חגים ומועדים

פורים

משמעות המועד כזימון של 'לעתיד לבוא'

פורים

כשאנחנו מדברים על האור המיוחד של הפורים, אנחנו זקוקים להקדמה של ההבנה שנשמעת מתוך בניין הנוקבא, האפשרות שלה לקבל פרצוף בפני עצמה אחרי הנסירה כדי שתוכל לעמוד פנים בפנים. כל התהליך של התיקון, הוא הגעה לרגע שבו יש הטבעה של האפשרות העתידית. אנחנו צריכים לראות את כל השורשים של התהליך.

ב'מאמר לפורים' (מאמרי 'שמעתי') בעל הסולם מנסה לצייר לנו את כל השורשים של מה שמביא לאפשרות הזו של 'לעתיד לבוא'. אנחנו מבינים שיש מועדים שניתנים בתורה כמועדים ששייכים לתיקון, שייכים ל'שיתא אלפי שני', לאופנים שבהם הכוח של הבורא ורצונו, מופיע בהסתרה.

גילוי מופיע בכל פעם שהאנושות - באמצעות ישראל - רוצה להיכנס אל תוך תפיסת המציאות של עצמה ושל כל אומות העולם. מה עומד מולה? מה עומד מולה בשיחה בין הנחש לאדם או בשיחה בין חוה, אדם והנחש? מה הפיתוי והעוצמה של ההבטחה "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" (בראשית ג', ה') ואיך ישראל מבינים אותה? איך ישראל כפי שהוא צריך להיות ואיך הרצון לקבל מבין את השאלה או את ההצעה הזו? משם זה מתחיל.

במאמרי 'שמעתי' אנחנו מוצאים את השאלה שעוברת לכל אורך שיתא אלפי שני: "המן מן התורה מניין?" (גמרא, מסכת חולין דף קל"ט ע"ב), וזה מושווה ל"הֲמִן-הָעֵץ, אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל-מִמֶּנּוּ" (בראשית, ג', יא'). מה יש באכילה הזו, בבירור הזה שנכפה על האדם? הוא יכול לחוש את הנסיבות כמו גורל עד שהוא יברר אותן כמו השגחה. זה הבירור של הרצון לעוצמה, רצון להבנה של משמעות החיים, של היכולת לשלוט בהם, לא רק במובן של 'שיקרה מה שאני רוצה' אלא במובן של המשמעות שלהם. שנוכל להבין את המשמעות של חיינו, שאני אוכל להבין את התפקיד שלי בתוך המערכת הזו של הבריאה.

ישראל לא צריך להבין את "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים" כמו 'איך אני יכול לשלוט במציאות כמו אלוהים?' אלא, איך אני אקבל תכונות של האלוהים, של בינה, ואוכל להיות שותף להשפעה. זה שייך ל"אֶדַּמֶּה לְעֶלְיוֹן" (ישעיהו י"ד, י"ד), לא איך אני אשלוט כמו העליון. אלו שתי צורות של הבנה של אותה הצעה לכאורה. הרצון לקבל מחד וישראל מאידך, מבינים את "וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים", בשתי דרכים שונות. זו הבחירה המרכזית בלהפיל פור.

מכיוון שאנחנו מדברים על מועד של לעתיד לבוא, אין לנו כלים לתפוס אותו. אנחנו מנסים להתקרב ולמצוא מושגים שהמרחק שלנו מהם לא יהיה מרחק של שתי מדרגות אלא מרחק של מדרגה אחת, שמשהו יוכל להאיר עלינו. אלו המאמצים שאנחנו עושים עם מה שניתן לנו.

