עיצוב: עמית איילון, מיכל סהר
פיתוח: מאיר סדן, יסמין נקאש
אדם
בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?
הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?
הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?
מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.
כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.
אדם
הבנאליות של הרוע זה מושג של חנה ארנדט, שנובע מתפיסה נוצרית. הוא נובע מהיותה תלמידה של היידגר שהוא תיאולוג נוצרי, והוא חלק מהשיח המודרני על אלוהות. בעיני היהדות הרוע אף פעם לא בנאלי. הרוע הוא כוח פעיל. היות האדם מכשיר או סוכן של רוע, היא משום היעדר תודעת אלוהים.
אם אתה אומר שהרוע הוא בנאלי, זה אומר שהאדם הוא חוטא מטבעו ואת זה היהדות לא מקבלת, היא לא מקבלת את האדם כחוטא מטבעו. האדם יכול להיות צדיק, ויותר מזה, הוא יכול לחזור בתשובה, והוא לא צריך ישות אחרת שתכפר עליו. לכן, לא יכולה להיות בנאליות ברוע, משום שזו בחירה. גם אם זו בחירה להיות נטול מודעות, או מה שאנו קוראים אפתיות או נונשלנטיות. זה נקרא רגעים של היעדר. הרצח של רבין היה למשל רגע של היעדר. יכולת להרגיש שמשהו נעדר מהמודעות ופועל דרך האנשים, דרך היעדר המודעות שלהם. אז זה לא בנאליות, זה סוג של היעדר נוכחות, של מינימום מודעות מוסרית. וזו בחירה. זה היעדר נוכחות. אפשר לומר שהיעדר נוכחות, הוא החטא הגדול ביותר של האדם.
דיי ברור איך אפשר ליפול, אבל דיי ברור שאתה מגדיר נפילה מול משהו. אחרת אתה לא מגדיר את זה כנפילה. אתה מגדיר נפילה מול ידיעה, או משהו שקיים בך כידיעה, של מה ראוי להיות. כשאנחנו מסתכלים על סצנה כזו, אנחנו מבינים מה ראוי.
רצח מתחיל מרצח של נקודה שבלב. מה זה רצח של נקודה שבלב? בדיוק אותה נוכחות של מה שראוי אדם להיות. ואם אתה רוצח את זה - כל השאר נובע מזה. הרוצח רצח קודם כל את אותה נקודה שבלב, את אותה מודעות של המשמעות של אחריות תודעתית על החיים.
זה לא אומר שבגלל שלמדנו אנחנו יוצאים מושלמים ושלמים. גם אם אנחנו לא עדים ומודעים לכל מחשבה, לכל רציחה, לכל גניבה, גניבת דעת או רציחה של אפשרויות בעצמנו ובאחרים, אנחנו יוצאים עם כוונה יותר ויותר מעובה - לא לאפשר לזה לקרות. לא לאפשר לזה להיות האופן שבו אנחנו מהלכים בחיים. אז זה באמת לוקח חיים שלמים. בשביל זה אנשים לומדים כל החיים שלהם תורה. לא קורס או תקופה. זה באמת כדי לעבות ולתת לזה נוכחות כזו שמרגע מסוים יש לה משקל סגולי של נוכחות, של כבוד.
ברור לך שאנחנו מרגישים נצפים, זה חלק של נוכחות נשמתנו שצופה. התפקיד של ישראל זה לא לקבל את המציאות כמו שהיא. לא להסכים לה. לא להסכים לאי מוסריותה. ולכן אני אומרת שזה לגמרי תפיסה נוצרית לדבר על הבנאליות של הרוע, כאילו אנחנו מסכימים לזה וכאילו זה טבע האדם.
בורא
וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה לא בשביל שנאהב אחד את השני, זו לא המטרה. זה אמצעי ל-וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. זה אמצעי לנוכחות הבורא. ואהבת לרעך כמוך זה אמצעי הכרחי, לכן הוא מוסרי. אם זו היתה מטרה זה היה נגמר בצורך האנושי.
