בתוך חושך הגלות של אור כשדים יש היפוך של קצה או סוף של משהו, זה נמצא בשם אוּר כַּשְׂדִּים. יש שם הבשלה של איזושהי גלות ויכולת לצאת ממנה.

היכולת לצאת מתוך החושך מאפשרת לפרטים כמו אברהם ושרה לשמוע את ה'לך לך'. כשהם מגיעים לחרן אפשר לשמוע. נשמעת הוראה של התיקון, של מטרת המהלך של ירידת הנשמה, מדוע היא צריכה לעשות 'לך לך'', מה צריך ללוות אותה, והאופן שבו השמיעה הזו מאפשרת התגלות של העליון, של רצונו וכוונותיו. מהן האפשרויות שנפתחות בפני האדם לאור זה. 

לאחר עשרים דורות מהאדם הראשון עד אברהם, מתוכם עשרה דורות מנח לאברהם, מתגלה איזו תכונה, מה שמנץ אצל האדם כאור חוזר יציב וכיחס וצורך כלפי העליון. אמנם הוא לא מספיק, אבל הוא היתד הראשון, יתד החסד הראשון דרך אברהם. מדוע התולדה של אברהם תהיה יצחק, הגבורה, ואיך יהיה אפשר לבנות את הקו השלישי, כל זה מתחיל להרקם אחרי עשרים דורות מהגלות הראשונה, מגן העדן.

אנחנו ננסה להבין ולקשור את הבירור הזה לאופני העבודה שלנו היום, ולאופנים בהם אנחנו מבקשים להגיב באופן מדויק יותר אל מה שהאירועים דורשים מאיתנו מבפנים: גם ממה שמפעיל את האירועים וגם ממה שמפעיל אותנו. זה פנימיות לפנימיות.

מאמרי הסולם ב', מאמר רכה, תיקון האדם להכלל מעליונים ותחתונים / ביאור חטא אדם הראשון  

דרך המאמר הזה אנחנו מבינים את משמעות המופע של אברהם. ענין שתחילתו כאב-רם, כאב המון גויים, כמו הביטוי של השיא והגבול של התרבות השומרית של הזמן. 

אנחנו עוברים על תולדות היות אדם, על כל הכישלונות בעשרים הדורות הראשונים, על כל המהלכים: רצח הבל ע"י קין, המערכות התרבותיות שמוקמות עד אז, השחיתות, החמס, המבול ודור הפלגה. עד שנוצרת לאט לאט ישות שמכירה בכך שיש על הנשמה משימה של תיקון, ושחלק מהאופן שבו התיקון מתחולל כמציאות הוא ההתכללות של עליון בתחתון.

נחזור אל עניין ההכנעה, אל סדר העבודה - סדר ענינו להתכלל באור. חלק מההכנעה זו הבנה שהתפקיד שלנו, או השאיפה וההשתדלות, היא לכלול את שני ההפכים, העליונים והתחתונים. לכן, אנחנו מכניעים את עצמנו לאופן שבו הרצון העליון יורה לנו להתכלל באור ולהיות שותפים שלו. 

מלכתחילה, ההגדרה של תיקון האדם היא היכולת להתכלל, ההתכללות משיבה אותו לשורשו. בשורש הבריאה של הנשמה היא עצמה התכללות. הנשמה היא התכללות של האלוהי, של מה שננשף מתוך הבורא, הפנימיות שלו, והחומר. מתוך זה אנחנו מבינים את חטא האדם הראשון ואת משמעות הופעת אברהם. המשמעות של הופעתו היא איך טיבו יכול להופיע בנו בתוך העבודה. ה'לך לך' הוא כמו 'בוא וראה', זו קריאה מתמשכת של תיקון האדם שנשמעת בבריאה. 

אלה תולדות השמים והארץ' וגו' (בראשית ב, ד). פירוש, כל תכלית בריאת האדם כדי לגלות תולדות כאלו שיהיו כלולים משמים וארץ, דהיינו מן העליונים והתחתונים ביחד. כי טרם שזכה לנשמת ה' שיופיע בקרבו, לא היה מסוגל להעלות מ"ן בלתי לד' לבדו.. הוא היה יכול להעלות בקשה אבל לא להעלות מ"ן, מים נוקבין, משהו שנוקב בחיסרון לעליון. הוא היה יכול להעלות כל מיני חסרונות של עצמו, חסרונות של קיום, השרדות, אבל לא להעלות את המ"ן שהנקב שלו, החיסרון שלו, יהיה לנוכחות הבורא במציאות. חיסרון כזה שיהיה מוקדש לרצון לעשות לו נחת רוח, לאפשר לאור לנחות, לפעולה הזו הוא עדיין לא היה מסוגל.

