EN
משכן הכוונה

אמת ואמונה

  • אמת ואמונה

    משמעות חג סוכות

  • גלות וגאולה

    מפגש נוסף, שני במספר, בין הרבה ספיר נוימן אייל לבין הרב מרדכי גוטליב, נערך בחול המועד סוכות תשפ"ה. מפגש שהוא ניסיון לבנות מבנה של סוכה. 

    השיח נפתח בהבלטת החשיבות של לימוד חכמת הקבלה בדורנו, דור אחרון לגלות וראשון לגאולה. בהמשך הרבה תתייחס לאופן שבו 'שולחן ערוך' מהווה מכשול לדור האחרון. הרב מצידו יאמר שאפשר גם דרך 'שולחן ערוך' להתחבר להקב"ה ויסביר. גישות שונות, עם מטרה אחת. התחלה המבטיחה שיח מרתק בין שתי הדמויות הרוחניות.

    השפה הקבלית צריכה להיות בינלאומית, תחדד הרבה ספיר, וכל אחד יוכל למצוא בה דרך התקשרות עם העליון, כמובן עם התנאים המקובלים שלא ניתן להתפשר עליהם, וביניהם התנאי העיקרי שהוא האמונה מעל הדעת. "אם יש דעת אז אפשר לעלות מעליה", תדייק הרבה. 

    מדוע האמונה הוא כלי עבודה חשוב בעבודה הרוחנית ומה הקשר, או הרמז, לסכך בסוכה? מה תפקיד ישראל בעת הזו, עבורו ועבור העולם כולו? מדוע המושג 'משיח' בעת הזו נרמס בפי כל? 

    השיח מתרחב גם אל האקטואליה וכיצד היא נמשכת ומתגלה מהשורש. הרב והרבה מתייחסים גם לעניין החטופים בעזה וחיבורו למצב הרוחני המחייב שחרור 'ניצוצי קדושה שנשבו בשבי הקליפות'. מדוע הערך הזה חשוב כל כך? מה ערכה של מצווה זו על פי חכמת האמת? מדוע יש לצפות מכל איש רוחני שיעמוד על כך? 

    "המאבק על ריבונות ישראל הוא מאבק על הנשמה", אומרת הרבה ספיר נוימן אייל, ומוסיפה ש"דרך הלימוד ניתן להשליט את ריבונות נשמתנו." מה הקשר בין ריבונות לנשמה? ומה הוא אותו מאבק? האם יש שורשים למאבק הזה? כיצד מאבק זה שייך להגדרת זהותנו? 

    כשם שבעל הסולם לא מניח לנו להתחמק משאלות הנוגעות לאמת כך גם הרב והרבה לא מניחים לשאלות ולתהיות שהועלו בשיח ולבירורן על דרך האמת.

  • ישראל

    בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.

    אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.

    הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.

    השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי -  זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס. 

    אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.

  • ישראל

    בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.

    בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.

    בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.

    בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.

    עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.

    ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.

  • תפילה

    שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?

    תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?

    כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.

    איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.

    תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.

    חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.

    צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.

  • אמת ואמונה

    אמונה נתפסת כמו התאבדות של השכל הישר, במיוחד בעיני חילוניים. מעל הדעת מעיד על מגבלת התפיסה, ו'חס וחלילה שיש מגבלה על התפיסה האנושית, אנחנו יכולים להבין הכל'. בי היה מושרש לאורך זמן שאין דבר שאני לא יכולה להבין אותו. אם אני אתאמץ מספיק ואם יסבירו לי נכון אני אבין את זה. אני בטוחה שעוד כמה אנשים חושבים ככה - אנחנו אינטליגנטיים, בקבלה עסקו אנשים ולכן אין דבר כזה שאני לא יכול להבין. אני מוכן להשקיע מאמץ, אני מוכן אפילו ללמוד כמו בפסיכיאטריה 14 שנה כדי להבין את המושגים. 

    זה לא מה שמתבקש מאיתנו. מתבקש מאיתנו להתעצבן על זה שאני לא מבין ולהשתדל להבין. למה? כי אמונה זה שכל עליון לא רגש. אמונה זה שיח עם מישהו הרבה יותר אינטליגנטי ממני, שיודע יותר, שאני מוכנה לומר לו שאני לא מבינה, כי כלי ההבנה שלי מוגבל ואני מוכנה לעלות מעל זה כדי לקבל שכל עליון. אמונה זה שיח עם מישהו שיש לו את כל התוכנית, כל המידע, כל ההרגשה, הליבא, ההרגשה שמוציאה לפועל את השכל שיודע איך להשפיע טוב.

