קבלה זה לא

  • ישראל


    שאלה: האם יש סיכוי שבאיזשהו מקום, נגיד באיזה חור בטיבט, יש אנשים שקיבלו את ההשגה הזאת ומבינים את המציאות? הרי אני לפחות, לא בדקתי את כל האפשרויות בעולם.

    הרבה: למה את צריכה לבדוק את כל האפשרויות כשהאפשרות מולך? אני בטוחה שיש בעולם נקודות ואנשים שיש להם השגה בדברים שיכולים להשמע מאוד קרובים. אבל אם אני מתייחסת ברצינות לגורלי, כנראה לא במקרה נולדתי כאן, לא במקרה נולדתי ישראלית, לא במקרה הובילו אותי לזה ואת צריכה לחשוב אותו הדבר. לכן ההשוואה הזאת היא בעצם התחמקות מאחריות, מאחריות הגורל שלך, הפור שלך.

    מי ששייך לתרבות הזו, שישרת אותה וישאל עליה שאלות, שישאל מה רק בטיבט בצ'ופצ'יק של ההימלאיה יש התגלות? או רק בהודו בורנאסי יש התגלויות? יש סוג מסוים בכל מקום שיש לו תפקיד. יש תפקיד לכל אחת מהחוכמות האלו. תורה ניתנה פה. אני לא שמעתי, לפחות לא בהשכלתי היחסית רחבה, על שום מיתוס או סיפור, של עם שניתנה לו תורה. אין. לפחות בשביל הרעיון המקורי, בשביל הסטארט אפ הזה שווה להשקיע בו.

    יש מיתוסים וסיפורים דומים על הבריאה ועל בני האדם, אין על נתינת תורה. אין על היחס הזה ועל התפקיד הזה. לכל אחד הוא מספר את היחס שלו בתוך הבריאה. בוודאי שיש שם השגה, בוודאי שיש שם אור, יש שם אפילו רוחניות, שיש לה קשר לנשמה כפי שהיא ניתנה שם. ויש את התפקיד הזה, המסוים של ישראל, שאותו אנחנו מנסים לברר. זה מה שאנחנו צריכים להשקיע בו.

    יש דברים אחרים, בוודאי. אנחנו צריכים להתעניין בהם בדיוק כפי שאני אומרת, שאנחנו צריכים להתעניין בהתכללות שלנו בגשמיות, זה חומר תיקון. זה לא אותו דבר, זה חומר השוואתי כדי לברר לעצמי את הייחודיות של האחריות שלי. בודהיסט או הינדואיסט צריך להתעניין בשורשים גם של הוודות וגם בכתבים של תלמידי הבודהה. נוצרי צריך להגדיר ולשאול את השאלות הנכונות, למה הוא קורא לעצמו ישראל שהוכח שהוא לא, ומה המשמעות של הנצרות שלו היום. אותו דבר המוסלמי. יש להם את התפקיד שלהם.

    אני רוצה לחיות מלא, לא מישהו אחר, אלא את מה שהכתיב לי גורלי. זה באמת הסטארט אפ שלי. צריך להשקיע בו, צריך לתמוך בו, גם כשנראה שהוא לא מצליח, משום שאני מאמינה בו, משום שאני חושבת שיש בו משמעות. אני חושבת שהוא לא רק המצאה של איזה אפליקציה נוספת חסרת חשיבות אלא יש לו משמעות כלל עולמית. 

    זה לא כדי למנוע חשיבות של מישהו אחר. אני חושבת שאנחנו צריכים להתעניין, במובן הזה אני רואה גם את בעל הסולם באופן שבו הוא היה בקיא במה שהוא טרח להיות בקיא בו, בין אם זה פילוסופיה, היסטוריה, רפואה, מקובל צריך לדעת את החוכמות. זאת אומרת אנחנו צריכים לדעת על הדברים, אבל זה כדי להיות מסוגלים להסביר טוב יותר לעצמנו את הזהות שלנו ואת התורה. זה התפקיד שלנו.