...כי החומר היה עכור עליו, כי כל הויתו היה בבחינת 'עפר מן האדמה' (בראשית ב, ז), פירוש, בלי חיות מהעליונים כלל, וכל עניינו ותהלוכותיו היו 'בתוך עמי אנכי' וגו' (מלכים ב' ד, יג) ו'נוע תנוע ארץ כשכור' (ישעיה כד, כ), כי מדבר שממה לא נזרע ולא ראוי כלל לזריעה, כי לא הכיר כלל מה ד' אלקיו שואל ודורש [עד עכשיו היינו בבריאה ועכשיו אנחנו במציאות של היום], והכל כמצות אנשים מלומדה [בלי רוח מהעליון], וכל הליכותיו היו מלבושין דלא הוי ולא יהיה, דהיינו כמו יתוש הניזון מצואתו, והוא גם כן מתגדל ובא על מדותיו של עצמו הגרועים והנבזים על מנת לקרותו רב או לקנתר או בלי חיות כלל, שזה כמו עפר המתגדל ומתקיים מן כלל האדמה המחבק ומסבב אותה.

וז"ש הכתוב (בראשית ב, ה) 'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וכל עשב השדה טרם יצמח', דהיינו אפילו ארוחה של ירק לא היה עדיין מצוי בעולם, ואפילו שם שדה לא היה מצוי [כי לא היה משמעות לעִבּוּד של שדה, לא היה בשביל מה לעבד את עצמנו, העיבוד הוא של האורות], כי העולם היה חסר ב' דברים: א', מטר השמים - אתערותא דלעילא. וב', אדם ראוי לְעָבְדָהּ - אתערותא דלתתא. בכל פעם אנחנו נמצאים במצב הזה, שיש איזה מין אטימות. האטימות מופנת כרגע למקיימי תורה ומצוות, שעושים הכל בלי הרוח, בלי העלאת מ"ן המוקדשת, כמצוות אנשים מלומדה.

וז"ש (בראשית ב, ו) 'ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה', דהיינו בלי אתערותא דלעילא ובלי אתערותא דלתתא, אלא כמו שהארץ בעצמה הוציאה אדים העולים ומשקים את כל פני האדמה. לכן כדי להמציא עבודה הרצויה, עבודת השדה אשר ברכה הוי' בסוד תורה לשמה, ולזכות האדם לזונו 'מארץ אשר למטר השמים תשתה מים' (דברים יא, יא), [נדרשת פעולה מהעליון של החיבור של עצמו אל תוך המבנה של 'נפש חיה' כדי לעשותה לאדם, לבן אנוש] אז 'ויפח באפיו אלקיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה' (בראשית ב, ז), ומעתה נכלל מעליונים גם כן, כי צלם אלוהיו על פניו, הגם שלא הרגיש עדיין, כי אז הרגיש חיות העליונים בלבו דוקא, והיה זה לטעם כמוס, כמו שכתוב במדרש (בראשית רבה א, ג) שביומא קמא לא נברא כלל זולת שמים וארץ כדי שלא יאמרו מיכאל היה מותח בדרומו של רקיע וכו'. כלומר שלא יאמרו שזו פעולה של המלאכים.

ותיכף הארץ נתעלה לבחינת גן, סוד א' דמ"ה [של שם הויה], שבאה ונתלבשה בשם הוי' דב"ן [מילוי האלפי"ן מתלבש בתוך מילוי ההי"ן של שם הויה], סוד החוט שַׁקִיוּ דְאִילָנָאי, והגן נטע ה' בעדן, וחומר אותו הגן ואותו העדן עדיין נברא מקדם לבריתו, שעל כן תיכף שהיה האדם לנפש חיה, שָׂמָהוּ באותן הגן ועדן. ושם בכל רגע ורגע היו צומחים לפניו עצים נחמדים למראה וטובים למאכל בסוד 'ועץ חיים תאוה באה' (משלי יג, יב), שאותן העצות היו כמו נגדלים ויוצאים מלבו, וכל העצים הנחמדים היו סובבים נקודה אחת, סוד העץ חיים שבתוך הגן, וזה עניין 'ויצמח הוי' אלקים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן'. אבל מעורר עוד עניין אחד, סוד 'ועץ הדעת טוב ורע' (בראשית ב, ט).