    אמונה זו הנכונות שלי לומר - אני לא מבין, אני רוצה להבין, יותר מזה, זה מעצבן אותי שאני לא מבין, אבל אני מבין שההתעצבנות הזו היא הגדרת הפגם שברצון לקבל שלי, שמגדירה את המגבלה של השכל שלי. אמונה זו היכולת לעלות מעל השכל האנושי. אנשים מבינים אמונה כמו עניין רגשי, או עניין שהוא בעצם מחוץ לגדרות השכל, אמונה זה שכל עליון. הלימוד שלנו זה כמו להגיע למצב של מלכות, היא מאוד מתוסכלת מזה שהיא לא יכולה לתת לשכל העליון להתפשט, לחוכמה, לחיים האלו להתפשט, לכן היא מוכנה לפנות משהו מעצמה, כדי שזה יתפשט בה וייתן בה את טבעו או את שכלו. זו אמונה.

    אמונה זה הניצוץ שאומר שאני שייך לשורש שכן צריך להבין, שכן צריך להשיג, אז איפה המגבלה? למה אני לא משיג? אני לא משיג בגלל המגבלה של הרצון שלי. הרצון מייצר שכל. אני רוצה משהו ואז בא השכל, כלומר איך להשיג אותו. אומרים שהצורך הוא אבי כל ההמצאות.

    פתאום יש לי הכרה של הרצון העצמי, איך שהוא רוצה ומה שהוא רוצה מגביל את השכל שלו. זה מעצבן אותי, זה מתסכל אותי כי זה עושה לי חושך, אני רוצה להבין. מה צריך לעשות בשביל להבין? אני בונה רצון חדש, זה חיסרון לחיסרון. זאת אומרת, המרחק, הפער בין מה שאני מסוגל ובין מה שאני יודע שמיועד לי פותח את מקום העבודה. תמיד הפער פותח את מקום העבודה. לא החיבור, לא השלמות, הפער.

    אמונה זאת שפת הלימוד של האדם את בוראו. זה שכל עליון, בניגוד לכל הדתות שאומרות בוא תשכיב את ההיגיון שלך לישון, תעשה מה שאני אומר. זה בדיוק הפוך מאמונה. אמונה זה כלי אמנות, כלי יצירה, שכל, שכל של בעל המלאכה, של היוצר, של בְּצַלְאֵל. למה קוראים לו בצלאל? כי הוא מוכן לעמוד בצילו של האל ולקבל שכל ממנו, אז הוא יודע לעשות משכן.

  • אמת ואמונה

    שאלת חברה: איך אני יודעת מה רצונו?

    תשובת הרבה: את לא יודעת.

    ש: הרי מי אומר מה רצונו? מקובלים, שהם גם בני אדם.

    ת: אלה שהגיעו להשגה.

    ש: איך הם השיגו מהו רצון הבורא? הוא אף פעם לא אמר מה רצונו.

    ת: הוא כן אמר. כל התורה היא רצונו, רק צריך לדעת איך לקרוא אותה. התורה היא דבר השם, לא פחות ולא יותר.

    ש: אני רוצה להאמין בזה. אז זה תלוי באמונה?

    ת: השאלה היא לאן כושר האמונה שלנו מופנה. את שואלת איך אני אדע שזה אמיתי. איך את יודעת שמשהו הוא אמיתי? מה זה ברוחניות לדעת?

    ש: להאמין?

    ת: להאמין זה ההפך מלדעת. אחת המכשלות, או המלכודות שיש לנו, היא השימוש שלנו במילה אמונה. אמונה מוגדרת בלמעלה מהדעת. איך אני עולה למעלה הדעת? ולמה לי לעלות מעל הדעת? אם אני יודעת משהו, למה לי לעלות מעליו? בתוך הדעת שכבר רכשתי, מובנית ידיעה על המגבלה של הדעת, ולכן אני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית של הדעת שלי, כדי להגיע לשכל אלוהי. 

    אמונה זה שכל אלוהי, זה בכלל לא שייך לרגש. יש לי רצון והרצון הזה כל הזמן אומר לי שכל מה שאני מפרשת כרגע, כל מה שאני תופסת, הוא בתוך המגבלה שלי. בתוך מגבלה של התנייה חברתית, סביבתית, פסיכולוגית, של ההשכלה שלי או של חוסר ההשכלה שלי.