איך להתחבר לאור הזה? יש לנו את אפשרות קריאת המגילה כמו שאומר לנו האר"י. המרחק שלנו מהבנה את מה שאנחנו קוראים במגילה הוא מרחק של שלוש מדרגות: ממגילה, לאיגרת וספר. אנחנו עוברים מצבים. בקריאת מגילה נשאלת השאלה מתי אנחנו יכולים להיחשף לגילוי. כשיש מקום, כשיש כלי, מקום הגילוי נקרא ספר, שכבר יש לו אור מקיף של פריה ורביה. האות סמך, היא 'סומך נופלים', והאותיות פ' ור', פר, הן הפריה והרביה שבתורה, שבמאור. זה עובר דרך איגרת, שיש בה משהו של תיקון פרט ביחס לכלל. יש תמיד הבחנה במרחק שלנו מפורים ואיך בכל פורים אנחנו מנסים להתקרב למצב שאנחנו מאוד רחוקים ממנו, שבו הכלים, שהם האויבים שלנו, הופכים להיות חלק מאיתנו. שאין הבחנה בין ברוך לארור, בין ימין לשמאל, בין ההשתדלות למה שעומד מולה.

כיוון שזו דרגת לא ידע, היא קשורה לפרשה שאנחנו עומדים לקרוא בשבת הזו, פרשת כי תשא שהיא פרשת העגל, פרשה של ההתגלות. בגלל חטא העגל מתאפשר גילוי שאנחנו נבין אותו רק בזמן של חבורת הזוהר, גילוי י"ג תיקוני דיקנא. האפשרות האנושית מתגלה דווקא דרך חטא העגל, והנפילה של ישראל כולה. דרך כמעט-השמדה של האפשרות של ישראל בגוף וברוחניות, מה שמתגלה זה האור הגדול של פורים, זו לא דיאלקטיקה זרה, זה קורה וניתן לעקוב אחרי זה.

הסוד של המגילה, המופע של הכתיבה שלה, של הדיבור שלה, הוא כמו המופע של הלימוד העמוק שלה איך לקרוא עיתון של היום. בכוחה ללמד אותנו איך לקרוא את ההיסטוריה, ומה עומד מאחורי השפה של המציאות הגשמית של הרצון לקבל.

כשאנחנו עומדים מול יופיו של נוף ומסתכלים על רכס הרים נפלא, מתפעלים מהגובה והכחלחלות, למעשה, אנחנו מתפעלים מההסתרה. יש כוח שרוצה לפרוץ מעלה ויש משהו שעוצר אותו. אנחנו מתפעלים ממה שעוצר אותו. מה שאנחנו קוראים במגילה, זה איך לקרוא מתוך האופן שבו ההיסטוריה מציגה את עצמה, את הכוח שעומד מאחוריה.

המאמץ הגדול בהסתרה, הוא זה שמלמד אותנו לקרוא את הכוח שעומד מאחוריה. לכן זה קשור לגמר תיקון ולאופנים שבהם אנחנו צריכים ללמוד לקרוא את המציאות כשהסימנים קרבים.

פורים ומשמעותו היום - קריאה למטרה משותפת

פורים הוא זמן של התעוררות מלמטה. זו הפעם הראשונה שישראל מסוגלים לקבל תורה. התורה ניתנה להם בסיני, והפעם הראשונה שקיבלו אותה הייתה בשושן. קיבלו וקיימו.

היום יש לנו אפשרות לאסוף את כל ההתרחשויות האלה כולל המניעים הפנימיים שלנו, שעולים ומקבלים הרבה מאוד כוח כרגע, כדי שבאמת תיווצר התכנסות של צום ותפילה.

למה אסתר קוראת? הצום צריך להיות אצל כולם על גישת ה'רק אני צודק'. כולם צריכים לקיים על זה צום בעומק של שלושה ימים.

בנוסף יש את התפילה שמשהו אחר יתגלה. המטרה היא להביא את כל השוליים להיות מסוגלים לצום, לצמצם את גישת האני הצודק ולהתפלל למשהו אחר. זה מה שצריך לקרות אצל כל אחד מאיתנו.

