פרשות השבוע
ויחי
"וַיְחִי יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם..."
וַיְחִי
פרשת ויחי מסיימת את ספר בראשית, ואת סיפור השתלשלות תולדות ההכרה הנשמתית של כל האנושות, עד שהיא יכולה להגיע למצב שיש לה חיים, שיש לה איזשהי הכרה. גם אם אורה הולך וכבה, בתוך הגלות ישנה אפשרות לחִיוּת מינימלית של הכרה. וכך הגלות הופכת להיות התנאי של המערכת, של כוונת הבריאה להתגלות.
יכולת האדם לגלות ולספר היא דרך השפה. נרצה השנה לגעת ב'ויחי' דרך השפה, דרך מה שמאפשר בה שליטה ותיאום עם תכנית הבורא בתוך הבריאה, בתוך המהלך האנושי בבריאה.
יוסף מוותר על השליטה, שהיתה זכותו מעצם ידיעתו את לשון הקודש - השפה שאותה פרעה לא ידע. עפ"י תפיסת מצרים, עצם ידיעתו של יוסף את השפה היתה צריכה לתת לו את השליטה. במצרים היתה ידיעה שמי ששולט בחכמה של השפה המשותפת עם העליון הוא זה שהשליטה במציאות צריכה להינתן לו. וליוסף ניתן הכל חוץ מהכסא. זו מין שמירה בסוד של הידיעה הזו של ישראל כולו ובוודאי של יוסף, שהיה נקודת המגע המודעת הראשונה עם הקליפה.
שפת הקודש נעלמת עם הסתלקותו של יעקב. הוא מנסה לנבא בעזרת רוח הקודש, בעזרת שפת הקודש שהיא השכינה, ואי יכולתו לעשות זאת היא עצמה גלות השכינה. בישראל וביהדות קיימת תפיסה ששוגה בהבנת השפה בעניין גלות השכינה, 'שכינה גלתה עמהם' נתפס כמו לשמור עליהם, אלא הכוונה שהיא גלתה באותו הזמן. באותו זמן שישראל גולים השכינה גולה. היא במצב גלות גם בגללם אבל לא בשבילם. מכאן, שתפקיד הגאולה והשבת השכינה הוא האחריות של ישראל. זו לא מערכת שמירה על עצמנו בגלות שבשביל זה ניתנה לנו השכינה או הקשר אליה.
פרי חכם על התורה, בעל הסולם, פרשת ויחי, לו, עניין ביקש יעקב לגלות את הקץ
ויחי מבררת את עניין החִיּוּת שיורדת למצרים כדי להתהוות, גם עם עצמה ועם גדילת העביות שלה, וגם עם היכולת שלה לחלץ את אותם ניצוצים גדולים שנפלו בתוך קליפת מצרים. ויחי הוא רגע של סף, סף שנותן לנו חיים לכל המהלך של הגלויות והגאולות. הוא נותן חיים לכל המהלך של צמיחת התודעה ושפת לשון הקודש. החשיבות של השפה, היכולת להשתמש בה ומתי זה נמנע מאיתנו, כל אלה נמצאים במאמר.
'עניין ביקש יעקב לגלות את הקץ' בא לידי ביטוי באופן הפתיחה של ויחי. בדומה לפרשת חיי שרה שמדברת על מותה, ויחי מדבר על הסתלקות, הסתלקותו של יעקב. בעל הסולם מתחיל מ"האספו..", מהאופן שבו יעקב קורא לבניו:
א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (בראשית, מט)
הקריאה היא של יעקב ורק בסופה "שמעו אל ישראל אביכם". בהסתלקותו יעקב מבקש את ישראל, מברך אותם ומבקש להיקבר במערת שדה המכפלה.
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו. (בראשית מט)
בעל הסולם במאמרו רוצה לומר לנו שהגילוי היה צריך להיות של הנבואה על קץ הימים - על הגאולה. האם אפשרית נבואה בתוך הגלות על הגאולה? בוודאי לא בגלוי. לכל הפחות לא לפי התורה בפרשה הזאת. הניסיון לגלות מאפשר גילוי אחר, גילוי של התיקון, תיקון ההתהוות בתוך הרחם של מצרים. זהו תיקון שנדרש לכל השבטים כדי להתאים את עצמם, כדי להוולד אח"כ כמערכת שמתאימה מלמטה לעולם אצילות, לעולם התיקון כולו.