להיות נחמד לאחרים נשאר בתוך הקריטריון האנושי, אבל כל ההגדרה של אהבה לא שייכת לתחום האנושי. איך אני אתפתח אם אני אשאר כל הזמן בתוך הקו הזה, בתוך האמבטיה הזאת, בתוך הביצה?
איך אני מתקנת את הראייה שלי את האחר? אני מבינה שהבורא שם את האחר כדי שאתקין את הקשר ביננו, כדי שאני אראה את הקשר ביננו. זה גם האופן שאני אבקש להבדיל ולהפריד מהאופן שבו ראיתי אותו כאינסטרומנטלי, כסובייקט שממלא את תאוותי ורצונותי האינטלקטואליים, הפיזיים או האחרים. אני מנתקת אותו מזה והופכת אותו ליציר של הבורא. כלומר הוא היה אובייקט, עכשיו אולי הוא נעשה קצת יותר סובייקט.
ההבדלה היא: לשם מה? לא כדי שיספק אותי, אלא כדי שאנחנו יחד נוכל לספק לבורא מקום התגלות. המבט הזה שאנו מנסים להרגיל את עצמנו, שלכולם יהיה את המבט הזה אחד על השני, זה מה שבעל הסולם מדבר עליו במאמר הערבות. כשיש מבט עמוק של הדבר הזה, זה ברור לי שבתור יציר כפיו - שזו מטאפורה משום שהוא לא עשה אותך בידיים שלו - יש בך את היחיד שלו.
במבט הזה של היותך נבראת על ידו, יש לך תפקיד בתוך זה, יש לך יחוד. זה אומר שאהבה אמיתית יכולה להתרחש רק שם. כדי שנעשה הבדלה, זו אהבה אל נשמתך יותר מאשר אל ההתגלמות הגופית שלך, או אל מערך האישיות שלך. כשמישהו אומר לך שהוא מאוד אוהב אותך, הוא התאהב בשמלה שלך. הקיום שלנו הוא חולצה, הוא לבוש מתכלה, ואנחנו נצמדים אליו כמו הגדרת הזהות שלנו, זה 'מי שאנחנו', האופי שלי. זה הכל לבושים, אפילו קליפות, או מה שנראה לי 'אני עצמי'. אני עצמי זה דבר אחד, זה נשמתי.
גלות וגאולה
איך שלושת השבועות של בין המיצרים עומדים היום בארץ ישראל, ואיך אנחנו צריכים להסתכל עליהם? מה התיקון פה? מה התיקון להיום?
הכותרת היא תיקון האחווה, המאבק שהתורה מלמדת אותנו מתחילת נוכחות האדם בתוך הבריאה. בין אדם וחווה אין אפילו שיח, כבר משם אנחנו לומדים שהחטאת מטרתנו בשמיעה של העליון מתחילה מהעדר שיח. אדם וחוה לא משוחחים על הילדים, היא לא מספרת לו על הנחש והוא לא מספר לה על הציווי ולכן שניהם נופלים, משום שאין שם אחווה. באחווה יש גם אחריות הדדית וגם הבנה שעצם האחר הוא עזרה מעליון.
ההגדרה הכי מודרנית לאחר זה שהוא הגהנום, זו הגדרה של סארטר: "מה הוא הגהנום? הוא האחר", זו התפיסה האנושית היום ביחס לאחווה. זה אכזרי. זה נובע מהאופן שבו אנחנו רואים את האחר, ושם מתחיל התיקון.
הסיבה לחורבן בית ראשון ושני הייתה שנאת חינם. הלוחות נשברו משום שלא הייתה אחווה בעם ישראל אפילו עם הערב רב. זה שייך לפרשת המרגלים, לעצם הכניסה לארץ ישראל ולעצם זה שהייתה קבוצה, דווקא של נשיאים, שחשבה שהדור שצריך להיכנס לארץ ישראל לא מספיק טוב. זה אומר שהם איבדו את הקשר ואת הביטחון בהשגחה, והם חשבו שזה יהיה על פי התנאים שלהם.
