ישראל

  • ישראל

    בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.

    בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.

    בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.

    בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.

    עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.

    ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.

  • ישראל

    בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.

    אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.

    הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.

    השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי -  זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס. 

    אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.

  • ערבות

    שאלת חברה: אני כרגע מאוד בכעס על ישראל. קשה פה ואני מאבדת תקווה ככל שהזמן עובר.

    הרבה: כבר מתחילת הבריאה, התהליך של תיקון, של קיום וחיים, הם לא מצבים נוחים. בניגוד לתורות רוחניות אחרות לא תמצאי בעבודה ובהיותנו ישראל שלווה ונחת, כי זה תהליך של התאמה של "אהיה אשר אהיה". התהוות והשתלמות כל הזמן, בכל דור. זו ההיסטוריה שלנו. 

    בהיסטוריה שלנו יש גלות, שהיא ירידה לעמקי הקליפות, לשליטה של רצונות לקבל של האומות, ואז יכולת היחלצות משם ושוב שקיעה אל תוך החושך הזה, אל תוך הגלות, כדי ליצור כלים חדשים, כדי להתעדכן ברצונו של האור להתפשט.

    עצם השם ישראל זה קשב מאוד עמוק להתעדכן ברצונו של העליון. אני יכולה לא להסכים להתעדכן ברצונו אבל כיוון שאני עם זהות ישראלית - יעדכנו אותי. המן יעדכן אותי, היטלר יעדכן אותי, סינואר יעדכן אותי. תמיד יימצא מישהו שידחוף אותי אל תוך העדכון של הכלים. 

    השאלה היא באיזה שלב ישראל יחליטו שהם מוכנים להיות אחראיים וינסו לעדכן את עצמם, ינסו למשוך את עצמם אל המקום שבו הם מבררים את עצמם והם לא מחכים שאיזה כח חיצוני ילחץ עליהם. לישראל יש מומחיות בליצור שסעים בתוך עצמם. ההתפלגות הפנימית הזו מזמינה התערבות חיצונית. אנחנו מחלישים את מע' החיסון של עצמנו. 

    אם ישראל זה ישר-אל, וצריך לפעול ביחס הזה, אז הוא צריך לברר את עצמו תמיד איך הוא מעדכן את עצמו ביחס אל האור, איך הוא יכול למשוך חכמה לא רק בשביל עצמו אלא בשביל לעדכן את הערך המוסרי, את הערך של התקווה, את הערך של הגאולה, את הערך של השותפות עם העליון, או את הערך של אמונה מול דתות. כל הערכים האלה זה התפקיד של ישראל וכשאנחנו לא לוקחים את התפקיד הזה נעשה לנו מאוד לא נח, לא פה ולא בשום מקום אחר בעולם.

    כדי לפתח תקווה את צריכה קודם כל הכנעה לזהות שלך - שאין לך ברירה אחרת אלא להיות ישראלית ולהיות ישראלית טובה. להיות ישראל שמברר את הערך שלו, לומד על המשמעות של מה זה להיות ישראל, לומד על היחס הנדרש ממנו, ואז הוא יכול באמת למצוא איזשהו חן, שזה אולי גם נחת בתוך הקיום שלו. עד אז, לא יהיה. ויותר גרוע, ככל שלא יהיה פה, לא יהיה בשום מקום אחר.

    אם ישראל לא תדע להגדיר את עצמה, את הערכים שלה, מתוך המצב שאנחנו יוצאים, המצב של יהודים בגלות יהיה הרבה יותר גרוע. האנטישמיות תהיה פיזית מאוד בוטה כך שלא יהיה לך שום מקום אחר בעולם לשבת בו, גם לא בתאילנד, שנראה לכאורה מקום רחוק מהתפיסה המערבית של האנטישמיות. זה יחלחל גם לשם.