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים". "בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו. זהר ויחי הסולם אות תקיז), ועיין במדרש (בראשית פצ"ח). וצריך להבין מדוע אלו י"ז שנים, נחשבו למנין שעבוד של רד"ו, [למה 17 שנות היעדרותו של יוסף והאבל עליו נחשבים למניין הגלות] הלא מבחר שני חייו היו, שנשכחו ממנו כל הצרות, ונגאל מכל רע, כדאיתא בזוהר (ויחי הסולם אות קיא, קטו) ע"ש. והיה כל טוב מצרים ברשותו, והיה אוכל ומתענג כמו ישראל בצאתם ממצרים, ואם כן מדוע בכלל שעבוד הם.
אלא הענין הוא, שבאמת נגלה עליו הקב"ה בעצמו בתחילת ביאתו במצרים, כי בזה, ניתן לו הכח לאכול מטוב ומחלב כל ארץ מצרים, וכמו שכתוב, "המלאך הגואל אותי מכל רע". והבן.
ואלמלא לא רצה לגלות את הקץ לבניו [יש כאן משהו שהוא מאוד דומה לחטא עץ הדעת, שהוא עניין של לגלות, למשוך את החכמה], לא היו בני ישראל משתעבדים כלל, אלא אדרבה, היו כפוים [מצרים היו כפויים] אליהם תמיד, כמו בחיי יעקב אביהם, כי באמת יעקב לא מת, והבן.
אבל כיון שבקש לגלות נסתלקה הימנו שכינה, [נוכחות השכינה היא עצם הגילוי, עצם שפת הגילוי, וצריך את הסכמתה. כיוון שביקש שלא בזמנו, לא בעת - נסתלקה] ונעשה שעבוד מחמת שהשליטה לא היתה שלימה אז לישראל, כי הטובה באה להם בסוד יד עכו"ם באמצע [באמצעי] שאינו ראוי לבכורה. באמצעי שאינו ראוי ליכולת להעניק ברכה. משום שהוא אמצעי של משיכת חכמה ולא על דרך התיקון.
כי רק (תהלים קה כ) "שלח מלך ויתירהו". כי בטלה לחכמתו, שהתחזקה, עליו, (עי' סוטה לו:) [השורש של זה הוא המשא ומתן שעורך פרעה עם יוסף] שלא היה פרעה בקי בשבעים לשון, בשבעים דרגות של כסאו, כי לא ידע לשון הקדש, וכשבא יוסף ופתר חלומו, וראה יתרונו בלשון הקדש, התבטל בכל חכמתו אליו. (מקץ מב ו) "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר", המוציא והמביא. כך היה צריך להיות גם מתוקף החוקה הפרעונית, לפיה מי שיש לו יותר תפיסה בשפות הוא השליט. למצרים יש הבנה של כח הדיבור, של האמירה, של הכתיבה וההגיה. כשיש למישהו יתרון של ידע ושליטה בשפה הוא השליט. שפה נולדת כשמלכות עולה לבינה, כשהיא עולה לאלוהים ויוצרת שפה משותפת איתו.ליעקב ובניו במצרים, בתוך הגלות, עדיין יש את הידיעה הזאת.
בלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו", אבל פרעה התערב בענין, בסוד שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך". כי הגם שחק היה במצרים, שכל שיהיה מופלא בלשון אחד יעלה לדרגא אחת, על הכסא, והבקי בשבעים לשון יהיה למלך, והבקי יותר, גם המלך מוכרח להעביר אליו הממלכה לכל לראש, ואם כן היה יוסף ראוי להיות למלך על כל הארץ, אבל פרעה בקש ממנו לכסות סוד זה, והעלימו משרי מצרים, כמו שכתוב במדרש. וזה שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך". "וירכב אתו במרכבת המשנה", בסוד (ישעיה סא ז) "בארצם משנה יירשו", אבל לא היו שלימות, מחמת שהיה צריך לעזור באפס מה לפרעה, בסוד (תהלים קה כא) "ומשל בכל קנינו". וזה שגרם לו לכסות סוד ידיעת לשון הקודש משרי פרעה, והבן מאד.
וזה ענין, שמחמת גזרת השעבוד, בא הרצון ליעקב לגלות את הקץ, סוד ידיעת לשון הקודש, כדי לרשת גם כסא פרעה, אבל הזמן לא היה עוד מוכשר לזה, כי ברשות וכח יוסף, היה כל כח הקדושה בתפארתה, שנקרא (דה"א כט יא) "כי כל בשמים וארץ", והוא כל, והיא כלה, "והמתנשא לכל לראש", וסוד כלה צנועה מאד בבית חמיה. בזמן של גלות השכינה גם השפה גולה ולכן אי אפשר.
