פרשות השבוע
ויגש
"וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי..."
וַיִּגַּשׁ
הזמן וכלל הפרשות מביא אותנו לדון בתיקון הגדול שהתודעה הנשמתית צריכה לקחת על עצמה - תיקון האחווה. תיקון התהום הפעורה בין האחים, בין חלקי הנשמה השבורה שיצאה לגלות מגן העדן.
זו אחת הפרשות בהן יש את הניסיון של האחים, של השבטים, שלראשונה אחרי קשיים רבים, אולי גם מצליח. היכולת לבנות מהשבטים מערכת אחת, כזו שתשקף את הקושי של האחווה והערבות יוצאת מן הכח אל הפועל.
ההבטחה של יהודה לא נשארת רק כהבטחה אלא הופכת ממשות. האופן בו יהודה ניגש אל מי שיתברר כיוסף, פותח את האפשרות של יוסף להכיר באותם אנשים שיורדים למצרים כאחיו. וכך מתחיל התיקון, תיקון שיבוא לידי ביטוי בכמה צורות. אחת מהן היא ההבנה של יעקב שהחיבור בין האחים צריך את נוכחות השכינה.
ההודעה על 'עוד יוסף חי', יש בה גם חיים, וגם התבררות על ההכנה המושגחת בכל המהלך הנורא הזה של מכירת יוסף. המפגש בין האחים מברר ליוסף איפה אחיו עומדים ביחס אליו וביחס לבנימין, איך בני לאה עומדים ביחס לבני רחל, זהו הסימן שיוסף שולח ליעקב דרך העגלות.
קיים חיבור בין שם הפרשה, ויגש, לגושן, חיבור שחשוב במיוחד בהקשר של ירידת יהודה. גושן היא הבנייה של הגטו הראשון, במובן ששם נמצא האופן בו ישראל יוכל לשמר את הברית ולהבטיח את המשך התהוותו כישראל. עצם זה שיהודה הוא שניגש, מוביל לכך שיעקב ישלח אותו אח"כ להורות ליוסף את הדרך הנכונה איך ישראל מתקיים בגלות, שהיא לא כמו שיוסף חשב, כדי שבסופו של דבר יחזרו באופן משותף לישראל.
יעקב מהסס על אף שכל הסימנים נמצאים: יוסף מתגלה כחי, והוא בעל תפקיד ויכולת לכלכל את השבטים ואת המשך התהוותם בתוך מימוש הנבואה שנתנה לאברהם. יעקב מהסס, נעצר בבאר שבע ודורש את אלוהי אביו, אלוהי יצחק, שאסר על יצחק לצאת מארץ ישראל.
זו יציאתו השנייה של יעקב לגלות, הראשונה הייתה כשהוא בורח כדי להתהוות כישראל, והשנייה עכשיו, כאשר הוא בשתי הפאזות של עצמו שמגלמות את קו האמצע, ישראל בקטנות (יעקב) וגדלות (ישראל). הוא עוצר כדי לשמוע את ההתגלות העכשוית, זו שלא נשענת על מה שהוא ידע - שיש שבר במצרים, אלא על חזרת השכינה והאופן בו היא יכולה להמשיך להנחות אותו.
יעקב מקבל את סימן ההבנה על הערבות שמתגלמת בעגלות, הוא מבין שזה אכן יוסף משום שיוסף שולח עגלות. גם כשלא ברור אם זה פרעה ששולח או שיוסף מבקש ופרעה שולח :
כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (בראשית מה). מדובר ברוח הקודש, השכינה, שיש בה חכמה והיא מסיעה אותו, הוא נוסע בגדלות:
א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית מו).
יעקב מתחיל בגדלות (בשם ישראל) ונקרא בקטנות שלו, "יעקב יעקב", בשתי צורות, שתי מדרגות. בתחילת דרכו של יעקב מראות הלילה היו חלום (פרשת ויצא). כאן, ברור שזה בהקיץ כי יש שיחה. מראות הלילה אלו מראות הגלות, היכולת של יעקב לראות ולנבא את צורות הגלות.
ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. [אתה יכול להתהוות כגוי, כעם] ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ [כשכינה] מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. (בראשית מו)
האישור ניתן. התנועה של יעקב כלפי באר שבע היא כדי לקבל אישור, אישור שזו אכן קריאה נכונה של העיתוי, שזה הזמן לרדת למצרים. כמו שצריך יהיה לקרוא את הזמן הנכון לשוב.
העגלה ששולח יוסף, גם אם נשלחה ע"י פרעה, נקראת כשפה משותפת בין יוסף ליעקב. היא מבהירה ליעקב שאכן יוסף חי. הכח המניע את העגלה הזו הוא כח חכמה, זו הנעה של עצם ההתפתחות, של עצם ההתהוות של תודעה חדשה. כל המהלך במדבר הוא נסיעה, הוא האופן שבו החכמה דוחפת וחוקקת אותנו להתפתחות של כלי, של הרגש, של שכל עליון.
גם הזוהר וגם המפרשים מייחסים את העגלות למשהו נוסף, לפרשה שנקראת עֶגְלָה עֲרוּפָה. מדובר בחוק בנוגע למה שקורה כשמתגלה הרוג או גופה ולא יודעים מי ההורג, לא יודעים מי הרוצח. זקני העיר הקרובה ביותר נאספים ליד נחל איתן, נחל שמימו זורמים כל השנה, ועורפים עגלה. לא שוחטים ולא כקורבן אלא עורפים אותה, יש פה עניין של עורף ואחוריים. זקני העיר מניחים את ידיהם ורוחצים אותם, כמו אומרים שלא היה להם שותפות בפשע הזה, מעין רחיצת ידיים מהפשע. העיר הקרובה היא משום המרחק שבו אפשר היה לשמוע את צעקת הקורבן והוא לא נענה.