    זה אומר שהתקוה נמצאת דווקא פה. ולמה פה הכי קשה? התפיסה הקבלית אומרת שיש תמיד מבנה, גוף. יש תרבויות שונות על פני כדור הארץ, ויש שתי צורות שיוצרות את השוני. האחת היא הקרינה של המקום, הטבע של המקום כפי שהוא בא לידי ביטוי באקלים, בצמחייה ובתרבות שצומחת מתוכו. השניה היא שכל מקום בעולם שלנו על פני כדור הארץ, שזה הכדור של כל הרצונות, עומד מול איזשהו מבנה עליון. ארץ ישראל עומדת מול מלכות של עולם אצילות, ז"א מול השורש של התיקון. אם אנחנו לא מתקנים אין לנו מקום פה, אפילו ניתנה לישמעאל הזכות להחזיק את הארץ עד שנחזור אליה כדי למלא את התוכן. ולפיכך פה גם הקליפות הכי גדולות, ההתנגדות הכי גדולה, אבל גם הבירור הכי משמעותי, ולכן גם היכולת למשוך את האורות הגדולים ביותר.

    אז מצד אחד זה המקום שיש בו את התקוה הגדולה ביותר לכל העולם ומאידך זה המקום שהכי קשה לבירור. כיוון שאנחנו אומרים שהבריאה התחילה משני הפכים שצריכים לחיות בעניין אחד אז יש לך זכות לחיות במקום שיכול לברר ולהקרין את התיקון לכל העולם. אבל זו אחריות שאת צריכה לקחת על עצמך. שם יש תקווה. בתוך האחריות דווקא יש תקווה. בתוך הקבלה שהקושי הוא לא בשביל שיהיה לנו קשה אלא כדי שאנחנו ניצור משמעות. חלק מזה זה לא להתכחש למורשת שלנו, לשפה, להיותנו עבריים שרוצים להפוך ישראל. הקבלה מלמדת אותנו מה התוכן של זה.

    אי אפשר סתם לקוות שיהיה טוב. צריך את ההשתדלות שלנו, את העבודה שלנו להכין כלים שיודעים לקרוא איזה ערך אנחנו רוצים להחזיק. עבור עצמנו ועבור העולם כולו. כי כל ההיסטוריה של ישראל כרוכה בקשר גורדי, בלתי ינתק, מאומות העולם. נתנו לנו את השם שלנו כדי שאנחנו נהיה המעבדה. אנחנו המעבדה של היחס שהאנושות צריכה לגדל ביחס לתכנית האלוהית לגביה. זה מקום עצום של תקווה. זה לא פתרונות מידיים.

  • ישראל

    השאלה היא איך ישראל הולכת לפרש את מה שקרה לה, את התבוסה האיומה, את העינוי שהיא עברה, את הביטחון העצמי שלה בעצמה.
    אם היא תיקח את זה לבירור של כוונה וערך אמיתיים לא יהיה מקום נפלא יותר מהמקום הזה, אבל היא גם יכולה לקחת את זה יותר נמוך.

    כשהצורות הכי נמוכות ודוחות שלנו מתגלות הנטייה היא לשאול 'איפה הוא (הבורא) היה?' למה לא לשאול איפה אנחנו היינו, מה האחריות שלנו בתוך כל זה, מה עם הבחירות שלנו. המקום הזה התגלה לנו לא כדי שנאמר "נטש אותנו", אלא הוא סימן לנו את הגבולות של עצמנו.

    עכשיו הוא בדיוק הזמן לשוב ולעבוד, לעשות השתדלות, לבקש לתקן את זה.

    חלק מהעבודה והמשמעות של קבוצה לומדת הוא לעשות סביבה, סביבה שיש לה קרינה ושמסתכלת על המאורעות כמו בקשה לשוב, כמו בקשה לתיקון, בשם ישראל. אנחנו צריכים לקיים את הקול הזה. מה שמאפשר לנו לקיים אותו הוא הלימוד, בעל הסולם וכל המקובלים שראו בדיוק את מה שאנחנו הולכים לעבור היום.