ובפרט, בסוד החכמה, כמו שכתוב, (משלי יא ב) "ואת צנועים חכמה". וכמ"ש, (ישעיה ד ה) "כי על כל כבוד חפה". ולכן אינה חפיצה בשום אופן לגלות את עצמה, לעיני זרים, בסוד צניעות יתירה שהיו בה, וכיון שבקש וכו', והתחיל מיד השעבוד, ונשכחה הטובה של השבעה עשר שנים, בסוד (וישב לז ב) "ויוסף בן שבע עשרה שנה". ובסוד (שמות א ח) "ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף". והבן וזכור.
לגלות יש קשר הדוק לשפה ולמצב השכינה. זו הנקודה שניגש דרכה לפרשת ויחי. ספר בראשית מסיים את עצמו ואת המהלך של הגילוי, בכניסה להסתרה, לעיבור. באופן שבו יש משהו שישמור על חיות מאוד נמוכה של השפה אבל אי אפשר יהיה להשתמש בה, בטח לא במצב של גלות. עד שמגיע העת, ומתחיל המהלך ההפוך של יציאה מהגלות.
בויחי הקביעה הממשית שחלק מזהות ישראל הוא ידיעת הצורך של הירידה לגלות והנכונות אליה. יש ניצוצים, חלקים באנושות שהשורש שלהם הוא קשר עם הבורא, שמצויים ומנוצלים כדי לקיים ולהחיות צורות של פירוד, לכן עניין ישראל בירידה לגלות. הנכונות לקחת על עצמם את מערכת הצמיחה של גלות וגאולה היא חלק מהזהות שלהם. אולי היא גם היכולת שלהם לחיות, שלא כמו אימפריות וזהויות אחרות, באופן נצחי. מכיוון שזו זהות שקשורה בשפה, באופן שבו אנחנו קוראים ונקראים, זהו מרכיב הכרתי שיוצר את האפשרות של התקשורת הזו, של הקשר.
המפרשים מאוד משבחים את יוסף, שהוא 'הצדיק' וכול'. כאן מובלעת ביקורת מאוד עמוקה עליו. יוסף הוא דמות מאוד מורכבת. העניין של להשיג כח על מצרים ועם זאת לוותר על העליונות של שפת הקודש, הוא עיניין של ויתור הבכורה על ניהול העולם בדרך התיקון. זו פשרה שיוסף עושה כדי להשיג כח ומעמד. זו פשרה על זהות, פשרה שיהודים יעשו במשך כל ימי קיומם בגלות. זה מובלע בטקסט.
בעל הסולם כותב באופן ברור שמי שמחזיק בידיעת שפת הקודש, שאלו היו משפחת יעקב, הוא שצריך להחזיק את הנהגת העולם. בדומה ליעקב שמוותר לעשיו ונותן לו לשלוט בעולם עד שיהיה מוכן לכך, יוסף מוותר על הזהות שלו, על השפה. הוא מסתיר את הזהות שלו כדי להרוויח עמדת כח שבסוף הוא מאבד אותה. זה מה שיהפוך את הגלות, מגלות בכבוד לשעבוד.
לשפה חשיבות עליונה בתוך זהות ישראל. השפה היא עניין של תיקון עולם. השורש שלנו הוא מבינה, מהתיקון, זו היכולת להוביל את העקרון של השפה המשותפת עם העליון. בכל פעם שאנחנו מאבדים את היכולת הזו אנחנו יוצאים לגלות. האינטואיציה להחזיר את כל בליל השפות, את הבבל הזה, ולחייב אותנו לדבר עברית היה מהלך אמיתי ונכון. לא רק במובן של לבטל את הגלות אלא כדי להחזיר אותנו קרוב יותר לשורש השפה.
עמוס עוז, ז"ל, עלה על עניין הקשר של ישראל עם השפה, 'העם העתיק ביותר שקורא וכותב', אבל הוא רצה את זה בלי אלוהים. אלא שעצם לידת השפה הזאת היא הקשר עם אלוהים, אתה לא יכול לנתק את זה. כמו שהחזרנו לעצמנו את הדגל אנחנו צריכים להחזיר לעצמנו את התורה, את שפת הקודש, את היכולת לקרוא את הקשר. 'ויחי' מעניק לנו את האפשרות לזכור את זה בכל מצב שבו אנחנו נמצאים.
