בורא

  • אמת ואמונה

    שאלת חברה: איך אני יודעת מה רצונו?

    תשובת הרבה: את לא יודעת.

    ש: הרי מי אומר מה רצונו? מקובלים, שהם גם בני אדם.

    ת: אלה שהגיעו להשגה.

    ש: איך הם השיגו מהו רצון הבורא? הוא אף פעם לא אמר מה רצונו.

    ת: הוא כן אמר. כל התורה היא רצונו, רק צריך לדעת איך לקרוא אותה. התורה היא דבר השם, לא פחות ולא יותר.

    ש: אני רוצה להאמין בזה. אז זה תלוי באמונה?

    ת: השאלה היא לאן כושר האמונה שלנו מופנה. את שואלת איך אני אדע שזה אמיתי. איך את יודעת שמשהו הוא אמיתי? מה זה ברוחניות לדעת?

    ש: להאמין?

    ת: להאמין זה ההפך מלדעת. אחת המכשלות, או המלכודות שיש לנו, היא השימוש שלנו במילה אמונה. אמונה מוגדרת בלמעלה מהדעת. איך אני עולה למעלה הדעת? ולמה לי לעלות מעל הדעת? אם אני יודעת משהו, למה לי לעלות מעליו? בתוך הדעת שכבר רכשתי, מובנית ידיעה על המגבלה של הדעת, ולכן אני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית של הדעת שלי, כדי להגיע לשכל אלוהי. 

    אמונה זה שכל אלוהי, זה בכלל לא שייך לרגש. יש לי רצון והרצון הזה כל הזמן אומר לי שכל מה שאני מפרשת כרגע, כל מה שאני תופסת, הוא בתוך המגבלה שלי. בתוך מגבלה של התנייה חברתית, סביבתית, פסיכולוגית, של ההשכלה שלי או של חוסר ההשכלה שלי.

    מה שחסר לי זו התשוקה, שזה בראשית. בראשית נקראת גם שיר תאב, המרחב הזה שאנו תאבים אליו, שהוא רצון קבלה, הוא בעצם ידיעה של הפער. ידיעה שכל מה שאני יודעת זה חלקי. כל מה שאני משיג הוא יחסי לאמת. אני כל הזמן בהשתלמות, אני אף פעם לא שלם. אם אני מסכים לזה אז נכנסת האמונה לתמונה, האמונה בשלמות והידיעה שאני משתלם.

    ש: זה ברור לי ובגלל שזה ברור לי, אני יודעת שלעולם אני לא אדע מה רצונו.

    ת: את לא תדעי את כל רצונו, את תדעי את החלקים שמתאימים לדור שלנו ולנשמתך לגלות כרצונו. רובכם הורים, הילדים שלכם לא יודעים את כל רצונכם. הם יודעים בעיקר את הרצונות שלכם ביחס אליהם, איפה הם מפריעים ואיפה הם יכולים לממש אותם. באותו אופן, אנחנו לא יודעים את כל רצונו של הבורא. אנחנו מנסים לגלות את היחס שלנו ביחס לרצונו מאיתנו. זה לא כל רצונו. גם בתוך רצונו מאיתנו יש מדרגות. לא כל מה שרצה מאברהם הוא רוצה מאיתנו.

    ש: אז מה שכתוב בעץ חיים זאת תפיסה חלקית ויחסית של רצונו?

    ת: זאת תפיסה של האר"י שהיה בעל השגה מאד גבוהה, שיכול היה לומר: אני מבין את העיקרון של הרצון. העיקרון של הרצון שהתגלה לי, זה שהבורא רוצה שנדע אותו. יכול להיות שיש עוד עקרונות שיתגלו מאוחר יותר, אבל העיקרון הזה צריך להפעיל עכשיו אותנו בתקופה הזו, ברמת ההתפתחות של הנשמה שלנו כרגע. זה סדר העבודה שלנו, ויכול מאוד להיות שלדור הבא אחרינו נהיה התשתית, והוא יגלה עוד נדבך ברצונו.

    ש: זו תמיד השגה ברגע נתון.

    ת: בתקופה נתונה. בשביל זה את חיה בתוך זמן. בשביל זה נברא זמן, זמן זה הזמנה. מזה בא הביטוי זמן. כל תקופה, כל מחזור מגלה את החיסרון שצריך להתמלא עכשיו. ישראל מקדשים את הזמנים. למה הם מקדשים את הזמנים? הם מקדשים את הקשב להזמנה שיש בכל תקופה.

