שניתנו לנו, מאפשרים לנו להבחין מול איזה בחירות, רקיע, הבדלות אנחנו עומדים. כל זאת כדי להיות מסוגלים לעשות בהם פתחים, כדי שהעליון ימצא בנו בית בו הוא יכול לדור.
אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלנו הוא היחס אל האחר כנברא. האחר - מעצם הימצאותו במרחב הזה - מעיד שהוא רוצה גם. עצם הנוכחות שלו/ה - מזכיר לי שאם לא נמצא מכנה משותף, רקיע - כוונה משותפת, אף פעם לא נצליח להיות בית ראוי לעליון. הלימוד מכין אותנו לתפילה שיש לה עוצמה וכוונה שיכולה באמת להמריא ולבקוע את המקום הזה של השיתוף.
בורא
צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו?
בריאת העולם בדין
החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.
שיתוף מידת הרחמים
כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע.
אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.
שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו.
אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.
מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף.
מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות.
צמצום ב' זה עשה לך רב
עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.
הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?
כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות.
צמצום ושבירה
בכל שנה ביום הסתלקותו של בעל הסולם הלימוד מעמיק. שדה הראייה, שדה הצופים שבעל הסולם מעניק לנו ומוליך אותנו בתוכו אט אט, יוצר בנו את עומק ההרגשה של המפעל שלו, פירוש הסולם לזוהר ופירוש עץ החיים.
במועד של הסתלקות צדיק, יש תמיד מטרה ונוכחות המאפשרות חיבור עמוק יותר אל המשימה, אל משימת ירידתו אל העולם ומשמעות הסתלקותו. הסתלקותו של בעל הסולם מפנה את תשומת ליבנו ואת עיני הנשמה אל יום הכיפורים ואל משמעותו. בפטירתו ובהסתלקותו הוא מצווה ומאפשר לנו להיכנס, או לבקש להיכנס, דרך כפרה פרטית שהוא עשה כדי להיות מסוגל לשרת את הכלל.
אם אנחנו הולכים בעקבות בעל הסולם, אז אנחנו מבקשים את האפשרות שנשמתנו תלבש בכוח נשמתו את בגדי העולם הבא. זאת אומרת שהיא תכין אותנו לכל מה שהולך ובא, כי אנחנו יודעים שזה מַעֲבָר. יום הכיפורים, כמו במבט פנימי של השבת, נותן לנו את האפשרות להיכנס לרגע אל היום השמיני, ומאפשר להכין את עצמנו לקבל איזושהי תחושה/הרגשה/מציאות שלו בתוך האלף השביעי. ההסתלקות ביום הזה מהווה את האפשרות שלנו להבין לעומק את ההשלמה המתבקשת. כמו שאומר בעל הסולם אנחנו בני האידאה והתפקיד שלנו כישראל, כפרטים, הוא להיכנס אל קודש הקודשים, אל המקום, אל המרחב של השכינה, כדי להיות מסוגלים לשרת את הכלל, כלל ישראל וכלל אומות העולם.
אם שואלים את בעל הסולם כיצד היה רוצה להיזכר, כיצד אנחנו יכולים להוקיר ולהכיר במשימתו ולהעצים אותה? התשובה היא הלימוד עצמו. הלימוד כפי שהוא התווה לנו, הוא מעבר למחשבה או להבנה, הוא יכולת ראייה ואורח חיים.
שאלת חבר: מה התפקיד שלו בעולם כרגע, בעולם שלנו הפיזי?
תשובת הרבה: מה שאומר לנו בעל הסולם הוא שכל מה שהשיג הוא דרך רוחניות. אנחנו צריכים להבין מה המשמעות של רוחניות אצל בעל הסולם. זה לא הדיבור של רוחניות בתוך העולם הפוסט מודרני שמפרק את הכל. דרך הנבדלות של השפה אנחנו יכולים להבין שרוחניות היא מה שאנחנו קוראים בין אדם לעצמו, זאת אומרת בין אדם לפנים האמיתיות של עצמו.
דרך התיקונים שעשה בעל הסולם הוא קיבל לא רק את הפנים של עצמו בהם עובר האור, אלא גם את הפנימיות, ואז מתעברת בו נשמת האר"י. בתוך נשמת האר"י מעוברת נשמת רשב"י. בתוך נשמת רשב"י מעוברת נשמת משה. כלומר כשאנחנו לומדים את בעל הסולם, מעט, חלקים או ניצוצות מנשמתו מתעברים בנו.
הסתלקותו של בעל הסולם מאפשרת לעולם פתח חדש. מאפשרת לכל הדור שלנו להבין או להשיג, לחשוב, להיות במגע עם הבריאה, עם תהליכי הבריאה, כמו שלא היה מעולם. אין מקובל היום, ממזרח או ממערב, שיכול לדבר קבלה לדור שלנו בלי להשתמש במושגים ובתבנית שנתן בעל הסולם. בין אם זה הרב קוק, תלמידיו או מניטו, כל ההתכנסות של המזרח והמערב. מה שמבקש בעל הסולם הוא להחזיר את יכולת הדיבור המתווך, ולהביא את בני האדם מהכרת הנמצאות שלהם להשגה שרואה את מחשבת הבריאה מתממשת בכל פעולה, שהיא רק טוב.
אין כמו בעל הסולם שאיפשר גישה בתוך השפה להבנה של המושג הרצון לקבל ותפיסת היצר הרע כרצון עצמי. לפרק את היצר הרע מכל כך הרבה שכבות של קליפות שהושמו עליו כדי שלא נוכל להבין אותו. כל התפיסה של הבריאה, של מחשבת הבריאה, של ההשתלשלות, של האופן שלנו לעלות - הוא השפה האפשרית היחידה כמעט היום לגדול. להפוך מהילד הקטן הטיפש והריק למישהו שיכול באמת להתמודד עם התביעה של הבריאה.
זה בעצם מה שבעל הסולם נושא. הוא נישא על כתפיים מאוד גדולות והוא נושא על עצמו את הדור שלנו.