  • ישראל

    לישראל יש רשימו, זיכרון של הנצחיות הזו, שהם היו כאיש אחד בלב אחד.

    זו התקווה שלהם, זו התקווה שלנו היום. האיחוי והריפוי הזה לא התרחש קודם כי לא היינו מוכנים אבל אם נגיע להכרה ולצורך, עכשיו בתוך ארץ ישראל, אחרי שיבת ציון, לא יקרה מה שקרה פעם, גלות נוספת.

    מה שיקרה הפעם, בתוך ארץ ישראל, האופן שבו שבנו, הוא מצב שבו יכולה להיות גאולה. כי זה כלי אחר. כמו לתאר מחלה שלפני חמישים שנה החולה מת מהסימפטומים שלה. אבל כיום, עם אותם סימפטומים הוא לא ימות מפני שכיום יש אנטיביוטיקה. כולם מתארים שנאת חינם שהביאה לחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, אבל שנאת חינם בדור שלנו, דור אחרון בתוך ארץ ישראל, יכולה להביא לצורך כזה של אור וריפוי שקוראים לו משיח ולא משיחיות. הוא יהיה הריפוי והאיחוי של בניה מחודשת ולא של גלות נוספת.

    הנתונים הם דומים במובן של המחלה, הסימפטומים, או הדיאגנוזה. הדיאגנוזה היא שנאה, אבל שנאת חינם כבר הביאה אותנו פעם בהיסטוריה לאחדות שדרכה קיבלנו תורה. יש סיכוי יותר מסביר שכאשר הכוח המפריד יתגלה ביתר עוצמה, הצורך והרצון לחיים יגבר עליו ואנחנו נודה בכך ואז נזמין את האור המאחה.

    זה חלק מהתפקיד שלנו, של משכן הכוונה, לשמר את התודעה הזו. ככל שיתגלה יותר "רע", תתגלה המחלה, זוהי ההתגלות של הדיאגנוזה, שהיא השלב הכי חשוב בריפוי. הקבלה היא הדיאגנוזה הכי עמוקה של מצבנו. היא נושאת איתה את הריפוי, את האיחוי.

    שאלה: לפני כמה שנים שאלתי את הרבה מהי שנאת חינם, היום אפשר לראות את זה ולהרגיש את זה. 

    רבה: זה חלק ממה שנקרא גילוי של הבורא. זו היכולת שלו לתת לאנושות להיות או לבטא את המצבים האלה, כדי שהיא תוכל לבקש את החסד, שהיא תבין את הצורך שלה בחסד. כל זמן שכל אחד יגיד "לא! אבל אני צודק! "וישליט על האחר את צדקתו, השפתיים של הפצע יתרחקו, ולא יתאפשר "פה אחד". זה מאוד מוחש.

    ברור למה כשניתנה תורה, "נעשה להם חרות ממלאך המוות", כי הם היו "כאיש אחד בלב אחד". אז נעלם הזמן, נעשית השלמות. אנחנו חושבים על גוף כעל דבר מאוד פרטי ונפרד, אבל גוף הוא בעצם רצון וכל מה שאנחנו חושבים כיחידויות, הוא איבר מתוך הגוף הגדול, שהוא הנצחי. למה אנחנו מתים? כי אנחנו נפרדים כאיבר מהגוף הכללי. אם יש קטיעה של אצבע והאצבע חושבת שיש לה קיום עצמי, כי היא לא מחוברת ליד, לגוף, אז היא מתה. יש לה מה שנקרא "פג תוקף", אבל ברגע שהיא מחוברת אל הגוף ואל היד ואל הגוף הכללי של הרצון, היא נצחית.

  • גלות וגאולה

    שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?

    תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.

    האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.

    כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.

    מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה -  חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?

    התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.

    ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?

    ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.

    אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.

    בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.

    העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.

  • ישראל

    שאלה חברה: לגבי 'הכל צפוי והרשות נתונה' והדינים המאוד קשים שהעם שלנו עובר. יש דיבור על הנפרדות בעם שלנו ועל הסכסוכים הפנימיים, אני תוהה אם הכל ידוע, אם החורבן הזה ידוע. יהיה מבול וכולם ילכו? סדום תחרב? מה המקום של ההשפעה שלנו לשנות את הגזירה והדין?

    תשובה הרבה: הבירור כרגע הוא לא על האם אנחנו נתקיים או לא. אנחנו לא במצב של שיבת ציון, אנחנו במצב של קיבוץ גלויות, כלומר של גילוי הערך של מה המשמעות להיות ישראל, מה התפקיד שלנו, איך אנחנו צריכים לבנות את האפשרות שלנו, ולמלא את התפקיד שלנו כלפי כל אומות העולם. לכן כל אומות העולם מציצים לתוך הסיר הזה שקוראים לו ישראל. סיר די קטן, מבשלים שם הרבה אגוזים, הוא מתפצפץ ועושה רעש בכל העולם.

    יש עלינו לחץ מאוד גדול לא רק שננצח באיזו מלחמה, אלא שננצח במלחמה הפנימית לגבי מהו הערך של להיות ישראל, איזה שם אנחנו נושאים. צריך להבין שישראל זה לא השם שלנו, הוא השם של העליון שאנחנו נושאים אותו. אם אתה נושא שם של משהו אתה נושא את המטרה שלו, ואת זה ישראל עדיין לא ביררו לעצמם, לא חשוב מאיזה כיוון.

    הבירור בטוח לא יהיה מהכיוון החרדי ובטוח לא מהכיוון החופשי (חילוני), זה יהיה בירור מאוד אמיץ של מהו האור הזה ומהי התורה הזו, איך היא נראית פה ואיך אנחנו מגיעים לערך המוסרי ולערך של האור שאנחנו באמת יכולים להציע לעולם. אז, אולי השנאה הזו שאנחנו נפגשים בה כרגע תוכל לתרגם את עצמה למה שהיא באמת - הרגשה שאנחנו צריכים לתת משהו לעולם ואנחנו לא מסוגלים להבין מה אנחנו צריכים לתת לו כי אנחנו לא מבוררים בעצמנו.

    הרשות היא בעצם שירות, הרשות לשרת. הבירור המאוד עמוק של ישראל צריך להיות איך זה יתאפשר לנו, איזה תכונות אנחנו צריכים לקנות לעצמנו, מה אנחנו צריכים להבין על עצמנו, איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני. מאוד ברור איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני, אפילו בגשמיות זה התברר כרגע. ז"א שאנחנו יכולים, זה אפשר. אני חייבת לחכות שמישהו יכריח אותי לזה?

    אני קוראת לתקופה הזו עיין ערך ישראל. אנחנו צריכים לעיין, ללמוד, להשיג את החוכמה, את האור ששייך לערך ישראל. ערך אומר השׁוֹוִי, כלומר עם מה אנחנו מחפשים להשתוות, עם איזה תכונות. איך אנחנו יכולים לסייע אחד לשני להיות הטוב ביותר של עצמו. זה לא ביטול, שנהיה אחידים, אלא איך אני עוזרת לך להיות הטוב ביותר של עצמך, לא שתהיה דומה לי. 

    הטוב שלך זה התפקיד שלי, זה הערך שאנחנו צריכים לחפש. לא שכולנו נדבר אותו דבר ותהיה לנו אותה דעה, אלא איך כל המגוון והריבוי הזה יוצר ערך שיש לו מטרה משותפת. כל מה שאנחנו צריכים למצוא זה את המטרה המשותפת. לא לכפות אחד על השני את האופנים בהם אנחנו חושבים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים לסייע לבקיעת חיים, גם בלי שמעמידים אותנו במצבים בלתי אפשריים. 