על מה אנחנו צריכים לעשות צום? אם אני מכסה את גישת 'אני צודק' ומתוך זה יוצר קשב לא רק ל-איך האחר צודק, אלא קשב לזה שאין לי כרגע מענה כמו שלצד האחר אין מענה שיכול ליצור מטרה משותפת, על זה התפילה. על משהו שיתן לנו ערך חדש שיכול להגדיר מטרה משותפת. יש הרבה דברים שלא עובדים יותר, ולא יכולים לעבוד יותר. אנחנו זקוקים לערך חדש שיגדיר מטרה משותפת. מבחוץ יקראו לזה חוקה, אמנה, הסכם, ערך או אמונה.

החשיבות היא של התפילה ושל העבודה לא להיכנס למערך הזה, אלא איך אנחנו מוצאים בין התפיסות השונות מטרה משותפת. איך אנחנו מגדירים את הסיבה להיותנו, באופן שיכול להיות מקובל על כל מרכיבי הכוחות. איך כל אחד יכול למלא את תפקידו, לא במובן של פשרה אלא במובן של פשר, של משמעות שנותנת חיים, ששייכת לקדושה, משהו שנותן חיים לעצם הקיום של האומה הזו ולערך שלה.

"וְהָיוּ לַאֲחָדִים בְּיָדֶךָ" (יחזקאל לז', יז'), זה הכוח של יוסף כמובן של ישראל, והכוח של יהודה. שתי התפיסות צריכות למצוא - אחרי כל הפירודים וההתנסויות בגלויות המאיינות ומחלישות אותם - צורה שבה הם יכולים לחיות יחד ולשתף פעולה, כי יש משהו שחשוב לשניהם ואהוב על שני המחנות באופן כזה, שהם מוכנים לשתף פעולה.

מקרה, גורל השגחה - בירור מושגים לפורים ע"פ הקבלה

בפורים, אנחנו דנים ומבררים את המושגים מקרה, גורל והשגחה.

מקרה הוא התפיסה של טבע או אלוהיות אדישה, אקראיות, או צורה של הסתברות שאין בה יד מכוונת.

גורל הוא התפיסה שיש יד מכוונת אבל אין בחירה.

השגחה קשורה בשיתוף של תודעת הנברא עם חוקי הבריאה ועם מטרת הבריאה, והיכולת של הנברא להרגיש איך הפעולות של הבורא ביחס לבני אדם, ויחס בני האדם לבורא, בונים יחד את ההתקדמות לקראת השגת מטרת הבריאה.

פורים נע בין שלושת הקטבים האלה, שלושת הקווים: מקרה, גורל (פור) והשגחה - ואופן הביטוי שלהם.

חודש אדר - משמעותו לאור הקבלה

יש כמה נקודות לא מדוברות, בדרך כלל, לגבי חודש אדר, שכדאי לדבר עליהן.

חודש אדר הוא גם החציון (מתשרי) וגם החודש השנים-עשר, שאליו נאספת העבודה, כדי להתחיל בניסן מחזור חדש של גאולת ההכרה. מה שמרכיב או מסמן את החודש הוא השחוק והאות ק'.

גם אדר וגם אב הם חודשים שמגיעים עם הוראה מיוחדת איך אנחנו צריכים להיות בחודשים האלה. זה מעורר סימן שאלה. מדוע נאמר לנו הביטוי "משנכנס אדר מרבין בשמחה" (תלמוד בבלי, מסכת תענית)? לומר שאדר הוא חודש עצוב, וצריך להתאמץ להרבות בשמחה. מדוע נדרשת בחודש הזה השתדלות מיוחדת כדי לשמוח בו? במובן מסוים יש בו עניין של סיום.

חודש אדר גם מבחין בנו את הבחירה שלנו. האם אנחנו מצליחים להעביר את כל מערכת הקליפה לקדושה? האות ק' מסמנת גם את עניין הקליפה וגם את עניין הקדושה.

אדר מסמן את החג של לעתיד לבוא, את הגאולה, לכן נאמר עליו "ונחוג בו". הוא מסמל את הסוף וההתחלה. המעבר מאדר לניסן הוא הרגע שבו ישראל קיבלו בתור סימן ויהיו מסוגלים לקבל פעם ראשונה את התורה, להפנים אותה. לקבל אותה כמו כלי שהעביר את עצמו לקדושה, דווקא במקום שבו ישראל נמצאים בקליפות, בגלות גם אם זו אומנם גלות בבל.

