שפה

  • שפה

    הרצאה שהתקיימה במסגרת פסטיבל 'ניגונים בצדק'.

    בהרצאה זו סוקרת הרבה, ספיר נוימן איל, את הקשר בין פועלו של הרב אשלג "בעל הסולם" שעולם הזוהר היה שפתו, 
    לבין ביאליק שהיה חלק מתחיית השפה העברית על רקע היותו תלמיד ישיבה בצעירותו.

    דרך שיריו של ביאליק כמו השירים 'המתמיד', 'נד נד', 'הכניסיני', 'מתי מדבר' ועוד, מתארת הרבה כיצד מתבטאת בשירתו ההתמסרות ללימוד התורה, לאור, לנוכחות השכינה, וכיצד אלה מתחברים אל החקירות שבעל הסולם מציע לאדם המחפש את האלוהות כמו החיוב לדעת את עצמך, את סוד נשמתך, סוד העולם ומה נצרך לתיקונו כפי שנרמז בשיר 'נדנד' (מה למעלה מה למטה).

    הרבה מוצאת התייחסות עמוקה גם של ביאליק וגם של בעל הסולם, לדור שלנו, הדור האחרון, זה בכתביו וזה בשיריו.
    מה המחויבות של דור זה למציאת המשותף והמאחד דרך קו אמצע ולא להתמסר למה שמפריד?
    מהי חשיבות השפה העברית והשימוש בה בארץ ישראל בדור הזה, וכיצד משמשת השפה העברית כשפת מעבר, שפת עיבור. 

  • תשובה

    שאלת חברה: לרוב הלימוד בזוהר הוא לפי פרשות השבוע, ופתאום מופיעות האידרות. מהי אדרא?

    תשובת הרבה: בתוך השוטטות של חבורת הזוהר בארץ ישראל, שכך הם לומדים - הם נפרדים לעיתים, הולכים בזוגות, יושבים ולומדים - קצב ההליכה הם פרשות השבוע. האדרא רבא היא בתוך פרשת נָשֹא של ספר במדבר, והיא לא בלתי תלויה במה שמתאפשר למשוך בתוך הפרשה הזו.

    כל חמשת חומשי התורה מחולקים על פי חמש הספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. ספר במדבר הוא זעיר אנפין, שם מופיעה פרשת נשא. עניין הגילוי בפרשת נשא זה "נשא את ראש בני ישראל", כלומר אפשרות של גילוי הראש, של הזהות, מה התפקיד שלהם מהעליון, מה הם צריכים למשוך אל העולם. לפיכך, בתוך הפרשה הזו יש לנו את האדרא רבא.

    האדרא של המשכן (אדרא דמשכנא) קשורה לפרשת משפטים, לעבד עברי ולמבנה שישראל יכולים לבנות כדי למשוך את הנוכחות של השכינה למציאות. כל אדרא היא איזה מן כינוס מיוחד למשיכת אור מיוחדת. היא לא מנותקת מהפרשות, היא גילוי מיוחד של חבורת הזוהר, מתוך העבודה שלהם, אל נקודות מסוימות. 

    בסוף פרשת תרומה, בין תרומה לתצווה, יש את הגילוי של "ספרא דצניעותא". באקדמיה אוהבים לקרוא לזה שכבות של הזוהר. מי שקורא לזה שכבה של הזוהר רוצה לומר שהוא מתעסק בטקסט שמתעסק בתנאים, באומנות לאמונה, אבל הוא לא מאמין במה שהוא עוסק בו. 

    כיוון שעבודתנו היא כן להאמין הביטוי אדרא מפורש לנו הרבה פעמים כמו גורן. "מן הגורן ומן היקב" עניינו גילוי על גרעונות. מהבסיס הזה, מהגורן, אנחנו מקימים את הסוכה. הסוכה עניינה "צילא דמהימנותא". צילא - הצל או ההסתרה הנדרשת שהאדם לוקח על עצמו כשהוא מבקש לעלות מעל הדעת שלו. כל הגילויים של האדרות הם מתוך המאמץ האמוני המיוחד שחבורת הזוהר גילתה בחסרונות, לא רק לעצמה, אלא בעיקר לדור אחרון. זו תשובה ראשונית למה המשמעות של האדרות בכלל.

    הזוהר הוא לא ספר שנחתם. התורה חתומה, אי אפשר להוסיף עליה. המשנה חתומה, התלמוד חתום. הזוהר אינו חתום למרות שאף אחד לא יעיז להוסיף עליו. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים שדורות על דורות הוסיפו את אופן ההתייחסות שלהם למה שהזוהר הביא מדורם. ההתייחסות החשובה ביותר היא הדור שלנו, איך הוא קורא את הזוהר? האם הוא מצליח להפעיל את הגילוי שמוכמן בזוהר עבורו? האם הוא מצליח לפתוח אותו. זה המאמץ האמיתי שיש לנו בקריאה בזוהר בכלל ובוודאי בלימוד האדרות.