    מה שחסר לי זו התשוקה, שזה בראשית. בראשית נקראת גם שיר תאב, המרחב הזה שאנו תאבים אליו, שהוא רצון קבלה, הוא בעצם ידיעה של הפער. ידיעה שכל מה שאני יודעת זה חלקי. כל מה שאני משיג הוא יחסי לאמת. אני כל הזמן בהשתלמות, אני אף פעם לא שלם. אם אני מסכים לזה אז נכנסת האמונה לתמונה, האמונה בשלמות והידיעה שאני משתלם.

    ש: זה ברור לי ובגלל שזה ברור לי, אני יודעת שלעולם אני לא אדע מה רצונו.

    ת: את לא תדעי את כל רצונו, את תדעי את החלקים שמתאימים לדור שלנו ולנשמתך לגלות כרצונו. רובכם הורים, הילדים שלכם לא יודעים את כל רצונכם. הם יודעים בעיקר את הרצונות שלכם ביחס אליהם, איפה הם מפריעים ואיפה הם יכולים לממש אותם. באותו אופן, אנחנו לא יודעים את כל רצונו של הבורא. אנחנו מנסים לגלות את היחס שלנו ביחס לרצונו מאיתנו. זה לא כל רצונו. גם בתוך רצונו מאיתנו יש מדרגות. לא כל מה שרצה מאברהם הוא רוצה מאיתנו.

    ש: אז מה שכתוב בעץ חיים זאת תפיסה חלקית ויחסית של רצונו?

    ת: זאת תפיסה של האר"י שהיה בעל השגה מאד גבוהה, שיכול היה לומר: אני מבין את העיקרון של הרצון. העיקרון של הרצון שהתגלה לי, זה שהבורא רוצה שנדע אותו. יכול להיות שיש עוד עקרונות שיתגלו מאוחר יותר, אבל העיקרון הזה צריך להפעיל עכשיו אותנו בתקופה הזו, ברמת ההתפתחות של הנשמה שלנו כרגע. זה סדר העבודה שלנו, ויכול מאוד להיות שלדור הבא אחרינו נהיה התשתית, והוא יגלה עוד נדבך ברצונו.

    ש: זו תמיד השגה ברגע נתון.

    ת: בתקופה נתונה. בשביל זה את חיה בתוך זמן. בשביל זה נברא זמן, זמן זה הזמנה. מזה בא הביטוי זמן. כל תקופה, כל מחזור מגלה את החיסרון שצריך להתמלא עכשיו. ישראל מקדשים את הזמנים. למה הם מקדשים את הזמנים? הם מקדשים את הקשב להזמנה שיש בכל תקופה.

    אז אם אנחנו היום חיים בארץ ישראל, אבל אנחנו מתנהגים כמו בגלות או כמו בגולה, אנחנו לא מקשיבים למה שהשכינה רוצה עכשיו, מה היא מבקשת עכשיו. זה לא אומר שצריך לבטל את מה שהיה קודם, זו התשתית. תשתית של דעת, שמעליה צריך להתרומם. זה כאילו יש לך דרישה לטוטאליות.

    ת: ההשגה היא יחסית לזמן, להזמנה של האור. מה אפשרי עכשיו, מה יכול להתגלות עכשיו. מה נדרש שיתגלה עכשיו כדי שההשתלמות תהיה נכונה ומטיבה. כשאנחנו לא מסוגלים לשמוע את ההזמנה של האור, אז אנחנו חווים הרבה מאד ייסורים וסבל.

    ש: אם יש השתלמות יש שלמות.

    ת: נכון. זמן עניינו לשמוע את ההזמנה של הבורא להשתלמות הבאה. 

  • אמת ואמונה

    החניכה של רבי חייא אל חבורת הזוהר מאפשרת כניסה למרחב ההתרחשות, למימוש דרך התורה, כוונת התורה ונשמתה.

    חבורת הזוהר מתהלכים בארץ ישראל כמו מתהלכים בתוך אצילות, בתוך החזון, בתוך פרצופי האדם. כאשר רבי חייא מכניע את עצמו, על ידי לקיחת אחריות כחבר בחבורת הזוהר, נפתח לו כל המסע שחבורת הזוהר ובעיקר רשב"י עוברים, ועד לאן הם יכולים להגיע. מסע שהוא כעין מעמד מתן תורה.

