גלות וגאולה

  • ישראל

    השאלה היא איך ישראל הולכת לפרש את מה שקרה לה, את התבוסה האיומה, את העינוי שהיא עברה, את הביטחון העצמי שלה בעצמה.
    אם היא תיקח את זה לבירור של כוונה וערך אמיתיים לא יהיה מקום נפלא יותר מהמקום הזה, אבל היא גם יכולה לקחת את זה יותר נמוך.

    כשהצורות הכי נמוכות ודוחות שלנו מתגלות הנטייה היא לשאול 'איפה הוא (הבורא) היה?' למה לא לשאול איפה אנחנו היינו, מה האחריות שלנו בתוך כל זה, מה עם הבחירות שלנו. המקום הזה התגלה לנו לא כדי שנאמר "נטש אותנו", אלא הוא סימן לנו את הגבולות של עצמנו.

    עכשיו הוא בדיוק הזמן לשוב ולעבוד, לעשות השתדלות, לבקש לתקן את זה.

    חלק מהעבודה והמשמעות של קבוצה לומדת הוא לעשות סביבה, סביבה שיש לה קרינה ושמסתכלת על המאורעות כמו בקשה לשוב, כמו בקשה לתיקון, בשם ישראל. אנחנו צריכים לקיים את הקול הזה. מה שמאפשר לנו לקיים אותו הוא הלימוד, בעל הסולם וכל המקובלים שראו בדיוק את מה שאנחנו הולכים לעבור היום.

  • גלות וגאולה

    "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"

    חזון התיקון של משכן הכוונה על פי בעל הסולם

    כשאדם מוזמן או משהו בליבו מזמין אותו למשכן הכוונה, זה אומר שאיזו נקודה או הכרה התעוררה בו, והוא הולך לפגוש קבוצה של אנשים שבה משתקף החזון של התיקון.
    החזון של התיקון כפי שהוא מוצע לנו על ידי הקבלה, באופן שבו בעל הסולם מפרש אותה ופותח אותה עבורנו לדור אחרון, מאפשר לנו לממש את המשפט הזה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתוכם, כלומר בליבם. 

    זו הדרך המוצעת לנו להקדיש עצמינו לעלות במעלות האדם. לעלות במעלות האדם, זה אומר להידמות לאותו דגם, לאותו צלם שבו נבראנו. הקבלה מציעה לנו את הדרך ואת הנתיב להיות מסוגלים לזה יחד, רק מתוך החיבור.

    הצעת ההתכנסות הזו של משכן הכוונה, היא של משכן שבו האדם כחלק מהמרקם האנושי, גם ביחס שלו כלפי עצמו וגם ביחס שלו כלפי האחרים, לומד את היכולת להרגיש את הרצון של אותה תוכנית להיטיב לנבראיו, את אותה תוכנית של הבריאה.

    מי שמצטרף נפגש בקבוצת אנשים, שלא מניחה שיש לה את הידע הזה או את הפרקטיקה של זה, אלא הם מתכנסים יחד כדי ללמוד וליישם את זה. זו המשמעות של התיקון. איך אנחנו מביאים את עצמנו, באמצעות הלימוד של הידע הגנוז הזה, לפענח אותו, לפתוח אותו וליישם אותו בחיינו. להפוך אותו למרכז, ללב של חיינו.

    במשכן לומדים גברים ונשים, כפי מה שמייצגים, רצונות קבלה ורצונות השפעה. כל צורות של מקור ביולוגי - בין אם נולדת בתעודת הזהות כיהודי, נוצרי או מוסלמי ועדיין מתעוררת בך אותה נקודה שקוראת לך לראות מהו הציווי המשותף לאנושות.

    גם לשוני שיש באנושות יש סיבה מסיבת הבריאה. השוני הזה משלים תמונה, מצרף או פאזל של כיצד האנושות צריכה להיות התמונה של האדם. של מה שדומה לצלם הבורא. לצלם שבו הוא נברא. 

    דיי ברור לכולם שצורת הרצון והאגו מובילה אותנו לעולם של פירוד, למלחמות, לשסעים חברתיים ואחרים, וגם לאיזה מן בידוד פנימי של כל אחד מהרגשת עצמו, עצמו הטוב, שהיא הרגשת הנשגבות שצריכה להיות באדם. 

    אני מאמינה באמת ובתמים שאנשים רוצים להיות שותפים במשהו טוב. גם אם הם לא יכולים או מרגישים שעדיין זה לא זמנם, להניח את כל כובד משקלם ונוכחותם במשהו שקורה ומרגישים שהוא טוב.
    טוב מבחינת הקבלה, זה השפעה. זה שייך להתפתחות, שייך לרכישת מידות שבו מישהו שצופה ושומע אומר: גם אם אני לא יכול להיות שותף פעיל בתוך זה, אני רוצה שדבר כזה יהיה בעולם, ולזה אני מוכן לסייע.


  • תשובה

    ההשגות הנפלאות של בעל הסולם, העושר הגדול של חייו פותח דרך לכל אחד מאיתנו למצוא את מקומו, ולהשלים את העבודה של בעל הסולם בכך שאנחנו תופסים את הגילוי הזה כמו הוראה: כמו משהו שמאיר בנו ועושה בנו פעולות שמאפשרות השגה.

    לראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.

    הלימוד, הכתיבה והעבודה של בעל הסולם פותחת לכל הדור אפשרות להיכנס לתוך הקבלה. הוא יוצר את המרחב, ארמון רב תפארת שהוא קורא לו הסולם. הסולם הוא מקום שבו הקו האמצעי, המנורה, ה"מה נורא המקום הזה" מתגלה, ואלה האורות של הארמון הזה. בתוך הארמון שבונה בעל הסולם יש שיחה בין רשב"י להאר"י לרעיא מהימנא, כלומר למשה עם הדור שלנו, באמצעות בעל הסולם. 

    הם כולם נאספים בכפיפה אחת למטרה משותפת. אנחנו נכנסים לתוך היכל, מן ישיבה של מעלה שבה אנחנו יכולים להקשיב לשיח הזה ולראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.

    יחודו של בעל הסולם

    אף מקובל, לא לפניו ולא אחריו, בכל גדלותו, לא הצליח ליצור מרחב שבו יש שיח כל כך חי.
    כשאנחנו קוראים את הזוהר עם פירוש הסולם אנחנו קוראים אותו משוחח עם הפירוש של האר"י, עם הסנטימנט של הבעל שם טוב במובן של להחזיק את הלב. איך כל נשמה שיש לה נקודת ישראל בתוכה נרקמת אל תוך ההרגשה הזו, בשפה המעודכנת ביותר של תפיסת המציאות של דור אחרון. את המרחב הזה איש לא יצר לפניו וגם לא אחריו.

