"ויקחו לי תרומה מאת כל איש" - מי שמוכן להיכנס לחול, כלומר להכנה. מי שמוכן לשים את ליבו, להקדיש את ליבו, את הרגשתו, את הרצון שלו לעליון, להויה בלבדו, מי שידבנו ליבו, מבין - קחו את תרומתי. 

העליון אומר: מאיפה אתם יכולים לבנות משכן? מהחומרים שקיבלתם ממני. בגלל הכוח שקיבלתם ממני. אם אתם מכירים בכוח שקיבלתם ממני תבנו איתו. כי רק איתו אתם יכולים לבנות. זה אומר שלא יכולה לצאת תפילה, אם אין הכרה בשבח של מה ניתן לי.

כי רק עם מה שניתן לי אני יכולה לבנות את עצמי כמקום שבו באמת הבורא מסוגל לשכון.

ההכרה שמסוגלת לעשות את זה היא הנשמה, ביחס לתורה, בריקוד שלה עם התורה. המשכן כולו הוא האפשרות האמיתית של הנבראים להיות שותפים במשימה הזו שנקראת הבריאה. לפני שיש הצעה של המבנה הזה, זאת אומרת, לפני שהיה מתן תורה ומשפטי נשמות, לא הייתה אפשרות לחשוב את המבנה הזה, לחשב את המבנה הזה.

כשבינה מתפשטת למלכות ומעלה אותה, היא מרימה אותה, כדי שמלכות תהיה שותפה בתיקון עולם, בתיקון העולמות. זה בדיוק מה שהמשכן עושה. המשכן תפקידו לייצר אדריכלות, סטרוקטורה בתוך הזמן והמרחב, שתאפשר לנבראים לשאת בקשה, והכרה, כלומר שבח והבחנה, במה שהעליון נתן להם, כדי שהם יוכלו לבנות את היחס ואת הקשר אליו.

שאלת חבר: נדמה לי ששמעתי את המושג 'ממשות תודעתית' כפועל יוצא מעמידה מול הנוכחות של העליון או הרגש שלה. שמעתי שהמשכן כולו בנוי מחומרי וכוחות תודעה. מהי הממשות התודעתית?

תשובת הרבה: אלה לא רק כוחות תודעה. אלה הם גם כוחות של רצון. זה רצון שרתום לתודעה, שמומר לתודעה. הוא יכול אפילו להיות רצון לא מבורר, אבל ברגע שאתה מביא את עצמך למפגש עם משהו, אז הרצון שלך מקבל צורה, מתלבש. זה העניין של הזיווג, של מגע. בדרך כלל כשמדברים על ממשות, מה שעולה בנו, זו דווקא התפיסה הגופנית, החומרית, היא מתלבשת אצלנו בממשות. המשכן אומר, שאין לנו כלים עימם אנו יכולים לתפוס ולהבין באמת מה זו ממשות. המשכן הוא ה'חללית' הזו שנחתה כאן בלימוד, מה שאתם בונים, שיכולה להעביר אתכם לממשות, להבין מה היא ממשות דרך חושים אחרים. 

ש: בממשות יש את הבלבול עם משהו שהוא מוגשם ומיד התודעה הופכת את זה לסטטי, בעוד שהממשות היא בעצם תנועתית, משתנה.

ת: הממשות היא תנועתית, היא משתנה והיא הפוכה מהגשמיות שאנחנו מייחסים לה. המשמעות האמיתית היא הרצון של העליון. היא רוחנית, לא פיזית. במובן הזה באמת כל מה שחשבת על העולם, כשאתה נכנס לתוך ה'חללית' הזו, ששמה משכן, משתנה. יש שם טכנולוגיה אחרת, חשיבה אחרת, הכל אחר. זו האמיתית של "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (שמות כ"ה,ח). זאת  אומרת, עצם האמירה הזו, היא התרומה: האופן שבו ה'עושים' מאפשרים לאור להרים אותם, זה מה שמאפשר לעליון לשכון בתוכם: בתוך התודעה ולא בתוך ה'חללית'- בתוך המקום שה'חללית' תיקח אותם אליו: זו הפנימיות של קודש הקודשים.

שאלת חבר: האם ההוראות של בניית המשכן הן פתרון לבעיית העגל?

תשובת הרבה: זה פתרון לבעיית דור הפלגה: איך בונים נכון. דור הפלגה רצה לבנות מגדל כי הוא רצה קשר, אבל הוא רצה קשר מהסיבות הלא נכונות. הוא רצה קשר כדי לשעבד את האורות. עכשיו, עם ההוראות לבניית המשכן, נותנים לו את המבנה שיכול ליצור קשר, שבו אנחנו משרתים ויוצרים שותפות עם הרצון של העליון, ולא מושכים אלינו את האורות כדי לנצל אותם למגבלה של התפיסה שלנו. כך שבעצם המשכן הוא 'מגדל' מתוקן. ראשו מתנשא למעלה מן השמיים. ראשו -בבחינת אריך אנפין והשמיים הם בבחינת זעיר אנפין. 