    אם זה יהיה הטון של הדיבור של השפה יהיה פה שינוי משמעותי. הערך הוא לא לחזור לנורמליות של הריב הידוע. אנחנו בתוך הצפוי ובתוך הצפוי יש הרבה מאוד תקוה. חלק מהערך של ישראל הוא המחויבות להחזיק את התקווה לעתיד לבוא עבור כל העולם. מחויב זה לא 'אם בא לי', אלא למרות הכל להחזיק את התקווה הזו.

  • ישראל


    שאלה: האם יש סיכוי שבאיזשהו מקום, נגיד באיזה חור בטיבט, יש אנשים שקיבלו את ההשגה הזאת ומבינים את המציאות? הרי אני לפחות, לא בדקתי את כל האפשרויות בעולם.

    הרבה: למה את צריכה לבדוק את כל האפשרויות כשהאפשרות מולך? אני בטוחה שיש בעולם נקודות ואנשים שיש להם השגה בדברים שיכולים להשמע מאוד קרובים. אבל אם אני מתייחסת ברצינות לגורלי, כנראה לא במקרה נולדתי כאן, לא במקרה נולדתי ישראלית, לא במקרה הובילו אותי לזה ואת צריכה לחשוב אותו הדבר. לכן ההשוואה הזאת היא בעצם התחמקות מאחריות, מאחריות הגורל שלך, הפור שלך.

    מי ששייך לתרבות הזו, שישרת אותה וישאל עליה שאלות, שישאל מה רק בטיבט בצ'ופצ'יק של ההימלאיה יש התגלות? או רק בהודו בורנאסי יש התגלויות? יש סוג מסוים בכל מקום שיש לו תפקיד. יש תפקיד לכל אחת מהחוכמות האלו. תורה ניתנה פה. אני לא שמעתי, לפחות לא בהשכלתי היחסית רחבה, על שום מיתוס או סיפור, של עם שניתנה לו תורה. אין. לפחות בשביל הרעיון המקורי, בשביל הסטארט אפ הזה שווה להשקיע בו.

    יש מיתוסים וסיפורים דומים על הבריאה ועל בני האדם, אין על נתינת תורה. אין על היחס הזה ועל התפקיד הזה. לכל אחד הוא מספר את היחס שלו בתוך הבריאה. בוודאי שיש שם השגה, בוודאי שיש שם אור, יש שם אפילו רוחניות, שיש לה קשר לנשמה כפי שהיא ניתנה שם. ויש את התפקיד הזה, המסוים של ישראל, שאותו אנחנו מנסים לברר. זה מה שאנחנו צריכים להשקיע בו.

    יש דברים אחרים, בוודאי. אנחנו צריכים להתעניין בהם בדיוק כפי שאני אומרת, שאנחנו צריכים להתעניין בהתכללות שלנו בגשמיות, זה חומר תיקון. זה לא אותו דבר, זה חומר השוואתי כדי לברר לעצמי את הייחודיות של האחריות שלי. בודהיסט או הינדואיסט צריך להתעניין בשורשים גם של הוודות וגם בכתבים של תלמידי הבודהה. נוצרי צריך להגדיר ולשאול את השאלות הנכונות, למה הוא קורא לעצמו ישראל שהוכח שהוא לא, ומה המשמעות של הנצרות שלו היום. אותו דבר המוסלמי. יש להם את התפקיד שלהם.

    אני רוצה לחיות מלא, לא מישהו אחר, אלא את מה שהכתיב לי גורלי. זה באמת הסטארט אפ שלי. צריך להשקיע בו, צריך לתמוך בו, גם כשנראה שהוא לא מצליח, משום שאני מאמינה בו, משום שאני חושבת שיש בו משמעות. אני חושבת שהוא לא רק המצאה של איזה אפליקציה נוספת חסרת חשיבות אלא יש לו משמעות כלל עולמית. 