  • ערבות

    אח הוא השורש של המילה אחווה. זו הגדרת השייכות לשורש משותף. אם אתה מבין שאתם מאותה משפחה, שיש לכם אותה משימה, שהשייכות שלכם קשורה אחד בשני, זה נקרא אחים. זה כולל את היכולת להבין את השייכות הזו, להרגיש אותה, להתחייב כלפיה כהכרה של שורש משותף ומשימה משותפת, כזו שלא מוטלת רק על אחד מן האחים אלא על כל האחים. 

    אף אחד מהאחים לא יכול לממש את התיקון של עצמו, את המשימה של עצמו, בלי שיתוף הפעולה של השני. זאת המשמעות של אח, משם זה נולד. אנחנו מהשורש של הבל שנולד כאח. כל התיקון שלנו הוא איך לא למות כהבל, איך לא להיהרג כמוהו, על מנת להיות מסוגלים לממש יחד כאחים את החינוך של קין מבלי להיהרג. ובתקווה גם בלי להרוג אחד את השני.

    שאלת חברה: אם אח יכול להיות מורגש בחיבור העליון, אז כשנרגיש את החיבור הזה נוכל לקרוא אחד לשני אח?

    תשובת הרבה: כן. היום כל אחד קורא לשני ‘אחי’, אולי זה משורש החיסרון. אח הוא השורש של האחווה, התחילית של האחווה, זו הבנה עמוקה שאנחנו מאותו שורש ולאותה מטרה, ולכן אני מחפש את המקום של השותפות האפשרית הזו. האופן הטוב ביותר להגיע לשותפות הזו הוא מה שאנחנו עושים בהבדלה, מבקשים לראות את החיבור של האחר לשורשו. אם אני מחבר אותו לשורשו הוא יכול לפעול משם ואז אנחנו יכולים לפעול יחד.

    צריך למצוא את המכנה המשותף שאומר ‘אחים אנחנו’, אנחנו אחראים אחד על השני ואם לא נמצא את האחדות בינינו אנחנו נצא לגלות שתכפה עלינו את האחדות. באינטואיציה כל אחד בישראל יודע שכאשר יש מלחמה כולם יחד. לא צריך מלחמה. אפשר לעשות את הבירור קודם. אבל הארץ לא יכולה לשאת אותנו, כלומר יש ההרגשה שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליה, למרות שאנחנו יודעים שהעיקרון הוא: “כי אחים אנחנו”.

  • גלות וגאולה

    שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?

    תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.

    האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.

    כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.

    מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה -  חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?

    התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.

    ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?

    ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.

    אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.

    בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.

    העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.

  • גלות וגאולה

    איך שלושת השבועות של בין המיצרים עומדים היום בארץ ישראל, ואיך אנחנו צריכים להסתכל עליהם? מה התיקון פה? מה התיקון להיום? 

    הכותרת היא תיקון האחווה, המאבק שהתורה מלמדת אותנו מתחילת נוכחות האדם בתוך הבריאה. בין אדם וחווה אין אפילו שיח, כבר משם אנחנו לומדים שהחטאת מטרתנו בשמיעה של העליון מתחילה מהעדר שיח. אדם וחוה לא משוחחים על הילדים, היא לא מספרת לו על הנחש והוא לא מספר לה על הציווי ולכן שניהם נופלים, משום שאין שם אחווה. באחווה יש גם אחריות הדדית וגם הבנה שעצם האחר הוא עזרה מעליון.

    ההגדרה הכי מודרנית לאחר זה שהוא הגהנום, זו הגדרה של סארטר: "מה הוא הגהנום? הוא האחר", זו התפיסה האנושית היום ביחס לאחווה. זה אכזרי. זה נובע מהאופן שבו אנחנו רואים את האחר, ושם מתחיל התיקון. 

    הסיבה לחורבן בית ראשון ושני הייתה שנאת חינם. הלוחות נשברו משום שלא הייתה אחווה בעם ישראל אפילו עם הערב רב. זה שייך לפרשת המרגלים, לעצם הכניסה לארץ ישראל ולעצם זה שהייתה קבוצה, דווקא של נשיאים, שחשבה שהדור שצריך להיכנס לארץ ישראל לא מספיק טוב. זה אומר שהם איבדו את הקשר ואת הביטחון בהשגחה, והם חשבו שזה יהיה על פי התנאים שלהם.

    השורש הכללי של זה הוא קין והבל, והשורש של ישראל בזה הם יוסף ואחיו. מערכת היחסים בין יוסף ואחיו היא קרע גדול מאוד. אחרי שמקבלים על עצמם את הירידה, את הגלות, יש איזה שינוי בזהות, בתפיסה של יוסף את עצמו ובתפיסה של האחים את עצמם ביחס ליוסף. כל המהלך הזה הוא בעצם מהלך של התכללות, לשוב להתכללות, ולמסך המשותף. מה שמאפשר את זה, זו הקריאה הנכונה של הזמנים, כלומר למה אנחנו מזומנים. 

    בעל הסולם אומר שאם הגלות היא חושך ולא תיקון, זה מתוקף היחס שלנו לבורא, שבו אנחנו משמיטים את עבודת התיקון של האחווה מהצעדים או מההכרח של ההתכללות, של בכלל להיות מסוגלים לשמוע. 

    השורש הוא אותו שורש המתגלה אח"כ באי ההסכמה לתיקון האחווה של המרגלים, בבכי שלהם ובחורבנות שיבואו מאי ההבנה שהשאלה המרכזית שלנו צריכה להיות: את אחיי אנחנו מבקשים, איפה הם רועים? כדי למשוך אותם חזרה, זה אחריות שלנו. למשוך אותם חזרה אל העמוד האמצעי של שיתוף, של הבנה מאוד עמוקה שהמטרה שלנו היא משותפת, גם אם הדעות שלנו מנוגדות, מה שיכול לאחד אותנו זו המטרה המשותפת.

    זה לא משנה מאיפה אני בא, משמאל או מימין, מפרטיקולריות או מאוניברסליות, במטרה משותפת כל הצדדים נענים. לכן התיקון הזה, היחס שלכם אחד אל השני כקבוצה, ככח משותף, הוא מה שיכריע אם אנחנו הולכים מפה לעוד שנים של גלות, לא מחוץ לארץ ישראל אלא בתוך ארץ ישראל, או אנחנו באמת עלינו על דרך התיקון.

  • ישראל

    שאלה חברה: לגבי 'הכל צפוי והרשות נתונה' והדינים המאוד קשים שהעם שלנו עובר. יש דיבור על הנפרדות בעם שלנו ועל הסכסוכים הפנימיים, אני תוהה אם הכל ידוע, אם החורבן הזה ידוע. יהיה מבול וכולם ילכו? סדום תחרב? מה המקום של ההשפעה שלנו לשנות את הגזירה והדין?