    אז אם אנחנו היום חיים בארץ ישראל, אבל אנחנו מתנהגים כמו בגלות או כמו בגולה, אנחנו לא מקשיבים למה שהשכינה רוצה עכשיו, מה היא מבקשת עכשיו. זה לא אומר שצריך לבטל את מה שהיה קודם, זו התשתית. תשתית של דעת, שמעליה צריך להתרומם. זה כאילו יש לך דרישה לטוטאליות.

    ת: ההשגה היא יחסית לזמן, להזמנה של האור. מה אפשרי עכשיו, מה יכול להתגלות עכשיו. מה נדרש שיתגלה עכשיו כדי שההשתלמות תהיה נכונה ומטיבה. כשאנחנו לא מסוגלים לשמוע את ההזמנה של האור, אז אנחנו חווים הרבה מאד ייסורים וסבל.

    ש: אם יש השתלמות יש שלמות.

    ת: נכון. זמן עניינו לשמוע את ההזמנה של הבורא להשתלמות הבאה. 

  • בורא

    הבורא נמצא בקשר שבין הנשמות. הוא לא נמצא בכל נשמה באופן נפרד, הוא יושב על החיבור.
    דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה ו). "בהמצאו…" זה מקום החיבור. זה מייצר התנגדות פנימית: אין לי קשר ישיר איתו? התשובה היא: לא, יש קשר איתו רק דרך השכינה, כי מקום המפגש של הבורא עם בני האדם הוא בשכינה. בה הוא שוכן, לא בכל פרט. 

    למה? כי הפרט לא יכול להכיל יְשִׁירוּת איתו, ואם הפרט לא מוותר ולא מכניע את עצמו להיות חלק מכלל השכינה, הבורא לא מוכן להיפגש איתו. 

    זה כמו ההבדל בין שבוע לפני פסח, לשבוע של פסח. שבוע לפני פסח זה הכנה לפתח המסוים הזה שבו הבורא יימצא. המועדים הם צורות של התכנסות. אתה צריך לְהֵרָאוֹת, ואתה לא נראה לבד. זו התוועדות, לכן החגים נקראים מועדים. זו התכנסות, אנחנו לא חוגגים חגים לבד. אפילו ט' באב זה עם כלל ישראל. המועדים הם חלונות הארה להתקבצות אל כוונה משותפת.

    החיבור נעשה דרך התורה שהיא תרי"ג חיבורים, בתוכם מצוות 'לא תעשה' כמו מה הגוף הזה צריך לדחות ומצוות 'עשה' כמו מה הגוף הזה מכיל. גם התורה בעצמה היא סוד של התכללות. המועדים הם הרגעים שבאמצעות התורה אנחנו מחברים את עצמנו כאיבר בתוך גוף. כך מתחברים למאור.

    התפילה היא שנקבל את הכוח שממנו יווצר שיח בין הנבראים לבורא. לשיח פרטי אין משמעות. אלה מניעים אחרים לגמרי לתפילה - מתפילת נִפְרָדוּת לתפילה של חיבור. התפילה צריכה לבקש להיות חלק מהמארג בו הבורא יכול להתגלות. רק דרך החיבור בין הנשמות יכול להיווצר שיח. 

    זה פוגש את שורש היחידאיות ולכן זה כל כך קשה לנו. היחידאיות שלנו לא מוגדרת ע"י הבקשה העצמית אלא ע"י יצירה של סביבה חדשה. 

  • בורא

    שאלה: אנחנו מדברים על הבורא אבל אני לא יודעת מי זה הבורא.

    הרבה: כשאנו מדברים על הבורא אין אנו מדברים על מהותו אלא על פעולתו. הפעולה שלו היא קריאה אל הנברא: 'בוא וראה'. אנחנו מכירים אותו מהפעולה שלו, של הקריאה שלו אלינו. בשביל ישראל, הבורא הוא רצון, הוא נוכחות, הוא לא דבר אבסטרקטי. אין לו גוף ואין לו דמות גוף, את זה אנחנו אומרים כל בוקר בתפילת "אדון עולם", אבל השם 'בורא' בא ״ממעשיך הכרנוך״, מהפעולה. 

