משכן הכוונה · ערבות

EN

משכן הכוונה

ערבות

תשובה

יש כח משיחיות ויש משיח, שניהם מתייחסים לדור אחרון משום ששניהם הם יחס לאור יחידה. אפשר לומר שההגדרה של משיח ומשיחיות היא אור יחידה. התפקיד של דור אחרון הוא המאבק להכניס לתוך המערכת את אור יחידה, אור שהסתלק כבר בשלבים הראשונים של הבריאה. לכן לכל אחד יש חלק מאוד מובהק וחשוב בתוך המארג הזה.
בגלל האופן של השימוש במושג משיח ומשיחיות יש רצון להימנע ממנו, בשביל זה צריך לתקן את התפיסה והמחשבה על המושגים האלה. זה חובה במובן של לאן הזמן דוחק אותנו. קודם כל אנחנו חייבים להתחיל מאדם הראשון, מהמחשבה, שם זה צריך להיות מתוקן, ואז זה יוכל לעבור למה שמתאר את המחשבה, לשפה ולעיתויים של זה. ולפיכך, לניסיון שלנו להבין מה בעצם פוקד אותנו, איזה התאמה זה מבקש מאיתנו.
זהו מאבק שאפשר לברך עליו משום שהוא הכי קרוב לחבלי לידה של צורת חשיבה חדשה, של תפיסה חדשה, ושל עשיה בתוך הלימוד, עשייה של מה שנדרש מאיתנו לעשות. באופן כללי הגדרה של משיחיות היא אור. מדובר על אפיון של אור שהאנושות לא מכירה משום שהוא אור שנגנז, האור הזה נקרא אור יחידה.
משיח ונחש זה אותו הסיפור משום שהרצון הזה גרם לאור יחידה להסתלק, זה חלק מהתוכנית, זה חלק מהבלאגן שקשה לנו לקבל. הוא הסתלק כדי שנחזיר אותו מתוך הכרה. בשביל זה צריך קודם כל תקופת הכנה שבה אנחנו נבין את ההגדרה והתפקיד, ומה בנו מונע את ההתפשטות.
במאמר שישים ריבוא נאמר: "בחינת משיח מוכן בכל דור ודור", לא בעמקות ההתגלות אלא כהכנה. ולכן הוא מוכן "לכל פרט ופרט להיות הממשיך בחינת משיח, בסוד, כל המחויב בדבר כנ"ל", ז"א שמשיח זו בחינה ולא אדם. זו בחינה באור, זו בחינת נשמה לנשמה או אור יחידה.
וזה צריך באמת ללמוד: "והטעם כי ענין משיחות הוא תיקון הכלים", כלומר היכולות, התפיסה, המחשבה, יכולת הרגשה, הנוכחות. "וציור כל הכלים שווים, כי כל החילוק בהם, הוא רק בחב"ד שלהם [בראש], למידות שלהם, ולכן מהשר הרואה פני המלך עד היושב אחר הריחיים, כולם משרתים שווים בזה להחזיר העטרה ליושנה", להחזיר את אור היחידה זוהי העטרה, אותה מלכות שעלתה להיות ס"ג, להיות כתר. מלכות בתוך תודעת כתר נקראת עטרה. להחזיר עטרה ליושנה, כלומר ליש שלה.
"ובזה לא נמצא כל דרגות בין אחד לחברו", המינוי של משיח כמישהו חשוב הוא לא רלוונטי, זו עבודה שקשורה באחריות שמלמטה, שלא מחפשת מישהו שיגיד לה מה לעשות, אלא מתוך הערבות שלה זה בזה, מתוך האחריות שהיא מרגישה כלפי האחרים, הסולידריות והידיעה שזה חלק ממני. זה מה שיוצר את המנהיגות, זו מנהיגות של אור משיח.
צריך לזכור: "ענין משיחות הוא ענין תיקון הכלים", לא ה-כלי. מי שאפשר את זה מלכתחילה הוא כל מי שמביא לנו תורה, כל מי שמביא לנו את המאור שמחזיר אותנו, שמתקין את הכלים שלנו, את היכולות שלנו להרגיש ולפעול על פי התוכנית ולבחור בטוב. צריך לשבור את האופן שבו המחשבה והשפה מדברת על משיח וקודם כל לחשוב את זה כאור.
משיחיות מדברת על אור יחידה, אור יחידה אומר שהעולם כולו וכל אחד בהשגתו מבין את הנזק של "רצון לקבל לעצמי", כשהוא מגיע לקצה יכולתו והוא מתחיל להתהפך על אנשים. כל דבר שמתגלה כטוב עובר ניכוס ומשנה את טבעו להיזק ולשליטה. אפשר לעקוב אחרי זה, זה מאוד שיטתי וחוזר על עצמו. מדובר בתפיסה של ייאוש של האנושות מכח עצמה ומהאופן שבו היא מנהלת את עצמה. זה קו מאוד חשוב.
עצם אור יחידה יש לו את האור הכללי שמגדיר באופן אמיתי את היחיד רק במרקם הכולל של השכינה, במערכת הנשמות כשהיא מחוברת כמו רשת, שם יש הגדרה לכל תא, לכל יחיד, לפי השם שלו, לפי התכלית והמטרה שהוא ממלא, רק אז הוא מקבל את היחוד שלו, לפני זה אין יחוד לאף אחד.
לכן יש פה גם יחיד כאור כללי וגם יחיד כהגדרת המיקום והתפקיד המיוחד לכל אחד. היחיד, היחידה, הייחודיות של כל אחד כשהמערכת היא שלמה והוא חלק ממנה. הוא חלק מהמטווה, ממה שנטווה כדי ליצור בכח ההשתלמות את השלמות הזאת.
ערבות