    עבורנו, כניסה לתוך הלימוד מחייבת בירור מאוד עמוק. הכרה שנעשה לנו חסד גדול בירור כיצד להתייחס ואיך לפעול ביחס לחסד הזה. לרבי חייא לוקח זמן להבין שנעשה עימו חסד. הוא מושך את החכמה ג"ר דג"ר ורשב"י מושך רק ו"ק דג"ר- רק קטנות מבלי להשתמש בג"ר, מה שנותן לרבי חייא הרגשה של עליונות. רק כשהוא מסכים להיכנע לחבורת הזוהר ולאופן העבודה של צמצום ב' ומהלכיו, אז יש שיתוף אמיתי ובפעם הראשונה הוא רואה מה שהוא לא ראה מעולם. 

    רבי חייא רוצה להיכנס לחבורה, ר' אלעזר לא מצליח להכניס אותו, רשב"י קולט את ניצוץ השכינה הנמצא בחוץ ומצליח להגדיל את רבי חייא וגורם לו להיכנס "בהשפלת עיניים". הוא לא משתמש במשיכת החכמה מלמעלה אלא משפיל את עיניו ולכן נכנס לאלם.

    איך משתפים מסך? איך יוצרים מסך משותף ומה מתגלה על מסך משותף? ההליכה אט אט בתוך עצמנו, כמו רבי חייא, ההליכה וההסכמה לתהליכים החונכים אותנו בכל פעם אל השיתוף.

    זוהר שמות אותיות רלט' - רמב':

    כיוון שנכנס ר' חייא לפנים השפיל עיניו, ולא הרים ראשו. גם הראש שלו הורד, תפיסת משיכת החכמה שלו. אמר ר"ש לר' אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של ר' חייא, על פיו , על המסך שלו, על הכוונה שלו. ידך, זה הכוח שלך. שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו. ואינו יודע להשית עצה בנפשו. הוא אבוד. מצב המזכיר את סיפורו של רבי ייסא סבא שהולך לאיבוד בתוך הים הגדול, בתוך שאלות הנשמה קם ר' אלעזר, והעביר ידו על פיו של ר' חייא. פתח ר' חייא את פיו, ברגע זה נוצר בו מסך המאפשר לו למלל את המתחולל בו, ואמר, עיני ראה, החכמה מאירה בי, מה שלא ראיתי מעודי, בכל ניסיונות משיכת החכמה לעצמי, לתוך כלי שלא האיר בי מעולם. עכשיו אני רואה מה שלא ראיתי מעודי. וקומתי הזדקף, קיבלתי תקומה, הייתה לי תקומה. על משקל המילה נקמה הכתובה בתורה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש הזהב הטוב הבוער.

    פנימיות הדברים:

    כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הם נמשכים מקו שמאל בלי ימין, בסוד יציאת נקודת השורוק, נקודת השורוק זאת אומרת המחלוקת. שהיא סוד בינה שחזרה לראש א"א - ארך אנפין. 

    בעל הסולם נותן לנו דוגמה איך המהלך הזה קורה בעולם האצילות, העולם בו נמצאת התבנית הקבועה של צמצום ב'. מה היא התבנית הקבועה של צמצום ב'?

    א. שיש שיתוף קבוע בין עליון לתחתון.

    ב. שיש לתחתון שלב נוסף שלא היה לו עד כה הנקרא עיבור. עיבור, זו הדרך בה העליון מכין את התחתון, לתת בו צורות של אפשרות שיתוף. כמו רחם שנותנת בכל עובר את התכונות המאפשרות לו להיות אדם, שותף במציאות משותפת. זו"ן- מערכת הנבראים, אינה מאפשרת ללכת מקטנות לגדלות, זה יגרום לשבירה. לכן עולם האצילות יוצר מצב בו אנו נכנסים לעיבור. 

    יש לראות את כניסתו של רבי חייא אל תוך מעגל האש כמו כניסה אל תוך רחם, שם הוא עובר עיבור, הוא מסכים. הוא עובר עיבור ונולד לקטנות. אנו רואים שרשב"י מחפש את הניצוץ הזה שמכין אותו, את רבי חייא, הניצוץ שמעיד עליו שעבר כבר את העיבור והוא באמת יכול להיוולד לקטנות. הוא נולד לקטנות והוא רואה, הראייה הזו גורמת לו לגדלות. למעשה הוא עובר את שלושת השלבים האלה הנקראים עיבור א' ועיבור ב'.