עגלה ערופה הוא העיקרון של הכרה בערבות, באחריות של הציבור לכל מה שנעשה, שגם אם אנחנו לא יודעים מי האחראי אנחנו עדיין לוקחים אחריות בשותפות. מכאן, שההסכמה של יוסף לשלוח עגלה היא הסכמה לערבות ולשותפות, שבעצם באה לידי ביטוי ע"י יהודה, והיא זו שמניעה את האפשרות לרדת למצרים ולהתהוות כעם. התיקון מתבטא בגישתו של יהודה ובהפנמה של יוסף שאכן גם הוא וגם האחים צמחו לערבות.
כח וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן (בראשית מו).
הגישה של מלכות יהודה, האופן בו היא משמרת את הסיפור, ביחס שיש בו פיוס שלא מתוך חולשה אלא מתוך הכרה אמיתית של המשימה, בזכות הגישה הזו, יהודה הוא שישמור את הצורה שתאפשר צמיחה ברחם הזו שהיא גושן. גושן הוא השם של מרחב הגלות. בקרב העמים ישראל לא הופך כמוהם, הוא לא הופך להיות מצרים. אלא קיים המרחב הזה, הרחם בו ישראל יגדל במצרים, והוא יקרא גושן. גושן הוא תולדה של הגישה, של האחריות ההדדית, הסולדריות, הערבות.
א"ל שהפרשות מוישב ועד סוף ספר בראשית הן על האפשרות של התיקון הזה בתוך מערכת הנשמות, תיקון על ההכרה בשורש של נשמה אחת, הכרה במוצא של הנשמות והמסע שלהן, מה מסיע אותן ומה מאפשר להן את החזרה - התיקון של האחווה.
מתחילת איסוף הניצוצין של הנשמות ועד הגאולה האחרונה זה יהיה העיקרון המנחה, גם של העיתוי, גם של הערבות ההדדית וגם של הגישה. מימוש ויציאה לאור של אותה ערבות לא רק כמו הבטחה אלא כמו מסירת נפש, זה העיקרון או הכח שיכול לחבר ולתת חיים, לתת המשכיות. המשכיות של נוכחות העליון בתוך המהלכים שבונים את אופן ההבנה שלנו את עצמנו ואת התכנית העליונה.
להמשך לימוד צפו בסרטון
יעקב שואל על העיתוי
יעקב מהסס על אף שכל הסימנים נמצאים: יוסף מתגלה כחי, והוא בעל תפקיד ויכולת לכלכל את השבטים ואת המשך התהוותם בתוך מימוש הנבואה שנתנה לאברהם. יעקב מהסס, נעצר בבאר שבע ודורש את אלוהי אביו, אלוהי יצחק, שאסר על יצחק לצאת מארץ ישראל.
זו יציאתו השנייה של יעקב לגלות, הראשונה הייתה כשהוא בורח כדי להתהוות כישראל, והשנייה עכשיו, כאשר הוא בשתי הפאזות של עצמו שמגלמות את קו האמצע, ישראל בקטנות (יעקב) וגדלות (ישראל). הוא עוצר כדי לשמוע את ההתגלות העכשוית, זו שלא נשענת על מה שהוא ידע - שיש שבר במצרים, אלא על חזרת השכינה והאופן בו היא יכולה להמשיך להנחות אותו.
יעקב מקבל את סימן ההבנה על הערבות שמתגלמת בעגלות, הוא מבין שזה אכן יוסף משום שיוסף שולח עגלות. גם שלא ברור אם זה פרעה ששולח או שיוסף מבקש ופרעה שולח :
כז וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם. (בראשית מה). מדובר ברוח הקודש, השכינה, שיש בה חכמה והיא מסיעה אותו, הוא נוסע בגדלות:
א וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָּׁבַע וַיִּזְבַּח זְבָחִים לֵאלֹהֵי אָבִיו יִצְחָק. ב וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל בְּמַרְאֹת הַלַּיְלָה וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב יַעֲקֹב וַיֹּאמֶר הִנֵּנִי (בראשית מו).
יעקב מתחיל בגדלות (בשם ישראל) ונקרא בקטנות שלו,"יעקב יעקב", בשתי צורות, שתי מדרגות. בתחילת דרכו של יעקב מראות הלילה היו חלום (פרשת ויצא). כאן, ברור שזה בהקיץ כי יש שיחה. מראות הלילה אלו מראות הגלות, היכולת של יעקב לראות ולנבא את צורות הגלות.
ג וַיֹּאמֶר אָנֹכִי הָאֵל אֱלֹהֵי אָבִיךָ אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. [אתה יכול להתהוות כגוי, כעם] ד אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ [כשכינה] מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ. (בראשית מו)
האישור ניתן. התנועה של יעקב כלפי באר שבע היא כדי לקבל אישור, אישור שזו אכן קריאה נכונה של העיתוי, שזה הזמן לרדת למצרים. כמו שצריך יהיה לקרוא את הזמן הנכון לשוב.
העגלה ששולח יוסף, גם אם נשלחה ע"י פרעה, נקראת כשפה משותפת בין יוסף ליעקב. היא מבהירה ליעקב שאכן יוסף חי. הכח המניע את העגלה הזו הוא כח חכמה, זו הנעה של עצם ההתפתחות, של עצם ההתהוות של תודעה חדשה. כל המהלך במדבר הוא נסיעה, הוא האופן שבו החכמה דוחפת וחוקקת אותנו להתפתחות של כלי, של הרגש, של שכל עליון.