ענין נוסף הוא התמורה של זמן המעבר. זה חודש שבו אנחנו מסוגלים להעביר את צורות הקליפה של הרצון שלנו ולגייס אותן לכיוון שבו נוכל לראות תולדה של נתינת חיים ולא לקיחת חיים.

בעניין תיקון הק' - של מה שיורד מתחת לשורה, וצריך לעלות מעל השורה. ה-ק' צריכה להפוך להיות ה' אחרונה של שם הויה ולהשלים את המלכות. עליה להפוך את כל האופנים שבהם הקליפה גידלה את הפרי, שמרה על הפרי, והבחינה אותו ככוח. איך אנחנו מסוגלים לחרוש עם הכוחות האלה, להפך את החשיבויות ולהבין ערכים חדשים.

תפילה

אדם

בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?
הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?
הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?
מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.
כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.
ערבות

האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.
יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.
כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?
לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.
האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.
לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.
גלות וגאולה

״תנו רבנן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס וְאֵלּוּ הֵן בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא אַחֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רבי עקיבא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.״ (מסכת חגיגה)
על רבי עקיבא נאמר, שהוא ״עייל ונפק״, נכנס בשלום ויצא בשלום, מה שלא קרה לשלושת האחרים, מהם אחד מת, השני נטרפה דעתו והשלישי קיצץ בנטיעות. מדוע מתוך אותם הארבעה רק רבי עקיבא יכול היה לומר ״כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור״?
מי שלא קורא תורה באופן הנכון, נאמר עליו ״תיפח רוחו״, כלומר תסתלק ממנו נוכחות הרוח הנותנת בו חיים רוחניים, חיים של נשמה. אי הכרת תנאי הקבלה והכניסה לתורה תגרום לקריאה לא נכונה ולכן רוחו מתעופפת ממנו.
אנו נמצאים בחודש סיון ופרשת השבוע היא ״בהעלותך״, שכל עניינה הוא פרשנות. איך לפרש? ממה לפרוש? איך אפשר וצריך לקרוא תורה? מהם התנאים לכניסה ללימוד התורה? האם אנחנו יכולים לומר שזה אך במקרה שאנו עוסקים היום בלימוד הזה? או אולי לחשוב שהלימוד הזה לא היה יכול לצאת לאוויר העולם בזמן אחר אלא רק היום, בעת הזו, ובקיבוץ המאוד מסוים של הנמצאים איתנו כאן היום.
הקריאה בזוהר והעיסוק בחכמת הקבלה מתייחסים לתורה כפעולה של אור המוליכה אותנו אל שורשנו. מכאן שהעיקר הוא השורש. התורה היא דיבור הבורא ולא דיבור של בני האדם. יכולת הדיבור בבני האדם נועדה לבטא את הכוונה של השורש.
פרשת השבוע ״בהעלותך״ מלמדת שאנחנו חיים בענף וצריכים להגיע אל השורש, לכן בא הביטוי ״אם תגיעו לאבני שיש טהור״. אפשר להגיע דרך הכניסה לפרד״ס, הכניסה למדרגות ההשגה, לפנימיות העולמות ופנימיות עצמנו.
העיסוק בחכמת הקבלה והקריאה בזוהר, כמוהם ככניסה לפרד״ס, ארבע רמות פירוש שתחילתן היא דווקא הסוד. הפוך ממה שחושבים, שההתחלה היא מהפשט. כלומר הכל נסתר ממני ולא מובן ומתעוררת דרישה להבנה. עם העיסוק בחכמה מתבהר שתנועה של הבנה לא יכולה להתרחש בלי עזרת העליון. ההצעה היא לראות את ארבעת רמות הפירוש, כמו גם את ארבעת הדמויות הנכנסות לפרד״ס, כמצבים באדם אחד, באדם הלומד, שזה כל אחד ואחד מאתנו.