    בכלל אין לנו השגה במהות. יש לנו השגה רק במה שאנחנו נכללים בו - מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כשאנחנו מגלים את הטבתו, את פעולתו עלינו, אנחנו יכולים לסמן את התכונה, את מה שהתגלה לנו, אבל לא את מה שעומד מאחורי זה. את כל הרצון הזה שנקרא בורא אנחנו יכולים לגלות מהפעולות שלו כלפינו. כל הקוד של הזוהר הוא 'בוא וראה'

    תארי לך שכל חייך וכל גלגוליך היית שומעת מישהו קורא לך. אם הוא קורא לך, הוא לא אבסטרקטי. אם את שומעת את קולו, הוא לא אבסטרקטי. יש לו דיבור. כל גלגוליך, ביודעין או שלא ביודעין, שמעת את הקריאה, וכל פעם הוא גם ידע איך קוראים לך. ברוב המקרים התעלמת והיו מחזורים של חיים שהסתובבת.

    הציווי של ישראל הוא 'נעשה' כדי ש'נשמע' זאת אומרת ששמיעת הקול דורשת את העבודה, דורשת את התורה, את הכלי הזה שיודע להגיד חם, קר, מתקרר, מתחמם, כלומר מידת ההתקרבות. זה הקול שנשמע לישראל. הכישור היחיד של ישראל שבו הם ניפלים ומשונים מהרצונות לקבל, מאומות העולם, הוא היכולת לשמוע את הקריאה הזו. כולם יצורים של הבורא, לא של דת מסוימת. ישראל הם משרתים שלו, של הקריאה הזאת.

    אם את שומעת את הקריאה הזאת ואת יודעת שהיא מכוונת אליך, מכוונת לקבוצת היחס שלך, את הולכת. לא מתוך זה שמישהו סיפר לך מה יהיה שם, אלא משום שזה קורא בשמך. 

    אנחנו לא בכיוון כי אין לנו מספיק את הענווה לומר באופן אמיתי שאנחנו לא מרגישים, שאין לנו כלי כלומר את היכולת לבוא במגע עם הרצון הזה. אנחנו כישראל קיבלנו מתנה מופלאה שנקראת תורה ותפילה, כדי לייצר יחד קשר או להחזיר את הקשר הזה. 

    המצפן שלנו לבדיקה האם אנחנו בכיוון הוא הכרת הרע שלנו. הכרת הרצון העצמי (הרע) והאופן שהוא מנתק אותנו מהאפשרות של הקשר. כשהמבט שלך באמת ישתנה ותוכלי לראות את האחר כמו יציר נברא של הבורא ואת הקשר, אז תראי דברים אחרים. 

    את לא רוצה לראות את זה. כרגע כשמישהו מדבר על רוחניות, הוא בכלל לא מדמיין שזה קשור בפנים של האחר. אלוהים מאד קרוב אליך, הוא נמצא לידך. אבל אין לנו כושר ראייה של זה. לפתח את כושר הראייה של זה, זה להודות בנפרדות. זה להודות במה ששבור. במסך, בקשר השבור. זו המשמעות של איסוף ניצוצים. ניצוץ זה חלק ממסך, חלק מקשר שהיה. התפקיד של ישראל, הוא לחבר את הקשר הזה שהוא יהיה קשר לכל העולם, לכל הנבראים. אז אדם שיסתכל בפניו של מישהו אחר, לא יראה משהו אחר חוץ מאלוהות, ולא את מי שהולך לקחת לו את הגבינה שלו ולהזיז לו את המציאות בכיוון שלא נוח לו. 

    זה החינוך. כמו שאומרת לנו התורה: 'ואהבת לרעך כמוך', התנאי הוא כי 'אני הויה'. זאת אומרת, זה הכלי שבו אנחנו נוכל לראות את ההויה. זה מה שנקרא טיל דו שלבי, אנחנו צריכים להכשיר את עצמנו לראות ככה את האחר, כדי להיות מסוגלים לראות את האחר האולטימטיבי. 

  • בורא

    השאלה היא מה את עושה עם הקיום שלך ביחס לחיים שלך?
    הקיום הוא זמן לינארי. החיים הם זימון של האור, ששורשו הוא חיי החיים.
    המשמעות לקיום שלך הוא לא מה הספקת. השאלה הרוחנית היא מה את עושה, כלומר באילו תיקונים את פועלת, לראות מה צריך תיקון בפרט ביחס לכלל. 