    תשובה הרבה: הבירור כרגע הוא לא על האם אנחנו נתקיים או לא. אנחנו לא במצב של שיבת ציון, אנחנו במצב של קיבוץ גלויות, כלומר של גילוי הערך של מה המשמעות להיות ישראל, מה התפקיד שלנו, איך אנחנו צריכים לבנות את האפשרות שלנו, ולמלא את התפקיד שלנו כלפי כל אומות העולם. לכן כל אומות העולם מציצים לתוך הסיר הזה שקוראים לו ישראל. סיר די קטן, מבשלים שם הרבה אגוזים, הוא מתפצפץ ועושה רעש בכל העולם.

    יש עלינו לחץ מאוד גדול לא רק שננצח באיזו מלחמה, אלא שננצח במלחמה הפנימית לגבי מהו הערך של להיות ישראל, איזה שם אנחנו נושאים. צריך להבין שישראל זה לא השם שלנו, הוא השם של העליון שאנחנו נושאים אותו. אם אתה נושא שם של משהו אתה נושא את המטרה שלו, ואת זה ישראל עדיין לא ביררו לעצמם, לא חשוב מאיזה כיוון.

    הבירור בטוח לא יהיה מהכיוון החרדי ובטוח לא מהכיוון החופשי (חילוני), זה יהיה בירור מאוד אמיץ של מהו האור הזה ומהי התורה הזו, איך היא נראית פה ואיך אנחנו מגיעים לערך המוסרי ולערך של האור שאנחנו באמת יכולים להציע לעולם. אז, אולי השנאה הזו שאנחנו נפגשים בה כרגע תוכל לתרגם את עצמה למה שהיא באמת - הרגשה שאנחנו צריכים לתת משהו לעולם ואנחנו לא מסוגלים להבין מה אנחנו צריכים לתת לו כי אנחנו לא מבוררים בעצמנו.

    הרשות היא בעצם שירות, הרשות לשרת. הבירור המאוד עמוק של ישראל צריך להיות איך זה יתאפשר לנו, איזה תכונות אנחנו צריכים לקנות לעצמנו, מה אנחנו צריכים להבין על עצמנו, איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני. מאוד ברור איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני, אפילו בגשמיות זה התברר כרגע. ז"א שאנחנו יכולים, זה אפשר. אני חייבת לחכות שמישהו יכריח אותי לזה?

    אני קוראת לתקופה הזו עיין ערך ישראל. אנחנו צריכים לעיין, ללמוד, להשיג את החוכמה, את האור ששייך לערך ישראל. ערך אומר השׁוֹוִי, כלומר עם מה אנחנו מחפשים להשתוות, עם איזה תכונות. איך אנחנו יכולים לסייע אחד לשני להיות הטוב ביותר של עצמו. זה לא ביטול, שנהיה אחידים, אלא איך אני עוזרת לך להיות הטוב ביותר של עצמך, לא שתהיה דומה לי. 

    הטוב שלך זה התפקיד שלי, זה הערך שאנחנו צריכים לחפש. לא שכולנו נדבר אותו דבר ותהיה לנו אותה דעה, אלא איך כל המגוון והריבוי הזה יוצר ערך שיש לו מטרה משותפת. כל מה שאנחנו צריכים למצוא זה את המטרה המשותפת. לא לכפות אחד על השני את האופנים בהם אנחנו חושבים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים לסייע לבקיעת חיים, גם בלי שמעמידים אותנו במצבים בלתי אפשריים. 

    אם זה יהיה הטון של הדיבור של השפה יהיה פה שינוי משמעותי. הערך הוא לא לחזור לנורמליות של הריב הידוע. אנחנו בתוך הצפוי ובתוך הצפוי יש הרבה מאוד תקוה. חלק מהערך של ישראל הוא המחויבות להחזיק את התקווה לעתיד לבוא עבור כל העולם. מחויב זה לא 'אם בא לי', אלא למרות הכל להחזיק את התקווה הזו.

  • גלות וגאולה

    ״תנו רבנן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס וְאֵלּוּ הֵן בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא אַחֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רבי עקיבא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.״ (מסכת חגיגה)

    על רבי עקיבא נאמר, שהוא ״עייל ונפק״, נכנס בשלום ויצא בשלום, מה שלא קרה לשלושת האחרים, מהם אחד מת, השני נטרפה דעתו והשלישי קיצץ בנטיעות. מדוע מתוך אותם הארבעה רק רבי עקיבא יכול היה לומר ״כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור״?

    מי שלא קורא תורה באופן הנכון, נאמר עליו ״תיפח רוחו״, כלומר תסתלק ממנו נוכחות הרוח הנותנת בו חיים רוחניים, חיים של נשמה. אי הכרת תנאי הקבלה והכניסה לתורה תגרום לקריאה לא נכונה ולכן רוחו מתעופפת ממנו.

    אנו נמצאים בחודש סיון ופרשת השבוע היא ״בהעלותך״, שכל עניינה הוא פרשנות. איך לפרש? ממה לפרוש? איך אפשר וצריך לקרוא תורה? מהם התנאים לכניסה ללימוד התורה? האם אנחנו יכולים לומר שזה אך במקרה שאנו עוסקים היום בלימוד הזה? או אולי לחשוב שהלימוד הזה לא היה יכול לצאת לאוויר העולם בזמן אחר אלא רק היום, בעת הזו, ובקיבוץ המאוד מסוים של הנמצאים איתנו כאן היום.

    הקריאה בזוהר והעיסוק בחכמת הקבלה מתייחסים לתורה כפעולה של אור המוליכה אותנו אל שורשנו. מכאן שהעיקר הוא השורש. התורה היא דיבור הבורא ולא דיבור של בני האדם. יכולת הדיבור בבני האדם נועדה לבטא את הכוונה של השורש.

    פרשת השבוע ״בהעלותך״ מלמדת שאנחנו חיים בענף וצריכים להגיע אל השורש, לכן בא הביטוי ״אם תגיעו לאבני שיש טהור״. אפשר להגיע דרך הכניסה לפרד״ס, הכניסה למדרגות ההשגה, לפנימיות העולמות ופנימיות עצמנו.

    העיסוק בחכמת הקבלה והקריאה בזוהר, כמוהם ככניסה לפרד״ס, ארבע רמות פירוש שתחילתן היא דווקא הסוד. הפוך ממה שחושבים, שההתחלה היא מהפשט. כלומר הכל נסתר ממני ולא מובן ומתעוררת דרישה להבנה. עם העיסוק בחכמה מתבהר שתנועה של הבנה לא יכולה להתרחש בלי עזרת העליון. ההצעה היא לראות את ארבעת רמות הפירוש, כמו גם את ארבעת הדמויות הנכנסות לפרד״ס, כמצבים באדם אחד, באדם הלומד, שזה כל אחד ואחד מאתנו.

    נאמר על אחד מאותם הארבעה ש"נשתבשה דעתו", ואכן לאבד את הדעת מבחינה קבלית הוא הפחד לאבד את מקום החיבור, את מקום המסך המשותף בין עליון לתחתון, את מקום הזיווג, הפחד לאבד את יכולת ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. ומכאן, ״אל תאמרו מים מים...״. 