הערה יד : משקה האילן. בהקדמת תיקוני זוהר (יז, א) מובא ששם מ"ה הוא שקיו דאילנא, וז"ל: "יו"ד ה"א וא"ו ה"א (-שם מ"ה) דאיהו ארח אצילות, איהו שקיו דאילנא בדרועוי וענפוי, כמיא דאשקי לאילנא ואתרבי בההוא שקיו" העיבור של אצילות כעולם תיקון מתחיל ממ"ה החדש, כלומר מחיבור שיוצא ממצח, מאור המצח, זהו מצב חדש. בעל הסולם אומר שמה שמשקה את האילן, את כל מע' הספירות, מע' הקומות, את המבנה של התיקון, של הקיום והחיים, הוא כח החכמה כפי שהוא מולך בזרועות והענפים. הוא כמו הכח שמאפשר להתרבות, הוא גם מאפשר לעץ עצמו לעבור את כל המהלכים של קטנות וגדלות מהעיבור, וגם לכל הבריאה מתחתיו, מתחת לאצילות.

ובתע"ס חלק ה' או"פ מא בסופו: "נחשב הת"ת לעיקר בחינת הפרצוף דז"א ולגופא דאילנא [הגוף כאן הוא היכולת לקבל באופן מתוקן, ע"י השלבים, ע"י עולם אצילות. עולם אצילות פועל על העיקרון המלא של צמצום ב': הקטנת האורות ביחס להתפשטות שלהם אל התחתון, הכנת הכלים הנכונים לתחתון, ואי היכולת של האורות לפרוץ ולבקוע את הפרסא, כלומר חיזוק הפרסא] ועצמות אור החסד הנ"ל שבתוכו, נחשב לשקיו דאילנא".

ולפי"ז שיעור דברי רבינו כאן, שבזכות אור החסד המושפע משם מ״ה לב״ן, נתעלתה הארץ (שהיא בחינת מלכות) לבחינת גן, וזהו ע"י האות א' המושפעת לב"ן ועושה אותו לג"ן. הגן הוא דוגמה אל מה השדה צריך להפוך. גן הוא החסדים שמושפעים מבינה דרך ז"א, האופן שבו בינה גומלת חסדים למלכות באמצעות המתאם ז"א. המהלך הזה מוציא ממלכות את כל מה שטמון בה, את הרשימו שלה, מן הכח אל הפועל, החיים יוצאים ממנה ומקבלים ביטוי, זה בחינת ג"ן. הא' היא כח בינה, כלומר בינה היא הגורם לתהליך בו העליון מתלבש בתחתון. הכח הזה מושפע לב"ן (מלכות) ועושה אותה לגן. זה הופך ב' ל-ג', את הבראשית לגמילות חסדים.

גן מתחיל כגמילות חסדים, מכאן, שהנשמה הראשונה שתופיע תבוא מחסדים, משום שהיא צריכה להשפיע הלאה. אברהם ושרה מופיעים כשני כוחות בתוך ההכרה, על מנת לבנות את התבנית האנושית שתהיה מסוגלת להיות בהתאמה למבנה התיקון, בהתאמה למערכת. המע' שלמדנו מתוך המאמר זו המע' שאליה צריך להתאים, זו היכולת להפוך את המציאות לגן. להוציא בכל העולמות את כח החיים, את היופי, את כל צורות החיים שטמונות בתוך המלכות, להוציא אותן מן מהכח אל הפועל, זה נקרא להפוך אותה לגן.

וזה עניין נפלא מאד [כשיש גן ויש את המוקד שלו אנחנו מוצאים את הופעת הבירור של עץ הדעת טוב ורע], אשר ממש בזו הרגע אשר הרגיש בנפשו החיות וחלק אלקי ממעל, הרגיש ג"כ בחינת העץ הדעת טוב ורע גם כן… עצם הרגשת האלוהות נותנת לו את ההבחנה של גבולות עצמו, שהוא מורכב גם מרצון עצמי, רצון לקבל, חומר, וגם מהחלק האלוהי. זה נתן לו ידיעה עצמית. 

