עיצוב: עמית איילון, מיכל סהר
פיתוח: מאיר סדן, יסמין נקאש
תשובה
שאלת חברה: לרוב הלימוד בזוהר הוא לפי פרשות השבוע, ופתאום מופיעות האידרות. מהי אדרא?
תשובת הרבה: בתוך השוטטות של חבורת הזוהר בארץ ישראל, שכך הם לומדים - הם נפרדים לעיתים, הולכים בזוגות, יושבים ולומדים - קצב ההליכה הם פרשות השבוע. האדרא רבא היא בתוך פרשת נָשֹא של ספר במדבר, והיא לא בלתי תלויה במה שמתאפשר למשוך בתוך הפרשה הזו.
כל חמשת חומשי התורה מחולקים על פי חמש הספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. ספר במדבר הוא זעיר אנפין, שם מופיעה פרשת נשא. עניין הגילוי בפרשת נשא זה "נשא את ראש בני ישראל", כלומר אפשרות של גילוי הראש, של הזהות, מה התפקיד שלהם מהעליון, מה הם צריכים למשוך אל העולם. לפיכך, בתוך הפרשה הזו יש לנו את האדרא רבא.
האדרא של המשכן (אדרא דמשכנא) קשורה לפרשת משפטים, לעבד עברי ולמבנה שישראל יכולים לבנות כדי למשוך את הנוכחות של השכינה למציאות. כל אדרא היא איזה מן כינוס מיוחד למשיכת אור מיוחדת. היא לא מנותקת מהפרשות, היא גילוי מיוחד של חבורת הזוהר, מתוך העבודה שלהם, אל נקודות מסוימות.
בסוף פרשת תרומה, בין תרומה לתצווה, יש את הגילוי של "ספרא דצניעותא". באקדמיה אוהבים לקרוא לזה שכבות של הזוהר. מי שקורא לזה שכבה של הזוהר רוצה לומר שהוא מתעסק בטקסט שמתעסק בתנאים, באומנות לאמונה, אבל הוא לא מאמין במה שהוא עוסק בו.
כיוון שעבודתנו היא כן להאמין הביטוי אדרא מפורש לנו הרבה פעמים כמו גורן. "מן הגורן ומן היקב" עניינו גילוי על גרעונות. מהבסיס הזה, מהגורן, אנחנו מקימים את הסוכה. הסוכה עניינה "צילא דמהימנותא". צילא - הצל או ההסתרה הנדרשת שהאדם לוקח על עצמו כשהוא מבקש לעלות מעל הדעת שלו. כל הגילויים של האדרות הם מתוך המאמץ האמוני המיוחד שחבורת הזוהר גילתה בחסרונות, לא רק לעצמה, אלא בעיקר לדור אחרון. זו תשובה ראשונית למה המשמעות של האדרות בכלל.
הזוהר הוא לא ספר שנחתם. התורה חתומה, אי אפשר להוסיף עליה. המשנה חתומה, התלמוד חתום. הזוהר אינו חתום למרות שאף אחד לא יעיז להוסיף עליו. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים שדורות על דורות הוסיפו את אופן ההתייחסות שלהם למה שהזוהר הביא מדורם. ההתייחסות החשובה ביותר היא הדור שלנו, איך הוא קורא את הזוהר? האם הוא מצליח להפעיל את הגילוי שמוכמן בזוהר עבורו? האם הוא מצליח לפתוח אותו. זה המאמץ האמיתי שיש לנו בקריאה בזוהר בכלל ובוודאי בלימוד האדרות.
ש: אני לא מרגישה שאני מצליחה להבין שום דבר כשאנחנו קוראים את זה. אני מנסה להבין מזה הוראות עבודה, ולרוב צריכה לשאול את הרבה מה רוצים מאיתנו.
