פרשות השבוע
וישב
"וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן..."
וַיֵּשֶׁב
נסתכל על אחד המאמרים הקשורים לפרשת וישב, שמדבר על היחס בין מעמדם של ראובן, יהודה ויוסף, על תחילת המחלוקת. המאמר מביא איתו אפשרות נוספת לקריאת הפרשה.
ההרהור על אי היכולת להתיישב, אומר בעל הסולם, מתחיל עוד קודם הפרשה. לפני שיעקב מנסה להתיישב, יש את סיפורו של ראובן. ראובן כעס על כך שיעקב לא העביר את מיטתו אחרי מות רחל ללאה אלא לשפחת רחל.
הדיון הזה מייצר את עמדת יוסף, עמדת יהודה, ואת התהליכים שיוצרים את יהודה ויוסף כמנהיגים עתידיים. החיבור בינהם הוא שיצור את "והיו לאחדים בידיך", את המבנה של מה שמעל ומה שמתחת, של אחדות ההפכים, של ישראל ושל יעקב.
זהו מאמר שמנסה להוליך אותנו דרך הבירור שנעשה בפרשת בוישב, אבל יש לו שורשים קודמים עוד מפרשת וישלח. הוא שייך למיצוב התהליכים שמעצבים את שליחות ישראל.
כב וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר. (בראשית, לה)
השנים עשר לא נפגמו. אלא שזה יוליך לפגימה בשנים עשר, לפחות לפי תפיסתו של יעקב. משום שכתוצאה מהבירור של יוסף הוא נעלם מהמערכת ומי שיתפוס את מקומו יהיו בניו של ראובן. מכאן ניתן להבין מדוע ראובן אומר שהוא ישלם בבניו, שהרי הם לכאורה היורשים של יוסף.
הפרשה והמאמר מבררים לנו כל מיני דברים שצריך לתקן, שהשורשים שלהם הם מויצא, וישלח, מכל הפרשות שמתקינות את המרכיבים והבחינות של ההגדרה של ישראל. דווקא מתוך הניסיון להתיישב, עולה מה שלוכד, עולה השבי של נשמת ישראל שאותו שבטי ישראל צריכים לברר.
מאמרי הסולם ב', מאמר רכז, ויכוח ראובן עם אביו יעקב
סוד הכתוב 'ואני אנה אני בא' (בראשית לז, ל) – ויכוח ראובן עם אביו יעקב
כתיב 'וישכב ראובן וגו' ויהיו בני יעקב שנים עשר' (נח), ונודע, דכל פסוקא דלא פסקי משה, אנן לא פסקינן (תענית כז, ב), אם כן משמע להדיא דמספר שנים עשר השבטים תלוי במעשה ראובן. אנחנו רואים שאחרי שנגמר המעשה כתוב "והיו בני יעקב שנים עשר".
אכן כן הוא באמת, כי בעת ששמע ישראל, נטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף (דברי הימים א' ה, א), וא"כ מנשה ואפרים כראובן ושמעון נטלו ב' חלקים בארץ וכן בדגלים, אשר חלק בכורה השלים מספר י"ב, כי לוי חלק ה' הוא בסוד תרומה ומעשר. וז"ש 'וישמע ישראל' מעשה ראובן, ונטל ממנו הבכורה ונתנה ליוסף, וע"כ 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', כי יוסף נבחן לשני בנים כנ"ל, כמו שאמר יעקב אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי' (בראשית מח, ה).
הערה נח: בראשית לה, כב: "וילך ראובן וישכב את בלהה פילגש אביו וישמע ישראל (פ) ויהיו בני יעקב שנים עשר". ובאמצע הפסוק מתחילה פרשה חדשה, למרות שזהו אותו הפסוק. ומדייק מכך רבינו שזה תלוי בזה, היינו, חטא ראובן תלוי במנין י"ב שבטים. וברש"י: "ויהיו בני יעקב שנים עשר. מתחיל לענין ראשון, משנולד בנימין נשלמה המטה, ומעתה ראוים להמנות, ומנאן. ורבותינו דרשו, ללמדנו בא שכולם שוין וכולם צדיקים, שלא חטא ראובן״.