לכן הדבר הראשון שהזוהר יאמר ב-'לך לך' הוא לך לך לעצמך. לך לך להכיר את עצמך, ממה אתה מורכב, ואיך זה צריך לשבת יחד כדי להיות מותאם אל התכנית האלוהית לגביך. לכן אברהם לא יכול אלא לצאת מהחושך. יציאה מאור כשדים היא יציאה מהמקום שבו נאמר די. זה מתבטא מצד אחד בניסיון להכחיד את האפשרות הזו, ומצד שני בהצלה שלה מידי נמרוד. אנחנו צריכים להפנים את עניין הנפלא מאוד:

וזה עניין נפלא מאד אשר ממש בזו הרגע אשר הרגיש בנפשו החיות וחלק אלקי ממעל [לבוש הנשמה], הרגיש ג"כ בחינת העץ הדעת טוב ורע גם כן, דהיינו שנתלכדו האורות זה בזה ולא יתפרדו, וזה כמו לבוש לזה, דהיינו שנתגלה לו מקום האמיתי של בחינת ערלה על העטרה, ומה כוחו בנגיעה זו בפריחת הא', ועניין כל המוסיף גורע בסוד עשתי עשרה יריעות עזים, והיה ענין זה מבהיק אור לעיניו כידוע.

הערה טו: אולי כוונתו לנגיעה בעץ הדעת שפרח הא' ונעשה ע'. עי' זוהר בראשית א אות תנד וז"ל בהסולם: "בתחילה היו להם כתנות אור, שהעליונים היו משתמשים בהם למעלה. כי מלאכים עליונים היו באים לאדם הראשון להנות מאור ההוא... ועתה שחטאו, ניתן להם כתנות עור, אשר העור נהנה מהם דהיינו הגוף, ולא הנפש".

פריחת ה-א' היא הסתלקות בינה. כשבינה מסתלקת מהמבנה המשותף אנחנו נשארים עם כָּתְנוֹת עוֹר, עם ע'. העור עניינו כלים חיצוניים שיש בהם את הכיסוף אל הבגד, אל הלבוש הראשוני. אין העדר ברוחני. כשהאור מסתלק, הרשימו שלו נשאר ב-ע', בראיה הפנימית, בזיכרון ממה הוא נפל, בזיכרון של השורש של עצמו. למרות שהוא במצב של נפילה יש לו זיכרון מה הוא היה.

המתח הזה נשאר כמו הכיסוף או ההתעוררות של הנשמה לחזור לשורשה. היא מזהה שהיא נמצאת בגלות ואת המשימה שלה, יש בה את הזיכרון של היותה לבוש אור. כשאנחנו אומרים "ברכי נפשי את ה'.. הוד והדר לבשת, עוטה אור כַּשַּׂלְמָה" זה זיכרון שמתעורר בנו לגבי מה הייתה הנשמה, היא עטפה אותנו כאור.  אנחנו מבקשים השתוות חזרה אל המצב הזה, זה החסד של אברהם.

בנוסף, יש כאן את עניין התוספת שבאה מהצד האחר. הרצון לקבל רוצה תוספת אור על עצמו ואז הוא גורע, משום שהוא רוצה את זה לעצמו. במקום שתי עשרה הוא מוסיף עשתי עשרה והופך את האור לעור.

הערה טז: זוהר פקודי אות רמט וז"ל בהסולם: "כתוב 'עשתי עשרה יריעות', מוסיף אותיות, דהיינו שמוסיף ע' על שתי עשרה, וגורע מחשבון, שנגרע א' מחשבון שתי עשרה, מחמת הוספת ע' על שתי עשרה. ומוסיף חשבון וגורע".

המשך המאמר: ובזה מובן הפ' (הפסוק / הפרשה), כי תיכף אחר ששמע אברהם אבינו 'לך לך מארצך וממולדתך' (היינו לבחינת גן בעדן), 'אל הארץ אשר אראך ואעשך שם לגוי גדול' (בחינת וְלֶהֲוי אֲנָא פְּקִידָא בְּגוֹ צַדִּיקִיָּא'), 'ואברכך' (בחינת ברכת ממון ורכוש רב הרחבת השגתו) [קניין שעניינו השגה], 'ואגדלה שמך' (בחינת פרסום) [בחינת התרחבות אל תוך התודעה האנושית כולה], 'והיה ברכה' (כמ"ש ברש"י ז"ל, שעד עתה היו הברכות בידי [בידי העליון], ומעתה יהיו הברכות בידך לברך לאשר תחפוץ). 'ואברכה מברכיך ומקללך אאר' (דהיינו, שהגם שלא היה אז ידוע לו כלל מקום הארץ השמנה המובטח לו, מכל מקום היה מובטח שמברכו יבורך ומקללו יואר ויאבד לנצח בלי זכר), 'ונברכו בך כל משפחת האדמה' (בחינת 'אדם אחד מאלף מצאתי')...