השורש הכללי של זה הוא קין והבל, והשורש של ישראל בזה הם יוסף ואחיו. מערכת היחסים בין יוסף ואחיו היא קרע גדול מאוד. אחרי שמקבלים על עצמם את הירידה, את הגלות, יש איזה שינוי בזהות, בתפיסה של יוסף את עצמו ובתפיסה של האחים את עצמם ביחס ליוסף. כל המהלך הזה הוא בעצם מהלך של התכללות, לשוב להתכללות, ולמסך המשותף. מה שמאפשר את זה, זו הקריאה הנכונה של הזמנים, כלומר למה אנחנו מזומנים.
בעל הסולם אומר שאם הגלות היא חושך ולא תיקון, זה מתוקף היחס שלנו לבורא, שבו אנחנו משמיטים את עבודת התיקון של האחווה מהצעדים או מההכרח של ההתכללות, של בכלל להיות מסוגלים לשמוע.
השורש הוא אותו שורש המתגלה אח"כ באי ההסכמה לתיקון האחווה של המרגלים, בבכי שלהם ובחורבנות שיבואו מאי ההבנה שהשאלה המרכזית שלנו צריכה להיות: את אחיי אנחנו מבקשים, איפה הם רועים? כדי למשוך אותם חזרה, זה אחריות שלנו. למשוך אותם חזרה אל העמוד האמצעי של שיתוף, של הבנה מאוד עמוקה שהמטרה שלנו היא משותפת, גם אם הדעות שלנו מנוגדות, מה שיכול לאחד אותנו זו המטרה המשותפת.
זה לא משנה מאיפה אני בא, משמאל או מימין, מפרטיקולריות או מאוניברסליות, במטרה משותפת כל הצדדים נענים. לכן התיקון הזה, היחס שלכם אחד אל השני כקבוצה, ככח משותף, הוא מה שיכריע אם אנחנו הולכים מפה לעוד שנים של גלות, לא מחוץ לארץ ישראל אלא בתוך ארץ ישראל, או אנחנו באמת עלינו על דרך התיקון.
ערבות
שאלת חברה: כשאני רואה את החבר שלי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני ואני שופטת אותו, האם אני יכולה להגיד שמה שאני רואה יש בו גם ממני? ברור שיש גם ממני, כי כולי רצון לקבל, אז יש בי את כל הנגעים האפשריים.
תשובת הרבה: באותו רגע, למה שאת רואה יש שתי אפשרויות, אפשרות של הרחקה או אפשרות של התקרבות. כוח הבחירה היחיד הוא כוח הבחירה בטוב, זו הבחירה היחידה. זה הרגע שבו את אומרת לעצמך שמה שאת רואה באחר הוא תיקון שלך, זה מופקע לחלוטין מהתוכן והשיפוט של האגו.
פתאום זה מקבל תכלית אחרת לגמרי, קונטקסט אחר לגמרי. התפיסה שמופעלת על זה היא שונה. רוב העבודה שלנו היא shift של תפיסה. זה לא כל כך עניין של מה אני אעשה עם זה ומה יקרה עם זה, אלא פשוט להבין שמה שאני רואה עכשיו איננו האמת, ומה שאני נקראת לו הוא לחדור, להוציא, לדוג, להעלות את מה שמחיה את המבט השקרי עלי ועל האחר למקום אחר.
ש: כלומר זה אפילו לא האמת על עצמי?
ת: זו האמת המשותפת של הפירוד.
ש: בתוך עולם הנפש אתה גם רואה את האגואיזם שלך כל הזמן.
ת: כן, אבל בתוך עולם הנפש אתה קורא את זה כהשתקפויות כי אתה לא יכול לקרוא את זה כאחדות. יש הבדל מהותי בין מה שעומד לבין מה שמשתקף. מה שמשתקף הוא לא שם, הוא רק נותן לך איזו תמונה על מה שנמצא. עדיין האחר נשאר אחר.
ש: נכון, האחר נשאר אחר ופה הוא מקושר.
ת: לא מקושר, הוא חלק ממך! זה בדיוק קושי התפיסה. התפיסה צריכה להיות כזו בתוך העבודה, שאני מיד מבטלת את 'האחר', ומה שאני רואה זה את עצמי, לא השתקפות של העצמי אלא חלק בעצמי, שיש לו תביעה מאוד מאוד מסוימת ברגע מסוים, לקשור את זה לשאלה מדוע הבורא גילה לי את זה, ואיזו בקשה עומדת מולי כרגע?