המשך המאמר: וזה סוד הילד איננו ואני אנה אני בא'
כי אחר מעשה ראובן, שהיה לו בדין להענש מיעקב אביו, מכל מקום נמתק חטאו בסוד השלמת י"ב השבטים שהיה אי אפשרות בלעדו כנ"ל. וע"כ כיון שראה ראובן ששמעון ולוי רוצים להרוג ליוסף, נבהל מאד, כי עתה ח"ו יתקלקל המספר י"ב שנצמח ע"י מעשה בלהה, וא"כ יחזור ויתעורר החטא על ראשו, כי אין כאן שוב אלא עבירה פשוטה, ולפיכך 'וישמע ראובן ויצילהו מידם למען השיבו אל אביו', ונשלך לבור וכו', ולפיכך כששב אל הבור וראה כי נמכר ואינו שם, אמר 'הילד איננו', וא"כ אין לי שום תיקון במעשה בלהה, 'ואנה אני בא' (נט).
הערה נט: עי' במדרש פסיקתא זוטרתא לז, ל: "וישב אל אחיו ויאמר וגו' ואני אנה אני בא. אמר להם כסבור הייתי שאמצא תרופה למעשה בלהה, ועתה אנה אני בא". ראובן אומר שכל התיקון שהיה בשנים עשר השבטים על חטא בלהה התפרק. כל המערך שבו הוא קיבל תיקון נעלם.
המשך המאמר: וזה סוד 'בכור שוטה, בניו הם ולא בני'(ס)
הערה ס: ע"פ בראשית רבה צא, ט: "'ויבאו אל יעקב אביהם' וגו' (בראשית מב, כט), מלמד שהיו הדברים קשים עליהם כקורות. 'דבר האיש אדוני הארץ וגו' ויהי הם מריקים שקיהם' וגו' (בראשית מב ל-לה), מלמד שחשדן אביהם. 'ויאמר אליהם יעקב אביהם' וגו' (בראשית מב, לו), כבר יוסף איננו ושמעון איננו, עלי להעמיד שנים עשר שבטים. 'ויאמר ראובן אל אביו [לאמר את שני בני תמית אם לא אביאנו אליך]' (בראשית מב, לז), רבי אומר הרי זה בכור שוטה, בניך לא בני הם, אתמהא, 'ויאמר לא ירד בני עמכם' וגו' (בראשית מב, לח)". יעקב אומר לראובן: אתה רוצה לבקש את המחילה שהיה לך בשנים עשר ועכשיו אתה גורע אותם שוב?
המשך המאמר: כי אחר מכירת יוסף, שנענש יהודה במיתת שני בניו, בשביל שלולא עצתו היה ראובן מחזירהו אל אביו (וכאן צריך להבין, שכל כונת יהודה היה להציל חיי יוסף, ואם היה יודע כוונת ראובן למען השיבו אל אביו, ודאי לא היה חולק עליו, אלא שהיה משתתף עם ראובן, אלא שלא ידע כוונת ראובן, והוא לבדו לא היה יכול לחלוק על כל השבטים). יש כאן תיקון של הדיבור, תיקון של השיתוף של האחווה. גם ראובן וגם יהודה רצו להציל את יוסף.
ולפיכך אמר לאביו (שחשדם במקרה דמכירת יוסף כנודע (סא)), מהו דעתך, חבורה כולה אינם מפחדים מעונש, תן אותם על ידי, וא"כ אם לא אביאנו אליך, הרי ימותו ב' בני כמו בנים דיהודה, וע"כ לא תחשדני ותוכל לבטוח עלי לבדי, כי אני יודע שיש כאן כי אדוני הארץ צוה להביאו (ועוד מפני שידע בעצמו שהוא נקי ממכירת יוסף).