    מים עליונים הם כדי לרמז על אבני שיש טהור, אל תגידו שהם כמים תחתונים, זאת לא האמת, דיבור כזה הוא דיבור של פירוד. אמנם הפירוד הזה הוא מטרתי ולשעתו, אך ״כשתגיעו״ למדרגה הגבוהה, שם הכל הוא באחדות אחת ולא ״מים מים״.

    מים עניינם חסדים והם כנהר אחד, כאור אחד היוצא מעדן ומתפצל לארבעה ראשים, מתפצל לפרד״ס, לארבעת הטיפוסים הלומדים, עלינו להחזיר אותם חזרה להיות נהר אחד.

    הפירוד המטרתי נועד לגרום לנו להבין שמדובר בענף וזהו רק האמצעי להגיע אל השורש. הזוהר עוסק במילים, בתיבות. בסיפור המקראי על נח והתיבה שהוא בנה, אין המדובר אלא על תיבה המצביעה על הזוהר. מדובר על עצם תנאי הכניסה לתיבה, למילה, היכולה לשאת אותנו אל השורש. כל קריאה אחרת את הסיפור עניינו פירוד מהשורש, איבוד הקשר מהשורש.

    הזוהר הוא התיבה לדור שלנו, התיבה שאליה אנחנו צריכים להיכנס כדי להרים את עצמנו.

    אמירתו של רבי עקיבא כמוה כאזהרה, שלא לומר ש״לוחות ראשונים נשברו״, שהרי אין העדר ברוחני והתורה הראשונה היא בדיוק כפי שהייתה, שלמה, כאבני שיש טהור. בראיה שלנו החטאנו את המטרה, בעינינו היא נשברה, ולכן פרשת ״בהעלותך״ רומזת לנו לפרוש מראיה זו, מחטא זה, ומפרשת איך אפשר להיכנס לתוך התורה, לתוך התיקון, לתוך הזהות האמיתית של ישראל ותפקידו. זה בדיוק הלימוד הזה, בזמן הזה ועם האנשים היושבים כאן היום.

    רבי עקיבא אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ורומז שללא החיבור בין הנשמות לא יכול להתגלות החלק השני של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהוא "אֲנִי יְהוָה", וזו התכלית. לכן החיבור הוא בין הנשמות ולא בין הגופים. מקום החיבור הוא השכינה - מערכת הנשמות כפי שהיא נאצלה בשלמות, בדיוק כמו התורה. ולכן הלוחות לא נשברו! אבל נשברו בראייתנו הלא מבוררת.

    יש בשבירה זו זימון למסע שלנו לאסוף את עצמנו בתודעה, ברצון, בכוונה משותפת, אל תוך מארג שיש בו הגדרה עצמית אמיתית של נשמתנו, של מי אנחנו ולשם מה? לשם איחוד קב״ה ושכינתיה, להיות הנושאים של נוכחות העליון, נוכחות הבורא, נוכחות האור.

    רבי עקיבא נושא בתוכו את ארבעת המצבים, מהמצב שהכל נסתר ממנו בבחינת סוד עד המצב שהכל פשוט ללא שום כיסוי והסתרה בבחינת פשט, רק הוא יכול לומר "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים". זו הצעה שיש בה חסד גדול עבורנו להגיע למדרגות ההשגה כרבי עקיבא, וכל זה דרך לימוד תורה.

    הלימוד הוא הפעולה השורשית הבסיסית לכל הפעולות בעולם ולכן הוא הכרחי. זהו לימוד איך להרכיב מחדש, איך להכין ״מרכבה״ שהיא האמצעי לאור לרדת ולהתפשט, לגרום נחת רוח לעליון, שיוכל לנחות בתוכנו, כי יש לו את הכלי שהורכב, תוקן והותקן. הלימוד מהווה מקום מפגש בין עליון לתחתון. אין זו נטייה מיסטית שעניינה לאבד את עצמי בעליון, לימוד הקבלה נועד להגדיר את עצמי באמצעות האור העליון ולא להעלם ולהיבלע באור.

    רבים המפרשים שעסקו במסכת חגיגה שבגמרא באמירתו של רבי עקיבא, גם חכמי הזוהר עסקו בה והבינו שיש שם סוד גדול בדבריו. לכן הציעו לנו את המאמר מזוהר בראשית א׳ ״אבני שיש טהור״, מאמר שנועד לדור האחרון, הדור שלנו, כדי להגיע לפרשנות המקרבת אותנו לאמת, להתחבר לתיבה שיכולה לשאת אותנו לגובה ולרום המעלות.

    * הכתב המודגש הוא מתוך הזוהר בראשית א' אות רנ"ב, מאמר אבני שיש טהור

    ״יום אחד כשהיינו בבית המדרש ושאלו החברים מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, כי נאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״.

    תסתכנו בעצמכם לא מדבר על כוחות העצמי אלא על העצמות, על הנשמה. הם עלולים לסכן את זהותם, את זהות האדם האמיתית שבהם. ולכן ״דובר שקרים לא יכון", כלומר לא יכול להיות כַּן שנושא את מבט הבורא ולא מפנים שעומד בפני שיש טהור. 

    ״בינתיים ירד שם זקן הזקנים״, נשמה העתידה להתגלות בעולם בגמר התיקון. ושאל: ״רבנן, במה אתם עוסקים, השיבו לו שעוסקים בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו למקום אבני שיש וכול'. אמר להם, ברור שיש כאן סוד עליון והרי פרשוהו בישיבה העליונה. ובכדי שלא תטעו בסוד הזה ירדתי אליכם לבארו, ומשום שכבר נתגלה סוד הזה בינכם, שהוא סוד נעלם מבני הדור, לכן אפשר לבארו בשלמות.

    אותו זקן מייצג את ״זה שקנה חכמה״, חכמה המאופיינת בבינה ונרמזת בנו"ן המתפשטת למטה. הוא מופיע משום שבעלי הזוהר הם בעלי השגה ומסתייעים בבינה. אם תאמרו מים מים לא שמעתם את בינה, לא קראתם לעזרה ושיתוף מהעליון, לשיתוף מידת הרחמים בדין המאפיין את צמצום ב׳, ואם לא נעשה השיתוף הזה לא יכולים לראות שמדובר במקום אבני שיש טהור.

    הזקן בוחר לבאר את המאמר בשלמות, שלמות שעניינה להגיע לברור, לשאלה, לסיוע בבינה (קיימא לשאלה). חכמי הזוהר מודעים לחשיבות השיתוף והחיבור עם בינה ולכן יוצא המאמר הזה לאור, הגיע זמנו. מה שלא היה יכול להיות עם אותם השלושה שנכנסו לפרד״ס ולא יצאו ולכן אמרו: מים מים. ורק רבי עקיבא המסתייע בבינה נכנס בשלום ויצא בשלום.