שאלת חבר: איך ניתן ליישב את המתח הזה בתוך עם ישראל, פה בארץ?
הרבה: אני לא חושבת שהמתח בארץ יוכל להתיישב אלא אם כן יווצר מספיק כח מכריע של תפילה ושל אמונה. חייבת להיות הסכמה שהיכולת שלנו להאיר, או להיות, תלויה לחלוטין ביכולת שלנו לשתף פעולה. שזה הערך שלנו וזו גם החובה שלנו כלפי עצמנו.
זו חובתנו למצוא את המטרה המשותפת שיכולה לקרב אותנו יותר לסיבה שבגללה משהו שומר על התולדות שלנו, על החוט של הנוכחות שלנו בעולם במשך כ"כ הרבה שנים. אם אנחנו לא נמצא את זה בדור הזה, אז אנחנו נסבול עוד ועוד מכות. אנחנו לא נעלם וכנראה גם לא נאבד את הארץ, אבל נסבול הרבה יותר ממה שאנחנו סובלים עכשיו.
ישראל מוגדר באופן כמעט מוחלט ע"י ההיסטוריה של המחלוקות שלו. אבל ברור שכך, כי התולדה שלו היא מצמצום ב'. אם אתה לא לומד קבלה, אתה לא מבין שזה השורש שלך ואתה לא מבין איך לעבד את זה לכדי קו אמצעי, אז אתה לא מבין מה לעשות עם זה. אם אנחנו מבינים את הזהות שלנו כמו הכרח, אז אנחנו מבינים שהשליחות שלנו היא למצוא לכל מחלוקת את הסיבה העליונה שלה, כדי למצוא את המטרה המשותפת שלה, כשהראש הוא החסדים.
בוודאי שיש מחלוקת, אבל מחלוקת היא לא לשם חיסול הצד השני, או שליטה בו. להיפך, היא מחנכת אותנו להכרח למצוא מטרה משותפת, שזה מה שנקרא לשם שמיים. אולי האירועים האלה יכריחו אותנו למצוא ערך משותף, למרות שזה לא נראה ככה.
ש: נראה שאנחנו לא לומדים.
ת: נראה שאנחנו מתחפרים בעמדות שלנו, אבל כל הזמן שוברים לנו את הקונספציה. שוברים לנו את התפיסה גם של עצמנו וגם של מי שחיים איתנו ואנחנו מעדיפים להתעלם מעצם קיומם, ובכך גם להתעלם מעצם חלקים בקיומנו. מצד ה'חופשיים' - אלה חלקים מהגנטיקה הרוחנית שלהם, ההכרח הרוחני שלהם, הציווי הרוחני שלהם, שאי אפשר להתעלם ממנו היום. ההתעלמות מפנה את הזירה לקנאות, שמדברת לכאורה בשם העליון. בהיסטוריה שלה, היהדות מלאה בהרבה מאד קולות והקול הקנאי הוא לא הקול המרכזי בה, אף פעם הוא לא היה. גם הקול של הסטגנציה הוא לא הקול המרכזי שבה. היא תמיד היתה דבר שמתחדש, דינאמי וחי.
זה מה שאנחנו צריכים למצוא מחדש. להבין שמחלוקת זה דבר שמברר את הקשר שלנו אל מקור החיים הבא, ובזה אנחנו צריכים להיאחז, ולא במקום שבו כל צד כרגע מחפש להוכיח איך האירועים הוכיחו שהוא צודק. באמת יותר טיפשות מזה אי אפשר.
ש: אני רוצה את עזרת הבורא.
ת: עזרת הבורא היא ניתנת לנו. זה בדיוק מה שניתן לנו. הוכיחו לנו את חולשתנו. הוכיחו לנו את החטא, את ההחטאה שבתפיסת העולם שלנו. אז אלה שרוצים לראות את זה, בואו נישא את התקווה הזו ומתוך לימוד, בקשה ותפילה נחזיק את זה בשביל אלה שעדיין לא יכולים. זה התפקיד שלנו. מי שמודע לזה, עליו חלה החובה. היא לא חלה על מי שלא מודע. לכן, עלינו חלה החובה.
ש: איפה המחלוקת נעלמת?
ת: היא לא נעלמת. זה כמו השתדלות. הקושי לא נעלם בהשתדלות. אבל זה דורש השתדלות. השתדלות למצוא את השפה המשותפת שמגדירה מטרה משותפת שמאפשרת לנו לחיות ומאפשרת לנו להאיר. זה אומר השתדלות, זה אומר נפילות, אבל זה אומר שזו המטרה שלי. אני משתדל לראות את האלוהים בפנים של האחר, אני נופל כל הזמן אבל אני עדיין משתדל. התשובה היא לא הניסוח של המטרה. התשובה היא בהשתדלות. ואז אולי ייתפס אור מלמעלה עלינו. אם נשתדל בזה.
להשתדל זה לומר: 'אני צריך - הנה הכלי', הנה אני. אני רוצה להשתדל בזה, אני רוצה שמשהו יאיר בי מעליון. ואז אולי האור ייתפס ואז אולי נהיה נר - נשמת אדם.
בורא