אכן אביו סבר ש"טרף טורף יוסף", וא"כ חזר וגלגל חטא דמעשה בלהה על ראובן, כי לא השגחה ומלאך ה' אנסו מטעם המילוא די"ב שבטים, כי חסר המנין גם עתה, ולפי"ז חזר הבכורה לראובן, וע"כ אמר לו, 'בכור שוטה', כלומר, מקודם היתי סבור שלא נכנס בך רוח שטות במעשה בלהה, אלא מלאך אנסך.
ועתה אני רואה שלבשך רוח שטות ככל עוברי עבירה, וא"כ נשארת ג"כ בבכורה, כי לא אוכל להענישך, כי רק יוסף היה לו טענת בכורה, היותו בכור לעקרת הבית [לרחל], וא"כ אי אפשר לי להעביר נחלה, וא"כ בניך חנוך ופלוא בני הם ממש שישלימו השבטים, ולוי ח"ו לא יהיה בחינת מעשר בסוד הכתוב (בראשית כח, כב) 'כל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך', כי בהכרח שיהיה י"ב שבטים בחלוקת הארץ, וא"כ גם לוי יתפקד בתוך בני ישראל ובירושת הארץ. וזהו שאמר בכור שוטה', כלומר, אע"פ שעשה מעשה שטות נשאר בבכורה, וממילא חנוך ופלוא בני יעקב כראובן ושמעון, ונמצא שראובן צדק לפי שידע האמת כי נמכר יוסף והוא חי, ויעקב כעס עליו מפני שסבר כי טרוף טורף יוסף.
וזה סוד 'מי גרם לראובן שיודה, יהודה' (סב)
הערה סב: בבא קמא צב, א. וברש"י שם: "מדרש אגדה הוא בתנחומא, מכיון שהודה יהודה ואמר 'צדקה ממני', עמד ראובן ואמר "אני בלבלתי יצועי אבי".
המשך המאמר: וזהו שגרם שלא נתן את תמר לשֵׁלָה בנו כי תמר ידעה שראובן צודק, שהיה באמת כונתו להציל ליוסף, וכל החטא תלוי בעצת יהודה, ולפיכך נענש במיתת שני בניו ולא מסבתה מתה (אולי צ"ל מתו), וע"כ צריך שֵׁלָה להנשא לתמר, כי אינה קטלנית (סג). הם מתו בגלל חטא יהודה ולא בגללה.
הערה סג: "אשה קטלנית" - בגמרא (יבמות סד, ב; נדה סד, א): "ניסת לראשון ומת, לשני ומת, לשלישי לא תנשא", והטעם, משום שהוחזקה לקטלנית, שהנושאה מת. מי שקטלני פה זה אביהם, משום שחטא.
המשך המאמר: אמנם יהודה חשב כי נקי הוא ממכירת יוסף, כמו שכתוב (בראשית לז, כו) 'מה בצע כי נהרג את אחינו', גם אי אפשר באופן אחר להצילו, מאחר שהיה יחיד בין השבטים, כי אפילו ראובן הסכים למיתת עצמו, כמו שכתוב (בראשית לז, כב) 'ויד אל תשלחו בו׳ אלא ימות מעצמו, וכיון שנקי הוא מחטא, א"כ בניו מתו בסיבת תמר, וא״כ קטלנית היא, וא"כ אסור לו לסכן את חיי שלה בנו.
וזה סוד 'חותמך ופתילך ומטך אשר בידך' (בראשית לח, יח)
ופרש"י: 'טבעת ולבוש ומטה'. וצריך להבין הכונה שבג' דברים אלו דוקא. והענין, מפני שהם ג' סימני מלכות: דהיינו טבעת המלך, ולבוש מלכות, ומטה הממשלה שנקרא שבט מושלים. ומתוך שיהודה ידע ברוח הקודש שהמלכות ישראל שלו הם, ועל כן היה לו ג' טכסיסי [אביזרים] מלוכה אלו.