    ש: אני לא מרגישה שאני מצליחה להבין שום דבר כשאנחנו קוראים את זה. אני מנסה להבין מזה הוראות עבודה, ולרוב צריכה לשאול את הרבה מה רוצים מאיתנו.

    ת: יש סדר כניסה לאדרות, אנחנו עושים הכנעה ונכנסים אל הטקסט של הזוהר. מתוך הלימוד והשנים אנחנו מפנימים את הגדרים, את הוראות העבודה. איך אנחנו עומדים מול הטקסט, עם איזו כוונה, משפיע על מידת החשיפה. זה אומר שהטקסט הוא דבר חי. לא מדובר במילים מתות כתובות על נייר, הוא ישות. לכן כשאני אומרת שאני רוצה להיכנס, אני שואלת רשות ממישהו. הטקסט הוא תודעה של האנשים שלמדו אותו ואני מעוררת אותם במובן הזה מולי. כנשמות הם יכולים לתת לי להיכנס או לא.

    העניין הוא הכוונה שלך והמוכנות שלך לשרת. אם יש איזושהי השתוות צורה, פה אל פה, התאמה, יכניסו אותנו. אם לא, אז נשוטט שבע פעמים, נקיף, עד שיסכימו לנו. לא מדובר על הצלחה או אי הצלחה, היא פחות חשובה. המאמץ שלנו חשוב. גם אם עוד עשרים שנה נשב פה וננסה לחדור את הטקסט - דיינו. הניסיון להיכנס אל תוך החיים האלה, אל תוך המרקם הזה של החיים, הוא שווה לנו.

    בהכנעה שעשינו כל אחד נקרא להיכנס בתוקף האמונה שלו, בתוקף ההבחנה של מה הוא רואה בעצמו שצריך תיקון כדי להיות ראוי להצטרף אל תוך המעגל הזה. להיות ראוי זה לא מה שאני חושב על עצמי כראוי או לא, אלא להסכים להיכנס למשפט הזה ולהערכה הזו על ידי העליון. לא צריך לומר שיש לנו את אמות המידה כדי לשפוט אם אנחנו ראויים או לא, אבל אנחנו רוצים לשים את עצמנו מול העליון כדי שיעשה אותנו ראויים, להפוך אותנו לקבוצה ראויה.

    יותר חשוב ממה שאנחנו לומדים באדרא זה איך אנחנו נכנסים לאדרא.

  • צמצום ושבירה

    בכל שנה ביום הסתלקותו של בעל הסולם הלימוד מעמיק. שדה הראייה, שדה הצופים שבעל הסולם מעניק לנו ומוליך אותנו בתוכו אט אט, יוצר בנו את עומק ההרגשה של המפעל שלו, פירוש הסולם לזוהר ופירוש עץ החיים.

    במועד של הסתלקות צדיק, יש תמיד מטרה ונוכחות המאפשרות חיבור עמוק יותר אל המשימה, אל משימת ירידתו אל העולם ומשמעות הסתלקותו. הסתלקותו של בעל הסולם מפנה את תשומת ליבנו ואת עיני הנשמה אל יום הכיפורים ואל משמעותו. בפטירתו ובהסתלקותו הוא מצווה ומאפשר לנו להיכנס, או לבקש להיכנס, דרך כפרה פרטית שהוא עשה כדי להיות מסוגל לשרת את הכלל. 

    אם אנחנו הולכים בעקבות בעל הסולם, אז אנחנו מבקשים את האפשרות שנשמתנו תלבש בכוח נשמתו את בגדי העולם הבא. זאת אומרת שהיא תכין אותנו לכל מה שהולך ובא, כי אנחנו יודעים שזה מַעֲבָר. יום הכיפורים, כמו במבט פנימי של השבת, נותן לנו את האפשרות להיכנס לרגע אל היום השמיני, ומאפשר להכין את עצמנו לקבל איזושהי תחושה/הרגשה/מציאות שלו בתוך האלף השביעי. ההסתלקות ביום הזה מהווה את האפשרות שלנו להבין לעומק את ההשלמה המתבקשת. כמו שאומר בעל הסולם אנחנו בני האידאה והתפקיד שלנו כישראל, כפרטים, הוא להיכנס אל קודש הקודשים, אל המקום, אל המרחב של השכינה, כדי להיות מסוגלים לשרת את הכלל, כלל ישראל וכלל אומות העולם.

    אם שואלים את בעל הסולם כיצד היה רוצה להיזכר, כיצד אנחנו יכולים להוקיר ולהכיר במשימתו ולהעצים אותה? התשובה היא הלימוד עצמו. הלימוד כפי שהוא התווה לנו, הוא מעבר למחשבה או להבנה, הוא יכולת ראייה ואורח חיים.