    מה הספקתי זו שאלה של הפרט ביחס לעצמו. בזמן הלינארי, הפרט מפחד מזקנה ומוות כי הוא תמיד עומד מול החמצה. הרצון לקבל בנוי מזה שנותנים לו מאה והוא רוצה מאתים, הוא תמיד רעב. הזמן הנשמתי הוא לא זמן לינארי, הוא זמן מעגלי, הוא יותר קשור לעיגולים, לג"ר. הוא קשור למימוש התוכנית, לא שלי, לא של האמביציה שלי והקריירה או המשפחה שלי, אלא לתוכנית של הבורא לגבי.

    עצם השאלה מחפשת קו אמצעי. השמאל הוא הרצונות שלי, הזמן המוגבל שלי, השאיפות שלי. איך אני מחברת את זה לימין, לגדלות הבורא, האין סוף ונוכחות האור. הקו האמצעי הראשון זה מסך, כוונה. אני מפעילה כוח משותף של רצוני להתעלות מעל המגבלות של הטבע שלי עם הרצון של העליון, כדי שרצונו להתפשט ורצוני להיות שותפה יהיו במרחב משותף. המרחב המשותף הזה נקרא מסך ואחר כך קו אמצעי. 

    הערך של חיי לא נקבע על פי מה שהשגתי לרצון לקבל. הערך שלהם נקבע במערכת היחסים שהצלחתי לייסד עבור הכלל עם רצונו, ככה אני מגלה שהוא ממלא את כל העולמות. לעצם הקיום שלנו לא יכולה להיות משמעות כשלעצמו, הוא בנפרדות מוחלטת, הוא לא בתוך רצונו, לכן הוא לא בתוך המשמעות. 

    ש: אז למה אנחנו סופרים?

    ת: כדי להזכיר לנו שאין זמן בלתי מוגבל. זה לא 'כשאתפנה אתקן'. זה מזכיר לנו במיוחד את הביטוי בעברית 'לכשאפנה'. לכשאפנה שייך לגשמיות. הגשמיות לא רוצה לפנות מרחב או מקום בתוכה, אלא למלא את עצמה. זה התיקון שלה. אם אדם אומר "כשאאצא לפנסיה..." לא מספיקים בידו. אנחנו צריכים לבנות מערך של הכרה במגבלות של הגשמי. אם זה הופך להיות מציאותי, זה הופך לכוח דחף עצום של לא להחטיא. זה דחוף, אין לנו זמן. האין זמן נכנס לספירה של הזמן כדי לייצר את הדחף.

    הספירה שאומרת שאנחנו דור אחרון, עומדת מול האמת של הלחץ של מה נדרש מדור אחרון במובן הרוחני. אז יש פה שתי ספירות, שתי מערכות של יחס אל הזמן. אני צריכה להכניס את המערכת הגשמית שלי לאיזו שהיא משמעת שיש לזה סוף ואני צריכה להספיק, ומצד שני לדעת שנשמתי קשורה לאין סוף, לנצחיות.

    כדי לממש את ההשגה אני צריכה את הגוף הגשמי, אני צריכה למצוא להם מטרה משותפת. אחת ההגדרות של קו אמצעי היא מטרה משותפת של השמאל והימין. היכולת להתגבר על המחלוקת הזו היא לעלות מעל הדעת, היא האמונה.

    אני צריכה את המחלוקת כדי שיהיה לי חידוש האמונה. אני לא יכולה לעבוד היום עם מידת האמונה שהייתה לי במדרגה הקודמת. זה כאילו עברתי מדינה, זה לא כסף עובר לסוחר, כי אני עוברת למקום אחר. הדבר היחידי שמוכנים לקבל שם זה את הכוח של האמונה, היא המטבע המתקבל, מטבע המעבר. אמונה היא מטבע מעבר ממדרגה למדרגה.

  • בורא

    הרצאה זו עוסקת בתיאור תהליך מסעה של הנשמה מרגע הולדתה, 

    כמסע של הבורא דרכנו. 

    במסע זה מתגלה: מהו רצונו של הבורא מברואיו? איך זה נבחן בנברא? 

    מהו הכוח המניע אותנו להשתוקקות לעליון?


    בהרצאה מבארת הרבה ספיר נוימן איל, 

    ביטויים רוחניים השגורים בפינו שלא בהוראתן האמיתית, 

    כמו המילים "גן עדן" ומדוע הגירוש מגן עדן מוגדר כתחילת מסעה של הנשמה? 