נאמר על אחד מאותם הארבעה ש"נשתבשה דעתו", ואכן לאבד את הדעת מבחינה קבלית הוא הפחד לאבד את מקום החיבור, את מקום המסך המשותף בין עליון לתחתון, את מקום הזיווג, הפחד לאבד את יכולת ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. ומכאן, ״אל תאמרו מים מים...״.
מים עליונים הם כדי לרמז על אבני שיש טהור, אל תגידו שהם כמים תחתונים, זאת לא האמת, דיבור כזה הוא דיבור של פירוד. אמנם הפירוד הזה הוא מטרתי ולשעתו, אך ״כשתגיעו״ למדרגה הגבוהה, שם הכל הוא באחדות אחת ולא ״מים מים״.
מים עניינם חסדים והם כנהר אחד, כאור אחד היוצא מעדן ומתפצל לארבעה ראשים, מתפצל לפרד״ס, לארבעת הטיפוסים הלומדים, עלינו להחזיר אותם חזרה להיות נהר אחד.
הפירוד המטרתי נועד לגרום לנו להבין שמדובר בענף וזהו רק האמצעי להגיע אל השורש. הזוהר עוסק במילים, בתיבות. בסיפור המקראי על נח והתיבה שהוא בנה, אין המדובר אלא על תיבה המצביעה על הזוהר. מדובר על עצם תנאי הכניסה לתיבה, למילה, היכולה לשאת אותנו אל השורש. כל קריאה אחרת את הסיפור עניינו פירוד מהשורש, איבוד הקשר מהשורש.
הזוהר הוא התיבה לדור שלנו, התיבה שאליה אנחנו צריכים להיכנס כדי להרים את עצמנו.
אמירתו של רבי עקיבא כמוה כאזהרה, שלא לומר ש״לוחות ראשונים נשברו״, שהרי אין העדר ברוחני והתורה הראשונה היא בדיוק כפי שהייתה, שלמה, כאבני שיש טהור. בראיה שלנו החטאנו את המטרה, בעינינו היא נשברה, ולכן פרשת ״בהעלותך״ רומזת לנו לפרוש מראיה זו, מחטא זה, ומפרשת איך אפשר להיכנס לתוך התורה, לתוך התיקון, לתוך הזהות האמיתית של ישראל ותפקידו. זה בדיוק הלימוד הזה, בזמן הזה ועם האנשים היושבים כאן היום.
רבי עקיבא אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ורומז שללא החיבור בין הנשמות לא יכול להתגלות החלק השני של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהוא "אֲנִי יְהוָה", וזו התכלית. לכן החיבור הוא בין הנשמות ולא בין הגופים. מקום החיבור הוא השכינה - מערכת הנשמות כפי שהיא נאצלה בשלמות, בדיוק כמו התורה. ולכן הלוחות לא נשברו! אבל נשברו בראייתנו הלא מבוררת.
יש בשבירה זו זימון למסע שלנו לאסוף את עצמנו בתודעה, ברצון, בכוונה משותפת, אל תוך מארג שיש בו הגדרה עצמית אמיתית של נשמתנו, של מי אנחנו ולשם מה? לשם איחוד קב״ה ושכינתיה, להיות הנושאים של נוכחות העליון, נוכחות הבורא, נוכחות האור.
רבי עקיבא נושא בתוכו את ארבעת המצבים, מהמצב שהכל נסתר ממנו בבחינת סוד עד המצב שהכל פשוט ללא שום כיסוי והסתרה בבחינת פשט, רק הוא יכול לומר "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים". זו הצעה שיש בה חסד גדול עבורנו להגיע למדרגות ההשגה כרבי עקיבא, וכל זה דרך לימוד תורה.
הלימוד הוא הפעולה השורשית הבסיסית לכל הפעולות בעולם ולכן הוא הכרחי. זהו לימוד איך להרכיב מחדש, איך להכין ״מרכבה״ שהיא האמצעי לאור לרדת ולהתפשט, לגרום נחת רוח לעליון, שיוכל לנחות בתוכנו, כי יש לו את הכלי שהורכב, תוקן והותקן. הלימוד מהווה מקום מפגש בין עליון לתחתון. אין זו נטייה מיסטית שעניינה לאבד את עצמי בעליון, לימוד הקבלה נועד להגדיר את עצמי באמצעות האור העליון ולא להעלם ולהיבלע באור.
רבים המפרשים שעסקו במסכת חגיגה שבגמרא באמירתו של רבי עקיבא, גם חכמי הזוהר עסקו בה והבינו שיש שם סוד גדול בדבריו. לכן הציעו לנו את המאמר מזוהר בראשית א׳ ״אבני שיש טהור״, מאמר שנועד לדור האחרון, הדור שלנו, כדי להגיע לפרשנות המקרבת אותנו לאמת, להתחבר לתיבה שיכולה לשאת אותנו לגובה ולרום המעלות.
* הכתב המודגש הוא מתוך הזוהר בראשית א' אות רנ"ב, מאמר אבני שיש טהור