המשכן הוא כלי התרוממות. ברור שלאנושות יש נהיה וצורך בנשגב. הם מוטמעים בה. אפשר לומר, שהמשכן הוא המבנה הנכון. הצורה של המשכן זו ארכיטקטורה של חלל וזמן שונים לחלוטין מצורה של מגדל, וארכיטקטורה היא ביטוי של כוונה. זהו תיקון של דור הפלגה, כי משמעותו להחזיר בחזרה את השפה האחת. "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים" (בראשית יא',א').

הביטוי תרומה הוא איך תָּרוּם, איך תתרומם ה' לגבי ו' ונגיע לזיווג. באילו חומרים, מבנה וסדר אנו יכולים להציבם. לפי הרמח"ל, יש שלושה סדרים של תרומה בפרשה. "...דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה …" (שמות כה, א-ב). פגשנו סנטימנט זה בעבר בחציית ים סוף "...דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו).

המשכן הוא פעולה הנסמכת על קריאת מציאות התחתון וצורכו. ישראל במדבר תרים אחר היכולת להתרומם להצעה שהוצעה להם, להיות ממלכת כהנים וגוי קדוש. משיש לישראל את התורה, יש את ההכרה הפנימית שהייתה נוכחת בגילוי. במכות מצרים שישראל היו עדים לה היתה בחינת האמונה, של התהליך הפנימי ואם יתבטא בתוך מציאותם. כך גם כאן.

"דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ", פעם ראשונה. "תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי", פעם שניה. "וְזֹאת הַתְּרוּמָה", פעם שלישית, "אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת. וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ וְעִזִּים. וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים וַעֲצֵי שִׁטִּים" (שמות כה, ב-ה). מונים את כל חומרי  הבסיס.

"ויקחו לי תרומה", להרים את תודעתנו למצב של ריכוז תשומת הלב וניסיון לומר שיקחו לי. "אשר ידבנו ליבו" הוא המקום שהלב מכוון להויה בלבד כך שאנו קושרים את כל חומרי הקיום להרמת או הלבשת הנשמה האחת. זו פעולה שהנובעת מתוך מערך אמוני פנימי של הכרה בתכלית ובהויה בלבד. זה הלב, ההרגש. פעולה של הוצאת הקיום מקליפתיות לחול, שמשמעותה ימי הכנה. 

לקחת זה קשר, כמו לקחת אישה, קניין. הבנה עמוקה שאנו קניינו. אנו מחזירים לו את ששם בנו. זו התרומה הראשונה. להביא עצמנו להכרה שנמצאת ב"...דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ" (שמות יד, טו) במובן של הביטוי הקבלי ׳ויקחו את עצמם בידיים׳. לוקחים את כוח ההשגה, שהוא הידיים של הרצון לקבל, ורותמים אותו להרימו ולהקדישו לשורשם, לבורא. הכנה שאוספת את הקיום לתבנית שֶׁהֶרְגֵּשָׁהּשהֵרגשה מוקדש לבורא. 

בהמשך יש "את תרומתי", זו השנייה היא,  שזו הכרה יותר עמוקה, של מחול לקודש ששורשו נמצא באבא ואמא. במשכן יש את הקורבנות שהם ההתקרבות התמידית של ההשתלמות. עניין נוסף הוא המועדים, הזמינים מקודש. תפקידם להכניס קודש לחיים, אל תוך מה שכינסנו לתכלית.

התרומה השלישית, "וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ…" זו תמיד מלכות שהתרוממה לקודש הקודשים, כלומר לאריך אנפין. לפי מספר החומרים, יודעים שיש שלושה עשר תיקונים של כל החומרים. מבנה זה מרים אותנו לעוד למדרגה. שמשמעותה, קשר והלבשה על שלושה עשר התיקונים של אריך אנפין, כך שאנו כבר בכתר הפועל של עולם האצילות. זו תבנית נעה של תהליך שבו אנו נכנסים מהחול. רואים זאת אפילו בתוך הקרשים, בהיקף המשכן. מעין שקר שמעמידים אותו והופך להיות קשר וקרש. אנו משייכים את שקר הקיום לאמת החיים, אפילו זה חומר. בקרשים מעבירים בריח שהוא קו אמצעי. הבריח מחבר ומעמיד את הכל. המשכן בסופו של דבר הוא מסך, כלומר לקחת את העוביות של הרצון לקבל, לשים עליה את הכרת תכלית האינסוף, ולעשות על זה זיווג דהכאה.