הבורא נמצא בקשר שבין הנשמות. הוא לא נמצא בכל נשמה באופן נפרד, הוא יושב על החיבור.
דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה ו). "בהמצאו…" זה מקום החיבור. זה מייצר התנגדות פנימית: אין לי קשר ישיר איתו? התשובה היא: לא, יש קשר איתו רק דרך השכינה, כי מקום המפגש של הבורא עם בני האדם הוא בשכינה. בה הוא שוכן, לא בכל פרט.
למה? כי הפרט לא יכול להכיל יְשִׁירוּת איתו, ואם הפרט לא מוותר ולא מכניע את עצמו להיות חלק מכלל השכינה, הבורא לא מוכן להיפגש איתו.
זה כמו ההבדל בין שבוע לפני פסח, לשבוע של פסח. שבוע לפני פסח זה הכנה לפתח המסוים הזה שבו הבורא יימצא. המועדים הם צורות של התכנסות. אתה צריך לְהֵרָאוֹת, ואתה לא נראה לבד. זו התוועדות, לכן החגים נקראים מועדים. זו התכנסות, אנחנו לא חוגגים חגים לבד. אפילו ט' באב זה עם כלל ישראל. המועדים הם חלונות הארה להתקבצות אל כוונה משותפת.
החיבור נעשה דרך התורה שהיא תרי"ג חיבורים, בתוכם מצוות 'לא תעשה' כמו מה הגוף הזה צריך לדחות ומצוות 'עשה' כמו מה הגוף הזה מכיל. גם התורה בעצמה היא סוד של התכללות. המועדים הם הרגעים שבאמצעות התורה אנחנו מחברים את עצמנו כאיבר בתוך גוף. כך מתחברים למאור.
התפילה היא שנקבל את הכוח שממנו יווצר שיח בין הנבראים לבורא. לשיח פרטי אין משמעות. אלה מניעים אחרים לגמרי לתפילה - מתפילת נִפְרָדוּת לתפילה של חיבור. התפילה צריכה לבקש להיות חלק מהמארג בו הבורא יכול להתגלות. רק דרך החיבור בין הנשמות יכול להיווצר שיח.
זה פוגש את שורש היחידאיות ולכן זה כל כך קשה לנו. היחידאיות שלנו לא מוגדרת ע"י הבקשה העצמית אלא ע"י יצירה של סביבה חדשה.
בורא

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה לא בשביל שנאהב אחד את השני, זו לא המטרה. זה אמצעי ל-וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. זה אמצעי לנוכחות הבורא. ואהבת לרעך כמוך זה אמצעי הכרחי, לכן הוא מוסרי. אם זו היתה מטרה זה היה נגמר בצורך האנושי.
להיות נחמד לאחרים נשאר בתוך הקריטריון האנושי, אבל כל ההגדרה של אהבה לא שייכת לתחום האנושי. איך אני אתפתח אם אני אשאר כל הזמן בתוך הקו הזה, בתוך האמבטיה הזאת, בתוך הביצה?
איך אני מתקנת את הראייה שלי את האחר? אני מבינה שהבורא שם את האחר כדי שאתקין את הקשר ביננו, כדי שאני אראה את הקשר ביננו. זה גם האופן שאני אבקש להבדיל ולהפריד מהאופן שבו ראיתי אותו כאינסטרומנטלי, כסובייקט שממלא את תאוותי ורצונותי האינטלקטואליים, הפיזיים או האחרים. אני מנתקת אותו מזה והופכת אותו ליציר של הבורא. כלומר הוא היה אובייקט, עכשיו אולי הוא נעשה קצת יותר סובייקט.
ההבדלה היא: לשם מה? לא כדי שיספק אותי, אלא כדי שאנחנו יחד נוכל לספק לבורא מקום התגלות. המבט הזה שאנו מנסים להרגיל את עצמנו, שלכולם יהיה את המבט הזה אחד על השני, זה מה שבעל הסולם מדבר עליו במאמר הערבות. כשיש מבט עמוק של הדבר הזה, זה ברור לי שבתור יציר כפיו - שזו מטאפורה משום שהוא לא עשה אותך בידיים שלו - יש בך את היחיד שלו.
במבט הזה של היותך נבראת על ידו, יש לך תפקיד בתוך זה, יש לך יחוד. זה אומר שאהבה אמיתית יכולה להתרחש רק שם. כדי שנעשה הבדלה, זו אהבה אל נשמתך יותר מאשר אל ההתגלמות הגופית שלך, או אל מערך האישיות שלך. כשמישהו אומר לך שהוא מאוד אוהב אותך, הוא התאהב בשמלה שלך. הקיום שלנו הוא חולצה, הוא לבוש מתכלה, ואנחנו נצמדים אליו כמו הגדרת הזהות שלנו, זה 'מי שאנחנו', האופי שלי. זה הכל לבושים, אפילו קליפות, או מה שנראה לי 'אני עצמי'. אני עצמי זה דבר אחד, זה נשמתי.
ישראל

בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.
אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.
הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.
השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי - זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס.
אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.
ערבות

אח הוא השורש של המילה אחווה. זו הגדרת השייכות לשורש משותף. אם אתה מבין שאתם מאותה משפחה, שיש לכם אותה משימה, שהשייכות שלכם קשורה אחד בשני, זה נקרא אחים. זה כולל את היכולת להבין את השייכות הזו, להרגיש אותה, להתחייב כלפיה כהכרה של שורש משותף ומשימה משותפת, כזו שלא מוטלת רק על אחד מן האחים אלא על כל האחים.
אף אחד מהאחים לא יכול לממש את התיקון של עצמו, את המשימה של עצמו, בלי שיתוף הפעולה של השני. זאת המשמעות של אח, משם זה נולד. אנחנו מהשורש של הבל שנולד כאח. כל התיקון שלנו הוא איך לא למות כהבל, איך לא להיהרג כמוהו, על מנת להיות מסוגלים לממש יחד כאחים את החינוך של קין מבלי להיהרג. ובתקווה גם בלי להרוג אחד את השני.
שאלת חברה: אם אח יכול להיות מורגש בחיבור העליון, אז כשנרגיש את החיבור הזה נוכל לקרוא אחד לשני אח?
תשובת הרבה: כן. היום כל אחד קורא לשני ‘אחי’, אולי זה משורש החיסרון. אח הוא השורש של האחווה, התחילית של האחווה, זו הבנה עמוקה שאנחנו מאותו שורש ולאותה מטרה, ולכן אני מחפש את המקום של השותפות האפשרית הזו. האופן הטוב ביותר להגיע לשותפות הזו הוא מה שאנחנו עושים בהבדלה, מבקשים לראות את החיבור של האחר לשורשו. אם אני מחבר אותו לשורשו הוא יכול לפעול משם ואז אנחנו יכולים לפעול יחד.
צריך למצוא את המכנה המשותף שאומר ‘אחים אנחנו’, אנחנו אחראים אחד על השני ואם לא נמצא את האחדות בינינו אנחנו נצא לגלות שתכפה עלינו את האחדות. באינטואיציה כל אחד בישראל יודע שכאשר יש מלחמה כולם יחד. לא צריך מלחמה. אפשר לעשות את הבירור קודם. אבל הארץ לא יכולה לשאת אותנו, כלומר יש ההרגשה שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליה, למרות שאנחנו יודעים שהעיקרון הוא: “כי אחים אנחנו”.
ערבות

האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.
יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.
כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?
לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.
האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.
לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.
ערבות

שאלת חברה: איך אנחנו אמורים להיות מאוחדים? איך תבוא לידי ביטוי האחדות בינינו?
תשובת הרבה: אני לא יודעת איך האחדות תבוא לידי ביטוי. מה שאנחנו יודעים, זה את ההיעדר של האחדות, כלומר הפירוד. איך אני מעריכה את הפירוד? אני לוקחת את הלימוד כאמונת חכמים, שמתווה את המבנה שבו אני יכולה לשאול. המבנה הבסיסי של השורש שלי הוא גוף אחד. מערכת נשמות מחוברת, רשת שההכרה של כל פרט בתוכה היא מתוקף הקשר שלה. לעומת זאת, במציאות הגשמית, הדבר הכי חשוב לך זה האנדיבידואליות שלך. זאת אומרת האופן שבו את שונה ונפרדת מאחרים. זה הפער. הגדרת העצמי שלך היא דרך הפירוד, ולא דרך החיבור.
בני אדם צריכים להבין, שהאחד הוא לא המשאב של השני, או מקום לניצול רגשי, מנטלי, מקור לביטחון עצמי. אנחנו תולים את הצורך שלנו באחר, ויש לנו הרבה צרכים שנתלים באחר, אבל זה תמיד יחס של מה היא או הוא יכולים לתת לי. כולל הילדים שלנו. ככל שהעוביות של הרצון לקבל גדלה, היחידה הזו היא יותר ויותר נפרדת. וככל שהיא יותר ויותר נפרדת היא גורמת רע. היא גורמת אכזריות. היא גורמת ניצול, היא גורמת אונס, היא גורמת הרג. אז ברור שהפירוד הוא אבי אבות הטומאה. אבי אבות המוות.
איך מגיעים לחיבור ואיך נראית אחדות? זה תיקון מאוד משמעותי של היחס בין איך אני רואה את עצמי ואיך אני רואה את האחר. ללא התיקון אני לא מסוגלת לראות ואפילו לדמיין אחדות, אבל אני כן יודעת מאיפה אני צריכה לשאוב אותה. אני צריכה לשאוב אותה מתוך אותה אלוהות שנקראת השכינה, המצב האמיתי של הנשמות בשורשן. אז אני מבינה שהמרחק שלי הוא עצום ואני מחפשת דרכים לתקשר עם זה. מחפשת איזו מחשבה, או צורה של אידאל או אידאה, שאני קשורה אליה.
ככל שאני יותר ויותר צריכה את זה, יותר ויותר מצטיירת לי התמונה של מה זה 'אחדות'.
אין צורך ללכת רחוק. נתבונן איך הגוף האנושי עובד, הקשרים שיש בין התאים, הקשרים שיש בין כל האיברים ונבין שאנחנו לא מתקשרים כך. כולם רוצים להיות מוח, וחושבים שכל הגוף צריך לשרת את המוח. אבל זה לא כך. המוח יודע, באמת בתוכו, שהוא קיים כדי לשרת את הגוף. כל התפיסה שלנו, גם האופן שבו אנחנו לומדים אנטומיה, האופן שבו אנו לומדים על הטבע הוא מתוך רצון לקבל. לכן המדעים שלנו אינם נוגעים באמת.
ההשכלה שלנו ויכולתנו להבין את העולם, איננה באה מהשכל. היא באה מהרצון. הרצון קובע את הצורך. הרצון לקבל שואל מה אני צריכה לדעת כדי להשתלט על העולם, המדע מתקדם כדי למלא את הצורך להבין את העולם, כדי לחיות בפחות חוסר ודאות, וגם על מנת לנצל כל מיני חוקים לרווחה. כך מתפתחת הרפואה, הביולוגיה, הפיזיקה, האייפון, הטלוויזיה הרשתות החברתיות וכו'. זה בא מתוך הרצון לקבל.
איזה מדע יהיה כאשר הרצון לקבל יהיה מתוקן? אנחנו לא יכולים לתאר, מפני שהוא כל כך לא מתוקן. הקבלה היא לא נגד המדע, היא בעדו. אלא, שהמדע שלנו היום מתאר בדיוק את גבולות הידע האפשרי מתוך רצון לקבל, כלומר, את המגבלות שלו.
ערבות

שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?
הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו.
אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.
ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?
ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.
הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.
זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.
החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.
זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.
עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות.
ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר – "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?
ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
"ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.
חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.
ישראל