    זה לא כדי למנוע חשיבות של מישהו אחר. אני חושבת שאנחנו צריכים להתעניין, במובן הזה אני רואה גם את בעל הסולם באופן שבו הוא היה בקיא במה שהוא טרח להיות בקיא בו, בין אם זה פילוסופיה, היסטוריה, רפואה, מקובל צריך לדעת את החוכמות. זאת אומרת אנחנו צריכים לדעת על הדברים, אבל זה כדי להיות מסוגלים להסביר טוב יותר לעצמנו את הזהות שלנו ואת התורה. זה התפקיד שלנו.

    כמו שרבי זושא אמר: אף אחד לא יאשים אותי שלא הייתי איזשהו צדיק, או בטח שלא יאשימו אותי שלא הייתי הבעל שם טוב, יאשימו אותי שלא הייתי זושא.  זה מה שאנחנו צריכים לזכור, יאשימו אותנו שלא היינו ישראל. ולא שום דבר אחר. אם אנחנו נעמוד למשפט. ואנחנו נעמוד למשפט.

  • שפה

    הרצאה שהתקיימה במסגרת פסטיבל 'ניגונים בצדק'.

    בהרצאה זו סוקרת הרבה, ספיר נוימן איל, את הקשר בין פועלו של הרב אשלג "בעל הסולם" שעולם הזוהר היה שפתו, 
    לבין ביאליק שהיה חלק מתחיית השפה העברית על רקע היותו תלמיד ישיבה בצעירותו.

    דרך שיריו של ביאליק כמו השירים 'המתמיד', 'נד נד', 'הכניסיני', 'מתי מדבר' ועוד, מתארת הרבה כיצד מתבטאת בשירתו ההתמסרות ללימוד התורה, לאור, לנוכחות השכינה, וכיצד אלה מתחברים אל החקירות שבעל הסולם מציע לאדם המחפש את האלוהות כמו החיוב לדעת את עצמך, את סוד נשמתך, סוד העולם ומה נצרך לתיקונו כפי שנרמז בשיר 'נדנד' (מה למעלה מה למטה).

    הרבה מוצאת התייחסות עמוקה גם של ביאליק וגם של בעל הסולם, לדור שלנו, הדור האחרון, זה בכתביו וזה בשיריו.
    מה המחויבות של דור זה למציאת המשותף והמאחד דרך קו אמצע ולא להתמסר למה שמפריד?
    מהי חשיבות השפה העברית והשימוש בה בארץ ישראל בדור הזה, וכיצד משמשת השפה העברית כשפת מעבר, שפת עיבור. 

  • ערבות

    שאלת חבר: איך ניתן ליישב את המתח הזה בתוך עם ישראל, פה בארץ?

    הרבה: אני לא חושבת שהמתח בארץ יוכל להתיישב אלא אם כן יווצר מספיק כח מכריע של תפילה ושל אמונה. חייבת להיות הסכמה שהיכולת שלנו להאיר, או להיות, תלויה לחלוטין ביכולת שלנו לשתף פעולה. שזה הערך שלנו וזו גם החובה שלנו כלפי עצמנו.

    זו חובתנו למצוא את המטרה המשותפת שיכולה לקרב אותנו יותר לסיבה שבגללה משהו שומר על התולדות שלנו, על החוט של הנוכחות שלנו בעולם במשך כ"כ הרבה שנים. אם אנחנו לא נמצא את זה בדור הזה, אז אנחנו נסבול עוד ועוד מכות. אנחנו לא נעלם וכנראה גם לא נאבד את הארץ, אבל נסבול הרבה יותר ממה שאנחנו סובלים  עכשיו.