    לכן נכתב, נודע שיש מוחין הנמשכים מקו שמאל בלי ימין שזה סוד בינה שחזרה לראש א"א ובראש א"א יש חכמה בלי חסדים, חכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר, רק בראש, לא בזו"ן דאצילות ולא בבי"ע. וע"כ החכמה אינה מאירה בהם בהיותם שמאל בלי ימין. זה נבחן כחוסר אור ואני רוצה אור אלא שאני לא מסוגל לאפשר לאור להאיר. ונבחנים משום זה למוחין, ניתן לומר שזה המאור הקיים בחושך.

    למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר  בימין אלא ביציאת קו אמצעי בבחינת המסך דנקודת החיריק, למעשה זה שילוב של ז"א ומלכות. למלכות יש את הכוח של המנעולא, הכוח להסיר את הג"ר, את השליטה של השמאל. לז"א יש את כוח התאום, את המסך המשותף, את המטרה, המטרה היא שיתוף עם העליון. בכוח המסך הזה וקומת החסדים שבו, הוא מכניע את קו שמאל ומחבר אותו לימין ואז מתלבשת החכמה שבשמאל עם החסדים שבימין והחכמה יכולה להאיר בשלמות. 

    וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק. 

    חולם זו ההרגשה שמשהו מעלי ואני לא מצליח להכניס אותו. 

    שורוק זו ההתפשטות והמחלוקת. 

    חיריק זהו המצב בו אני עולה מלמטה ומחבר את שני הקווים. 

    ומוחין הללו הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, הם נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל, שאין בקו אמצעי, מכאן אפשר להבין את גאוותו של רבי חייא, המעלה של קו שמאל היא שיש לנו ג"ר אבל הוא אינו יכול להאיר ואילו קו אמצעי הוא מאיר בכל השלמות כי יש בו את הכלי הנכון, אור חוזר, לבוש חסדים, אבל יש בו רק ו"ק דג"ר זאת אומרת רק שש ספירות, רק אורות נפש רוח של הג"ר כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר. 

    ביאורו של בעל הסולם את הלימוד הזה על רבי חייא:  

    והנה ר' חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, בהרגשה שהוא מושך ג"ר הבאים מקו שמאל. למדנו על רבי חייא שהיה דרכו תמיד ללמוד אצל בעלי המשנה איך הולכים מחיל אל חיל. הלך ללמוד אצל רבי שמעון והתחיל להרגיש שיש מסך דחיריק וקו אמצעי ממנו רבי שמעון מקבל את הפנים שלו, אשר המסך הזה פוסק את המוחין דחכמה המכונים בית, כלומר, מסלק ממנו את הג"ר דג"ר והוא מאיר רק בקטנות. ונדמה היה לר' חייא שרשב"י יותר קטן ממנו כי הוא מצליח להאיר רק אור של קטנות ללא ג"ר, אמנם מלא. כי ר' חייא אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר כמו קו שמאל ולרשב"י אין, מהסיבה שמשתמש בקו אמצעי. שמשתמש בתורה, בתיאום, שזו הדרך היחידה לתאם ולשתף. 

    חשב ר' חייא את המוחין של עצמו, יותר פנימיים מן המוחין של רשב"י לכן הוא לא מצליח להיכנס ואמר אני אשמע מפה. כלומר מהמצב שלי, את החכמה. הוא שומע שתאוותם של ישראל שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק אלא בורח כצבי. זאת אומרת, כשהם יסלקו את הג"ר של השמאל זה לא כדי שהוא יסתלק אלא כדי שיחזור וימלא את הכלי. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם ואינו מאיר להם, אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות ח"ו, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, כלומר בחינת חכמה, אלא משום שחסר להם חסדים, חסר הלבוש הנכון, הכוונה הנכונה, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים, ע"כ בורח מהם , עד שהם מקבלים את המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, ואז מאיר הראש שלו באחוריו.

    הסיבוב הזה של הראש, כלומר בקו שמאל הנקרא אחוריים, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, וזהו שהתפללו ישראל שיהיה בורח כצבי. שאם אנו גורמים שתסתלק מבינינו משום שאחזנו בקו שמאל קו בו החכמה אינה מאירה ועל כן גרמנו לך להסתלק, יהי רצון שתברח מאיתנו באופן כזה שהבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו שהוא הג"ר למקום שהניח כלומר לקו שמאל.