שאלה חברה: לגבי 'הכל צפוי והרשות נתונה' והדינים המאוד קשים שהעם שלנו עובר. יש דיבור על הנפרדות בעם שלנו ועל הסכסוכים הפנימיים, אני תוהה אם הכל ידוע, אם החורבן הזה ידוע. יהיה מבול וכולם ילכו? סדום תחרב? מה המקום של ההשפעה שלנו לשנות את הגזירה והדין?
תשובה הרבה: הבירור כרגע הוא לא על האם אנחנו נתקיים או לא. אנחנו לא במצב של שיבת ציון, אנחנו במצב של קיבוץ גלויות, כלומר של גילוי הערך של מה המשמעות להיות ישראל, מה התפקיד שלנו, איך אנחנו צריכים לבנות את האפשרות שלנו, ולמלא את התפקיד שלנו כלפי כל אומות העולם. לכן כל אומות העולם מציצים לתוך הסיר הזה שקוראים לו ישראל. סיר די קטן, מבשלים שם הרבה אגוזים, הוא מתפצפץ ועושה רעש בכל העולם.
יש עלינו לחץ מאוד גדול לא רק שננצח באיזו מלחמה, אלא שננצח במלחמה הפנימית לגבי מהו הערך של להיות ישראל, איזה שם אנחנו נושאים. צריך להבין שישראל זה לא השם שלנו, הוא השם של העליון שאנחנו נושאים אותו. אם אתה נושא שם של משהו אתה נושא את המטרה שלו, ואת זה ישראל עדיין לא ביררו לעצמם, לא חשוב מאיזה כיוון.
הבירור בטוח לא יהיה מהכיוון החרדי ובטוח לא מהכיוון החופשי (חילוני), זה יהיה בירור מאוד אמיץ של מהו האור הזה ומהי התורה הזו, איך היא נראית פה ואיך אנחנו מגיעים לערך המוסרי ולערך של האור שאנחנו באמת יכולים להציע לעולם. אז, אולי השנאה הזו שאנחנו נפגשים בה כרגע תוכל לתרגם את עצמה למה שהיא באמת - הרגשה שאנחנו צריכים לתת משהו לעולם ואנחנו לא מסוגלים להבין מה אנחנו צריכים לתת לו כי אנחנו לא מבוררים בעצמנו.
הרשות היא בעצם שירות, הרשות לשרת. הבירור המאוד עמוק של ישראל צריך להיות איך זה יתאפשר לנו, איזה תכונות אנחנו צריכים לקנות לעצמנו, מה אנחנו צריכים להבין על עצמנו, איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני. מאוד ברור איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני, אפילו בגשמיות זה התברר כרגע. ז"א שאנחנו יכולים, זה אפשר. אני חייבת לחכות שמישהו יכריח אותי לזה?
אני קוראת לתקופה הזו עיין ערך ישראל. אנחנו צריכים לעיין, ללמוד, להשיג את החוכמה, את האור ששייך לערך ישראל. ערך אומר השׁוֹוִי, כלומר עם מה אנחנו מחפשים להשתוות, עם איזה תכונות. איך אנחנו יכולים לסייע אחד לשני להיות הטוב ביותר של עצמו. זה לא ביטול, שנהיה אחידים, אלא איך אני עוזרת לך להיות הטוב ביותר של עצמך, לא שתהיה דומה לי.
הטוב שלך זה התפקיד שלי, זה הערך שאנחנו צריכים לחפש. לא שכולנו נדבר אותו דבר ותהיה לנו אותה דעה, אלא איך כל המגוון והריבוי הזה יוצר ערך שיש לו מטרה משותפת. כל מה שאנחנו צריכים למצוא זה את המטרה המשותפת. לא לכפות אחד על השני את האופנים בהם אנחנו חושבים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים לסייע לבקיעת חיים, גם בלי שמעמידים אותנו במצבים בלתי אפשריים.
אם זה יהיה הטון של הדיבור של השפה יהיה פה שינוי משמעותי. הערך הוא לא לחזור לנורמליות של הריב הידוע. אנחנו בתוך הצפוי ובתוך הצפוי יש הרבה מאוד תקוה. חלק מהערך של ישראל הוא המחויבות להחזיק את התקווה לעתיד לבוא עבור כל העולם. מחויב זה לא 'אם בא לי', אלא למרות הכל להחזיק את התקווה הזו.
ערבות

שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?
הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו.
אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.
ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?
ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.
הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.
זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.
החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.
זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.
עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות.
ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר – "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?
ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
"ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.
חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.
ערבות

שאלת חברה: כשאני רואה את החבר שלי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני ואני שופטת אותו, האם אני יכולה להגיד שמה שאני רואה יש בו גם ממני? ברור שיש גם ממני, כי כולי רצון לקבל, אז יש בי את כל הנגעים האפשריים.
תשובת הרבה: באותו רגע, למה שאת רואה יש שתי אפשרויות, אפשרות של הרחקה או אפשרות של התקרבות. כוח הבחירה היחיד הוא כוח הבחירה בטוב, זו הבחירה היחידה. זה הרגע שבו את אומרת לעצמך שמה שאת רואה באחר הוא תיקון שלך, זה מופקע לחלוטין מהתוכן והשיפוט של האגו.
פתאום זה מקבל תכלית אחרת לגמרי, קונטקסט אחר לגמרי. התפיסה שמופעלת על זה היא שונה. רוב העבודה שלנו היא shift של תפיסה. זה לא כל כך עניין של מה אני אעשה עם זה ומה יקרה עם זה, אלא פשוט להבין שמה שאני רואה עכשיו איננו האמת, ומה שאני נקראת לו הוא לחדור, להוציא, לדוג, להעלות את מה שמחיה את המבט השקרי עלי ועל האחר למקום אחר.
ש: כלומר זה אפילו לא האמת על עצמי?
ת: זו האמת המשותפת של הפירוד.
ש: בתוך עולם הנפש אתה גם רואה את האגואיזם שלך כל הזמן.
ת: כן, אבל בתוך עולם הנפש אתה קורא את זה כהשתקפויות כי אתה לא יכול לקרוא את זה כאחדות. יש הבדל מהותי בין מה שעומד לבין מה שמשתקף. מה שמשתקף הוא לא שם, הוא רק נותן לך איזו תמונה על מה שנמצא. עדיין האחר נשאר אחר.
ש: נכון, האחר נשאר אחר ופה הוא מקושר.
ת: לא מקושר, הוא חלק ממך! זה בדיוק קושי התפיסה. התפיסה צריכה להיות כזו בתוך העבודה, שאני מיד מבטלת את 'האחר', ומה שאני רואה זה את עצמי, לא השתקפות של העצמי אלא חלק בעצמי, שיש לו תביעה מאוד מאוד מסוימת ברגע מסוים, לקשור את זה לשאלה מדוע הבורא גילה לי את זה, ואיזו בקשה עומדת מולי כרגע?
לא מספיק לי לומר 'אני רוצה לראות את האחר כחלק ממני', אני צריך להרגיש את זה כמציאות כמו של טעם, ראיה, ריח משותף, זאת אומרת טוטאליות סומטית של גוף נשמה, זה מה שאנחנו מחפשים. זה הפער שיש בין האידיאה של 'האחר הוא אני', זה תמיד נשאר כמושג פסיכולוגי, השאיפה של הרוחניות היא להפוך את זה למושג של ממשות. זה המאבק. לכן תמיד יש פער עמוק.
בעל הסולם מביא אותנו לטוטאליות של הרגשה פנימית של האחד, של הגדרת האחד. כל צורות המציאות, גם מה שנראה לנו קלוקל, הוא חלק מהתיקון והוא מרכזי לו, אין פרט מיותר. זו קריאה אלייך לתיקון. זו לא קריאה אלייך כדי שתכי את עצמך על מה לא בסדר בך.
ערבות

