פרשות השבוע
וישלח
"וַיַּחַץ אֶת הָעָם אֲשֶׁר אִתּוֹ.."
וַיִּשְׁלַח
כדי לקשור את עצמנו לעומק הפרשה יש לאמר שכל הפרשיות עם ההטיות של שלח: וישלח, בשלח, שלח לך, הן תמיד פרשיות מאוד נסתרות השייכות לשליחות, ליעוד, לעצם הקשר עם העליון. אנחנו רואים שהפרשה קשורה לאחד מעמודי התווך של ליבת הלימוד, המלכים דמיתו והשבירה.
פרי חכם על התורה, פרשת וישלח, לב
"ויחץ את העם". "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" [מלכות הארץ כעין מלכות דרקיע. רקיע משמעו מסך, עיקר] , פירוש כתוב "ויחץ את העם" וכו' לשני מחנות". כדי ללחום עם עשו הרשע. כמ"ש, "אם יבוא עשו אל המחנה האחת והכהו והיה המחנה הנשאר לפליטה". וכמ"ש, "פן יבוא והכני אם על בנים".
פירוש, כי הנה יש רשות, מצוה ועבירה. עבירה חלקו של עשו, [הכרה בעבירה היא היכולת לעבור. היא נדרשת, הבירור דורש את ההכרה בעבירה] ומצוה חלקו של יעקב. כשיצא עשו עם קטרוג של "ארבע מאות איש עמו" [כח הקטרוג, הכח של החִיּוֹת לקטרג על ההתהוות הזו של ישראל], אז "ויירא יעקב מאד".
דהיינו, שירא שעבירה לא תכבה מצוה. וז"ס "ויירא ויצר". "ויירא שלא יהרוג ויצר לו שלא יהרג", כי רישיה דעשו [ראשו] גבוה מאוד בסוד "רישא דעשו בעטפיה דיצחק" [הראש של עשיו הוא בהשגה של הכתף של יצחק], כי בזה התקין את עצמו [יעקב] "לתפלה ולדורון ולמלחמהיי.
לכן המציא לו שחצה לשני מחנות בסוד [הוא חוזר לברית בין הבתרים, לאופן שבו צמצום ב' או פעולת בינה במלכות פעלה בברית בין הבתרים] "ויבתר אתם בתוך", "והנה תנור עשן ולפיד אש אשר עבר בין הגזרים האלה" [חלק ממראות ברית בין הבתרים].
וז"ס [שמאד נשכח בפי המדברים, במיוחד המקובלים של היום וצריך להדגיש אותו] "מפי עליון לא תצא הרעות והטוב", כי הקו מאיר ברשימו, וז"ס תורה ומצות שניתנו מלמעלה, בסוד "הכל בידי שמים" , וה"ס "מלכותא דרקיעא".
אבל נמצא עדיין עוד מעשים בארץ שלא נכללו במעשי המצוה, אלא ניתנה הברירה לאדם, לא בסוד מצוה, ולא בסוד עבירה, כגון אכילה שתיה וכדומה.
ושורשם בי זווגים, א' דלא פסיק [או"א], ב' דפסיק [זו"נ]. המצוה, בסוד זווג דזו"ן דפסיק. ורשות [נראה לנו שזה יהיה הפוך אבל דווקא הרשות היא] בסוד זווג או"א דלא פסיק.
וז"ס שדברי רשות לא נמנע האדם לעשות, והרי הוא כמו שכפאו שד, והוא מטעם הנ"ל ששורשו גבוה דלא פסיק לעלמין. אנחנו אוכלים, ישנים, שותים, שלא מתוך בחירה, זה כפוי עלינו. האופן שבו אנחנו יכולים להכניס את זה לדברי רשות, לקדושה, הוא ברשות. דווקא מתוך מה שנראה לנו ככפוי עלינו. משום שהשורש של מה שכפוי עלינו הוא מאו"א, מהזיווג דלא פסיק.