וזה סוד 'לאיש אשר אלה לו אנכי הרה' (בראשית לח, כה)
ולכאורה הו"ל (-הוה לה למימר) 'לאיש שאלה שלו הם', ומהו המליצה 'אשר אלה לו', דמשמע כענין מיוחד שאינם שכיחים לשום אדם.
ובהנ"ל ניחא, כי רמזה לו שהקולר של מכירת יוסף תלוי על צוארו, כי על ידי מעשה בלהה ניתנה הבכורה ליוסף והמלכות ליהודה, וא"כ יש טהרה גמורה למעשה ראובן על ידי חיי יוסף, וא"כ ברור שראובן לא יכול להסכים ח"ו בשום אופן על מכירת יוסף כדי שלא יאמרו שחטא ח"ו, וכיוון שמוכח כוונת ראובן בהשלכתו לבור היה למען השיבו, וא"כ רק עצתך [יהודה] גרם שלא היה יכול להשיבו, וא"כ הקולר על צוארך, וא״כ מתו הבנים בסיבת עוונך ולא בסבתי, וא"כ היית צריך ליתן לי שלה בנך. וכיון שלא נתת לי, א״כ מחויב אתה ביבום (ואם היה חשש קטלנית היה פטור מיבום, כי פיקוח נפשות דוחה יבום), וזהו שהוכיחה 'לאיש אשר אלה לו', כלומר, ג' סימני מלכות האלו שמתוך זה ידוע צדקתי במיתת בניו.
וזה סוד 'צדקה ממני, כי על כן לא נתתיה לשלה בני, ולא יסף עוד לדעתה' (בראשית לח, כו).
ולכאורה, מאחר שנתגלה שההריון כשר הוא, איזו קשר צריך עוד עם שלה בני? ועוד, איזה המשך עם שלא פסיק עוד לדעתה ? [ומהו צדקה ממני, שאין לו הבנה כ"כ?]
ובהנ"ל תבין היטב, כי ענין 'צדקה' אינו סובב על ההריון רק על טענתה, שהודה כאן בעוון של מכירת יוסף, וע"כ סיים 'ולא יסף עוד לדעתה', כלומר, שאינה קטלנית, ואין פחד לדור עמה, כי בעוונו עצמו מתו בעליה הראשונים, והיא צדקה יותר ממני בדבר מיתת הבנים.
וזה סוד 'מי גרם לראובן שיודה, יהודה' (בבא קמא צב, א)
כי כל זמן שיהודה פטר את עצמו ממכירת יוסף ולא האמין לראובן שהיה כוונתו להשיבו אל אביו, היה ראובן מתבייש להודות במעשה בלהה, כי מאחר שרצה לנקום את עצמו ולהאביד את יוסף בשביל נטילת הבכורה, כמו שכתוב (בראשית לז, ח) 'המלוך תמלוך עלינו המשול תמשול בנו', כי כל אלה סברו השבטים ששייך לראובן, שהוא הבכור, וא"כ הרי מעשיו מוכיחים שמעשה בלהה אין שם שום עניין של מילוי מספר השבטים כנ"ל, דאי לאו הכי לא היה מתנחם להאבידהו.
משא"כ אחר שיהודה הודה במכירת יוסף ובכוונת ראובן שהיה להשיבו אל אביו, וא"כ גלוי לכל שענין תיקון נצחיות והשגחה פרטית היה במעשה בלהה, וממילא לא היה בוש מלהודות במעשה בלהה, כי גלוי לכל שמעשה ה' מאוד נורא הוא ו'לו נתכנו עלילות' (סט) (שמואל א' ב, ג).
הערה סט: שמואל א' ב, ג. וברש"י: "כל מעשי האדם נמנין לפניו" (ואולי רומז כאן לדרשת חז״ל (תנחומא וישב ד) שהקב"ה בא בעלילות לבני אדם). הוא מסובב את האירועים ואת מה שמתרחש סביבם ואיתם.