'כולם נכנסים לחדר ואחד יוצא להוראה', אין הכוונה רק במובן של אלף אנשים, אלא אלף פעמים בתוכנו אנחנו נכנסים לחדר ופעם אחת אנחנו יוצאים להארה. כי כל אלף הפעמים מתייחדים לאחד, ורק אז זה יוצא לאור. אברהם מייסד את האפשרות הזו, את החסד של הניסיונות של מי שלא מתייאש מעזרה מלמעלה. אלף פעמים הוא מתייאש מעצמו, אבל הוא לא מתייאש מעליון. כל הפעמים האלה, הנסיונות, מצטרפות לכלי אחד שמושך אליו את האור הגדול. כשאנחנו לא מצליחים לעשות את המהלך הזה אז הוא מתפזר להרבה אנשים, אלא שבעצם זהו דגם פנימי של הרצונות שלנו. אברהם מייסד את הברכה הזו. הברכה שאומרת שזה קשור, זה לא מפוזר. זו תודעה שאוספת את זה.

עצם הגאולה מתחילה להתבטא במופעו של אברהם. אברהם הוא בחינת האפשרות של אדם שמופיעה בתוך התולדות. הבחינה הזו היא בנסיונות שהוא עובר. מה שעושה את אברהם הם עשרת הנסיונות שהוא עומד בהם, הם בסוף נאספים לאחד שהוא אברהם. הוא החסד שמייסד את האפשרות הזאת באנושות כולה ובישראל. אברהם הוא קודם כל 'ונברכו בך כל משפחות האדמה', כלומר הוא מייסד את הצד האוניברסלי של ישראל, הצד שאחראי לחסד של כל הבריאה, של כל הנבראים. 

'וילך אברם כאשר דבר אליו הוי' וילך אתו לוט' וגו' (בראשית יב, א-ד). וזה מהפלא הגדול, כי אברהם הלך בדבר הוי' בלתי להוי' לבדו, אבל 'וילך אתו לוט' [עם האדם תמיד הולך לוט, כלומר מה שיכול להפוך לקללה, היצר הרע] הוא אבי עמון ומואב [אבי הגאולה הסופית, אולי לא דרך עמוני או מואבי אלא דרך עמוניה או מואביה] שנאמר עליו לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' (דברים כג, ד). דהיינו, בחינת הלבשת חיות דקדושה בבחינת הבהקת אור הנ"ל. אבל לא היה אז שום חשק ורצון לשמש באורות אלו הגלוים למעשה, כי הלך בצדקות וקדושה נפלאה, אלא רק בסוד גילוי תורה לבד.

וזה ענין שבעדן ה' אלקיו נמשכו לו כל האילנות הנחמדים והטובים רק סביב עץ החיים, ושמה היו כל עסקיו ומגמת לבו, אלא שנמשך לו גם כן בין אותן העצים בחינת עץ הדעת טוב ורע, דהיינו 'וילך אתו לוט'. והבן כנ"ל. כדי להבטיח את הגידול לוט חייב ללכת איתו, משום שזה הגידול של הצורך.

ובאמת עניין האור בעצמו היה בחינת עץ החיים, אלא שהיה זורח ומופיע בקרבו בצניעות גדול, כידוע, אבל הכתוב מוכיח 'והיה ברכה', דהיינו, שמכאן ואילך הברכות מסורים בידך לברך למי שתחפוץ, ובזה [היכולת לתת, היכולת להשפיע את זה] היה כל הצלחתו ושמחתו, כי נמשך לו מן הפסוק 'ויצו ה' אלקים על האדם לאמור וגו' ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל, כי ביום אכלך ממנו מות תמות' (בראשית ב, טז-יז), שזה עניין 'ומקללך אאור', שהיתה אימתו כל כך מוטלת על הגוים וחכמיהם, שלא היה להם אז מציאות להרמת ראש, כי כן קבל מהוי' אלקיו, ברגע בא דברו בקרבו. אח"כ יש את העניין של הנוקבא, איך התפקיד של שרה הוא להבטיח את התולדות ולדעת אותם.

להמשך לימוד צפו בסרטון