    כמו שרבי זושא אמר: אף אחד לא יאשים אותי שלא הייתי איזשהו צדיק, או בטח שלא יאשימו אותי שלא הייתי הבעל שם טוב, יאשימו אותי שלא הייתי זושא.  זה מה שאנחנו צריכים לזכור, יאשימו אותנו שלא היינו ישראל. ולא שום דבר אחר. אם אנחנו נעמוד למשפט. ואנחנו נעמוד למשפט.

  • ישראל

    בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.

    אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.

    הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.

    השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי -  זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס. 

    אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.

  • אדם

    הבנאליות של הרוע זה מושג של חנה ארנדט, שנובע מתפיסה נוצרית. הוא נובע מהיותה תלמידה של היידגר שהוא תיאולוג נוצרי, והוא חלק מהשיח המודרני על אלוהות. בעיני היהדות הרוע אף פעם לא בנאלי. הרוע הוא כוח פעיל. היות האדם מכשיר או סוכן של רוע, היא משום היעדר תודעת אלוהים.

    אם אתה אומר שהרוע הוא בנאלי, זה אומר שהאדם הוא חוטא מטבעו ואת זה היהדות לא מקבלת, היא לא מקבלת את האדם כחוטא מטבעו. האדם יכול להיות צדיק, ויותר מזה, הוא יכול לחזור בתשובה, והוא לא צריך ישות אחרת שתכפר עליו. לכן, לא יכולה להיות בנאליות ברוע, משום שזו בחירה. גם אם זו בחירה להיות נטול מודעות, או מה שאנו קוראים אפתיות או נונשלנטיות. זה נקרא רגעים של היעדר. הרצח של רבין היה למשל רגע של היעדר. יכולת להרגיש שמשהו נעדר מהמודעות ופועל דרך האנשים, דרך היעדר המודעות שלהם. אז זה לא בנאליות, זה סוג של היעדר נוכחות, של מינימום מודעות מוסרית. וזו בחירה. זה היעדר נוכחות. אפשר לומר שהיעדר נוכחות, הוא החטא הגדול ביותר של האדם.

    דיי ברור איך אפשר ליפול, אבל דיי ברור שאתה מגדיר נפילה מול משהו. אחרת אתה לא מגדיר את זה כנפילה. אתה מגדיר נפילה מול ידיעה, או משהו שקיים בך כידיעה, של מה ראוי להיות. כשאנחנו מסתכלים על סצנה כזו, אנחנו מבינים מה ראוי.

    רצח מתחיל מרצח של נקודה שבלב. מה זה רצח של נקודה שבלב? בדיוק אותה נוכחות של מה שראוי אדם להיות. ואם אתה רוצח את זה - כל השאר נובע מזה. הרוצח רצח קודם כל את אותה נקודה שבלב, את אותה מודעות של המשמעות של אחריות תודעתית על החיים.

    זה לא אומר שבגלל שלמדנו אנחנו יוצאים מושלמים ושלמים. גם אם אנחנו לא עדים ומודעים לכל מחשבה, לכל רציחה, לכל גניבה, גניבת דעת או רציחה של אפשרויות בעצמנו ובאחרים, אנחנו יוצאים עם כוונה יותר ויותר מעובה - לא לאפשר לזה לקרות. לא לאפשר לזה להיות האופן שבו אנחנו מהלכים בחיים. אז זה באמת לוקח חיים שלמים. בשביל זה אנשים לומדים כל החיים שלהם תורה. לא קורס או תקופה. זה באמת כדי לעבות ולתת לזה נוכחות כזו שמרגע מסוים יש לה משקל סגולי של נוכחות, של כבוד.

    ברור לך שאנחנו מרגישים נצפים, זה חלק של נוכחות נשמתנו שצופה. התפקיד של ישראל זה לא לקבל את המציאות כמו שהיא. לא להסכים לה. לא להסכים לאי מוסריותה. ולכן אני אומרת שזה לגמרי תפיסה נוצרית לדבר על הבנאליות של הרוע, כאילו אנחנו מסכימים לזה וכאילו זה טבע האדם.