    מדוע קיים הפירוד ביננו? וגם הפירוד משורשנו?

    המסע כמסע בשלושה קווים: 

    מהו עניינם של שלושה קווים ברוחניות? על מה מרמזים?

    בחירה חופשית, קיימת או לא קיימת? ובאיזה תנאי?  


    המסע כמסע בתוך השפה העברית, בתוך המילים.

    מוזמנים לצפות בהרצאה ולצאת איתה למסע.


  • בורא

    האם יש אבן שהבורא לא יכול להרים?
    כן! זוהי הבחירה החופשית.
    משום שהוא נתן את הבחירה החופשית לאנושות, זה מעשה שהוא לא יכול לקחת. זה בתחום ההשגחה, זו הצורה הטובה ביותר לגדל את האנושות או לתת לאנושות לגדול. הבחירה החופשית היא אבן שהבורא לא יכול להרים, גם לא רוצה. את הרע אי אפשר לייחס להשגחה אלא לבחירה החופשית.

    שאלת חברה: את הבחירה החופשית אני כן יכולה לייחס להשגחה?

    תשובת הרבה: כן. את יכולה לשאול: מהו האמצעי הטוב ביותר לאבולוציה האנושית שהבורא מצא? בחירה חופשית ואמונה. אלו הם האמצעים הטובים ביותר. השכל האנושי כשלעצמו נוטה להשתמש בבחירה החופשית לרעה, לניצול. הוא מנצל מצבים, כי אין לו שפה אחרת, זו השפה של רצון לקבל.

    הבחירה שלנו היא להכיר בזה, ולהכיר שניתנה לנו בחירה ואנחנו בוחרים לא לבחור. כי בחירה זה בין שני דברים. לא בין טעמים של יוגורט בתוך הרצונות לקבל. בתוך הרצון לקבל אני יכול לבחור בין התענוג הזה לתענוג הזה, זה תחת אותה כיפה של אפיגנטיקה שאני לא יכולה להימלט מהאינטרס של הרצון לקבל.

    אם יש אופציה אחרת שמוצבת לפני שהיא אופציה אלוהית של רצון להשפיע - אז אני יכולה לבחור.

    אם יש לי רק רצון לקבל אני לא יכולה לבחור. לכן כל מי שלא לומד קבלה אין לו בחירה חופשית אמיתית. כי אין לו בין מה למה. הוא מנסה לשפר עמדות בתוך רצון לקבל. הוא חושב שהוא מוסרי בתוך זה, הוא חושב שהוא נדיב בתוך זה, אבל מה הקריטריון שלו לבחור? בין מה למה?

    החלק היחידי התודעתי שיכול לבחור בנו זו הנשמה, היא חלק אלוה ממעל, היא זו שיכולה לזהות את השפה המוסרית של הבורא. הרצון לקבל שלנו לא מסוגל לזהות את זה.

    אז בוודאי שיש השגחה. ההשגחה בנתה מגרש משחקים שקוראים לו בחירה חופשית. הבורא לא רוצה לקחת את זה מאיתנו, ואנחנו מתלוננים על זה. אנחנו תמיד מדברים על האור כאילו הוא עצמות בפני עצמו, הוא לא. אין אור בלי כלי.

    זאת אומרת שהאחריות היא תמיד על הנברא. הוא מרגיש רע כי בעצם מה שפועל כרגע זה מה שנובע מהדינים של צמצום הרצון העצמי ומהאופן שהוא מפרש את זה. ומתוך זה הוא אומר - אני רוצה תיקון כדי להתייחס, כדי לקבל גישה אחרת, כדי להרגיש את אותו אור כטוב.

  • בורא

    צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו? 

    בריאת העולם בדין
    החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.

    שיתוף מידת הרחמים
    כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע. 

    אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.

    שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו. 

    אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.

    מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף. 

    מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות. 

    צמצום ב' זה עשה לך רב
    עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.

    הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?

    כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות. 

  • בורא

    וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה לא בשביל שנאהב אחד את השני, זו לא המטרה. זה אמצעי ל-וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. זה אמצעי לנוכחות הבורא. ואהבת לרעך כמוך זה אמצעי הכרחי, לכן הוא מוסרי. אם זו היתה מטרה זה היה נגמר בצורך האנושי.

