תפילה

  • גלות וגאולה

    *מתוך לימוד המאמר “נבואתו של בעל הסולם” – חלקים המובאים מהמאמר מופיעים בכתב מודגש.

    בעל הסולם מתחיל את הנבואה שלו מתוך המציאות, מתוך רגע היסטורי. זה לא מתחיל ממקום אבסטרקטי רוחני, זה מתחיל מההרגשה של הצורך בתוך ההיסטוריה.

    המלחמה האיומה הניעה את העולם כולו וחשפה את האכזריות והשפלות הנמוכה ביותר של בני האנוש, וגם את הגדלות של יחידים בתוכה. הנבואה עולה מתוך המציאות של הדור.

    אם נסתכל על הנביאים, תמיד נבואות מתחילות מרגע היסטורי, “ויהי בימי מלך..”. הנביא הראשון גם הוא מופיע בתוך רגע היסטורי של שיעבוד ישראל במצרים. 

    ישראל והנבואה קשורים בטבורם במצב העולם ומצב בני האנוש בתוכו. ישראל לא יכולים לפעול בחלל ריק. ישראל כנושאי נבואה, כנושאי השפה של הנוכחות והשראת השכינה, מבקשים ככלל ישראל למשוך אותה חזרה לתוך המציאות שלנו. זה חלק ממה שבעה”ס מנבא עבורנו.

    מעבר להבנה, ללימוד ולמוחא, יש ליבא (לב) עמוק של הצורך של ישראל וכל אומות העולם בקשר אל הבורא, בקשר אל המחשבה של התוכנית עבורם. בעל הסולם שואל שאלה על מצב העולם, מצב בני האדם, והשאלה פותחת את הגילוי. 

    ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות.

    והנה קול אלי: “אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה”. ותלבישיני רוח ה’, ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי.

    ויאמר ה’ אלי: “שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה, ארץ האבות הקדושים, ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. ואת החרב הזה תיקח בידך, ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך, אשר כל הדברים הטובים האלו יתקיימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת. וע”כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ”.

    ואסתיר פני, כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיניי דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה’ בארץ.

    יש לנו בנבואה את יחזקאל, אברהם ומשה. כדי שהנבואה תתממש הוא צריך כמו אברהם לחזור אל הארץ, כדי שרוח הקודש תשבר את קליפת הברזל ותהפוך אותה לאותיות, לכלים. 

    ואשא עיני. והנה ה’ ניצב עלי ויאמר אלי: “אני אל אלוהי אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפני, ותראה כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד, מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות, ועד כל המשך זמן בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם, כראוי למעשה ידי להתפאר”.

    ואראה ואשמח מאוד על הבריאה הנהדרה וכל מלואה. והעונג והטוב אשר כל באי הארץ מתענגים עליה. ואודה לה’.

    אז אמרתי לה’: “לפניך נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד, כי מאתך לא תצא הרעות והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף, ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל טוב, אין שום נפתל ועיקש בכל מעשי ידיך העליונים והתחתונים יחד”. ונמלאתי חכמה נהדרה. ועל כולם חכמת השגחתו הפרטית בתכלית. כן הלכתי והוספתי חכמה יום יום, ימים רבים, שמונים ומאות יום.

    בימים האלה עלה על לבי לערוך תפילה לה’ לאמור: “הן נמלאתי חכמה יותר מכל הקדמונים, ואין דבר בעולם אשר יפלא ממני. אולם את דברי הנביאים וחכמי ה’ איני מבין כלום. גם השמות הקדושים ברובם לא הבנתי. והרהרתי, הנה ה’ הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין”.

    ובטרם אקרא, והנה ה’ שורה עלי ויאמר: “הן תראה חכמתך והשגתך למעלה למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה. ומה שאלת ממני ולא נתתי לך, ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה, שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?”

    והחרשתי ושמחתי בהתפארות רחבה ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה’: “הלא עד הנה לא שמעתי דבר על קיום גוויתי וכל הטובות והיעודים הגיעו לי מתוך רוחניות בלבד ואליה הכל מיועד. ואם כן, מה יהיה בגלל איזה מחלה או פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך? האם תשליכני מלפניך ותאבד את כל הטובה הזאת או תענישני?”

    וישבע לי ה’ בשמו הגדול והנורא ובכסאו הנצחי, כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות. ואם אחטא ואם לא אחטא, חסדו וקדושתו לא יסור הימני לנצח. ושמעתי ושמחתי מאוד. (הן כבר באת על תכליתך ולכל פשעיך סלחתי והחסד הזה). 

    ובמלאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל היעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה’, ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה’, אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה’ ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה.

    ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה’, ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, עכ”ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד.

    ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי ועל דברי ויאמר לי: “מה אתה רואה?”

    ואומר אני: “רואה שני אנשים מתאבקים יחד. אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש, כמו קטן שנולד. והשני החסר טעם הקטן והחלש מפיל את הגיבור והשלם”.

    ויאמר לי ה’: “זה הקטן גדול יהיה”.

    ויפתח הקטן את פיו, ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים לי כל צרכם. אומנם הרגשתי בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי כי ענה לי ה’ ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה’.

    ויאמר לי ה’: “קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קדמה”. ונשאתי עיני, וראיתי אשר הקטן הלז ברגע אחת נתרומם והשוה את עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין היה חסר טעם ושכל כמקדם ונפלאתי מאוד.

    אח”ז היה דבר ה’ אלי במחזה לאמור: “שכב על צדך הימנית”. ואשכב על הארץ. ויאמר לי: “מה אתה רואה?”

    ואומר: “אני רואה גויים ולאומים רבים מאוד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם”.

    ויאמר לי ה’: “אם תוכל ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים, אז אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך, לתת לך וכל יעודי יתקיימו על ידך”.

    בעל הסולם קושר את עצמו אל האבות, בעיקר אל אברהם דרך הקשר אל הארץ. ההבטחה היא שבארץ השכינה יכולה לחזור לדבר דרך הפה האנושי, או הפה של ישראל.

    אח”כ יש את החרב. לחרב יש כמה ביטויים, הברזל היא הקליפה וגם היכולת לשבור את הקליפה, זה אמצעי שפועל זה מול זה. היא ביטוי לכוח הייסורים והסבל האנושי בצמיחתו, זה נקשר לצורת האלימות האנושית או האיוולת. ההופעה שלה היא כמו קריאה של חילופי משמרות, של אופנים, של אמצעי שהולך לצאת.

    והנה קול אלי: “אני אל שדי..“ למרות שכתוב אני הויה בהתגלות אל אברהם יכולת השמיעה שלהם היתה של “אל שדי”, שזה שם של כפילות. מצד אחד, שאמר לעולמו די, כלומר המגבלה. מצד שני, החסד והשפע שנותן לעולמו די צורכו, זה מגדיר מאיזה סף אנחנו מתחילים את התפילה.

    והנה קול אלי: “אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה”. החרב היא כוח המלכות עם האפשרות לפעול עם הבינה, כי עתה נתתי לך עוצמה וגבורה. העוצמה היא לא שם נרדף לכח, היא שייכת להגדרה עצמית, אתה “עצם מעצמי”, זוהי הגדרה של צורך ההשפעה בחיסרון כדי להתפשט.

    עצמי זה כמו שהאישה היא העצם המשלים את ההשפעה, כמו כל הבריאה והנבראים, זה הכלי. כמו הגדרה של עצמי שלא מפרידה בין אמצעי לתכלית ביחס לבורא. אם האדם בבריאתו (אחרי הנסירה) מדבר על האישה כעצם מעצמי, אחרי צמצום ב’ זה מה שהבורא אומר על הבריאה. הוא יכול לראות את העתיד של האנושות, איך היא משלימה אותו בנפש, בהרגש, מתייחסת אליו.

    החרב היא הכוח של המלכות, של הבריאה. אנחנו עדים להחלפה של כח הטבע: כח ההתפתחות האנושית הטבעית מתוך יסורים מתחלף בכח אחר, כח האותיות. 

    ותלבישיני רוח ה’, זוהי ההתפשטות של השכינה, ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. היה שם איש שקודם לא שמענו עליו קודם. הקול הזה מניין הוא נבע?

    יש כמה צורות שבהן הביטוי איש מופיע: איש כמלאך, איש כתיאור של אחת מהמידות של העליון כמו איש מלחמה, או כאחת מהמידות של אדם שמגיע לדרגת השגה וקרבה עם הבורא, כמו ‘משה איש האלוהים’. משהו בנוכחות הזו מופיעה ונעלמת. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי. זה קניין רוחני, של השגה. 

    ויאמר ה’ אלי: “שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה, ארץ האבות הקדושים, זה הציווי לאברהם, אבל עכשיו אברהם הוא לא דמות יחידנית, הוא דמות שקשורה לשלושת האבות, חסד גבורה ותפארת. אנחנו נכנסים להיסטוריה של שלושת האבות. יש בתוך זה עמידה. 

    ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, ממשפחות האדמה (אצל אברהם) אנחנו עוברים לגאוני הארץ. הגאון הוא כמו השיא של משהו, איזשהו תהליך, כמו השיא של גל, של עץ או של תפיסה. משהו שמתקרב לסיומו, משהו שמתקרב לג”ר. גאוני הארץ אלו כל התהליכים שמתבטאים בבני האדם בהתפתחות שלהם, מהתהליכים הפיזיים עד המנטליים התודעתיים, תהליכים היסטוריים שמתקרבים לגמר התיקון. כל התהליכים האלה, באמצעות החכמה הזו שניתנה בבעל הסולם, יוכלו להתקשר למשמעותם האמיתית, תהיה בהם ברכה. 

    כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. צריך להקשיב היטב לאוניברסליות של הנבואה. האוניברסליות יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא דרך ארץ ישראל הפרטיקולרית. המקום שיכול לחבר ענף גשמי לשורש רוחני. המקום הזה מאלץ אותנו לדבר עברית, מאלץ אותנו לתהליך של עיבור ולידה. מאלץ כמו “כופה עלינו הר כגיגית”. אחרי שיש לנו את הגיגית אנחנו מצטופפים לתוכה, כלומר אנחנו מבינים את הכפייה כמו הזדמנות מאוד גדולה, כמו הזמן, האפשרות של הזימון. זה מרגיש כמו כפייה, כמו שההיסטוריה של העלייה לארץ הרגישה.

    הנבואה אומרת לבעל הסולם לך לך אל ארץ האבות, זוהי ארץ שהיא מאוד מסוימת, היא ענף בתוך הגשמיות. שם, בארץ הזו, ינתן לו הכח לרפא את השבר האנושי כולו בישועה. ישועה היא יגיעה. היגיעה יכולה להתקיים בארץ ישראל, יגיעה בהחזרת האבידה של הכלים אל השכינה, באופן הזה יכול להתקיים החזון האוניברסלי לרפא את השבר האנושי. זה רגע הטרנספורמציה גם של התודעה של בעל הסולם וגם של הקניין הרוחני, כלומר של החרב, זה קורה בד בבד.

    ואת החרב הזה תיקח בידך ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך אנחנו שומרים בכל נפשנו ומאודנו את הזיכרון של “ואהבת”, הזיכרון של הציצית, כי היא האות ביני ובינך אשר כל הדברים הטובים האלה יתקיימו על ידיך, עכשיו אנחנו מגיעים למשה, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת.

    איש נאמן בן ביתו, כלומר אנחנו נכנסים למהלך של “שופרו של משיח”, של הגאולה, צריך לבוש חדש לנאמנות של משה שעשתה את כל הגלגולים. למסור לו החרב הזו. וע”כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ”.

    ואסתיר פני, זה הלימוד העמוק ממשה כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיניי דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות, השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: “מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה’ בארץ”. 

    יש בינה, יש השגחה. יש התאמה משורש לענף, עד הארץ. איסוף החרב לידי צורת השגה, צורת תודעה, הופכת כלי משחית לאותיות, לכלים של אור שתפקידם להאיר לכל העולם. ההשגה הזו מביאה את בעל הסולם לבקש את האפשרות לדבר את האותיות האלה, לבקש את צורת הדיבור של הנביאים כדי שיוכל לתווך את ההשגה. הקביעה של הנבואה הזו מדברת על כך שהערך של תיקון פרטי בדורנו הוא אך ורק להיות אמצעי לתיקון הכלל. 

    הבקשה של בעל הסולם, כמו כל בקשת מקובל בעל שיעור קומה, הופכת להיות צו מציאות. מה שהוא מבקש על עצמו הופך להיות בגדר חוק. אחרי שהוא מסתובב בין בני אדם בתפיסת מציאות כ”כ שונה, תפיסה עליונה, הוא רואה שתיקון פרטי בדור שלנו שם אותנו בעמדה של יהירות ולא ענווה, זה הופך להיות חטא של  ‘גבה לבו’. זו תפיסה והכרה של בעה”ס שמהדור הזה אי אפשר להפריד בין האמצעי לתכלית. השגה פרטית ניתנת כמו הכרה של החיסרון במילוי תפקידך. לכן המציאות של להיות ‘מעל העולם’, לא להיות שותף לסיבלו של העולם, גורמת לו תפילה.

    ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה’, ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, משום שברגע שאנחנו בצער השכינה מסתלקת. ברגע שאנחנו בצער יש בנו הרשעה. זו הידיעה על מה אני צריך לשמור, כלומר באיזה אופנים אני צריך לשמור את עצמי. 