״יום אחד כשהיינו בבית המדרש ושאלו החברים מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, כי נאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״.
תסתכנו בעצמכם לא מדבר על כוחות העצמי אלא על העצמות, על הנשמה. הם עלולים לסכן את זהותם, את זהות האדם האמיתית שבהם. ולכן ״דובר שקרים לא יכון", כלומר לא יכול להיות כַּן שנושא את מבט הבורא ולא מפנים שעומד בפני שיש טהור.
״בינתיים ירד שם זקן הזקנים״, נשמה העתידה להתגלות בעולם בגמר התיקון. ושאל: ״רבנן, במה אתם עוסקים, השיבו לו שעוסקים בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו למקום אבני שיש וכול'. אמר להם, ברור שיש כאן סוד עליון והרי פרשוהו בישיבה העליונה. ובכדי שלא תטעו בסוד הזה ירדתי אליכם לבארו, ומשום שכבר נתגלה סוד הזה בינכם, שהוא סוד נעלם מבני הדור, לכן אפשר לבארו בשלמות.
אותו זקן מייצג את ״זה שקנה חכמה״, חכמה המאופיינת בבינה ונרמזת בנו"ן המתפשטת למטה. הוא מופיע משום שבעלי הזוהר הם בעלי השגה ומסתייעים בבינה. אם תאמרו מים מים לא שמעתם את בינה, לא קראתם לעזרה ושיתוף מהעליון, לשיתוף מידת הרחמים בדין המאפיין את צמצום ב׳, ואם לא נעשה השיתוף הזה לא יכולים לראות שמדובר במקום אבני שיש טהור.
הזקן בוחר לבאר את המאמר בשלמות, שלמות שעניינה להגיע לברור, לשאלה, לסיוע בבינה (קיימא לשאלה). חכמי הזוהר מודעים לחשיבות השיתוף והחיבור עם בינה ולכן יוצא המאמר הזה לאור, הגיע זמנו. מה שלא היה יכול להיות עם אותם השלושה שנכנסו לפרד״ס ולא יצאו ולכן אמרו: מים מים. ורק רבי עקיבא המסתייע בבינה נכנס בשלום ויצא בשלום.
אפשר לשאול מה רע בלומר מים מים, שהרי מים זה תורה? אבל לומר מים מים זאת תורה מאד מסוימת, תורה של עץ הדעת טוב ורע אחרי השבירה, תורה של פירוד עץ הדעת מעץ החיים, תורה של גשמיות, תורה המקצצת בנטיעות של גן העדן. העבודה שלנו היא לחבר את עץ הדעת לעץ החיים, לחיים הרוחניים, לבחור את הגבירה ולא להשליט עליה את השפחה.
גם כשאנו בתוך החיים הגשמיים וממלאים את חובתנו, עדיין הלימוד וההשתדלות שלנו מחייבים אותנו לא לשכוח ולנסות לחבר את המשמעות של עצם הקיום שלי עם שורש החיים שלי. זו פרשנות, אני מפריש את עצמי מהתפיסה שאני רק גוף נפש או חיים זמניים, זה כל המהלך ״לשם מה״ צריכה הנשמה לרדת ולעשות את המסע שלה בתוך מרכבת הגוף הגשמי. אם אנחנו לא מחברים את זה אנו קוצצים בנטיעות.
בעל הסולם בדרכו המופלאה היטיב לתאר את המצב בו אנו שקועים בהתפעלות מהמתנה, מתנת החיים, בעוד אנו מתעלמים לחלוטין מנותן המתנה.
וכך הוא מתאר זאת באגרת ח׳:
״...והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו, ופתאום העמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל בקרוב לו כלל, כי מרוב האור שבפרדס הזה, נמשך ראיית עיניו למרחוק מאוד, הרחק הימנו כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבניינים ועל האילנות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים ומטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערבית, שהוא נוכח עיניו. וכעבור איזה חדשים, ונשקט תאוותו באפס מה, ונמצא שבע מהסתכלות שבצד מערבית ובא אל שיעורו, יישב את עצמו וחשב, ומה נמצא בכל אותו בכל הדרך שעברתי? ויהפוך את פניו למזרח, דהיינו לאותו הצד שדרך שם נכנס, ופתאום מתרעש, כי כל החמדה וכל היופי הוא בסמוך לו, ואינו מבין את עצמו על אשר שלא הרגיש כלל עד כאן, והי' דבוק באור המאיר כלפי מערב. ומני אז והלאה הוא דבוק באור המאיר פני מזרח, וכן היה מטייל והולך למזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.״
אמת ואמונה