    להיות נחמד לאחרים נשאר בתוך הקריטריון האנושי, אבל כל ההגדרה של אהבה לא שייכת לתחום האנושי. איך אני אתפתח אם אני אשאר כל הזמן בתוך הקו הזה, בתוך האמבטיה הזאת, בתוך הביצה?

    איך אני מתקנת את הראייה שלי את האחר? אני מבינה שהבורא שם את האחר כדי שאתקין את הקשר ביננו, כדי שאני אראה את הקשר ביננו. זה גם האופן שאני אבקש להבדיל ולהפריד מהאופן שבו ראיתי אותו כאינסטרומנטלי, כסובייקט שממלא את תאוותי ורצונותי האינטלקטואליים, הפיזיים או האחרים. אני מנתקת אותו מזה והופכת אותו ליציר של הבורא. כלומר הוא היה אובייקט, עכשיו אולי הוא נעשה קצת יותר סובייקט. 

    ההבדלה היא: לשם מה? לא כדי שיספק אותי, אלא כדי שאנחנו יחד נוכל לספק לבורא מקום התגלות. המבט הזה שאנו מנסים להרגיל את עצמנו, שלכולם יהיה את המבט הזה אחד על השני, זה מה שבעל הסולם מדבר עליו במאמר הערבות. כשיש מבט עמוק של הדבר הזה, זה ברור לי שבתור יציר כפיו - שזו מטאפורה משום שהוא לא עשה אותך בידיים שלו - יש בך את היחיד שלו.

    במבט הזה של היותך נבראת על ידו, יש לך תפקיד בתוך זה, יש לך יחוד. זה אומר שאהבה אמיתית יכולה להתרחש רק שם. כדי שנעשה הבדלה, זו אהבה אל נשמתך יותר מאשר אל ההתגלמות הגופית שלך, או אל מערך האישיות שלך. כשמישהו אומר לך שהוא מאוד אוהב אותך, הוא התאהב בשמלה שלך. הקיום שלנו הוא חולצה, הוא לבוש מתכלה, ואנחנו נצמדים אליו כמו הגדרת הזהות שלנו, זה 'מי שאנחנו', האופי שלי. זה הכל לבושים, אפילו קליפות, או מה שנראה לי 'אני עצמי'. אני עצמי זה דבר אחד, זה נשמתי.

  • בורא

    "דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף."  (דברי האר״י  מתוך ״עץ חיים״, תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א' אות א')

    הטקסט מתחיל במילה "דע", כלומר נפתח בתנאי. 'דע' במובן התנכ"י זה לדעת מישהו, כמו "והאדם ידע את חוה". התנאי המקדים הוא יחס או השתוקקות להגיע לאינטימיות של איזושהי ידיעה. "עץ החיים" הוא טקסט שמתאם בין התודעה הנשמתית של בני האדם לבין הבורא, לכן התנאי הראשון לקריאה שלו הוא הסנטימנט של 'דע', בכל הרמות שלו.

    זו הסיבה שאנו אומרים שאין לימוד קבלה אמיתי אם אין התעוררות נקודה שבלב, התעוררות הנשמה כזרע וביצית בתוך התודעה האנושית. זה ה״דע״ הראשון. הזיווג הראשון שמתחיל ליצור עיבור או התהוות של משהו אמיתי, של חיים אמיתיים. כל זה כלול במילה דע.

    לימוד הקבלה מדבר על מוחא וליבא (מוח ולב), כלומר גם על הֶרְגֵּשׁ, על היכולת להרגיש. המאבק הגדול שלנו הוא לא כל כך על ההבנה. מכיוון שאם אין לנו רצון, אם אין לנו יכולת הֶרְגֵּשׁ, אין לנו בכלל סיכוי לתפוס, להבין או להשיג. הידיעה הזו שאנו קוראים לה ״דע״ היא עדות על יחס

    כשאנחנו מדברים על העולמות, על כך שכל הבריאה מתחילה מצמצום, מיציאת כל אורות אינסוף שהיו בתוך המלכות, בתוך הכלי העתידי, אותם אורות שמתרחקים ומתעגלים סביבה, אנו בעצם מדברים על כך שהתודעה של מלכות מתעוררת להיות עדה למה שמתרחש בה

    מה היה בה? כתוצאה ממה היא פועלת? איזה דחף ואיזו השגחה מפעילים אותה שמצווה עליה לסלק את האורות ממנה כדי לבחון מי היא בעצמה. הגילוי הזה של מלכות הוא שאין לה מעצמה שום דבר ולכן כל תשוקתה היא לדעת אותו, להגיע לחיבור הזה מחדש עם האור, עם מה שהיה בה.