    ישראל מוגדר באופן כמעט מוחלט ע"י ההיסטוריה של המחלוקות שלו. אבל ברור שכך, כי התולדה שלו היא מצמצום ב'. אם אתה לא לומד קבלה, אתה לא מבין שזה השורש שלך ואתה לא מבין איך לעבד את זה לכדי קו אמצעי, אז אתה לא מבין מה לעשות עם זה. אם אנחנו מבינים את הזהות שלנו כמו הכרח, אז אנחנו מבינים שהשליחות שלנו היא למצוא לכל מחלוקת את הסיבה העליונה שלה, כדי למצוא את המטרה המשותפת שלה, כשהראש הוא החסדים.

    בוודאי שיש מחלוקת, אבל מחלוקת היא לא לשם חיסול הצד השני, או שליטה בו. להיפך, היא מחנכת אותנו להכרח למצוא מטרה משותפת, שזה מה שנקרא לשם שמיים. אולי האירועים האלה יכריחו אותנו למצוא ערך משותף, למרות שזה לא נראה ככה.  

    ש: נראה שאנחנו לא לומדים.

    ת: נראה שאנחנו מתחפרים בעמדות שלנו, אבל כל הזמן שוברים לנו את הקונספציה. שוברים לנו את התפיסה גם של עצמנו וגם של מי שחיים איתנו ואנחנו מעדיפים להתעלם מעצם קיומם, ובכך גם להתעלם מעצם חלקים בקיומנו. מצד ה'חופשיים' - אלה חלקים מהגנטיקה הרוחנית שלהם, ההכרח הרוחני שלהם, הציווי הרוחני שלהם, שאי אפשר להתעלם ממנו היום. ההתעלמות מפנה את הזירה לקנאות, שמדברת לכאורה בשם העליון. בהיסטוריה שלה, היהדות מלאה בהרבה מאד קולות והקול הקנאי הוא לא הקול המרכזי בה, אף פעם הוא לא היה. גם הקול של הסטגנציה הוא לא הקול המרכזי שבה. היא תמיד היתה דבר שמתחדש, דינאמי וחי. 

    זה מה שאנחנו צריכים למצוא מחדש. להבין שמחלוקת זה דבר שמברר את הקשר שלנו אל מקור החיים הבא, ובזה אנחנו צריכים להיאחז, ולא במקום שבו כל צד כרגע מחפש להוכיח איך האירועים הוכיחו שהוא צודק. באמת יותר טיפשות מזה אי אפשר.

    ש: אני רוצה את עזרת הבורא.

    ת: עזרת הבורא היא ניתנת לנו. זה בדיוק מה שניתן לנו. הוכיחו לנו את חולשתנו. הוכיחו לנו את החטא, את ההחטאה שבתפיסת העולם שלנו. אז אלה שרוצים לראות את זה, בואו נישא את התקווה הזו ומתוך לימוד, בקשה ותפילה נחזיק את זה בשביל אלה שעדיין לא יכולים. זה התפקיד שלנו. מי שמודע לזה, עליו חלה החובה. היא לא חלה על מי שלא מודע. לכן, עלינו חלה החובה.

    ש: איפה המחלוקת נעלמת?

    ת: היא לא נעלמת. זה כמו השתדלות. הקושי לא נעלם בהשתדלות. אבל זה דורש השתדלות. השתדלות למצוא את השפה המשותפת שמגדירה מטרה משותפת שמאפשרת לנו לחיות ומאפשרת לנו להאיר. זה אומר השתדלות, זה אומר נפילות, אבל זה אומר שזו המטרה שלי. אני משתדל לראות את האלוהים בפנים של האחר, אני נופל כל הזמן אבל אני עדיין משתדל. התשובה היא לא הניסוח של המטרה. התשובה היא בהשתדלות. ואז אולי ייתפס אור מלמעלה עלינו. אם נשתדל בזה.

    להשתדל זה לומר: 'אני צריך - הנה הכלי', הנה אני. אני רוצה להשתדל בזה, אני רוצה שמשהו יאיר בי מעליון. ואז אולי האור ייתפס ואז אולי נהיה נר - נשמת אדם.