אבל דבר מצוה נמצא בסוד התלבשות הקו בעולמות בסוד העבודה, ועל כן צריך להיות, זה לעומת זה, ועל כן פסיק טעמא להניח מקום להתגדר, לכן נפסק הקו בעיגולי עתיק מתחת רגליו.
אבל אין יוצא שם הס"א, כי יש מקום פנוי ביניהם והוא מעשים הרשותיים, כי כאן נפסק החבל האוחז בכל מעשים בסוד המצוה, וניתן רשות לאדם בכח בחירתו, וז"ס שד קטב מרירי דמאן דחזיה ימות מיד ולא נמצא לא בצל ולא בחמה - דהיינו, לא במקום מצוה, ולא במקום עבירה - אלא בין הצל לחמה, דהיינו, בסוד רשות כנ"ל.
וכמו שקבלתי, שז"ס שהיה משה עומד ומזהיר בין השמשות, דהיינו לא יום ולא לילה, וכאן הנחש מצוי בין הגדרות גדר יום וגדר לילה ע"כ.
ומקום פנוי זה הוא שדה ברכת הוי', בסוד "ויזרע יצחק בארץ ההיא וימצא בשנה ההיא מאה שערים ויברכהו הוי' ", כי מקום שמן ונחלי מים ראוי לזריעה.
אבל העצל שאינו חורש שדהו עולים הקליפות ארבע מאות איש דעשו, במקום הזה, ונעשה למדבר וארץ ציה וצלמות.
וז"ס "שלח לך", אם תרצה שלח, כי כאן הוא שורש התיקון האמיתי, בסוד הגאולה המקוה ואור זה אינו צריך לכלי, ואינו מתלבש בכלי, שהוא בחינת עתיק כנ"ל, ואם כן מהלך הפעולה בהעתק כלי האצילות לזווג בלי שום לבושים, ויש הפחד דיעקב "ויירא וכו' ויצר" כנ"ל, על כן נעשה כאן החיצוי לשני מחנות, סוד רשות ומצוה, רשות הוא פשיטת הלבושים של המצוה, ומרשה לכלים לשלוט לרצונם, ובאמת שרי בחיבורא [נמצא בחיבור], אבל סיים בפירודא, אם לא מורגל ללכת בלי לבושי מצוה.
וז"ס "אני איני מצוה לך אם תרצה שלח" [פרשת מרגלים], אבל כבר אמרנו שהכל נמשך בזווג מלעילא, וזווג כח לרשות הוא גבוה הרבה מזווגא דמצוה, כי בא מזווגא דלא פסיק לעלמין, (דהיינו בחינת העצמות בלי לבושים שיקבע לנצחיות), על כן בטוח המאציל שהכלי לא ימנע את עצמו מלעשות מעשה הרשות אפילו שלא יצוהו בפירוש.
לכן היו ישראל לוחצים מאד על משה לשלוח מרגלים, "ויחפרו לנו את הארץ", וממילא כיון שמעשה רשות היה נפשטו הלבושים מהם. וְכָלֵב בכח תפלתו על קברי אבות ניתן בו כח ללכת בלי לבושים, "ויהס כלב את העם אל משה" עי' במ"ר פט"ז, אבל אותם שלא השתטחו על קברי אבות בתפלה להוי', וירגלו את הארץ בחו"ב שלהם, והם לא ידעו כי נפשטו לבושין דא"א, והמה מתחת רגלי עתיק בפסיקת החוט, ואז עשו "נהרות למדבר ומצאי מים לצמאון", עד שאמרו "כי חזק הוא ממנו".
ואפשר שז"ס "קוה קויתי הוי' ויט אלי וישמע שועתי", כי "קוה", סוד קו של המאציל, סוד המצוה. "קויתי", סוד קו שלי, דהיינו ממקום הפנוי ממצות, דהיינו הרשותיים. "ויט אלי וישמע שועתי", דהיינו רצונו האמיתי נוטה רק אל קו שלי שקויתי אל הוי'.