    וכל זה אמר תלמיד אחד של ר"ש לר' חייא כדי להודיע לו את מעלת רשב"י. שאף על פי שמשתמש בקו אמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה, אלא מבחינת ו"ק דחכמה, אבל ר' חייא , שנאחז בקו שמאל בלי מסך, זאת אומרת בלי הכוונה הנכונה, בלי הלבוש הנכון, הוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.

    כשרבי חייא מבין שהצדק עמו עם מה שהוא שמע מהתלמיד אז הוא בוכה משום שהוא הכיר שהעליונים שהם רשב"י וחבריו הם בבית, הם בסוד החכמה והוא יושב בחיצוניות כי היא לא מאירה לו. 

    כשר"ש שומע את הבכי. שמע ר"ש ואמר ודאי שכינתא לברא, השכינה בחוץ, לברא כמו שאנחנו יודעים, זה גם אותיות בריאה . כלומר זה שהיא בחוץ והוא שומע אותה אז יש פה מקום לגילוי נוסף. אם יכללו אותה להיות חלק מהנשמה יכול להיות מסך יותר גדול וגילוי יותר גדול. ולכן אומר רשב"י שגם הוא מרגיש את רבי חייא. גם ר' חייא מרגיש שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. לא רק שרבי חייא רוצה להיכנס אלא ההכרה שלו מביאה אותו להבין שבגללו, באחריותו, הוא גורם לשכינה, לחלק הניצוץ שבו ,להישאר מחוץ לבית, זאת אומרת מחוץ לשיתוף עם העליון,

    ניתן עתה להבחין שני דברים. א: זו הפקעה מהרצון שלי, כיצד אני רוצה להשתמש בחכמה ולהבין שאנחנו נשאים של משהו חשוב ולכן מוטלת עלינו החובה לתת לדבר הזה את האפשרות להצטרף לשורש שלו. זה מהפך שקורא בתוך רבי חייא. ב: רבי חייא מרגיש כבר בתוך עצמו שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. ועל כן מישהו יפוק, מישהו ייצא להמשיך לו מוחין דפנים. ר' אלעזר נקרא להשמיע לר' חייא קול ע"י המסך דחיריק, כי קול זה זעיר אנפין והדיבור הוא זה שחותך. 

    הדיבור שלנו חותך אותיות, חותך את הקול. כדי להכניס את השכינה לפנים. זה לא סיפור בין רבי חייא לחבורת הזוהר, זו מערכת הנשמות, שכינה עליונה עם שכינה תחתונה. ולכן כדי להכניס את השכינה לפנים, כדי שתהיה פנים בפנים עם ז"א ע"י שיקבל את המסך דחיריק שבקו אמצעי ותהיה האש של המסך שלמה. מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו ר' אלעזר חשב לפעול אצל ר' חייא שיפרוש מקו שמאל ויקבל את הקו האמצעי. שבעצם יקבל את צורת השיתוף, את צורת התיקון או יצטרף אל תיקון השכינה כדי לאפשר לה להיכנס אל היום השביעי שלה ולהגיע לגמר התיקון. אז יש כישלון.

    שמע קול שאמר שעדיין לא נסמכו אצל ר' חייא  הקווים של ימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עדיין לא נתקנו במסך של הצמצום א' שלו, ומזוטרי דבוסמיא דעדן, דכען הוא, ומשום זה לא  יכול ר' חייא לקבל ממנו, משום שהוא עובר קטן מידי. ולכן לא יצא ר' אלעזר אליו כי הבין שר' חייא לא יוכל לקבל את דבריו עדיין. וסוד יציאה זו פירושו שמה שרצה ר' אלעזר זה לצאת למדרגתו, לרדת למדרגתו של ר' חייא כדי להעלות אותו. כל צורה של להעלות מישהו זה לרדת אליו. התורה יורדת אלינו כדי להעלות אותנו. כל הכתיבה, כל הלימוד הוא לרדת כדי לעלות.

    כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ צריך היה ר' אלעזר לצאת מפנימיות לחיצוניות. אבל הוא לא יכול לצאת משום שעדיין לא יכול לקלוט אותו. החסימה הזו מורגשת לרבי חייא. זה כמו שאנחנו לא מצליחים לקרוא לא ללימוד, לא לחברים, לא לרב שיצא אליך. 