המשך המאמר: 'אותי שכלתם, יוסף איננו, ושמעון איננו, ואת בנימין תקחו' וגו' (בראשית מב, לו)
ופרש"י, שחשדם שהרגו לשמעון גם כן כמו ליוסף, ועל כן פחד גם כן ליתן עמהם בנימין, כי שמא רוצים לאבד אותו ח"ו. וצריך בינה.
ונראה, שיעקב חשד בעיקר את ראובן, כי שנאת יוסף על חלומותיו נוגע לראובן יותר מהכל, כי לו המלוכה והממשלה ועוד מתוך שהוא בכור בן לאה, ע״כ ראוי לקנאות בני רחל ביותר מכל השבטים, ועל כן פחד כמו שעשה ביוסף בן רחל כן יעשה בבנימין בן רחל.
וזהו שהשיבו תיכף, 'ויאמר ראובן, את שני בני תמית' וגו' (בראשית מב, לז), כלומר, שרמז לו כי החטא של יוסף, על יהודה הוא, וסימנך שנענש במיתת שני בניו, ולפיכך תתנהו על ידי ואנכי אערבנו, כדי שלא יגיע לי כמו ליהודה.
ומזה תבין חכמת ראובן, כי בהמלות את שני בני תמית' תירץ לו ב' חשדות כאחד. יש כאן היפוך מוחלט על האופן שבו מפרשים את ראובן בפרשה הזאת. מצד אחד הוא מחסר את השבטים אלא שבזה הוא רומז ליעקב שיוסף לא הומת ומי שאחראי על המכירה הוא יהודה, כי הוא נענש במות שני בניו. זה האופן שבעל הסולם מציע לנו להסתכל על העניין הזה.
צריך להתייחס אל וישב במובן של התפיסה שלנו. איך האופן שבו אנחנו תופסים אירועים במציאות הופך להיות השבי של עצמנו. אין ישיבה או התיישבות עד גמר תיקון. וישב - שִׁבְיוֹ, כל תפיסה הופכת שבי. אנחנו צריכים שהאירועים והמודעות שלנו לא יתנו לנו להתיישב בתפיסה מסויימת. 'יוונים נקבצו עליי' משמעו שאופן הפירוש של השכל את המציאות יוצר פירוד ושבירה, הוא הופך להיות הכרה בשבי של התפיסה. בעל הסולם 'הופך' אותנו בתפיסתנו גם בראובן, וגם ביהודה ותמר.
שאלות ותשובות
שאלה: בהיווצרות שנים עשר השבטים, לפני שזה נבנה ומתקשח, יש מסירה של המלכות, זה עניין שנע?
תשובת הרבה: זה מאוד משקף את ההאצלה וההיווצרות של אצילות, שגם היא תהליכית. למה יש חשיבות לענין שנים עשר השבטים, למה כל פגיעה בתבנית הזו מסכלת את כל התוכנית?
אם לא תהיה תבנית תחתונה שיכולה להתקשר לשנים עשר פרצופי אצילות, שישה שהם דכר ונוקבא, אז אין ישראל, אין תבנית תחתונה שיכולה להיות התבנית הנושאת של עניין התיקון עבור האנושות כולה. לכן זה נורא רגיש. כל תזוזה וכל החטאה מאוד דרמתית, מרעישה עולמות, כל הזמן הכל צריך להשתלם כדי להשלים את התבנית כך שתתאים לעולם שהתהווה עבור התיקון של הנשמות (עולם אצילות).
שאלה: הרעיון הרוחני של לפרש את המציאות, זה הנרטיב של המאמר?
תשובת הרבה: הנרטיב הוא שפירוש המציאות הוא תמיד שבי, הוא תמיד בית הסוהר, משום שאנחנו שוכחים שזה מושגח. גם יעקב חוטא בכך. חטאו הוא שהוא לא מוכן לצאת מאבלו, סירובו להתנחם, הוא שבוי בקונספציה שאכן טָרֹף טֹרַף, ויש לו הרבה רמזים שזה לא קרה. הוא שובה את עצמו ברגע האבל של האובדן, הוא לא יכול לשער את האפשרות האחרת.