וז"ס "אין מלכות נוגעת בחברתה אפילו כמלא נימא", כי הגם ששני הפכים בנושא אחד, דהיינו מלכותא דרקיעא [עם כוונה, עם מסך] ומלכותא דארעא, אבל אין נוגעים כלל זה בזה, בסוד "כמלא נימא", שמצוי במקום הפנוי ממצות, כי ממה נפשך אם עושה נימא דיליה, דהיינו קו שלו שנקרא נימא לגבי קו א"ס כמובן הרי שניהם מתישבים בפיוס, - וז"ס רבי אלעזר ברבי שמעון עיילהו לביתא דשישא ובדקו תרבא דמעוהי ולא אסרח -. ואם אינו מעלה הנימא לא"ס, אז הנימא הזו עושה הפסק בין המלכיות ומת מיד, ומלכותא דרקיעא מתקדש ומתרומם עליו, "והיה המחנה הנשאר לפליטה".
אבל כיון שגם משה קבור שם, יש כח למתי מדבר לחיות לעולם הבא והבן, כי ניתן להם חלק בכח אתפשטותא דמשה שלא נודע במקום אחר.
בהמשך המאמר מדובר על מצוות האכילה טרם יום כיפור, שמי שאוכל בתשיעי מעלה עליו כאילו הוא צם בעשירי, כלומר שזה דווקא בדברי הרשות, שזה הקו של הפעולה שלי, בדברים שלכאורה נראים בכפייה.
העיגולים הם הג"רים. בסוף הקו של כל פרצוף, במקום בו מסתיימת המלכות שלו, יש עיגול שהוא הראש של הפרצוף וביניהם הנימא - מקום הרשות. זו הכוונה במושג כמלוא נימא. אין חיבור של הקו מאחר והראש הוא עגול, אינסוף, אין לו מגבלה. בין סוף הפרצוף הקודם לבין המלכות שהופכת כתר של הפרצוף הבא יש כמלוא הנימא, אין חיבור של הקו. מי שעושה את החיבור זו הפעולה הרצונית הבחירית של האדם. אלה דברי הרשות (לא המצווה). שם זה מתרחש.
הצירוף ש.ל.ח קשור בבירור השליחות של ישראל. יש בו גם חולשה וגם יכולת לחלוש על מקומות וטריטוריות לא ידועות, שלא נחקרו עדיין, שצריך לחפור אותם. לכן הם אומרים 'נחפור את הארץ', כדי להפוך את החומר למקום שאפשר לעבוד בו, לחבר אותו.
להמשך לימוד צפו בסרטון
המפגש בין יעקב ועשיו
פרשת וישלח, היא פרשה רבת אירועים סביב הכניסה לארץ. בגבול של המעבר מהגלות לארץ ישראל, לגאולה, אל לתחילת התהליכים של הגאולה. אנחנו מוצאים בפרשה את המאבק על השם, בו מוכרעת נתינת השם. כל הפרשה הזו היא על הסף, והמאבק נערך על הסף שבין יום ללילה.
נראה יש את המפגש של יעקב עם עשו, שהוא מאבק בפני עצמו. מה שנחצה בו אלה המחנות. זו חציית המערכת כולה. המערכת המשפחתית נחצית והמפגש מאיים על חלקיה. החציה הזו מזכירה את ברית בין הבתרים, את החיתוך עצמו.
בתוך הארץ, אחרי שנקבע סטטוס קוו בין ישראל או יעקב לבין לעשיו, אנחנו מתחילים להאבק במקום ובסטטוס של ישראל ויעקב, של המשפחה הזו בארץ, זה הסיפור של דינה ושכם. מעין גֵּרוּת שנדחית, שגם היא מין סף.