    ר' חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. וחוזר ואומר סוב דמה לך דודי לצבי. עכשיו יצאה מהמסך שלו הסכמה. הסכמה שהיא רמז שהשיג מסך דחיריק, הוא מוכן לסלק את החכמה שיש לו, את עצמיותו, את תפיסתו העצמית כי הוא מבין שלא רק שלא יכול להיכנס אלא חלק השכינה שלא יכול להיכנס. כשזכה להשיג את המסך הזה ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. נפתח תרעא דפרגודא, נפתח שער בתוך הפרגוד, כלומר שעוד לא זכה למסך עצמו אבל זכה רק לשער שלו. והטעם הוא, כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצמצום א' בתוך הכוח של המנעולא שבכוחו להכניע את הקו שמאל ומבחינה זו אינו ראוי עוד לזיווג עליון להמשיך אור הפנים כי המסך דצמצום א' לא מקבל עליו אור, כי עניינו דחיית האור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצמצום ב'. 

    מכאן אנו למדים שהשיתוף הוא צורה של המתקה. 

    נחזור רגע אל סדר העבודה שלנו ולהמתקה. ההמתקה יכולה להתקיים רק כשיש לנו מסך משותף, יחד, בכוונה משותפת, אנו רוצים להפקיד את הכל בידי השכינה, לכן אנו עושים שיתוף של צמצום ב'. צמצום א' הוא ההבדלה במה לא להשתמש בתוך עצמנו, ברצון לקבל של עצמנו. 

    ואז ראוי להמשיך אור הפנים, ולכן המסך דצמצום א' לא נחשב למסך שלם, אלא רק שער למסך. והוא סיבה, הוא מושך כמו שאנו יודעים שצמצום א' והמצוקה של מלכות מושכת את צמצום ב'. כיוון שהוא כשלעצמו לא ראוי ולכן קורא לעזרה אז רבי שמעון זוקף את עינו. שהרגיש שיש לו שער, שזכה במסך דחיריק מצמצום א', אמנם הוא רק שער אבל הוא נתינת רשות להיכנס לפנים. ואיך לא ניתן לשכינה להיכנס פנימה? קם ר"ש, שהלך אש המסך שלו, הוא הולך לשתף את רבי חייא באש המסך שלו. ממקומו של ר"ש, שהוא המסך הממותק של צמצום ב', עד מקומו של ר' חייא וקיבל ר' חייא בזה מר"ש את ההמתקה של מסך דצמצום ב'.

    אז אמר ר' שמעון קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר ואנא הכא לגו, שניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל ר' חייא, כלומר, כבר קיבל את בחינת הקטנות ע"י הזיווג שנתן לו במסך, הגם שזה עוד בקטנות ,כניצוץ, אבל זה כבר קליטה. כלומר, הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. כיוון שיש לו קטנות הוא ראוי אח"כ לקבל את הגדלות. כי קטנות זו מאמא, קטנות של בינה, של שיתוף העליון - קטנות שמכשירה אותו לקבל את הגדלות אח"כ כי אלו הכלים שלה. 

    ולכן אומר שנאלם פיו. כי קטנות זו שקיבל מכונה אלם דאלהים, הרומז שחסר לו "יה" דאלהים, שזה סוד ג"ר. זה הסוד מי שם פה לאדם. מי שם פה לאדם ? זה בעצם האופן בו אלוהים עונה לסירובו של משה לצאת לשליחות שלו. זה אומר מי ששם פה ,זה בעצם אותו רצון של העליון לשיתוף, הוא יתן לך פה והוא יזמן לך את החסדים כפה בשבילך, דרך אהרון, ישים בפיך דברים. מי שם פה למלכות כדי שהיא תוכל להעלות אור? זו הנקודה. כדי שהיא באמת תוכל לממש את השותפות שלה עם הבורא ולהאיר.