    לאור זאת, כל עניין קללת האישה בגירוש מגן עדן מובן אחרת. האם באמת לפני החטא כל הכלי של הנוקבא, הכלי של ההשתוקקות שהוא כלי הבריאה, מכיר בהשתוקקות שלו וכיצד ההשתוקקות הזו מושלת בו? לא מדובר על בן אדם אחר מולי, אלא מדובר על היחס אל הבורא.

    במידה מסוימת החטא, כמו השבירה וכמו הבריאה וההתרחקות, מביא אותי להכרה ממה התרוקנתי ומה אני רוצה להחזיר לעצמי, זה נקרא השיבה. זה גם "דע" שהוא הסנטימנט, וגם העדות לתהליך הזה. עדות בתוכנו מתחילה רק כשאנו מבינים מה חסר לנו באמת. חסר לנו כלי או יכולת להרגיש בורא. עדות היא גם ההכרה שכל מה שהרגשתי עד עכשיו הוא בעצם הדמיון שלי. הדמיון יכול להיות דתי, שמשותף לכל בני האדם. דת במובן המקראי זה חוק ולא מה שאנחנו מכנים היום דת. 

    הקבלה מדברת על כינון מערכת יחסים אמיתית עם בורא או ניסיון להגיע אליה. מערכת יחסים עם אור, המאור והכלי שלנו בתנאים שלו. היא מלמדת אותנו מהם תנאי ההתקשרות: על איזו סביבה מדובר, אילו תהליכים יש בתוך הסביבה הזו, איך מנהלים תפילה אמיתית, איך מתנהל בכלל שיח, מה המשמעות של אמונה. הקבלה לוקחת את השפה העברית, שהיא שפת עיבור ומעבר, ומשיבה אותה אל שורשה. בכך העברית הופכת לשפת מעבר מעולם גשמי לעולם רוחני. 

    "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות" (תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א, אות ב)

    קודם לא היה מקום כי הכל היה אור אחד. את אותו אור אחד המקובלים מכנים בכמה שמות הקשורים לאופן שבו הבורא רצה להוציא לאור. להוציא לאור בעברית זה להתפרסם. לתת שם שמתפשט. אחת הפעולות הראשונות שהבורא נותן לאדם היא לקרוא בשמות. הוא נותן לו את התפקיד הראשון ששייך לפעולת הבורא בבריאה. כדי להוציא לאור את שמותיו, פעולותיו. כלומר הבורא נותן שמות לדברים והוא ממנה צורת תודעה שנקראת האדם, נשמה, שתעשה פעולות דומות לו כדי שתהיה השתוות צורה.  

    הקבלה עוסקת לא מעט בשמות השונים של מצבים שונים של התגלות. אנחנו מכירים את השם הוי"ה, אלהים, השם של הספירות, הוי"ה צבאות, אל חי, אדני  - כל ההתגלויות של השמות האלו הן צורות פעולה ותכונות של הבורא. אנחנו מצידנו צריכים לתת את השם, את הייחוס של התכונה. שם נקרא מהי תכונת האור בתוך הקיום הזה.  מהי האיכות? מהי התכונה שגוף (רצון נקרא גוף) מסוים נושא. 

    גוף שאין לו קשר לגשמיות כמו מלאך, הוא כח והוא נושא איכות מסוימת. הוא יכול לשאת רק איכות אחת. לעומת זאת, התודעה הנשמתית יכולה לשאת ריבוי איכויות. לכן טרם שהאדם נתן שמות הציווי עליו היה "פרו ורבו", כלומר לגלות את הריבוי של הנוכחות של האור בכל צורות החיים האפשריות. 

  • בורא

    שאלת חבר: הגדרת הזהות שלי כאדם לומד מתחילה בעצם מההבנה של 'אין לי זהות מעצמי', שזו זהות שלילית. מה זה אומר עלינו בעבודה? 

    תשובת הרבה: אנחנו תופסים את המושג זהות באופן הפוך למשמעותו, כי זהות נראית לנו משהו נפרד, כשלמעשה זהות באה מלשון זהה. זאת אומרת שבעברית ברור שזהות אינה דבר נפרד, אלא דבר זהה למשהו - לעליון. לא חשוב באיזו דרגה אתה נמצא, אם אתה לא מזדהה עם תכונות האור, תכונות ההשפעה, תכונות הטוב, תכונות הבורא, אלא מזדהה עם עצמך, אז אין לך זהות. כי זהות בעברית מקורה במילה זהה. 