לא מספיק לי לומר 'אני רוצה לראות את האחר כחלק ממני', אני צריך להרגיש את זה כמציאות כמו של טעם, ראיה, ריח משותף, זאת אומרת טוטאליות סומטית של גוף נשמה, זה מה שאנחנו מחפשים. זה הפער שיש בין האידיאה של 'האחר הוא אני', זה תמיד נשאר כמושג פסיכולוגי, השאיפה של הרוחניות היא להפוך את זה למושג של ממשות. זה המאבק. לכן תמיד יש פער עמוק.
בעל הסולם מביא אותנו לטוטאליות של הרגשה פנימית של האחד, של הגדרת האחד. כל צורות המציאות, גם מה שנראה לנו קלוקל, הוא חלק מהתיקון והוא מרכזי לו, אין פרט מיותר. זו קריאה אלייך לתיקון. זו לא קריאה אלייך כדי שתכי את עצמך על מה לא בסדר בך.
בורא
שאלת חבר: הגדרת הזהות שלי כאדם לומד מתחילה בעצם מההבנה של 'אין לי זהות מעצמי', שזו זהות שלילית. מה זה אומר עלינו בעבודה?
תשובת הרבה: אנחנו תופסים את המושג זהות באופן הפוך למשמעותו, כי זהות נראית לנו משהו נפרד, כשלמעשה זהות באה מלשון זהה. זאת אומרת שבעברית ברור שזהות אינה דבר נפרד, אלא דבר זהה למשהו - לעליון. לא חשוב באיזו דרגה אתה נמצא, אם אתה לא מזדהה עם תכונות האור, תכונות ההשפעה, תכונות הטוב, תכונות הבורא, אלא מזדהה עם עצמך, אז אין לך זהות. כי זהות בעברית מקורה במילה זהה.
זהה למה? דומה למה?
'אדמה ל...'. זה שם האדם. כל משמעות המילה אדם נגזרת מ"אדמה לעליון", זאת אומרת שזהות משמעה כמה אני זהה לעליון. אם אין לי זהות, אם אין לי הזדהות עם משהו שהוא מחוץ לי, ואני זהה לו, זאת אומרת אין לי השוואת צורה - אין לי זהות. יש לי זהות כבהמה אבל זה לא נקרא זהות.
תפילות העומק תמיד מדברות על "יהי רצון מלפניך", "שרצוני יהיה כרצונו" או "שיעשה שרצונו יהיה רצוני". זו בדיוק נקודת המפגש הזו. יותר מזה, אצל בעל הסולם, כל הגדרת אדם היא בעצם ביחס שלו ובדבקות שלו לבורא, בהשתוות צורה.
אחרת אין לו זהות, אחרת אין לו עצְמוּת.
אדם
אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד... והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? (הקדמה לתע"ס, בעל הסולם)
שאלה: מהו הטעם בחיינו ?
תשובת הרבה: אם עבדנו הרבה שנים בחיינו כדי להדחיק את השאלה הזו, או חשבנו שמצאנו תשובה מספקת להיום או תשובה מספקת כי נולד לנו ילד או כי השגנו ג'וב חדש, כל הדבר הזה מתפרק משום שזו לא השאלה.
השאלה אינה האם הצלחת בחייך או מה יצליח את הקיום שלך.
השאלה היא מה הטעם, במובן של "טעמו וראו כי טוב השם".
זה עומק של הכרה שמתפתחת בסופו של דבר לעומק של משמעות.
השאלה היא שאלה נכונה. היא הפכה להיות זעומה.
מחיצה של ציניות, ההיסטוריה של הדתות, ההפרדה בין מדע לדת, הפכו את השאלה הטבעית לשאלה זעומה, משום שהיא מאוד מתסכלת. כל התשובות שניתנו לה הופרכו.
כלומר שאנחנו מתחילים עם השאלה הזו מייאוש מאוד גדול.
ש- אם כך, מה הטעם לחיים?
ת- הטעם לחיים הוא לא תשובה לכשעצמה.