פרשת וישב אומרת לנו שכל פעם שאנחנו מתיישבים באיזה עניין משהו קופץ עלינו. מכיוון שתהליך התיקון חייב להישאר בתנועה, דינמי. עד גמר תיקון אנחנו לא יכולים להתיישב במדרגה מסויימת, גם אם אנחנו צדיקים חכמים ובני יעקב. אנחנו לא יכולים להתיישב במה שהשגנו, אלא זה חייב להיות המנוף למדרגה הבאה, אחרת זה צרות צרורות.
ש: בתוך הטקסט, מהו השורש הרוחני של אשמה וחשד?
ת: אשם בה ממשא. הוא בא כשאתה לא נכנס ממש מתחת לאלונקה. אתה נמצא שם אבל לא ממש שם את המשא עליך, אתה סומך על אחרים שישאו, מדובר במישהו שלא נותן את כולו. האופן שבו אנחנו לא רוצים, לא מחויבים, לא אחראים לשאת במשא שלנו, שם נולדת האשמה. המשא נופל כמו אשמה. זה כמו לא לסיים משימה עד הסוף, לעשות דברים בחצי חשק ואח"כ להטיל על אחרים ועל הנסיבות את האשמה. רצון לקבל שלא מוכן לתת את כולו ולהתמסר. כשאנחנו לא מתמסרים לבירור היעוד אנחנו מתחילים להרגיש אשמה.
למה יעקב חושד? חשד זה ההכרות באופן שבו אתה מנהל דברים. מי שלא מכיר את עצמו אבל מודה כשמראים לו את זה הוא יהודה. ראובן ויעקב מחושבנים, הם מכירים את עצמם ואת זה שיש להם חשבונות אחרים, לכן הם חושדים.
צורה נוספת של חשד, כמו יעקב, כל אחד מאיתנו נתקל במקרה שרימו אותו, השאלה היא האם זה יהיה הלבוש שנשים עכשיו על כל בני האדם או שאנחנו מוכנים להגביל את זה לאירוע ולומר: 'בני האדם, עניינם הוא לא לרמות, ואני מוכן לתת להם את הקרדיט שזה לא מה שהם רוצים. למרות שמנסיוני יש בני אדם כאלה, אבל אני לא עושה הכללה'.
להמשך לימוד צפו בסרטון
תפיסה קבועה הופכת שבי
פרשת וישב מבררת לנו כל מיני דברים שצריך לתקן, שהשורשים שלהם הם מויצא, וישלח, מכל הפרשות שמתקינות את המרכיבים והבחינות של ההגדרה של ישראל. דווקא מתוך הניסיון להתיישב, עולה מה שלוכד, עולה השבי של נשמת ישראל שאותו שבטי ישראל צריכים לברר.
צריך להתייחס אל וישב במובן של התפיסה שלנו. איך האופן שבו אנחנו תופסים אירועים במציאות הופך להיות השבי של עצמנו. אין ישיבה או התיישבות עד גמר תיקון. וישב - שִׁבְיוֹ, כל תפיסה הופכת שבי. אנחנו צריכים שהאירועים והמודעות שלנו לא יתנו לנו להתיישב בתפיסה מסויימת. 'יוונים נקבצו עליי' משמעו שאופן הפירוש של השכל את המציאות יוצר פירוד ושבירה, הוא הופך להיות הכרה בשבי של התפיסה.
שאלה: הרבה אומרת שישיבה היא שבי, זה לא מצב של קטנות בעבודה?
תשובת הרבה: כן, אבל זה וישב. אם אתה לא מבין שקטנות היא מצב מעבר ולא מצב קבוע אז אתה בשבי של מצב הקטנות, זה מצב של להתלונן, של החיסרון התמידי. אתה צריך להגיע לחיסרון, אבל אתה עובר דרך גדלות, ואח"כ יש עיבור יניקה וקטנות, זה לא מצב קבוע. כל מצב קבוע בעבודה שאנחנו מנסים להתיישב בו הופך להיות השבי שלנו.