להמשך לימוד צפו בסרטון
ביקש יעקב לגלות את הקץ
ויחי מבררת את עניין החִיּוּת שיורדת למצרים כדי להתהוות, גם עם עצמה ועם גדילת העביות שלה, וגם עם היכולת שלה לחלץ את אותם ניצוצים גדולים שנפלו בתוך קליפת מצרים. ויחי הוא רגע של סף, סף שנותן לנו חיים לכל המהלך של הגלויות והגאולות. הוא נותן חיים לכל המהלך של צמיחת התודעה ושפת לשון הקודש. החשיבות של השפה, היכולת להשתמש בה ומתי זה נמנע מאיתנו, כל אלה נמצאים במאמר.
פרי חכם על התורה, בעל הסולם, פרשת ויחי, לו, עניין ביקש יעקב לגלות את הקץ
'עניין ביקש יעקב לגלות את הקץ' בא לידי ביטוי באופן הפתיחה של ויחי. בדומה לפרשת חיי שרה שמדברת על מותה, ויחי מדבר על הסתלקות, הסתלקותו של יעקב. בעל הסולם מתחיל מ"האספו..", מהאופן שבו יעקב קורא לבניו:
א וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים. ב הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם. (בראשית, מט)
הקריאה היא של יעקב ורק בסופה "שמעו אל ישראל אביכם". בהסתלקותו יעקב מבקש את ישראל, מברך אותם ומבקש להיקבר במערת שדה המכפלה.
לג וַיְכַל יַעֲקֹב לְצַוֹּת אֶת בָּנָיו וַיֶּאֱסֹף רַגְלָיו אֶל הַמִּטָּה וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו (בראשית מט).
בעל הסולם במאמרו רוצה לומר לנו שהגילוי היה צריך להיות של הנבואה על קץ הימים - על הגאולה. האם אפשרית נבואה בתוך הגלות על הגאולה? בוודאי לא בגלוי. לכל הפחות לא לפי התורה בפרשה הזאת. הניסיון לגלות מאפשר גילוי אחר, גילוי של התיקון, תיקון ההתהוות בתוך הרחם של מצרים. זהו תיקון שנדרש לכל השבטים כדי להתאים את עצמם, כדי להוולד אח"כ כמערכת שמתאימה מלמטה לעולם אצילות, לעולם התיקון כולו.
"האספו ואגידה לכם את אשר יקרא אתכם באחרית הימים"."בקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין ונסתלקה ממנו שכינה" (פסחים נו. זהר ויחי הסולם אות תקיז), ועיין במדרש (בראשית פצ"ח). וצריך להבין מדוע אלו י"ז שנים, נחשבו למנין שעבוד של רד"ו, [למה 17 שנות היעדרותו של יוסף והאבל עליו נחשבים למניין הגלות] הלא מבחר שני חייו היו, שנשכחו ממנו כל הצרות, ונגאל מכל רע, כדאיתא בזוהר (ויחי הסולם אות קיא, קטו) ע"ש. והיה כל טוב מצרים ברשותו, והיה אוכל ומתענג כמו ישראל בצאתם ממצרים, ואם כן מדוע בכלל שעבוד הם.
אלא הענין הוא, שבאמת נגלה עליו הקב"ה בעצמו בתחילת ביאתו במצרים, כי בזה, ניתן לו הכח לאכול מטוב ומחלב כל ארץ מצרים, וכמו שכתוב, "המלאך הגואל אותי מכל רע". והבן.
ואלמלא לא רצה לגלות את הקץ לבניו [יש כאן משהו שהוא מאוד דומה לחטא עץ הדעת, שהוא עניין של לגלות, למשוך את החכמה], לא היו בני ישראל משתעבדים כלל, אלא אדרבה, היו כפוים [מצרים היו כפויים] אליהם תמיד, כמו בחיי יעקב אביהם, כי באמת יעקב לא מת, והבן.
אבל כיון שבקש לגלות נסתלקה הימנו שכינה, [נוכחות השכינה היא עצם הגילוי, עצם שפת הגילוי, וצריך את הסכמתה. כיוון שביקש שלא בזמנו, לא בעת - נסתלקה] ונעשה שעבוד מחמת שהשליטה לא היתה שלימה אז לישראל, כי הטובה באה להם בסוד יד עכו"ם באמצע [באמצעי] שאינו ראוי לבכורה. באמצעי שאינו ראוי ליכולת להעניק ברכה. משום שהוא אמצעי של משיכת חכמה ולא על דרך התיקון.