    אפשר לשאול מה רע בלומר מים מים, שהרי מים זה תורה? אבל לומר מים מים זאת תורה מאד מסוימת, תורה של עץ הדעת טוב ורע אחרי השבירה, תורה של פירוד עץ הדעת מעץ החיים, תורה של גשמיות, תורה המקצצת בנטיעות של גן העדן. העבודה שלנו היא לחבר את עץ הדעת לעץ החיים, לחיים הרוחניים, לבחור את הגבירה ולא להשליט עליה את השפחה. 

    גם כשאנו בתוך החיים הגשמיים וממלאים את חובתנו, עדיין הלימוד וההשתדלות שלנו מחייבים אותנו לא לשכוח ולנסות לחבר את המשמעות של עצם הקיום שלי עם שורש החיים שלי. זו פרשנות, אני מפריש את עצמי מהתפיסה שאני רק גוף נפש או חיים זמניים, זה כל המהלך ״לשם מה״ צריכה הנשמה לרדת ולעשות את המסע שלה בתוך מרכבת הגוף הגשמי. אם אנחנו לא מחברים את זה אנו קוצצים בנטיעות.

    בעל הסולם בדרכו המופלאה היטיב לתאר את המצב בו אנו שקועים בהתפעלות מהמתנה, מתנת החיים, בעוד אנו מתעלמים לחלוטין מנותן המתנה.

    וכך הוא מתאר זאת באגרת ח׳:

    ״...והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו, ופתאום העמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל בקרוב לו כלל, כי מרוב האור שבפרדס הזה, נמשך ראיית עיניו למרחוק מאוד, הרחק הימנו כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבניינים ועל האילנות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים ומטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערבית, שהוא נוכח עיניו. וכעבור איזה חדשים, ונשקט תאוותו באפס מה, ונמצא שבע מהסתכלות שבצד מערבית ובא אל שיעורו, יישב את עצמו וחשב, ומה נמצא בכל אותו בכל הדרך שעברתי? ויהפוך את פניו למזרח, דהיינו לאותו הצד שדרך שם נכנס, ופתאום מתרעש, כי כל החמדה וכל היופי הוא בסמוך לו, ואינו מבין את עצמו על אשר שלא הרגיש כלל עד כאן, והי' דבוק באור המאיר כלפי מערב. ומני אז והלאה הוא דבוק באור המאיר פני מזרח, וכן היה מטייל והולך למזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.״

  • גלות וגאולה

    מפגש נוסף, שני במספר, בין הרבה ספיר נוימן אייל לבין הרב מרדכי גוטליב, נערך בחול המועד סוכות תשפ"ה. מפגש שהוא ניסיון לבנות מבנה של סוכה. 

    השיח נפתח בהבלטת החשיבות של לימוד חכמת הקבלה בדורנו, דור אחרון לגלות וראשון לגאולה. בהמשך הרבה תתייחס לאופן שבו 'שולחן ערוך' מהווה מכשול לדור האחרון. הרב מצידו יאמר שאפשר גם דרך 'שולחן ערוך' להתחבר להקב"ה ויסביר. גישות שונות, עם מטרה אחת. התחלה המבטיחה שיח מרתק בין שתי הדמויות הרוחניות.

    השפה הקבלית צריכה להיות בינלאומית, תחדד הרבה ספיר, וכל אחד יוכל למצוא בה דרך התקשרות עם העליון, כמובן עם התנאים המקובלים שלא ניתן להתפשר עליהם, וביניהם התנאי העיקרי שהוא האמונה מעל הדעת. "אם יש דעת אז אפשר לעלות מעליה", תדייק הרבה. 

    מדוע האמונה הוא כלי עבודה חשוב בעבודה הרוחנית ומה הקשר, או הרמז, לסכך בסוכה? מה תפקיד ישראל בעת הזו, עבורו ועבור העולם כולו? מדוע המושג 'משיח' בעת הזו נרמס בפי כל? 

    השיח מתרחב גם אל האקטואליה וכיצד היא נמשכת ומתגלה מהשורש. הרב והרבה מתייחסים גם לעניין החטופים בעזה וחיבורו למצב הרוחני המחייב שחרור 'ניצוצי קדושה שנשבו בשבי הקליפות'. מדוע הערך הזה חשוב כל כך? מה ערכה של מצווה זו על פי חכמת האמת? מדוע יש לצפות מכל איש רוחני שיעמוד על כך? 

    "המאבק על ריבונות ישראל הוא מאבק על הנשמה", אומרת הרבה ספיר נוימן אייל, ומוסיפה ש"דרך הלימוד ניתן להשליט את ריבונות נשמתנו." מה הקשר בין ריבונות לנשמה? ומה הוא אותו מאבק? האם יש שורשים למאבק הזה? כיצד מאבק זה שייך להגדרת זהותנו? 

    כשם שבעל הסולם לא מניח לנו להתחמק משאלות הנוגעות לאמת כך גם הרב והרבה לא מניחים לשאלות ולתהיות שהועלו בשיח ולבירורן על דרך האמת.

  • ערבות

    שאלת חבר: איך ניתן ליישב את המתח הזה בתוך עם ישראל, פה בארץ?

    הרבה: אני לא חושבת שהמתח בארץ יוכל להתיישב אלא אם כן יווצר מספיק כח מכריע של תפילה ושל אמונה. חייבת להיות הסכמה שהיכולת שלנו להאיר, או להיות, תלויה לחלוטין ביכולת שלנו לשתף פעולה. שזה הערך שלנו וזו גם החובה שלנו כלפי עצמנו.

    זו חובתנו למצוא את המטרה המשותפת שיכולה לקרב אותנו יותר לסיבה שבגללה משהו שומר על התולדות שלנו, על החוט של הנוכחות שלנו בעולם במשך כ"כ הרבה שנים. אם אנחנו לא נמצא את זה בדור הזה, אז אנחנו נסבול עוד ועוד מכות. אנחנו לא נעלם וכנראה גם לא נאבד את הארץ, אבל נסבול הרבה יותר ממה שאנחנו סובלים  עכשיו.

    ישראל מוגדר באופן כמעט מוחלט ע"י ההיסטוריה של המחלוקות שלו. אבל ברור שכך, כי התולדה שלו היא מצמצום ב'. אם אתה לא לומד קבלה, אתה לא מבין שזה השורש שלך ואתה לא מבין איך לעבד את זה לכדי קו אמצעי, אז אתה לא מבין מה לעשות עם זה. אם אנחנו מבינים את הזהות שלנו כמו הכרח, אז אנחנו מבינים שהשליחות שלנו היא למצוא לכל מחלוקת את הסיבה העליונה שלה, כדי למצוא את המטרה המשותפת שלה, כשהראש הוא החסדים.

    בוודאי שיש מחלוקת, אבל מחלוקת היא לא לשם חיסול הצד השני, או שליטה בו. להיפך, היא מחנכת אותנו להכרח למצוא מטרה משותפת, שזה מה שנקרא לשם שמיים. אולי האירועים האלה יכריחו אותנו למצוא ערך משותף, למרות שזה לא נראה ככה.  