ת: יש סדר כניסה לאדרות, אנחנו עושים הכנעה ונכנסים אל הטקסט של הזוהר. מתוך הלימוד והשנים אנחנו מפנימים את הגדרים, את הוראות העבודה. איך אנחנו עומדים מול הטקסט, עם איזו כוונה, משפיע על מידת החשיפה. זה אומר שהטקסט הוא דבר חי. לא מדובר במילים מתות כתובות על נייר, הוא ישות. לכן כשאני אומרת שאני רוצה להיכנס, אני שואלת רשות ממישהו. הטקסט הוא תודעה של האנשים שלמדו אותו ואני מעוררת אותם במובן הזה מולי. כנשמות הם יכולים לתת לי להיכנס או לא.
העניין הוא הכוונה שלך והמוכנות שלך לשרת. אם יש איזושהי השתוות צורה, פה אל פה, התאמה, יכניסו אותנו. אם לא, אז נשוטט שבע פעמים, נקיף, עד שיסכימו לנו. לא מדובר על הצלחה או אי הצלחה, היא פחות חשובה. המאמץ שלנו חשוב. גם אם עוד עשרים שנה נשב פה וננסה לחדור את הטקסט - דיינו. הניסיון להיכנס אל תוך החיים האלה, אל תוך המרקם הזה של החיים, הוא שווה לנו.
בהכנעה שעשינו כל אחד נקרא להיכנס בתוקף האמונה שלו, בתוקף ההבחנה של מה הוא רואה בעצמו שצריך תיקון כדי להיות ראוי להצטרף אל תוך המעגל הזה. להיות ראוי זה לא מה שאני חושב על עצמי כראוי או לא, אלא להסכים להיכנס למשפט הזה ולהערכה הזו על ידי העליון. לא צריך לומר שיש לנו את אמות המידה כדי לשפוט אם אנחנו ראויים או לא, אבל אנחנו רוצים לשים את עצמנו מול העליון כדי שיעשה אותנו ראויים, להפוך אותנו לקבוצה ראויה.
יותר חשוב ממה שאנחנו לומדים באדרא זה איך אנחנו נכנסים לאדרא.
סדר העבודה
שאלה חברה: על הגלוי והנסתר שרשב"י מסוגל לגלות לנו. הרבה ממה שאנחנו מקבלים בזוהר הוא בהסתרה, אז איך אנחנו יכולים לקבל את הדברים של רשב"י?
תשובת הרבה: כשבעל הסולם כתב את התרגום והפירוש של הזוהר שנקרא הסולם, הוא כתב לנו הרבה מאוד מאמרים על התנאים איך אפשר בכלל להתקשר אל מה שנאמר בתוך הזוהר, אל מה שרשב"י וחבורת הזוהר אומרים.
תנאי הלימוד שלנו הם:
לשם מה אנחנו לומדים? מה אנחנו רוצים לתקן? מהן המטרות שלנו?
ממה אנחנו צריכים להתנקות ומה להסיר מעצמנו? איזה ערלה אנחנו צריכים להסיר מהעיניים, מהפה, מהלב?
איך לעמוד מול זה? התנאי של הקבוצה והכוונה, התנאי של הפרט ואיך הוא נכלל, לשם מה הוא עובד?
איך הפרט מקשר את עצמו אל הכלל?
כיוון שברשב"י כל זה היה מתוקן, הוא היה יכול לדבר בגילוי. אם הוא מדבר בגילוי זה לא אומר שזה לא נסתר מבחינתנו. הרבה דברים אני אומרת לכם בגילוי. אני אומרת אותם בגלוי וזה לגמרי נסתר. כשאתה אומר משהו בגלוי יש לזה שני מצבים: אחד שאנשים בטוחים שהם הבינו ואז זה "לא לשבח ולא לגנאי", והשני שיש הכרה שמה שאני שומע הוא מוכר אבל הוא לגמרי נסתר ממני, אז נוצר צורך.
הגילוי הראשון יוצר חקיקה של הצורך להבין את מה שלכאורה גלוי אבל יש לי הכרה שהוא נסתר.