כי רק (תהלים קה כ) "שלח מלך ויתירהו". כי בטלה לחכמתו, שהתחזקה, עליו, (עי' סוטה לו:) [השורש של זה הוא המשא ומתן שעורך פרעה עם יוסף] שלא היה פרעה בקי בשבעים לשון, בשבעים דרגות של כסאו, כי לא ידע לשון הקדש, וכשבא יוסף ופתר חלומו, וראה יתרונו בלשון הקדש, התבטל בכל חכמתו אליו. (מקץ מב ו) "ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר", המוציא והמביא. כך היה צריך להיות גם מתוקף החוקה הפרעונית, לפיה מי שיש לו יותר תפיסה בשפות הוא השליט. למצרים יש הבנה של כח הדיבור, של האמירה, של הכתיבה וההגיה. כשיש למישהו יתרון של ידע ושליטה בשפה הוא השליט. שפה נולדת כשמלכות עולה לבינה, כשהיא עולה לאלוהים ויוצרת שפה משותפת איתו.ליעקב ובניו במצרים, בתוך הגלות, עדיין יש את הידיעה הזאת.
בלעדו "לא ירים איש את ידו ואת רגלו", אבל פרעה התערב בענין, בסוד שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך". כי הגם שחק היה במצרים, שכל שיהיה מופלא בלשון אחד יעלה לדרגא אחת, על הכסא, והבקי בשבעים לשון יהיה למלך, והבקי יותר, גם המלך מוכרח להעביר אליו הממלכה לכל לראש, ואם כן היה יוסף ראוי להיות למלך על כל הארץ, אבל פרעה בקש ממנו לכסות סוד זה, והעלימו משרי מצרים, כמו שכתוב במדרש. וזה שאמר לו, "רק הכסא אגדל ממך". "וירכב אתו במרכבת המשנה", בסוד (ישעיה סא ז) "בארצם משנה יירשו", אבל לא היו שלימות, מחמת שהיה צריך לעזור באפס מה לפרעה, בסוד (תהלים קה כא) "ומשל בכל קנינו". וזה שגרם לו לכסות סוד ידיעת לשון הקודש משרי פרעה, והבן מאד.
וזה ענין, שמחמת גזרת השעבוד, בא הרצון ליעקב לגלות את הקץ, סוד ידיעת לשון הקודש, כדי לרשת גם כסא פרעה, אבל הזמן לא היה עוד מוכשר לזה, כי ברשות וכח יוסף, היה כל כח הקדושה בתפארתה, שנקרא (דה"א כט יא) "כי כל בשמים וארץ", והוא כל, והיא כלה, "והמתנשא לכל לראש", וסוד כלה צנועה מאד בבית חמיה. בזמן של גלות השכינה גם השפה גולה ולכן אי אפשר.
ובפרט, בסוד החכמה, כמו שכתוב, (משלי יא ב) "ואת צנועים חכמה". וכמ"ש, (ישעיה ד ה) "כי על כל כבוד חפה". ולכן אינה חפיצה בשום אופן לגלות את עצמה, לעיני זרים, בסוד צניעות יתירה שהיו בה, וכיון שבקש וכו', והתחיל מיד השעבוד, ונשכחה הטובה של השבעה עשר שנים, בסוד (וישב לז ב) "ויוסף בן שבע עשרה שנה". ובסוד (שמות א ח) "ויקם מלך חדש וכו' אשר לא ידע את יוסף". והבן וזכור.
לגלות יש קשר הדוק לשפה ולמצב השכינה. זו הנקודה שניגש דרכה לפרשת ויחי. ספר בראשית מסיים את עצמו ואת המהלך של הגילוי, בכניסה להסתרה, לעיבור. באופן שבו יש משהו שישמור על חיות מאוד נמוכה של השפה אבל אי אפשר יהיה להשתמש בה, בטח לא במצב של גלות. עד שמגיע העת, ומתחיל המהלך ההפוך של יציאה מהגלות.
בויחי הקביעה הממשית שחלק מזהות ישראל הוא ידיעת הצורך של הירידה לגלות והנכונות אליה. יש ניצוצים, חלקים באנושות שהשורש שלהם הוא קשר עם הבורא, שמצויים ומנוצלים כדי לקיים ולהחיות צורות של פירוד, לכן עניין ישראל בירידה לגלות. הנכונות לקחת על עצמם את מערכת הצמיחה של גלות וגאולה היא חלק מהזהות שלהם. אולי היא גם היכולת שלהם לחיות, שלא כמו אימפריות וזהויות אחרות, באופן נצחי. מכיוון שזו זהות שקשורה בשפה, באופן שבו אנחנו קוראים ונקראים, זהו מרכיב הכרתי שיוצר את האפשרות של התקשורת הזו, של הקשר.