    ש: נראה שאנחנו לא לומדים.

    ת: נראה שאנחנו מתחפרים בעמדות שלנו, אבל כל הזמן שוברים לנו את הקונספציה. שוברים לנו את התפיסה גם של עצמנו וגם של מי שחיים איתנו ואנחנו מעדיפים להתעלם מעצם קיומם, ובכך גם להתעלם מעצם חלקים בקיומנו. מצד ה'חופשיים' - אלה חלקים מהגנטיקה הרוחנית שלהם, ההכרח הרוחני שלהם, הציווי הרוחני שלהם, שאי אפשר להתעלם ממנו היום. ההתעלמות מפנה את הזירה לקנאות, שמדברת לכאורה בשם העליון. בהיסטוריה שלה, היהדות מלאה בהרבה מאד קולות והקול הקנאי הוא לא הקול המרכזי בה, אף פעם הוא לא היה. גם הקול של הסטגנציה הוא לא הקול המרכזי שבה. היא תמיד היתה דבר שמתחדש, דינאמי וחי. 

    זה מה שאנחנו צריכים למצוא מחדש. להבין שמחלוקת זה דבר שמברר את הקשר שלנו אל מקור החיים הבא, ובזה אנחנו צריכים להיאחז, ולא במקום שבו כל צד כרגע מחפש להוכיח איך האירועים הוכיחו שהוא צודק. באמת יותר טיפשות מזה אי אפשר.

    ש: אני רוצה את עזרת הבורא.

    ת: עזרת הבורא היא ניתנת לנו. זה בדיוק מה שניתן לנו. הוכיחו לנו את חולשתנו. הוכיחו לנו את החטא, את ההחטאה שבתפיסת העולם שלנו. אז אלה שרוצים לראות את זה, בואו נישא את התקווה הזו ומתוך לימוד, בקשה ותפילה נחזיק את זה בשביל אלה שעדיין לא יכולים. זה התפקיד שלנו. מי שמודע לזה, עליו חלה החובה. היא לא חלה על מי שלא מודע. לכן, עלינו חלה החובה.

    ש: איפה המחלוקת נעלמת?

    ת: היא לא נעלמת. זה כמו השתדלות. הקושי לא נעלם בהשתדלות. אבל זה דורש השתדלות. השתדלות למצוא את השפה המשותפת שמגדירה מטרה משותפת שמאפשרת לנו לחיות ומאפשרת לנו להאיר. זה אומר השתדלות, זה אומר נפילות, אבל זה אומר שזו המטרה שלי. אני משתדל לראות את האלוהים בפנים של האחר, אני נופל כל הזמן אבל אני עדיין משתדל. התשובה היא לא הניסוח של המטרה. התשובה היא בהשתדלות. ואז אולי ייתפס אור מלמעלה עלינו. אם נשתדל בזה.

    להשתדל זה לומר: 'אני צריך - הנה הכלי', הנה אני. אני רוצה להשתדל בזה, אני רוצה שמשהו יאיר בי מעליון. ואז אולי האור ייתפס ואז אולי נהיה נר - נשמת אדם.

  • גלות וגאולה

    *מתוך לימוד המאמר “נבואתו של בעל הסולם” – חלקים המובאים מהמאמר מופיעים בכתב מודגש.

    בעל הסולם מתחיל את הנבואה שלו מתוך המציאות, מתוך רגע היסטורי. זה לא מתחיל ממקום אבסטרקטי רוחני, זה מתחיל מההרגשה של הצורך בתוך ההיסטוריה.

    המלחמה האיומה הניעה את העולם כולו וחשפה את האכזריות והשפלות הנמוכה ביותר של בני האנוש, וגם את הגדלות של יחידים בתוכה. הנבואה עולה מתוך המציאות של הדור.

    אם נסתכל על הנביאים, תמיד נבואות מתחילות מרגע היסטורי, “ויהי בימי מלך..”. הנביא הראשון גם הוא מופיע בתוך רגע היסטורי של שיעבוד ישראל במצרים. 

    ישראל והנבואה קשורים בטבורם במצב העולם ומצב בני האנוש בתוכו. ישראל לא יכולים לפעול בחלל ריק. ישראל כנושאי נבואה, כנושאי השפה של הנוכחות והשראת השכינה, מבקשים ככלל ישראל למשוך אותה חזרה לתוך המציאות שלנו. זה חלק ממה שבעה”ס מנבא עבורנו.

    מעבר להבנה, ללימוד ולמוחא, יש ליבא (לב) עמוק של הצורך של ישראל וכל אומות העולם בקשר אל הבורא, בקשר אל המחשבה של התוכנית עבורם. בעל הסולם שואל שאלה על מצב העולם, מצב בני האדם, והשאלה פותחת את הגילוי. 

    ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות.

    והנה קול אלי: “אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה”. ותלבישיני רוח ה’, ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי.

    ויאמר ה’ אלי: “שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה, ארץ האבות הקדושים, ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. ואת החרב הזה תיקח בידך, ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך, אשר כל הדברים הטובים האלו יתקיימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת. וע”כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ”.

    ואסתיר פני, כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיניי דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה’ בארץ.

    יש לנו בנבואה את יחזקאל, אברהם ומשה. כדי שהנבואה תתממש הוא צריך כמו אברהם לחזור אל הארץ, כדי שרוח הקודש תשבר את קליפת הברזל ותהפוך אותה לאותיות, לכלים. 

    ואשא עיני. והנה ה’ ניצב עלי ויאמר אלי: “אני אל אלוהי אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפני, ותראה כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד, מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות, ועד כל המשך זמן בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם, כראוי למעשה ידי להתפאר”.

    ואראה ואשמח מאוד על הבריאה הנהדרה וכל מלואה. והעונג והטוב אשר כל באי הארץ מתענגים עליה. ואודה לה’.

    אז אמרתי לה’: “לפניך נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד, כי מאתך לא תצא הרעות והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף, ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל טוב, אין שום נפתל ועיקש בכל מעשי ידיך העליונים והתחתונים יחד”. ונמלאתי חכמה נהדרה. ועל כולם חכמת השגחתו הפרטית בתכלית. כן הלכתי והוספתי חכמה יום יום, ימים רבים, שמונים ומאות יום.

    בימים האלה עלה על לבי לערוך תפילה לה’ לאמור: “הן נמלאתי חכמה יותר מכל הקדמונים, ואין דבר בעולם אשר יפלא ממני. אולם את דברי הנביאים וחכמי ה’ איני מבין כלום. גם השמות הקדושים ברובם לא הבנתי. והרהרתי, הנה ה’ הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין”.

    ובטרם אקרא, והנה ה’ שורה עלי ויאמר: “הן תראה חכמתך והשגתך למעלה למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה. ומה שאלת ממני ולא נתתי לך, ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה, שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?”