  • קבלה זה לא

    התשוקה בעולם הבודהיסטי היא אבי אבות הטומאה, כי לפי הבודהיזם אנחנו לא צריכים להשתוקק.
    הבורא אומר: אם אתה בודהיסט, כל הכבוד. יש לך מקום. אני בראתי תשוקה.

    שאלת חבר:  זו אותה תשוקה?

    תשובת הרבה: זו אותה תשוקה. אותו כוח. השאלה רק אם הוא נפול, אם הוא בנפילה או בתיקון. תשוקה היא בריאה של הבורא. יצר הרע עניינו תיקון, לחבר אותו לשורשו. לא לכווץ אותו, להפוך אותו חזרה לנקודה.

    בודהיזם בהשגה הגדולה ביותר שלו נקרא דומם דקדושה. מדוע? כי אם אנחנו מבטלים את כל המבנה שמלכות הגיעה אליו, של שימוש ברצון לקבל שהוא בריאה, ואנחנו מחזירים אותה לנקודה שהיא כולה מוקפת אור, למקום הראשוני של הצמצום לפני המסך, זה נקרא דומם דקדושה. זה לא תיקון. אין בריאה בזה, אין הרחבה של הרצון, של החומר, כדי להביא אותו לשורשו, להביא אותו למטרתו. הבריאה היא תשוקה. לא נברא דבר אחר חוץ מרצון לקבל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה דרגות של רצון לקבל.

    התשוקה כמו שאנחנו משתמשים בה בתוך האגו, מביאה אותנו למקומות איומים. לכן כדי לחיות ברווחה יותר גדולה, אנחנו מוצאים סידור איך להתגבר על זה. בעוד שמה שהתורה והזהר מציעים לנו זה בעצם לתקן את זה, לחבר את זה לכוח אחר ולשליטה אחרת שאז זה יוכל למלא את מטרתו. מטרת הבריאה היא למלא את התשוקה. תיקון הבריאה זה בינה, התהליך שהוא בין הכנעה לפתיחה. לטהר מתים זה לטהר את התשוקות, לכוון אותן, לרתום אותן נכון. זה הבדל מאוד מהותי בין ההצעה של היחוד, התיקון, לבין ההצעה של להיפטר מסבל. 

    כאשר בעל הסולם רוצה לדבר על זה הוא אומר - "רשב"י מטהר מתים בטבריה", כלומר הוא מעלה את הרצונות לקבל ונותן לנו אפשרות דרך שימוש בהם כמסך, לגאול אותם מהשימוש שגורם סבל. לא ע"י זה שאנחנו מעלימים אותו, אלא ע"י זה שאנחנו רותמים אותו, מקשרים אותו, מאפשרים לו בעצם להאיר, מאפשרים לתשוקה להאיר. זו ההצעה, והיא הצעה הרבה יותר נפלאה.

  • ערבות

    שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?

    הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו. 
    אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.

    ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?

    ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
    יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.

    הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.

    זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.

    החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.

    זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.

    עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות. 

    ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר –  "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?

    ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
    "ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.

    חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.

  • קבלה זה לא

    שאלה: כשאני אומרת שאני לומדת קבלה, התגובות שאני מקבלת הן: "זו בעצם פילוסופיה", "זו מיסטיקה". אני מוצאת את עצמי אומרת שזה לא מיסטיקה ולא פילוסופיה אבל אני לא מצליחה להגיד מה זה כן.

    תשובת הרבה:  בצדק את לא מצליחה להגיד מה זה כן. 

    אפשר לקחת את ההגדרה של בעל הסולם למהי קבלה. בעל הסולם אומר שהקבלה היא השתלשלות העולמות והפרצופים מעילה לעלול בסדר עולה. למי שלא בתוך הלימוד זה לא אומר כלום, זו תיאוריה של משהו. 

    למעשה, זו לא תיאוריה, זו ממשות. לכלי שהוא לא בתנאים של הכנעה ולימוד שמאפשרים להרגיש את זה, זה נשאר בגדר תיאוריה ופילוסופיה. זה מה שהנצרות עשתה. הרבה מאד נוצרים ופילוסופים שהתעניינו בקבלה הפכו את זה לתיאוריה. תיאוריה זו עניינה את גלילאו וכן מדענים נוספים כמו את קופרניקוס ואת ניוטון, משום שהיתה להם אינטואיציה שזו מין תאוריה של העולם.