    שאלת חבר:  מה התפקיד שלו בעולם כרגע, בעולם שלנו הפיזי?

    תשובת הרבה: מה שאומר לנו בעל הסולם הוא שכל מה שהשיג הוא דרך רוחניות. אנחנו צריכים להבין מה המשמעות של רוחניות אצל בעל הסולם. זה לא הדיבור של רוחניות בתוך העולם הפוסט מודרני שמפרק את הכל. דרך הנבדלות של השפה אנחנו יכולים להבין שרוחניות היא מה שאנחנו קוראים בין אדם לעצמו, זאת אומרת בין אדם לפנים האמיתיות של עצמו.

    דרך התיקונים שעשה בעל הסולם הוא קיבל לא רק את הפנים של עצמו בהם עובר האור, אלא גם את הפנימיות, ואז מתעברת בו נשמת האר"י. בתוך נשמת האר"י מעוברת נשמת רשב"י. בתוך נשמת רשב"י מעוברת נשמת משה. כלומר כשאנחנו לומדים את בעל הסולם, מעט, חלקים או ניצוצות מנשמתו מתעברים בנו. 

    הסתלקותו של בעל הסולם מאפשרת לעולם פתח חדש. מאפשרת לכל הדור שלנו להבין או להשיג, לחשוב, להיות במגע עם הבריאה, עם תהליכי הבריאה, כמו שלא היה מעולם. אין מקובל היום, ממזרח או ממערב, שיכול לדבר קבלה לדור שלנו בלי להשתמש במושגים ובתבנית שנתן בעל הסולם. בין אם זה הרב קוק, תלמידיו או מניטו, כל ההתכנסות של המזרח והמערב. מה שמבקש בעל הסולם הוא להחזיר את יכולת הדיבור המתווך, ולהביא את בני האדם מהכרת הנמצאות שלהם להשגה שרואה את מחשבת הבריאה מתממשת בכל פעולה, שהיא רק טוב. 

    אין כמו בעל הסולם שאיפשר גישה בתוך השפה להבנה של המושג הרצון לקבל ותפיסת היצר הרע כרצון עצמי. לפרק את היצר הרע מכל כך הרבה שכבות של קליפות שהושמו עליו כדי שלא נוכל להבין אותו. כל התפיסה של הבריאה, של מחשבת הבריאה, של ההשתלשלות, של האופן שלנו לעלות - הוא השפה האפשרית היחידה כמעט היום לגדול. להפוך מהילד הקטן הטיפש והריק למישהו שיכול באמת להתמודד עם התביעה של הבריאה.

    זה בעצם מה שבעל הסולם נושא. הוא נישא על כתפיים מאוד גדולות והוא נושא על עצמו את הדור שלנו.   

  • שפה

    סדרת ראיונות עם הרבה ספיר נוימן אייל ברדיו מהות החיים, בהנחיית אסי זיגדון. 

    בסדרה פורשת הרבה יריעה נרחבת ומקיפה על חכמת הקבלה ועל עיקריה על פי תפיסתו ודרכו של בעל הסולם. על חשיבות השפה העברית ועל השימוש בה כשפת שורשים, על חשיבות התנועה לארץ ישראל, על ספר הזוהר כמקום גילוי ותרומתו של בעל הסולם להנגיש לנו את שהיה סתום במשך מאות שנים. 

    עוד בסדרה, עיסוק בשאלות:
    מה תפקידנו? מה הטעם בחיינו? לשם מי או מה אנו פועלים? 

    מה הוא הביטוי "רצון לקבל" חשיבותו, עוצמתו ושליטתו על חיינו? 

    מהו ענין "תורה", ו"מצוות" על פי הקבלה, בשונה מהתפיסה המקובלת? 

    כיצד לימוד התורה מסוגל להביאנו להכרה באותו רצון לקבל השולט בנו ללא מצרים והוא השורש לכל רע?

    מהי הסביבה הרוחנית של רב, קבוצת לומדים עם מטרה משותפת, וספרים?

    מהי תפילה, מהי תפילה על צורך אמיתי, מהו צורך אמיתי? 

    מהם התנאים המחויבים ללומד את החוכמה כדי שהיא תפתח בפניו? 

    בסרטון זה תמצאו חלק ראשון מתוך שני חלקים בסדרה.

  • שפה

    גן עדן הוא מצב הנשמות בצורת שלמות האצלתן עם בריאת העולם, עולם אצילות. יש שָׁם שלמות שחלק ממנה נקרא גן העדן, כלומר זאת מלכות שכל החכמה זורמת אליה ומתגלה בה. ירידת הנשמה היא קודם כל יציאה מגן עדן.