    והחרשתי ושמחתי בהתפארות רחבה ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה’: “הלא עד הנה לא שמעתי דבר על קיום גוויתי וכל הטובות והיעודים הגיעו לי מתוך רוחניות בלבד ואליה הכל מיועד. ואם כן, מה יהיה בגלל איזה מחלה או פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך? האם תשליכני מלפניך ותאבד את כל הטובה הזאת או תענישני?”

    וישבע לי ה’ בשמו הגדול והנורא ובכסאו הנצחי, כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות. ואם אחטא ואם לא אחטא, חסדו וקדושתו לא יסור הימני לנצח. ושמעתי ושמחתי מאוד. (הן כבר באת על תכליתך ולכל פשעיך סלחתי והחסד הזה). 

    ובמלאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל היעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה’, ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה’, אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה’ ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה.

    ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה’, ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, עכ”ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד.

    ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי ועל דברי ויאמר לי: “מה אתה רואה?”

    ואומר אני: “רואה שני אנשים מתאבקים יחד. אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש, כמו קטן שנולד. והשני החסר טעם הקטן והחלש מפיל את הגיבור והשלם”.

    ויאמר לי ה’: “זה הקטן גדול יהיה”.

    ויפתח הקטן את פיו, ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים לי כל צרכם. אומנם הרגשתי בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי כי ענה לי ה’ ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה’.

    ויאמר לי ה’: “קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קדמה”. ונשאתי עיני, וראיתי אשר הקטן הלז ברגע אחת נתרומם והשוה את עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין היה חסר טעם ושכל כמקדם ונפלאתי מאוד.

    אח”ז היה דבר ה’ אלי במחזה לאמור: “שכב על צדך הימנית”. ואשכב על הארץ. ויאמר לי: “מה אתה רואה?”

    ואומר: “אני רואה גויים ולאומים רבים מאוד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם”.

    ויאמר לי ה’: “אם תוכל ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים, אז אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך, לתת לך וכל יעודי יתקיימו על ידך”.

    בעל הסולם קושר את עצמו אל האבות, בעיקר אל אברהם דרך הקשר אל הארץ. ההבטחה היא שבארץ השכינה יכולה לחזור לדבר דרך הפה האנושי, או הפה של ישראל.

    אח”כ יש את החרב. לחרב יש כמה ביטויים, הברזל היא הקליפה וגם היכולת לשבור את הקליפה, זה אמצעי שפועל זה מול זה. היא ביטוי לכוח הייסורים והסבל האנושי בצמיחתו, זה נקשר לצורת האלימות האנושית או האיוולת. ההופעה שלה היא כמו קריאה של חילופי משמרות, של אופנים, של אמצעי שהולך לצאת.

    והנה קול אלי: “אני אל שדי..“ למרות שכתוב אני הויה בהתגלות אל אברהם יכולת השמיעה שלהם היתה של “אל שדי”, שזה שם של כפילות. מצד אחד, שאמר לעולמו די, כלומר המגבלה. מצד שני, החסד והשפע שנותן לעולמו די צורכו, זה מגדיר מאיזה סף אנחנו מתחילים את התפילה.

    והנה קול אלי: “אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה”. החרב היא כוח המלכות עם האפשרות לפעול עם הבינה, כי עתה נתתי לך עוצמה וגבורה. העוצמה היא לא שם נרדף לכח, היא שייכת להגדרה עצמית, אתה “עצם מעצמי”, זוהי הגדרה של צורך ההשפעה בחיסרון כדי להתפשט.

    עצמי זה כמו שהאישה היא העצם המשלים את ההשפעה, כמו כל הבריאה והנבראים, זה הכלי. כמו הגדרה של עצמי שלא מפרידה בין אמצעי לתכלית ביחס לבורא. אם האדם בבריאתו (אחרי הנסירה) מדבר על האישה כעצם מעצמי, אחרי צמצום ב’ זה מה שהבורא אומר על הבריאה. הוא יכול לראות את העתיד של האנושות, איך היא משלימה אותו בנפש, בהרגש, מתייחסת אליו.

    החרב היא הכוח של המלכות, של הבריאה. אנחנו עדים להחלפה של כח הטבע: כח ההתפתחות האנושית הטבעית מתוך יסורים מתחלף בכח אחר, כח האותיות. 

    ותלבישיני רוח ה’, זוהי ההתפשטות של השכינה, ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. היה שם איש שקודם לא שמענו עליו קודם. הקול הזה מניין הוא נבע?

    יש כמה צורות שבהן הביטוי איש מופיע: איש כמלאך, איש כתיאור של אחת מהמידות של העליון כמו איש מלחמה, או כאחת מהמידות של אדם שמגיע לדרגת השגה וקרבה עם הבורא, כמו ‘משה איש האלוהים’. משהו בנוכחות הזו מופיעה ונעלמת. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי. זה קניין רוחני, של השגה. 

    ויאמר ה’ אלי: “שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה, ארץ האבות הקדושים, זה הציווי לאברהם, אבל עכשיו אברהם הוא לא דמות יחידנית, הוא דמות שקשורה לשלושת האבות, חסד גבורה ותפארת. אנחנו נכנסים להיסטוריה של שלושת האבות. יש בתוך זה עמידה. 

    ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, ממשפחות האדמה (אצל אברהם) אנחנו עוברים לגאוני הארץ. הגאון הוא כמו השיא של משהו, איזשהו תהליך, כמו השיא של גל, של עץ או של תפיסה. משהו שמתקרב לסיומו, משהו שמתקרב לג”ר. גאוני הארץ אלו כל התהליכים שמתבטאים בבני האדם בהתפתחות שלהם, מהתהליכים הפיזיים עד המנטליים התודעתיים, תהליכים היסטוריים שמתקרבים לגמר התיקון. כל התהליכים האלה, באמצעות החכמה הזו שניתנה בבעל הסולם, יוכלו להתקשר למשמעותם האמיתית, תהיה בהם ברכה. 

    כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. צריך להקשיב היטב לאוניברסליות של הנבואה. האוניברסליות יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא דרך ארץ ישראל הפרטיקולרית. המקום שיכול לחבר ענף גשמי לשורש רוחני. המקום הזה מאלץ אותנו לדבר עברית, מאלץ אותנו לתהליך של עיבור ולידה. מאלץ כמו “כופה עלינו הר כגיגית”. אחרי שיש לנו את הגיגית אנחנו מצטופפים לתוכה, כלומר אנחנו מבינים את הכפייה כמו הזדמנות מאוד גדולה, כמו הזמן, האפשרות של הזימון. זה מרגיש כמו כפייה, כמו שההיסטוריה של העלייה לארץ הרגישה.