כניסה לחברותא היא מרחב האימון של התודעה שלנו בזיכרון שהאחר לא נברא לשימושנו, אלא נוכחותו היא כדי להזכיר לנו שההתקשרות הראשונה לבורא תבוא דרך פינוי עצמי עבור האחר. זוהי עבודה גדולה.
זה לא אומר לצמצם את הרצון להתקשר בבורא, זה אומר שאני מכיר בזה שאם אני לא אפנה את עצמי, אני מאיין את האפשרות שלי להתקשר לבורא. כי הבורא לא נמצא בי באופן פרטי ולא באחר באופן פרטי, הוא נמצא בקשר בינינו ובאופן שבו אני מכונן את הקשר בינינו.
לכן חברותא היא סוג של מעבדה של המון כישלונות בניסוי הגדול הזה. בה ניתן לראות כל פעם מחדש מה מפריד אותי מהאפשרות הזו? איזה קולות עולים בי? "הוא לא צודק / הוא קטן ממני / הוא מבין פחות ממני / הוא מדבר בקול רם…" וכו'. כשאני נכנע לקולות האלה אני נכנע לפירוד.
כי אם הבורא היה צריך להתקשר בי ברגע נתון של הווית הרצון לקבל שלי - לא הייתי ראוי. בדיוק כמו שבעיניי האחר לא ראוי. נקודת המוצא היא לראות את עצמי ואת האחר כפרי שהוא כרגע בוסר ויבשיל בעיתו. עצם השיפוט שלי שומט את הקרקע מתחתי ומתחתיו לאיזושהי אפשרות של קשר.
הבורא לא ברא אותנו צדיקים. הוא ברא אותנו מתנסים, כדי שנגיע למקום שבו אנו בוחרים. החברותא צריכה להביא אותי לנקודה של רטט, של בחירה. של שני כוחות, של הרשות שלי, שהיא הצורה שבה אני שופטת ותופסת את המציאות, מול האפשרות שמציעים לי שהיא לא בשפה של רצון לקבל שלי. ואני בוחרת.
סיפור תהליכי הבריאה, והעולמות והתהליכים שניתנו לנו, מאפשרים לנו להבחין מול איזה בחירות, רקיע, הבדלות אנחנו עומדים. כל זאת כדי להיות מסוגלים לעשות בהם פתחים, כדי שהעליון ימצא בנו בית בו הוא יכול לדור.
אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלנו הוא היחס אל האחר כנברא. האחר - מעצם הימצאותו במרחב הזה - מעיד שהוא רוצה גם. עצם הנוכחות שלו/ה - מזכיר לי שאם לא נמצא מכנה משותף, רקיע - כוונה משותפת, אף פעם לא נצליח להיות בית ראוי לעליון. הלימוד מכין אותנו לתפילה שיש לה עוצמה וכוונה שיכולה באמת להמריא ולבקוע את המקום הזה של השיתוף.
ערבות