הטעם לחיים הוא בעצם עם מה אתה הולך כשאתה שואל את השאלה
ומה אתה מגלה כשאתה משאיר את השאלה הזו כמו קול שמלווה אותך.
זאת אומרת שמשמעות היא לא שורה תחתונה. משמעות זה דבר שנבנה.
אם אתה רוצה להשיג משמעות אזי אתה אתה מתחייב ללכת בדרך מסוימת כל חייך.
זה הופך להיותצורת החיים שלך.
לבנות בשיתוף עם מה שמסוגל לבנות טעם בחייך.
יש הרבה דברים שאנחנו מגלים בעזרת החושים והם טעם נרכש.
חלק מהמושג משמעות משמעו שכשאתה משכיל בתוך משהו, אתה משתנה.
כשאתה משכיל באמנות, במתמטיקה או במוזיקה, יכולת ההבחנה שלך וגם יכולת ההנאה שלך משתנה.
לפיכך, כשאנחנו מדברים על ׳מה הטעם׳ אז אני מתחייבת להיות מאלה שמשכילים ״והמשכילים יזהירו״.
מי הם המשכילים?
המשכילים, כפי שהזוהר מגדיר אותם, הם אלה שיודעים להפוך מר למתוק,
שיודעים להפוך חושך לאור, אלה שיודעים לזהות את הגלות של השכינה, של מערכת הנשמות, ולסייע לה,
ותוך כדי זה הם בונים את טעם חייהם, שאינו עד כמה הם נהנים מחייהם.
כשיש חשיבות לחיים שלך זה חלק מההנאה שלך.
השאלה של היותם חשובים או היותם מספקי הטבה לכל מערכת הנשמות ומרחב לבורא, היא זו שמתחילה לבנות את טעם חייהם.
אם כך, התשובה לשאלה מהו הטעם היא: "טעמו וראו כי טוב ה'", כדבר מתמשך.
לא פעם אחת טועמים.
לכן, הקבלה לא מבקשת לשפר את חיינו.
היא לא מבקשת לתת לנו איזשהו איזון יותר נכון בקיום.
היא מבקשת לשנות את המציאות באופן רדיקלי.
צריך קבוצה, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה משקלה, שמוכנה לעשות את הלימוד הזה,
ללמוד את השפה הזו כדי להיות דרך מעבר להכרה הזו, לשפה, לתקשורת עם התכנית שנקראת הבורא.
הבורא הוא התכנית, שמוגדר בתור מחשבתו, מחשבת הבריאה.
מה התוכן של המחשבה? - הרצון להיטיב לנבראיו.
זו לא הידיעה. כי אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית כקשורה בידיעה,
זה אומר שלפי ההתנהלות של האנושות זה כישלון ידוע מראש.
עם זאת, יש לו רצון שזה לא יהיה כך. לכן אנחנו צריכים להפעיל את הרצון שלנו בהשוואה אל הרצון שלו.
על פי הטבע האנושי, שהוא רצון לקבל שהולך ומתפתח לרצון לקבל לעצמי, אנחנו יכולים לראות מהו הכיוון היום.
אנחנו מכלים ומשחיתים כמעט כל דבר שאנחנו נוגעים בו,
בין אם זה הגנטיקה האנושית, בין אם זה כדור הארץ, בין אם זה האחר, בין אם זה כל המערכות שבנינו ומתפרקות לנו.
אם כך, זה אומר, שיש משהו בבסיס הזה שאינו מתואם.
לכן כשאנחנו הולכים ללמוד קבלה, אנחנו צריכים במידה מסוימת להתגבר על הייאוש הטבעי שיש לנו מהתשובות הבלתי מספקות שקיבלנו עד היום או מהתשובות הבלתי מספקות שהצלחנו להשיג עד היום.
אם כך, זה הטעם.
הטעם הוא, קודם כל לחזור לאיזה ידיעה שאנחנו בעצם הסכמנו להשתמש בחלק מאוד מאוד קטן מעצמנו.
בעיקר לא הגענו לזהות האמיתית שלנו.
ערבות
האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.
יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.
כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?
לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.
האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.
לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.
בורא
השאלה היא מה את עושה עם הקיום שלך ביחס לחיים שלך?