מתחילה השאלה מה זה אומר? מה המשמעות של זה?
זאת אומרת שהגילוי של רשב"י מגלה לנו את המרחק ואת הצורך שלנו להכין את הכלים לאור הגדול.
אמנם הוא מדבר עברית וארמית שלכאורה אפשר לתרגם, אבל אין לנו מושג מה הוא אומר.
כדי להשיג מה הוא אומר אני צריך תיקון.
הוא מדבר בגילוי גדול משום שהוא מדבר על אור מאוד גדול, אור של גמר תיקון, אור של ימות המשיח.
ערבות
כניסה לחברותא היא מרחב האימון של התודעה שלנו בזיכרון שהאחר לא נברא לשימושנו, אלא נוכחותו היא כדי להזכיר לנו שההתקשרות הראשונה לבורא תבוא דרך פינוי עצמי עבור האחר. זוהי עבודה גדולה.
זה לא אומר לצמצם את הרצון להתקשר בבורא, זה אומר שאני מכיר בזה שאם אני לא אפנה את עצמי, אני מאיין את האפשרות שלי להתקשר לבורא. כי הבורא לא נמצא בי באופן פרטי ולא באחר באופן פרטי, הוא נמצא בקשר בינינו ובאופן שבו אני מכונן את הקשר בינינו.
לכן חברותא היא סוג של מעבדה של המון כישלונות בניסוי הגדול הזה. בה ניתן לראות כל פעם מחדש מה מפריד אותי מהאפשרות הזו? איזה קולות עולים בי? "הוא לא צודק / הוא קטן ממני / הוא מבין פחות ממני / הוא מדבר בקול רם…" וכו'. כשאני נכנע לקולות האלה אני נכנע לפירוד.
כי אם הבורא היה צריך להתקשר בי ברגע נתון של הווית הרצון לקבל שלי - לא הייתי ראוי. בדיוק כמו שבעיניי האחר לא ראוי. נקודת המוצא היא לראות את עצמי ואת האחר כפרי שהוא כרגע בוסר ויבשיל בעיתו. עצם השיפוט שלי שומט את הקרקע מתחתי ומתחתיו לאיזושהי אפשרות של קשר.
הבורא לא ברא אותנו צדיקים. הוא ברא אותנו מתנסים, כדי שנגיע למקום שבו אנו בוחרים. החברותא צריכה להביא אותי לנקודה של רטט, של בחירה. של שני כוחות, של הרשות שלי, שהיא הצורה שבה אני שופטת ותופסת את המציאות, מול האפשרות שמציעים לי שהיא לא בשפה של רצון לקבל שלי. ואני בוחרת.
סיפור תהליכי הבריאה, והעולמות והתהליכים שניתנו לנו, מאפשרים לנו להבחין מול איזה בחירות, רקיע, הבדלות אנחנו עומדים. כל זאת כדי להיות מסוגלים לעשות בהם פתחים, כדי שהעליון ימצא בנו בית בו הוא יכול לדור.
אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלנו הוא היחס אל האחר כנברא. האחר - מעצם הימצאותו במרחב הזה - מעיד שהוא רוצה גם. עצם הנוכחות שלו/ה - מזכיר לי שאם לא נמצא מכנה משותף, רקיע - כוונה משותפת, אף פעם לא נצליח להיות בית ראוי לעליון. הלימוד מכין אותנו לתפילה שיש לה עוצמה וכוונה שיכולה באמת להמריא ולבקוע את המקום הזה של השיתוף.
ערבות
אח הוא השורש של המילה אחווה. זו הגדרת השייכות לשורש משותף. אם אתה מבין שאתם מאותה משפחה, שיש לכם אותה משימה, שהשייכות שלכם קשורה אחד בשני, זה נקרא אחים. זה כולל את היכולת להבין את השייכות הזו, להרגיש אותה, להתחייב כלפיה כהכרה של שורש משותף ומשימה משותפת, כזו שלא מוטלת רק על אחד מן האחים אלא על כל האחים.