    עכ”ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד. ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי. ישחק עלי אומר שהוא פותח לו את כל “מסכי המשחק”, הוא פותח לו את קץ-חי, את התפיסה של יצחק.

    ועל דברי ויאמר לי: “מה אתה רואה?” זה הצורך בשפה, בלשון, בתיקון של ניב השפתיים, של מקור הנבואה. התיקון שבו אנו מבקשים להפוך להיות האות, כלי השרת של אותו אור. 

  • בורא

    הבורא נמצא בקשר שבין הנשמות. הוא לא נמצא בכל נשמה באופן נפרד, הוא יושב על החיבור.
    דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה ו). "בהמצאו…" זה מקום החיבור. זה מייצר התנגדות פנימית: אין לי קשר ישיר איתו? התשובה היא: לא, יש קשר איתו רק דרך השכינה, כי מקום המפגש של הבורא עם בני האדם הוא בשכינה. בה הוא שוכן, לא בכל פרט. 

    למה? כי הפרט לא יכול להכיל יְשִׁירוּת איתו, ואם הפרט לא מוותר ולא מכניע את עצמו להיות חלק מכלל השכינה, הבורא לא מוכן להיפגש איתו. 

    זה כמו ההבדל בין שבוע לפני פסח, לשבוע של פסח. שבוע לפני פסח זה הכנה לפתח המסוים הזה שבו הבורא יימצא. המועדים הם צורות של התכנסות. אתה צריך לְהֵרָאוֹת, ואתה לא נראה לבד. זו התוועדות, לכן החגים נקראים מועדים. זו התכנסות, אנחנו לא חוגגים חגים לבד. אפילו ט' באב זה עם כלל ישראל. המועדים הם חלונות הארה להתקבצות אל כוונה משותפת.

    החיבור נעשה דרך התורה שהיא תרי"ג חיבורים, בתוכם מצוות 'לא תעשה' כמו מה הגוף הזה צריך לדחות ומצוות 'עשה' כמו מה הגוף הזה מכיל. גם התורה בעצמה היא סוד של התכללות. המועדים הם הרגעים שבאמצעות התורה אנחנו מחברים את עצמנו כאיבר בתוך גוף. כך מתחברים למאור.

    התפילה היא שנקבל את הכוח שממנו יווצר שיח בין הנבראים לבורא. לשיח פרטי אין משמעות. אלה מניעים אחרים לגמרי לתפילה - מתפילת נִפְרָדוּת לתפילה של חיבור. התפילה צריכה לבקש להיות חלק מהמארג בו הבורא יכול להתגלות. רק דרך החיבור בין הנשמות יכול להיווצר שיח. 

    זה פוגש את שורש היחידאיות ולכן זה כל כך קשה לנו. היחידאיות שלנו לא מוגדרת ע"י הבקשה העצמית אלא ע"י יצירה של סביבה חדשה. 

  • ישראל

    בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.

    בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.

    בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.

    בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.

    עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.

    ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.

  • שפה

    סדרת ראיונות עם הרבה ספיר נוימן אייל ברדיו מהות החיים, בהנחיית אסי זיגדון. 

    בסדרה פורשת הרבה יריעה נרחבת ומקיפה על חכמת הקבלה ועל עיקריה על פי תפיסתו ודרכו של בעל הסולם. על חשיבות השפה העברית ועל השימוש בה כשפת שורשים, על חשיבות התנועה לארץ ישראל, על ספר הזוהר כמקום גילוי ותרומתו של בעל הסולם להנגיש לנו את שהיה סתום במשך מאות שנים. 

    עוד בסדרה, עיסוק בשאלות:
    מה תפקידנו? מה הטעם בחיינו? לשם מי או מה אנו פועלים? 

    מה הוא הביטוי "רצון לקבל" חשיבותו, עוצמתו ושליטתו על חיינו? 

    מהו ענין "תורה", ו"מצוות" על פי הקבלה, בשונה מהתפיסה המקובלת? 

    כיצד לימוד התורה מסוגל להביאנו להכרה באותו רצון לקבל השולט בנו ללא מצרים והוא השורש לכל רע?

    מהי הסביבה הרוחנית של רב, קבוצת לומדים עם מטרה משותפת, וספרים?

    מהי תפילה, מהי תפילה על צורך אמיתי, מהו צורך אמיתי? 

    מהם התנאים המחויבים ללומד את החוכמה כדי שהיא תפתח בפניו? 

    בסרטון זה תמצאו חלק ראשון מתוך שני חלקים בסדרה.

  • תפילה

    שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?

    תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?

    כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.

    איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.

    תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.

    חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.

    צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.