לידת בנימין במותה של רחל, זו נקודת מפגש שבין חיים למוות. בין נתינת חיים למוות. אחרי שרחל מסתלקת יש מין אזור ביניים לא ברור שמתבטא בראובן, ביחס שלו לפילגש של אביו. עדיין, למרות החטא, הוא נחשב בתוך שנים עשר השבטים. שנים עשר השבטים האלה מוצבים מול השבטים של עשיו, ואנחנו מקבלים ברמז, את הדבר שהוא סף של גלות וגאולה, את השבירה של המלכים. השליחות של ישראל מוגדרת בכל האירועים האלה.
בעל הסולם מנסה לרמוז לנו ב-'על התורה', שישראל זה מין מקום כזה שהוא ׳בין לבין׳, לימינלי, מקום שהוא בין השמשות. ההגדרה של בין השמשות היא בין קו לעיגול. בין השמשות נבראו עשרה דברים שעומדים במקום שהוא בין לבין, בין עשרת המאמרות לעשרת הדיברות. אלו עשרה דברים שנבראו כדי להשלים את כל המהלכים של התיקון לעתיד לבוא: פי הבאר, פי האתון, המטה של אהרון, הלוחות, השמיר, הכתב, המכתב (ועוד). כל אלו נעשו על הגבול.
בעל הסולם אומר, שדווקא מבתוך מה שכפוי עלינו, כמו אכילה ושתייה, אנחנו מוצאים את היכולת שלנו לפעול ולהעביר את זה לקדושה. עשרת הדברים האלה אמנם נכפים אבל הם המקום של הרשות, כלומר הם המקום שבו ההויה חודרת דרך חוקי הטבע. אלה מין חורים בתוך המרקם של חוקי הטבע, חורים של חדירת ההויה, חדירת הכוונה של הבורא. בתוך התודעה האנושית, אחד המקומות שחדירים לתודעה הזו, נקרא ישראל.
אנחנו רואים מצד אחד את המאבק של החיצוניות של ישראל, כל הסיפור לכאורה או הגילוי שיש בוישלח, שקשור ב-'שליחיו', וגם את המקומות הפנימיים שהם יותר מוסתרים. הזוהר כי הזוהר לא מדבר על זה ממש בגלוי. גם בעל הסולם מדבר על זה באופן מאוד עקיף.
"ויחץ את העם". "מלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא" (פרי חכם על התורה, פרשת וישלח, לב).
מלכות של הארץ במובן של הרצון עושה השוואת צורה למלכות העליונה, למלכות שנכללת בבינה. זה הפירוש של ויחץ את העם. הפעולה של יעקב היא פעולה של צמצום ב', של התכללות בבינה. זו בעצם הגדרת הזהות של ישראל. התפקיד של ישראל הוא לגלם עבודה בשלושה קווים, בקו אמצעי כתוצאה מההתכללות שלו בעליון.
אסטרטגית פגישתם של יעקב עם עשו, שהיא האסטרטגיה של הפגישה שלנו עם עצמנו, עם הרצון לקבל, היא אותה חצייה. אפשר לקרוא לזה הברית, זו הכנעה לפעולות של העליון שמפרידות בין הכוונה שלנו, בין הרצון לקבל כמו שהוא, לא מרוסן ולא מגויס, לבין כוונה שמושמת עליו.
ויחץ את העם חוצה אותנו, גם את העליון, הוא מצמצם את הבינה, את אורה, אבל הוא מאפשר לנו פעולה, מאפשר לנו תיקון. ויחץ את העם זו הגדרה של המבנה התחתון, של שנים עשר השבטים, התולדות של יעקב, והתאמתם לעליון. כדי שהם יִנצלו יעקב נוקט באסטרטגיה של לסדר אותם, ליצור את הסדר שלהם כמו הסדר של העליון. אנחנו קוראים את זה כמו טקטיקה של הישרדות אבל זו בעצם אסטרטגיה של אמונה.
לראות את פני האלוהים באחר
שאלה: מה נקרא לראות את פני האלוהים באחר?