אף אחד מהאחים לא יכול לממש את התיקון של עצמו, את המשימה של עצמו, בלי שיתוף הפעולה של השני. זאת המשמעות של אח, משם זה נולד. אנחנו מהשורש של הבל שנולד כאח. כל התיקון שלנו הוא איך לא למות כהבל, איך לא להיהרג כמוהו, על מנת להיות מסוגלים לממש יחד כאחים את החינוך של קין מבלי להיהרג. ובתקווה גם בלי להרוג אחד את השני.
שאלת חברה: אם אח יכול להיות מורגש בחיבור העליון, אז כשנרגיש את החיבור הזה נוכל לקרוא אחד לשני אח?
תשובת הרבה: כן. היום כל אחד קורא לשני ‘אחי’, אולי זה משורש החיסרון. אח הוא השורש של האחווה, התחילית של האחווה, זו הבנה עמוקה שאנחנו מאותו שורש ולאותה מטרה, ולכן אני מחפש את המקום של השותפות האפשרית הזו. האופן הטוב ביותר להגיע לשותפות הזו הוא מה שאנחנו עושים בהבדלה, מבקשים לראות את החיבור של האחר לשורשו. אם אני מחבר אותו לשורשו הוא יכול לפעול משם ואז אנחנו יכולים לפעול יחד.
צריך למצוא את המכנה המשותף שאומר ‘אחים אנחנו’, אנחנו אחראים אחד על השני ואם לא נמצא את האחדות בינינו אנחנו נצא לגלות שתכפה עלינו את האחדות. באינטואיציה כל אחד בישראל יודע שכאשר יש מלחמה כולם יחד. לא צריך מלחמה. אפשר לעשות את הבירור קודם. אבל הארץ לא יכולה לשאת אותנו, כלומר יש ההרגשה שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליה, למרות שאנחנו יודעים שהעיקרון הוא: “כי אחים אנחנו”.
סדר העבודה
שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה?
הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי.
יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון.
פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת.
ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא.
לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא:
צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."
צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה." זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת.
אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת.
דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה.
התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.
בורא
צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו?
בריאת העולם בדין
החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.
שיתוף מידת הרחמים
כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע.
אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.
שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו.
אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.
מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף.
מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות.
צמצום ב' זה עשה לך רב
עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.
הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?
כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות.
אמת ואמונה
שאלת חברה: איך אני יודעת מה רצונו?
תשובת הרבה: את לא יודעת.
ש: הרי מי אומר מה רצונו? מקובלים, שהם גם בני אדם.
ת: אלה שהגיעו להשגה.
ש: איך הם השיגו מהו רצון הבורא? הוא אף פעם לא אמר מה רצונו.
ת: הוא כן אמר. כל התורה היא רצונו, רק צריך לדעת איך לקרוא אותה. התורה היא דבר השם, לא פחות ולא יותר.
ש: אני רוצה להאמין בזה. אז זה תלוי באמונה?
ת: השאלה היא לאן כושר האמונה שלנו מופנה. את שואלת איך אני אדע שזה אמיתי. איך את יודעת שמשהו הוא אמיתי? מה זה ברוחניות לדעת?
ש: להאמין?
ת: להאמין זה ההפך מלדעת. אחת המכשלות, או המלכודות שיש לנו, היא השימוש שלנו במילה אמונה. אמונה מוגדרת בלמעלה מהדעת. איך אני עולה למעלה הדעת? ולמה לי לעלות מעל הדעת? אם אני יודעת משהו, למה לי לעלות מעליו? בתוך הדעת שכבר רכשתי, מובנית ידיעה על המגבלה של הדעת, ולכן אני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית של הדעת שלי, כדי להגיע לשכל אלוהי.