    אבל ישראל לא יכול להרשות לעצמו להתייחס לזה כמו אל תאוריה

    זה לא אומר שאין שם חוכמה, אבל לחוכמה אין ממשות ואין התגלות אם אין לה כלי של חסדים, כלי של הכנעה, כלי של תפילה, כלי של כוונה לשרת. לא כוונה להבין איך העולם פועל, אלא להבין מה משמעותו של העולם. לכן זו לא מיסטיקה, במובן של קו ימין לפני שהוא מתוקן, וזו לא חכמה, במובן של קו שמאל. זה קו אמצע. 

    מיסטיקה היא האינטואיציה הראשונה של הרצון להתאחד עם העליון, עם האחד. הימין בתוך העבודה שלנו, הרצון להתאחד עם העליון מתוקן הפוך, כדי שהימין לא ישאף להתאיין בתוך האין אלא ישאף לאפשר לאין להתפשט אל מה שנקרא שכינתא בתחתונים. זו השאיפה של העליון. אז הפכנו את הכיוון של המיסטיקה. 

    ובאשר לפילוסופיה, כשאנחנו מדברים על חכמה במובן של למשוך חכמה אלינו, גם זה בפועל מתהפך: החכמה מסתלקת, כי מה שהיא תפגוש בסוף זה דינים שיסלקו אותה. אז גם בחכמה אנחנו משתמשים אחרת, כדי להיות מסוגלים להעלות חיסרון, להעלות מן. 

    לכן לא ניתן לענות על זה בשפה של הפילוסופיה או בשפה של המיסטיקה. 

    אז מה זה? 

    זה לא זה ולא זה. זה קו אמצעי. זו מציאות אחרת, של כלי שמתייחס אל החכמה כמו יכולת התקשרות אל העליון כדי לאפשר לחסדים להתפשט. זהו מין תחום שמאחד את שני ההפכים. 

    לכאורה פילוסופיה, היא אהבת חכמה, אבל מתוך מטרה אחרת. המיסטיקה גם היא צריכה לשנות את מטרתה. לא שהפרט יתאחד עם העליון, אלא שהעליון יתפשט אל כל המציאות. אז היא יוצרת מציאות חדשה.

    התפיסה האנושית והרצון שלה הוא לרכוש חכמה. הקבלה משתמשת ברצון שלנו לרכוש חכמה כדי ללמד אותנו מהם התנאים של רכישת חכמה אמיתית, שהיא התקשרות אל העליון. 

    קבלה היא לא מיסטיקה והיא אינה פילוסופיה, זו אמנות האמונה.

  • אדם

    אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד... והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? (הקדמה לתע"ס, בעל הסולם)

    שאלה: מהו הטעם בחיינו ?

    תשובת הרבה: אם עבדנו הרבה שנים בחיינו כדי להדחיק את השאלה הזו, או חשבנו שמצאנו תשובה מספקת להיום או תשובה מספקת כי נולד לנו ילד או כי השגנו ג'וב חדש, כל הדבר הזה מתפרק משום שזו לא השאלה. 

    השאלה אינה האם הצלחת בחייך או מה יצליח את הקיום שלך.
    השאלה היא מה הטעם, במובן של "טעמו וראו כי טוב השם".
    זה עומק של הכרה שמתפתחת בסופו של דבר לעומק של משמעות.
    השאלה היא שאלה נכונה. היא הפכה להיות זעומה. 
    מחיצה של ציניות, ההיסטוריה של הדתות, ההפרדה בין מדע לדת, הפכו את השאלה הטבעית לשאלה זעומה, משום שהיא מאוד מתסכלת. כל התשובות שניתנו לה הופרכו. 

    כלומר שאנחנו מתחילים עם השאלה הזו מייאוש מאוד גדול.

    ש- אם כך, מה הטעם לחיים?