תשובת הרבה : במובן של הפרשה, יעקב אומר לעשו: 'כי ראיתי את פני האלוהים בך', ראיתי את האלוהות של הפנים שלך כשנאבקתי עם המלאך. נאבקתי עמו וראיתי אותו ככוח, ככוח של כנגד, ככוח ששייך לאופן בו הבריאה הציבה את התנאים שלה לבירור, בירור ישראל ובירור הנשמות בכלל. לכן, אני רואה את השייכות שלך אל תוך החוקים האלה, אל תוך חוק הטבע, אל תוך האלוהות.
זו הוראה איך ישראל צריכה להסתכל על כל אומות העולם. התפיסה של ישראל מתוך ההתגוננות שלה, משום החיים הארוכים שלה בגלות מבחירתה עיוותו את האחריות שלה. בסופו של דבר מטרת הבריאה היא אומות העולם ולא ישראל, ישראל הוא אמצעי של תיקון העולם. ישראל נכללים בתוך אומות העולם.
"בראשית ברא אלוהים", ראשית הוא הכתר, שברא את האפשרות הזו של האלוהים. לראות את פני האלוהים משמעו לראות בכל אומות העולם, וגם בתוך הסיפור של ישראל, את הצורך ואת האלוהות באחר. כבני אדם שנאבקים על חירותינו, על הריבונות שלנו ועל זכויותנו, אנחנו צריכים לזכור שכל מה שסביבנו הוא מטרת הבריאה, אין דבר מיותר.
ברגעים שצריך להתגונן כי רוצים להרוג אותך אף אחד לא מבקש מאיתנו לפעול באופן אחר. אלא שהאחריות והזהות שלנו היא כמו של יעקב - לראות את פני האלוהים באותו אחר שנראה לי זר והופכי לי, זה ציווי.
פרשת וישלח היא פרשה שמעצבת את השליחות והזהות של ישראל בהרבה מאוד מרכיבים: המרכיבים של שכם ודינה, המרכיבים של מות רחל, המרכיבים מהמאבק במלאך ונתינת השם, המפגש עם עשו, ובסופו של דבר השבירה, המלכים.
"וְאֵלֶּה הַמְּלָכִים אֲשֶׁר מָלְכוּ בְּאֶרֶץ אֱדוֹם לִפְנֵי מְלָךְ מֶלֶךְ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", זהו טקסט שאומר: 'תזכרו ישראל, שאומות העולם שייכים למטרת הבריאה, הם קדמונים, וכל השבירה והנפילה, כל הקיום של הקליפות הוא כדי שתהיו מסוגלים לברר אותם. התפקיד שלכם הוא לעבוד בשלושה קווים, בקו שמחבר את הצרכים של אומות העולם. בשביל זה אתם צריכים להיות בעלי זהות מבוררת ובעלי ריבונות מבוררת'. במובן של ישראל זה נקרא לראות את הפנים של האלוהים באחר.
הראייה הזו היא גם מה שמוביל את כללי החברותא, זו היכולת לראות שמי שיושב מולי הוא רצון, לא רק באופן שהוא מבטא את עצמו, אלא באופן כללי, ביחס לכל הקבוצה, הוא ביטוי של רצון עליון לתיקון. כך התיקון הוא עניין ממשי. זו הסיבה למה צריך להקים קבוצה או חברה.
מסביר לנו רב"ש למה הוא מקים קבוצת לימוד ואיך הוא רוצה לעצב אותה, העיצוב שלה הוא הזהות של ישראל. "אתם קרויים אדם", מכאן שצריך להידמות לעליון. הדבר הראשון שקשור בהידמות לעליון הוא איך הבורא מסתכל על נבראיו, הוא לא חושב על מישהו כגוי כמו שהרבה מישראל חושבים על גוי, הוא חושב על זה כרצונות, כחלק מהביטוי של רצונו להטיב לנבראיו. וזה ישראל צריכים לזכור.