הקיום הוא זמן לינארי. החיים הם זימון של האור, ששורשו הוא חיי החיים.
המשמעות לקיום שלך הוא לא מה הספקת. השאלה הרוחנית היא מה את עושה, כלומר באילו תיקונים את פועלת, לראות מה צריך תיקון בפרט ביחס לכלל.
מה הספקתי זו שאלה של הפרט ביחס לעצמו. בזמן הלינארי, הפרט מפחד מזקנה ומוות כי הוא תמיד עומד מול החמצה. הרצון לקבל בנוי מזה שנותנים לו מאה והוא רוצה מאתים, הוא תמיד רעב. הזמן הנשמתי הוא לא זמן לינארי, הוא זמן מעגלי, הוא יותר קשור לעיגולים, לג"ר. הוא קשור למימוש התוכנית, לא שלי, לא של האמביציה שלי והקריירה או המשפחה שלי, אלא לתוכנית של הבורא לגבי.
עצם השאלה מחפשת קו אמצעי. השמאל הוא הרצונות שלי, הזמן המוגבל שלי, השאיפות שלי. איך אני מחברת את זה לימין, לגדלות הבורא, האין סוף ונוכחות האור. הקו האמצעי הראשון זה מסך, כוונה. אני מפעילה כוח משותף של רצוני להתעלות מעל המגבלות של הטבע שלי עם הרצון של העליון, כדי שרצונו להתפשט ורצוני להיות שותפה יהיו במרחב משותף. המרחב המשותף הזה נקרא מסך ואחר כך קו אמצעי.
הערך של חיי לא נקבע על פי מה שהשגתי לרצון לקבל. הערך שלהם נקבע במערכת היחסים שהצלחתי לייסד עבור הכלל עם רצונו, ככה אני מגלה שהוא ממלא את כל העולמות. לעצם הקיום שלנו לא יכולה להיות משמעות כשלעצמו, הוא בנפרדות מוחלטת, הוא לא בתוך רצונו, לכן הוא לא בתוך המשמעות.
ש: אז למה אנחנו סופרים?
ת: כדי להזכיר לנו שאין זמן בלתי מוגבל. זה לא 'כשאתפנה אתקן'. זה מזכיר לנו במיוחד את הביטוי בעברית 'לכשאפנה'. לכשאפנה שייך לגשמיות. הגשמיות לא רוצה לפנות מרחב או מקום בתוכה, אלא למלא את עצמה. זה התיקון שלה. אם אדם אומר "כשאאצא לפנסיה..." לא מספיקים בידו. אנחנו צריכים לבנות מערך של הכרה במגבלות של הגשמי. אם זה הופך להיות מציאותי, זה הופך לכוח דחף עצום של לא להחטיא. זה דחוף, אין לנו זמן. האין זמן נכנס לספירה של הזמן כדי לייצר את הדחף.
הספירה שאומרת שאנחנו דור אחרון, עומדת מול האמת של הלחץ של מה נדרש מדור אחרון במובן הרוחני. אז יש פה שתי ספירות, שתי מערכות של יחס אל הזמן. אני צריכה להכניס את המערכת הגשמית שלי לאיזו שהיא משמעת שיש לזה סוף ואני צריכה להספיק, ומצד שני לדעת שנשמתי קשורה לאין סוף, לנצחיות.
כדי לממש את ההשגה אני צריכה את הגוף הגשמי, אני צריכה למצוא להם מטרה משותפת. אחת ההגדרות של קו אמצעי היא מטרה משותפת של השמאל והימין. היכולת להתגבר על המחלוקת הזו היא לעלות מעל הדעת, היא האמונה.
אני צריכה את המחלוקת כדי שיהיה לי חידוש האמונה. אני לא יכולה לעבוד היום עם מידת האמונה שהייתה לי במדרגה הקודמת. זה כאילו עברתי מדינה, זה לא כסף עובר לסוחר, כי אני עוברת למקום אחר. הדבר היחידי שמוכנים לקבל שם זה את הכוח של האמונה, היא המטבע המתקבל, מטבע המעבר. אמונה היא מטבע מעבר ממדרגה למדרגה.