    זהה למה? דומה למה? 

    'אדמה ל...'. זה שם האדם. כל משמעות המילה אדם נגזרת מ"אדמה לעליון", זאת אומרת שזהות משמעה כמה אני זהה לעליון. אם אין לי זהות, אם אין לי הזדהות עם משהו שהוא מחוץ לי, ואני זהה לו, זאת אומרת אין לי השוואת צורה - אין לי זהות. יש לי זהות כבהמה אבל זה לא נקרא זהות. 

    תפילות העומק תמיד מדברות על "יהי רצון מלפניך", "שרצוני יהיה כרצונו" או "שיעשה שרצונו יהיה רצוני". זו בדיוק נקודת המפגש הזו. יותר מזה, אצל בעל הסולם, כל הגדרת אדם היא בעצם ביחס שלו ובדבקות שלו לבורא, בהשתוות צורה.

    אחרת אין לו זהות, אחרת אין לו עצְמוּת. 

  • בורא

    הרצון לקבל מול הרצון העליון

    הבורא מוגדר "רצונו להיטיב לנבראיו". האני נפגש עם רצון, לכן השאלה של ישראל ושל הקבלה היא 'לפני מי'? לא, 'מה קורה'? כמו שאלות של פרעה - מה העבודה הזו לכם? מי ציווה? מי דיבר אליכם? מי הרצון הזה שאתם מוכנים להיכנע לו, לעבוד אותו? שאתם רוצים להיות בניו?

    לכן רק דרך 'רצון' אני יכול להגדיר את עצמי, את רצוני. אם זה אבסטרקטי -  גם אני אבסטרקטי.

    אפשר לומר שאת הביטחון המוסרי האדם לא מגדיר על פי רצונותיו, על פי מגבלותיו, אלא אמת המידה של המוסר היא גבוהה ממנו. הוא צריך לשאוף אליה, היא  לא בתוך הבנתו. זאת אומרת אם אני מגיע לקאנט, אז אני מגיע לגבולות של התבונה הטהורה, ולכן זה ברור שזה תחילת מותו של האלוהים. מהם הגבולות? מהו הקריטריון? - החושים שלי. מה שאני יכול לתפוס בכל חמשת חושי, כולל החוש של השכל שלכאורה מאגד את זה. זה לא יכול להיות השאיפה שלי. אם אני רצון לקבל ויש רצון של השפעה מעלי, הגדרת רמת המוסר היא מעלי. אני צריך לשאוף אליה.

    השם של האלוהים שלנו 'אהיה אשר אהיה', הוא השתנות, השתלמות. הוא אפילו לא התקרה המתפתחת של התפיסה האנושית שהיא סופית. ההגדרה של הרצון גם המוסרית היא נצחית. אני לא נצחי, לכן אני לא יכול לקבוע את אמות המוסר. וכשאני קובע את המוסר אני מגיע לכל מיני תופעות של ההיסטוריה האנושית שאנו מכירים. כי החוק מתיר ואני רק צייתתי לחוק.  

    בעצם כל הבריאה היא רצון לקבל וכדי להגדיר את עצמי מתוך הרצון לקבל אני חייב את השיתוף של רצונו. זה שיתוף של שני רצונות. זאת הבחינה המרכזית ואת זה ישראל צריך לייצג, את אחדות ההפכים. איך הכוח הזה, הכלי הזה, היכולת הזאת מתחברת כרצון עם רצון הבורא? שתי איכויות הפוכות - קבלה והשפעה. אז אני לא יכול להתחיל אם אין לי הכרה בהשפעה, שיש בורא שיש לו רצון.

    בורא באופן תיאורטי - זה אלוהים של הפילוסופים, וכמו שאנחנו יודעים הוא מת, הרגו אותו כי הוא תוצר של הרצון לקבל. הוא ביטוי והנחת עבודה של הרצון לקבל, אז מי שהוליד אותו יכול להרוג אותו. זו התפיסה הפילוסופית. מי שקולט אותו כרצון עצמאי מחוץ לעצמו, לא יכול להרוג אותו, יכול לחפש מערכת קשר איתו.