    מי שם פה לאדם, בינה, הנקראת מי, משימה פה, מסך. מסך משותף בין אור לכלי, לאדם. שהוא סוד גילוי ג"ר. או מי ישום אלם, מ"י, שה"ס בינה, שמה מוחין דקטנות, הפה מתאלם, הפה של המלכות שלנו, בסוד אלם דאלהים, שמבין שחסר לו ג"ר. ומשום שהיה לו רק מוחין דקטנות , היה חסר ראש. אז מבקש מר' אלעזר שישתף אותו במסך שלו, כלומר שיעביר יד שפירושו כוח וחיל, ואמר ר"ש לר' אלעזר שיעביר ידו על פיו של ר"ח, ויעזור לו להעלות מ"ן, כלומר לשתף את העליון, להעלות את החיסרון שלו ויתגלה לו הג"ר שגילויים מכונה פה. לכן ר' אלעזר קם ומעביר את היד וכך משיג את המוחין דג"ר של הפנימיות שגילוים מכונה לאורך כל הזוהר פתיחת פה. 

    עכשיו רבי חייא אומר: ראו עיניי מה שלא ראיתי, כלומר, הראייה היא שפע של החכמה, כי עכשיו השיג את המוחין של ג"ר דפנימיות ,הוא ראה שהשיג עכשיו את אור החכמה מה שלא ראה, כי מקודם היה בחיצוניות, אפילו שהיה יונק מג"ר דג"ר החכמה לא האירה לו מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל מה שהוא השיג עכשיו, ג"ר דפנימיות, החכמה מאירה בהם בשלמות כי יש לה חסדים. אז הוא מזדקף, אזדקף דלא חשיבנא, ראשי נזדקף, היות ולא חשבתי שעוד אשיג אותם אי פעם. וטוב למות באש של הזהב הטוב הבוער. 

    הסתלקות הג"ר דג"ר מסיבת המסך דחיריק מכונה מיתה. כל הסתלקות של אור מכונה מיתה. בינה נקראת זהב הטוב , רצון השפעה, וכדי להשיג את הזהב הטוב הזה של השפעה , של אור חוזר, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי להפסיד את הג"ר דג"ר כי אז מאירים.

    ומה הוא רואה? מתגלה לו שבמקום בו נמצא ר"ש בן יוחאי, הוא זורק ניצוצין לכל צד. הוא זורק לכל הנשמות ניצוץ של אור הקליטה, כלומר, שערים של כניסה אל תוך עבודה בשלושה קווים. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות, שכל ניצוץ מקבל גדלות מבינה, צומח לקומה שלמה של נשמה שספירותיה בסוד מאות והם רק שלוש מאות שבעים ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפין ורבוא רבבן עד שהוא מגיע לעתיק יומין. היכולת הזו בעבודה להאיר עד שהוא מגיע לעתיק יומין שספירותיו בסוד רבבות והם רבוא רבבן, הוא יושב על כסא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק, שהג"ר יושבות עליהם.

    גם במתן תורה, בו א"א יורד אל מציאותנו, המציאות מזדעזעת ולכן הכוח של רשב"י, כשהוא עולה למקום שהוא עולה אליו, הכסא מזדעזע ממנו. הוא מזעזע את כל העולמות, למאתיים שישים עולמות. הכסא נרתע מלקבל ג"ר, שהוא סוד "סר לראות," מהסנה, ממשה, שסר לראות, והוא מסוגל לראות, משום שהוא משפיל את אישיותו. כל המדרגות הללו ישנן בר' שמעון בן יוחאי. זה המקום אליו אפשר להגיע עם צמצום ב'.

    עד שרשב"י מגיע  למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רשב"י, וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים: הזה הוא ר' שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו?זה הוא ר"ש, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכסאות וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו משבחים לאדונם. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו. 

    כלומר ,אותם מלאכים שעומדים באמצע שירתם אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים להקשיב לקולו של רשב"י, עד שלא נשמע, בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר ר"ש לעסוק בתורה, מי ראה שירים? כלומר את ההתגלויות, שלמויות, השתלמויות. מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? בשביל ר"ש כולם באים, כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן שהוא סוד הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל,בנתיב, שפתח ר' שמעון לעבודה בשלושה קווים ובצמצום ב' 

    זה המהלך המתבקש מאיתנו כדי לפתוח ולראות את מעלת הזוהר ,את השותפות שלנו בתוך הזוהר. איך להיכנס לשותפות עם המשימה, עם המטרה ועם צורת העבודה של הזוהר.

  • סדר העבודה

    שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה? 

    הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי. 

    יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון. 

    פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת. 

    ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא. 

    לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא: 

    צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."

    צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה."  זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת. 

    אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת. 

    דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה. 

    התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.