    ת- הטעם לחיים הוא לא תשובה לכשעצמה.
    הטעם לחיים הוא בעצם עם מה אתה הולך כשאתה שואל את השאלה
    ומה אתה מגלה כשאתה משאיר את השאלה הזו כמו קול שמלווה אותך. 

    זאת אומרת שמשמעות היא לא שורה תחתונה. משמעות זה דבר שנבנה.
    אם אתה רוצה להשיג משמעות אזי אתה אתה מתחייב ללכת בדרך מסוימת כל חייך. 
    זה הופך להיותצורת החיים שלך. 
    לבנות בשיתוף עם מה שמסוגל לבנות טעם בחייך

    יש הרבה דברים שאנחנו מגלים בעזרת החושים והם טעם נרכש.
    חלק מהמושג משמעות משמעו שכשאתה משכיל בתוך משהו, אתה משתנה. 
    כשאתה משכיל באמנות, במתמטיקה או במוזיקה, יכולת ההבחנה שלך וגם יכולת ההנאה שלך משתנה. 
    לפיכך, כשאנחנו מדברים על ׳מה הטעם׳ אז אני מתחייבת להיות מאלה שמשכילים ״והמשכילים יזהירו״.

    מי הם המשכילים?
    המשכילים, כפי שהזוהר מגדיר אותם, הם אלה שיודעים להפוך מר למתוק,
    שיודעים להפוך חושך לאור, אלה שיודעים לזהות את הגלות של השכינה, של מערכת הנשמות, ולסייע לה,
    ותוך כדי זה הם בונים את טעם חייהם, שאינו עד כמה הם נהנים מחייהם. 
    כשיש חשיבות לחיים שלך זה חלק מההנאה שלך.
    השאלה של היותם חשובים או היותם מספקי הטבה לכל מערכת הנשמות ומרחב לבורא, היא זו שמתחילה לבנות את טעם חייהם.

    אם כך, התשובה לשאלה מהו הטעם היא: "טעמו וראו כי טוב ה'", כדבר מתמשך.
    לא פעם אחת טועמים. 
    לכן, הקבלה לא מבקשת לשפר את חיינו.
    היא לא מבקשת לתת לנו איזשהו איזון יותר נכון בקיום.
    היא מבקשת לשנות את המציאות באופן רדיקלי.

    צריך קבוצה, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה משקלה, שמוכנה לעשות את הלימוד הזה,
    ללמוד את השפה הזו כדי להיות דרך מעבר להכרה הזו, לשפה, לתקשורת עם התכנית שנקראת הבורא. 

    הבורא הוא התכנית, שמוגדר בתור מחשבתו, מחשבת הבריאה. 
    מה התוכן של המחשבה? - הרצון להיטיב לנבראיו.
    זו לא הידיעה. כי אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית כקשורה בידיעה,
    זה אומר שלפי ההתנהלות של האנושות זה כישלון ידוע מראש.

    עם זאת, יש לו רצון שזה לא יהיה כך. לכן אנחנו צריכים להפעיל את הרצון שלנו בהשוואה אל הרצון שלו.

    על פי הטבע האנושי, שהוא רצון לקבל שהולך ומתפתח לרצון לקבל לעצמי, אנחנו יכולים לראות מהו הכיוון היום.
    אנחנו מכלים ומשחיתים כמעט כל דבר שאנחנו נוגעים בו,
    בין אם זה הגנטיקה האנושית, בין אם זה כדור הארץ, בין אם זה האחר, בין אם זה כל המערכות שבנינו ומתפרקות לנו. 

    אם כך, זה אומר, שיש משהו בבסיס הזה שאינו מתואם.
    לכן כשאנחנו הולכים ללמוד קבלה, אנחנו צריכים במידה מסוימת להתגבר על הייאוש הטבעי שיש לנו מהתשובות הבלתי מספקות שקיבלנו עד היום או מהתשובות הבלתי מספקות שהצלחנו להשיג עד היום.

    אם כך, זה הטעם. 
    הטעם הוא, קודם כל לחזור לאיזה ידיעה שאנחנו בעצם הסכמנו להשתמש בחלק מאוד מאוד קטן מעצמנו.
    בעיקר לא הגענו לזהות האמיתית שלנו.