שאלת חברה: אני כרגע מאוד בכעס על ישראל. קשה פה ואני מאבדת תקווה ככל שהזמן עובר.
הרבה: כבר מתחילת הבריאה, התהליך של תיקון, של קיום וחיים, הם לא מצבים נוחים. בניגוד לתורות רוחניות אחרות לא תמצאי בעבודה ובהיותנו ישראל שלווה ונחת, כי זה תהליך של התאמה של "אהיה אשר אהיה". התהוות והשתלמות כל הזמן, בכל דור. זו ההיסטוריה שלנו.
בהיסטוריה שלנו יש גלות, שהיא ירידה לעמקי הקליפות, לשליטה של רצונות לקבל של האומות, ואז יכולת היחלצות משם ושוב שקיעה אל תוך החושך הזה, אל תוך הגלות, כדי ליצור כלים חדשים, כדי להתעדכן ברצונו של האור להתפשט.
עצם השם ישראל זה קשב מאוד עמוק להתעדכן ברצונו של העליון. אני יכולה לא להסכים להתעדכן ברצונו אבל כיוון שאני עם זהות ישראלית - יעדכנו אותי. המן יעדכן אותי, היטלר יעדכן אותי, סינואר יעדכן אותי. תמיד יימצא מישהו שידחוף אותי אל תוך העדכון של הכלים.
השאלה היא באיזה שלב ישראל יחליטו שהם מוכנים להיות אחראיים וינסו לעדכן את עצמם, ינסו למשוך את עצמם אל המקום שבו הם מבררים את עצמם והם לא מחכים שאיזה כח חיצוני ילחץ עליהם. לישראל יש מומחיות בליצור שסעים בתוך עצמם. ההתפלגות הפנימית הזו מזמינה התערבות חיצונית. אנחנו מחלישים את מע' החיסון של עצמנו.
אם ישראל זה ישר-אל, וצריך לפעול ביחס הזה, אז הוא צריך לברר את עצמו תמיד איך הוא מעדכן את עצמו ביחס אל האור, איך הוא יכול למשוך חכמה לא רק בשביל עצמו אלא בשביל לעדכן את הערך המוסרי, את הערך של התקווה, את הערך של הגאולה, את הערך של השותפות עם העליון, או את הערך של אמונה מול דתות. כל הערכים האלה זה התפקיד של ישראל וכשאנחנו לא לוקחים את התפקיד הזה נעשה לנו מאוד לא נח, לא פה ולא בשום מקום אחר בעולם.
כדי לפתח תקווה את צריכה קודם כל הכנעה לזהות שלך - שאין לך ברירה אחרת אלא להיות ישראלית ולהיות ישראלית טובה. להיות ישראל שמברר את הערך שלו, לומד על המשמעות של מה זה להיות ישראל, לומד על היחס הנדרש ממנו, ואז הוא יכול באמת למצוא איזשהו חן, שזה אולי גם נחת בתוך הקיום שלו. עד אז, לא יהיה. ויותר גרוע, ככל שלא יהיה פה, לא יהיה בשום מקום אחר.
אם ישראל לא תדע להגדיר את עצמה, את הערכים שלה, מתוך המצב שאנחנו יוצאים, המצב של יהודים בגלות יהיה הרבה יותר גרוע. האנטישמיות תהיה פיזית מאוד בוטה כך שלא יהיה לך שום מקום אחר בעולם לשבת בו, גם לא בתאילנד, שנראה לכאורה מקום רחוק מהתפיסה המערבית של האנטישמיות. זה יחלחל גם לשם.
זה אומר שהתקוה נמצאת דווקא פה. ולמה פה הכי קשה? התפיסה הקבלית אומרת שיש תמיד מבנה, גוף. יש תרבויות שונות על פני כדור הארץ, ויש שתי צורות שיוצרות את השוני. האחת היא הקרינה של המקום, הטבע של המקום כפי שהוא בא לידי ביטוי באקלים, בצמחייה ובתרבות שצומחת מתוכו. השניה היא שכל מקום בעולם שלנו על פני כדור הארץ, שזה הכדור של כל הרצונות, עומד מול איזשהו מבנה עליון. ארץ ישראל עומדת מול מלכות של עולם אצילות, ז"א מול השורש של התיקון. אם אנחנו לא מתקנים אין לנו מקום פה, אפילו ניתנה לישמעאל הזכות להחזיק את הארץ עד שנחזור אליה כדי למלא את התוכן. ולפיכך פה גם הקליפות הכי גדולות, ההתנגדות הכי גדולה, אבל גם הבירור הכי משמעותי, ולכן גם היכולת למשוך את האורות הגדולים ביותר.
אז מצד אחד זה המקום שיש בו את התקוה הגדולה ביותר לכל העולם ומאידך זה המקום שהכי קשה לבירור. כיוון שאנחנו אומרים שהבריאה התחילה משני הפכים שצריכים לחיות בעניין אחד אז יש לך זכות לחיות במקום שיכול לברר ולהקרין את התיקון לכל העולם. אבל זו אחריות שאת צריכה לקחת על עצמך. שם יש תקווה. בתוך האחריות דווקא יש תקווה. בתוך הקבלה שהקושי הוא לא בשביל שיהיה לנו קשה אלא כדי שאנחנו ניצור משמעות. חלק מזה זה לא להתכחש למורשת שלנו, לשפה, להיותנו עבריים שרוצים להפוך ישראל. הקבלה מלמדת אותנו מה התוכן של זה.
אי אפשר סתם לקוות שיהיה טוב. צריך את ההשתדלות שלנו, את העבודה שלנו להכין כלים שיודעים לקרוא איזה ערך אנחנו רוצים להחזיק. עבור עצמנו ועבור העולם כולו. כי כל ההיסטוריה של ישראל כרוכה בקשר גורדי, בלתי ינתק, מאומות העולם. נתנו לנו את השם שלנו כדי שאנחנו נהיה המעבדה. אנחנו המעבדה של היחס שהאנושות צריכה לגדל ביחס לתכנית האלוהית לגביה. זה מקום עצום של תקווה. זה לא פתרונות מידיים.
גלות וגאולה