    הנבואה אומרת לבעל הסולם לך לך אל ארץ האבות, זוהי ארץ שהיא מאוד מסוימת, היא ענף בתוך הגשמיות. שם, בארץ הזו, ינתן לו הכח לרפא את השבר האנושי כולו בישועה. ישועה היא יגיעה. היגיעה יכולה להתקיים בארץ ישראל, יגיעה בהחזרת האבידה של הכלים אל השכינה, באופן הזה יכול להתקיים החזון האוניברסלי לרפא את השבר האנושי. זה רגע הטרנספורמציה גם של התודעה של בעל הסולם וגם של הקניין הרוחני, כלומר של החרב, זה קורה בד בבד.

    ואת החרב הזה תיקח בידך ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך אנחנו שומרים בכל נפשנו ומאודנו את הזיכרון של “ואהבת”, הזיכרון של הציצית, כי היא האות ביני ובינך אשר כל הדברים הטובים האלה יתקיימו על ידיך, עכשיו אנחנו מגיעים למשה, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת.

    איש נאמן בן ביתו, כלומר אנחנו נכנסים למהלך של “שופרו של משיח”, של הגאולה, צריך לבוש חדש לנאמנות של משה שעשתה את כל הגלגולים. למסור לו החרב הזו. וע”כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ”.

    ואסתיר פני, זה הלימוד העמוק ממשה כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיניי דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות, השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: “מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה’ בארץ”. 

    יש בינה, יש השגחה. יש התאמה משורש לענף, עד הארץ. איסוף החרב לידי צורת השגה, צורת תודעה, הופכת כלי משחית לאותיות, לכלים של אור שתפקידם להאיר לכל העולם. ההשגה הזו מביאה את בעל הסולם לבקש את האפשרות לדבר את האותיות האלה, לבקש את צורת הדיבור של הנביאים כדי שיוכל לתווך את ההשגה. הקביעה של הנבואה הזו מדברת על כך שהערך של תיקון פרטי בדורנו הוא אך ורק להיות אמצעי לתיקון הכלל. 

    הבקשה של בעל הסולם, כמו כל בקשת מקובל בעל שיעור קומה, הופכת להיות צו מציאות. מה שהוא מבקש על עצמו הופך להיות בגדר חוק. אחרי שהוא מסתובב בין בני אדם בתפיסת מציאות כ”כ שונה, תפיסה עליונה, הוא רואה שתיקון פרטי בדור שלנו שם אותנו בעמדה של יהירות ולא ענווה, זה הופך להיות חטא של  ‘גבה לבו’. זו תפיסה והכרה של בעה”ס שמהדור הזה אי אפשר להפריד בין האמצעי לתכלית. השגה פרטית ניתנת כמו הכרה של החיסרון במילוי תפקידך. לכן המציאות של להיות ‘מעל העולם’, לא להיות שותף לסיבלו של העולם, גורמת לו תפילה.

    ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה’, ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, משום שברגע שאנחנו בצער השכינה מסתלקת. ברגע שאנחנו בצער יש בנו הרשעה. זו הידיעה על מה אני צריך לשמור, כלומר באיזה אופנים אני צריך לשמור את עצמי. 

    עכ”ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד. ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי. ישחק עלי אומר שהוא פותח לו את כל “מסכי המשחק”, הוא פותח לו את קץ-חי, את התפיסה של יצחק.

    ועל דברי ויאמר לי: “מה אתה רואה?” זה הצורך בשפה, בלשון, בתיקון של ניב השפתיים, של מקור הנבואה. התיקון שבו אנו מבקשים להפוך להיות האות, כלי השרת של אותו אור. 

  • בורא

    הרצאה זו עוסקת בתיאור תהליך מסעה של הנשמה מרגע הולדתה, 

    כמסע של הבורא דרכנו. 

    במסע זה מתגלה: מהו רצונו של הבורא מברואיו? איך זה נבחן בנברא? 

    מהו הכוח המניע אותנו להשתוקקות לעליון?


    בהרצאה מבארת הרבה ספיר נוימן איל, 

    ביטויים רוחניים השגורים בפינו שלא בהוראתן האמיתית, 

    כמו המילים "גן עדן" ומדוע הגירוש מגן עדן מוגדר כתחילת מסעה של הנשמה? 

    מדוע קיים הפירוד ביננו? וגם הפירוד משורשנו?

    המסע כמסע בשלושה קווים: 

    מהו עניינם של שלושה קווים ברוחניות? על מה מרמזים?

    בחירה חופשית, קיימת או לא קיימת? ובאיזה תנאי?  


    המסע כמסע בתוך השפה העברית, בתוך המילים.

    מוזמנים לצפות בהרצאה ולצאת איתה למסע.


  • גלות וגאולה

    בעל הסולם מלמדנו את התמונה הכללית:
    'בעיתה' - גם חוק הטבע הינו במסגרת התכנית של הבורא. זו המָרחֶשֶת שבתוכה האנושות מטוגנת על אש ההתפתחות. בין אם מרצונה ובין אם לאו. כיוון שהאנושות עדיין אחוזה בתוך מגבלות הרצון לקבל, ישנן מושכות של התוכנית האלוהית, שמכוונות את דרכה. באופן זה דרכה של האנושות הנה דרך של ייסורים, כי בכל פעם שהאנושות סוטה היא מקבלת ייסורים, והלימוד נעשה מתוך כאב, ולא מתוך שמחה.

    התמונה כללית הזו אומרת שיש אמנם רשות נתונה, שמשמעותה היא - אחישנה. אבל בסופו של דבר כל האנושות, תחת רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו נמצאת בתוך המסגרת הזו ולפיכך, חייבת להגיע לשם. נשאלת השאלה כיצד היא תגיע לשם? זה יכול להיות  תוך שהיא מִטַּגֶּנֶת לאט לאט, מתבשלת בהדרגה, עד כדי שבסופו של דבר תבשיל לתפוס זאת (בעיתה), או שהיא יכולה להגיע לשם בדרכים אחרות, בדרכים של חקירה ולימוד, דרכה של לימוד חכמת הקבלה (אחישנה).

    לכאורה, נראה שהיינו צריכים ללמוד השפעה, ועם זאת הלימוד נקרא חכמת הקבלה. זאת, מפני שמה שאנחנו צריכים ללמוד זה להיות מסוגלים לקבל את האור העליון, בכלי שלנו, שהוא רצון לקבל לאפשר לאור העליון לנחות בו. כיצד? על ידי זה שאנו ממירים את כלי הקבלה לכוונת השפעה. 

    הבסיס של מה שנברא הוא רצון לקבל, אבל בתוך הרצון לקבל הזה אנחנו לא יכולים לקבל אור. אנחנו יכולים לקבל אור רק אם אנחנו משתמשים בו בעל מנת להשפיע. זה בדיוק מה שחכמת הקבלה מלמדת אותנו. כיצד לקבל את האור. כיצד לעשות מסך, כיצד לעשות אור-חוזר, לבנות יחס. זהו לב הלימוד.