אמונה זה שכל אלוהי, זה בכלל לא שייך לרגש. יש לי רצון והרצון הזה כל הזמן אומר לי שכל מה שאני מפרשת כרגע, כל מה שאני תופסת, הוא בתוך המגבלה שלי. בתוך מגבלה של התנייה חברתית, סביבתית, פסיכולוגית, של ההשכלה שלי או של חוסר ההשכלה שלי.
מה שחסר לי זו התשוקה, שזה בראשית. בראשית נקראת גם שיר תאב, המרחב הזה שאנו תאבים אליו, שהוא רצון קבלה, הוא בעצם ידיעה של הפער. ידיעה שכל מה שאני יודעת זה חלקי. כל מה שאני משיג הוא יחסי לאמת. אני כל הזמן בהשתלמות, אני אף פעם לא שלם. אם אני מסכים לזה אז נכנסת האמונה לתמונה, האמונה בשלמות והידיעה שאני משתלם.
ש: זה ברור לי ובגלל שזה ברור לי, אני יודעת שלעולם אני לא אדע מה רצונו.
ת: את לא תדעי את כל רצונו, את תדעי את החלקים שמתאימים לדור שלנו ולנשמתך לגלות כרצונו. רובכם הורים, הילדים שלכם לא יודעים את כל רצונכם. הם יודעים בעיקר את הרצונות שלכם ביחס אליהם, איפה הם מפריעים ואיפה הם יכולים לממש אותם. באותו אופן, אנחנו לא יודעים את כל רצונו של הבורא. אנחנו מנסים לגלות את היחס שלנו ביחס לרצונו מאיתנו. זה לא כל רצונו. גם בתוך רצונו מאיתנו יש מדרגות. לא כל מה שרצה מאברהם הוא רוצה מאיתנו.
ש: אז מה שכתוב בעץ חיים זאת תפיסה חלקית ויחסית של רצונו?
ת: זאת תפיסה של האר"י שהיה בעל השגה מאד גבוהה, שיכול היה לומר: אני מבין את העיקרון של הרצון. העיקרון של הרצון שהתגלה לי, זה שהבורא רוצה שנדע אותו. יכול להיות שיש עוד עקרונות שיתגלו מאוחר יותר, אבל העיקרון הזה צריך להפעיל עכשיו אותנו בתקופה הזו, ברמת ההתפתחות של הנשמה שלנו כרגע. זה סדר העבודה שלנו, ויכול מאוד להיות שלדור הבא אחרינו נהיה התשתית, והוא יגלה עוד נדבך ברצונו.
ש: זו תמיד השגה ברגע נתון.
ת: בתקופה נתונה. בשביל זה את חיה בתוך זמן. בשביל זה נברא זמן, זמן זה הזמנה. מזה בא הביטוי זמן. כל תקופה, כל מחזור מגלה את החיסרון שצריך להתמלא עכשיו. ישראל מקדשים את הזמנים. למה הם מקדשים את הזמנים? הם מקדשים את הקשב להזמנה שיש בכל תקופה.
אז אם אנחנו היום חיים בארץ ישראל, אבל אנחנו מתנהגים כמו בגלות או כמו בגולה, אנחנו לא מקשיבים למה שהשכינה רוצה עכשיו, מה היא מבקשת עכשיו. זה לא אומר שצריך לבטל את מה שהיה קודם, זו התשתית. תשתית של דעת, שמעליה צריך להתרומם. זה כאילו יש לך דרישה לטוטאליות.
ת: ההשגה היא יחסית לזמן, להזמנה של האור. מה אפשרי עכשיו, מה יכול להתגלות עכשיו. מה נדרש שיתגלה עכשיו כדי שההשתלמות תהיה נכונה ומטיבה. כשאנחנו לא מסוגלים לשמוע את ההזמנה של האור, אז אנחנו חווים הרבה מאד ייסורים וסבל.
ש: אם יש השתלמות יש שלמות.
ת: נכון. זמן עניינו לשמוע את ההזמנה של הבורא להשתלמות הבאה.