    גיהנום הוא המצב שהקליפות מצליחות לשלוט ולהידבק באור, הן מספחות אותו לשליטתן. השריפה נובעת מהמחלוקת והשליטה של הקליפות, במובן האנושי זה נקרא הסבל האנושי.

    הנקודה היא לא כל כך הקשר ביניהם. גן עדן הוא התודעה של המשימה שלנו, השורש שלנו וההתקשרות אליו, וגיהנום הוא אובדן הקשר שמעביר אותנו איזה סוג של טיהור, מן כבשן מטהר.

    שאלת חברה: האם יכול להיות מצב שהוא לא גן עדן ולא גיהנום?

    תשובת הרבה: העולם הזה צריך להיות כך. זה עולם שבו אתה מכיר במשימה שלך, אתה לא נופל אל הקליפות, ואתה עושה את ה"לֶךְ לְךָ". העולם הזה, אם אני לא נופל לגיהנום, מתקין את עצמי לקראת העולם שהולך ובא, שהוא גן העדן. זו מערכת היחסים.

  • זכר ונקבה

    שאלת חברה: השפה העברית מוטה מגדר גם בחיי היומיום וגם כאן במערכת הקבלית. מדוע?

    הרבה: לעברית מאוד חשוב להגדיר את המגדר, כי מגדר הוא לא תיאור שלנו. הוא תיאור שלו, הוא תיאור של השפעה וקבלה. כל מה שמוגדר כזכר, מדבר על השפעה. וזה יכול להיות גם את, כנוקבא, אם את משפיעה. מדובר על האיכות של מה שעולה בך ומסוגל להשפיע. זה לא אומר שום דבר על גברים ונשים. 

    כיוון שהעברית היא משיחית, היא לא מדברת על המצב של היום. היא מדברת על המצב הרצוי של כלי קבלה מתוקן בהשפעה, ולכן היא תמיד בוחרת בזכרי, קרי בהשפעה. זו הבחירה שלה מכיוון שהכלי המתוקן, גם זכר וגם נקבה, הוא כולו נקבה. כל הנבראים מול הבורא הם נקבות. הסיווג הזה בתוך הגופים, הוא אינדיקציה למה שחסר לנו כדי להבין שנשמתנו היא דבר מורכב מזכר ונקבה ושהיכולת שלה להשפיע נקראת זכר. 

    אי אפשר להשפיע בלי היכולת לקבל. זה החוזה שעשה הבורא עם הבריאה. הנטיה לתיקון היא בינה, שהיא גם זכר וגם נקבה. היא נקבה כי היא מקבלת את ההשפעה של הכתר, והיא זכר משום שהיא משפיעה לו. והיא לא רק משפיעה לעליון, לאפשר לו להתפשט, היא גם משפיעה לתחתונים. מה היא עושה? היא אומרת: הכלי הנקבי בחר בהשתוות צורה בהשפעה.

    לכן, העברית כל הזמן בוחרת בזכרי. אם יש גבר אחד וארבעים נשים, אפשר לומר שזה כבר כלי נקבי, אבל השפה תבחר בזכרי. זה לא בגלל העדפה מגדרית, זה העדפה של התיקון. בגמר תיקון, ב"לעתיד לבוא", השפה תהיה נקבית. השורש של זה הוא תיקון. הוא האופן שבו כל הבריאה רוצה להתקן בתכונה של הבורא, שהיא השפעה. ומשם זה נגזר. 

    לאורך השנים, נגזרו מזה גם צורות של השפלה ושעבוד שאין להן שום הצדקה. חלק מהעבודה הרוחנית של להחזיר את העברית לשורשים שלה עושה את הניקוי ואת הניקיון הזה. זה ברור לכל מי שלומד את החשיבות העצומה שיש בקבלה לנוקבא.

  • בורא

    הרצאה זו עוסקת בתיאור תהליך מסעה של הנשמה מרגע הולדתה, 

    כמסע של הבורא דרכנו. 

    במסע זה מתגלה: מהו רצונו של הבורא מברואיו? איך זה נבחן בנברא? 

    מהו הכוח המניע אותנו להשתוקקות לעליון?


    בהרצאה מבארת הרבה ספיר נוימן איל, 

    ביטויים רוחניים השגורים בפינו שלא בהוראתן האמיתית, 

    כמו המילים "גן עדן" ומדוע הגירוש מגן עדן מוגדר כתחילת מסעה של הנשמה? 

    מדוע קיים הפירוד ביננו? וגם הפירוד משורשנו?

    המסע כמסע בשלושה קווים: 

    מהו עניינם של שלושה קווים ברוחניות? על מה מרמזים?

    בחירה חופשית, קיימת או לא קיימת? ובאיזה תנאי?  


    המסע כמסע בתוך השפה העברית, בתוך המילים.

    מוזמנים לצפות בהרצאה ולצאת איתה למסע.