איך שלושת השבועות של בין המיצרים עומדים היום בארץ ישראל, ואיך אנחנו צריכים להסתכל עליהם? מה התיקון פה? מה התיקון להיום?
הכותרת היא תיקון האחווה, המאבק שהתורה מלמדת אותנו מתחילת נוכחות האדם בתוך הבריאה. בין אדם וחווה אין אפילו שיח, כבר משם אנחנו לומדים שהחטאת מטרתנו בשמיעה של העליון מתחילה מהעדר שיח. אדם וחוה לא משוחחים על הילדים, היא לא מספרת לו על הנחש והוא לא מספר לה על הציווי ולכן שניהם נופלים, משום שאין שם אחווה. באחווה יש גם אחריות הדדית וגם הבנה שעצם האחר הוא עזרה מעליון.
ההגדרה הכי מודרנית לאחר זה שהוא הגהנום, זו הגדרה של סארטר: "מה הוא הגהנום? הוא האחר", זו התפיסה האנושית היום ביחס לאחווה. זה אכזרי. זה נובע מהאופן שבו אנחנו רואים את האחר, ושם מתחיל התיקון.
הסיבה לחורבן בית ראשון ושני הייתה שנאת חינם. הלוחות נשברו משום שלא הייתה אחווה בעם ישראל אפילו עם הערב רב. זה שייך לפרשת המרגלים, לעצם הכניסה לארץ ישראל ולעצם זה שהייתה קבוצה, דווקא של נשיאים, שחשבה שהדור שצריך להיכנס לארץ ישראל לא מספיק טוב. זה אומר שהם איבדו את הקשר ואת הביטחון בהשגחה, והם חשבו שזה יהיה על פי התנאים שלהם.
השורש הכללי של זה הוא קין והבל, והשורש של ישראל בזה הם יוסף ואחיו. מערכת היחסים בין יוסף ואחיו היא קרע גדול מאוד. אחרי שמקבלים על עצמם את הירידה, את הגלות, יש איזה שינוי בזהות, בתפיסה של יוסף את עצמו ובתפיסה של האחים את עצמם ביחס ליוסף. כל המהלך הזה הוא בעצם מהלך של התכללות, לשוב להתכללות, ולמסך המשותף. מה שמאפשר את זה, זו הקריאה הנכונה של הזמנים, כלומר למה אנחנו מזומנים.
בעל הסולם אומר שאם הגלות היא חושך ולא תיקון, זה מתוקף היחס שלנו לבורא, שבו אנחנו משמיטים את עבודת התיקון של האחווה מהצעדים או מההכרח של ההתכללות, של בכלל להיות מסוגלים לשמוע.
השורש הוא אותו שורש המתגלה אח"כ באי ההסכמה לתיקון האחווה של המרגלים, בבכי שלהם ובחורבנות שיבואו מאי ההבנה שהשאלה המרכזית שלנו צריכה להיות: את אחיי אנחנו מבקשים, איפה הם רועים? כדי למשוך אותם חזרה, זה אחריות שלנו. למשוך אותם חזרה אל העמוד האמצעי של שיתוף, של הבנה מאוד עמוקה שהמטרה שלנו היא משותפת, גם אם הדעות שלנו מנוגדות, מה שיכול לאחד אותנו זו המטרה המשותפת.
זה לא משנה מאיפה אני בא, משמאל או מימין, מפרטיקולריות או מאוניברסליות, במטרה משותפת כל הצדדים נענים. לכן התיקון הזה, היחס שלכם אחד אל השני כקבוצה, ככח משותף, הוא מה שיכריע אם אנחנו הולכים מפה לעוד שנים של גלות, לא מחוץ לארץ ישראל אלא בתוך ארץ ישראל, או אנחנו באמת עלינו על דרך התיקון.
ישראל

לישראל יש רשימו, זיכרון של הנצחיות הזו, שהם היו כאיש אחד בלב אחד.
זו התקווה שלהם, זו התקווה שלנו היום. האיחוי והריפוי הזה לא התרחש קודם כי לא היינו מוכנים אבל אם נגיע להכרה ולצורך, עכשיו בתוך ארץ ישראל, אחרי שיבת ציון, לא יקרה מה שקרה פעם, גלות נוספת.
מה שיקרה הפעם, בתוך ארץ ישראל, האופן שבו שבנו, הוא מצב שבו יכולה להיות גאולה. כי זה כלי אחר. כמו לתאר מחלה שלפני חמישים שנה החולה מת מהסימפטומים שלה. אבל כיום, עם אותם סימפטומים הוא לא ימות מפני שכיום יש אנטיביוטיקה. כולם מתארים שנאת חינם שהביאה לחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, אבל שנאת חינם בדור שלנו, דור אחרון בתוך ארץ ישראל, יכולה להביא לצורך כזה של אור וריפוי שקוראים לו משיח ולא משיחיות. הוא יהיה הריפוי והאיחוי של בניה מחודשת ולא של גלות נוספת.
הנתונים הם דומים במובן של המחלה, הסימפטומים, או הדיאגנוזה. הדיאגנוזה היא שנאה, אבל שנאת חינם כבר הביאה אותנו פעם בהיסטוריה לאחדות שדרכה קיבלנו תורה. יש סיכוי יותר מסביר שכאשר הכוח המפריד יתגלה ביתר עוצמה, הצורך והרצון לחיים יגבר עליו ואנחנו נודה בכך ואז נזמין את האור המאחה.
זה חלק מהתפקיד שלנו, של משכן הכוונה, לשמר את התודעה הזו. ככל שיתגלה יותר "רע", תתגלה המחלה, זוהי ההתגלות של הדיאגנוזה, שהיא השלב הכי חשוב בריפוי. הקבלה היא הדיאגנוזה הכי עמוקה של מצבנו. היא נושאת איתה את הריפוי, את האיחוי.
שאלה: לפני כמה שנים שאלתי את הרבה מהי שנאת חינם, היום אפשר לראות את זה ולהרגיש את זה.
רבה: זה חלק ממה שנקרא גילוי של הבורא. זו היכולת שלו לתת לאנושות להיות או לבטא את המצבים האלה, כדי שהיא תוכל לבקש את החסד, שהיא תבין את הצורך שלה בחסד. כל זמן שכל אחד יגיד "לא! אבל אני צודק! "וישליט על האחר את צדקתו, השפתיים של הפצע יתרחקו, ולא יתאפשר "פה אחד". זה מאוד מוחש.
ברור למה כשניתנה תורה, "נעשה להם חרות ממלאך המוות", כי הם היו "כאיש אחד בלב אחד". אז נעלם הזמן, נעשית השלמות. אנחנו חושבים על גוף כעל דבר מאוד פרטי ונפרד, אבל גוף הוא בעצם רצון וכל מה שאנחנו חושבים כיחידויות, הוא איבר מתוך הגוף הגדול, שהוא הנצחי. למה אנחנו מתים? כי אנחנו נפרדים כאיבר מהגוף הכללי. אם יש קטיעה של אצבע והאצבע חושבת שיש לה קיום עצמי, כי היא לא מחוברת ליד, לגוף, אז היא מתה. יש לה מה שנקרא "פג תוקף", אבל ברגע שהיא מחוברת אל הגוף ואל היד ואל הגוף הכללי של הרצון, היא נצחית.