החניכה של רבי חייא אל חבורת הזוהר מאפשרת כניסה למרחב ההתרחשות, למימוש דרך התורה, כוונת התורה ונשמתה.
חבורת הזוהר מתהלכים בארץ ישראל כמו מתהלכים בתוך אצילות, בתוך החזון, בתוך פרצופי האדם. כאשר רבי חייא מכניע את עצמו, על ידי לקיחת אחריות כחבר בחבורת הזוהר, נפתח לו כל המסע שחבורת הזוהר ובעיקר רשב"י עוברים, ועד לאן הם יכולים להגיע. מסע שהוא כעין מעמד מתן תורה.
עבורנו, כניסה לתוך הלימוד מחייבת בירור מאוד עמוק. הכרה שנעשה לנו חסד גדול בירור כיצד להתייחס ואיך לפעול ביחס לחסד הזה. לרבי חייא לוקח זמן להבין שנעשה עימו חסד. הוא מושך את החכמה ג"ר דג"ר ורשב"י מושך רק ו"ק דג"ר- רק קטנות מבלי להשתמש בג"ר, מה שנותן לרבי חייא הרגשה של עליונות. רק כשהוא מסכים להיכנע לחבורת הזוהר ולאופן העבודה של צמצום ב' ומהלכיו, אז יש שיתוף אמיתי ובפעם הראשונה הוא רואה מה שהוא לא ראה מעולם.
רבי חייא רוצה להיכנס לחבורה, ר' אלעזר לא מצליח להכניס אותו, רשב"י קולט את ניצוץ השכינה הנמצא בחוץ ומצליח להגדיל את רבי חייא וגורם לו להיכנס "בהשפלת עיניים". הוא לא משתמש במשיכת החכמה מלמעלה אלא משפיל את עיניו ולכן נכנס לאלם.
איך משתפים מסך? איך יוצרים מסך משותף ומה מתגלה על מסך משותף? ההליכה אט אט בתוך עצמנו, כמו רבי חייא, ההליכה וההסכמה לתהליכים החונכים אותנו בכל פעם אל השיתוף.
זוהר שמות אותיות רלט' - רמב':
כיוון שנכנס ר' חייא לפנים השפיל עיניו, ולא הרים ראשו. גם הראש שלו הורד, תפיסת משיכת החכמה שלו. אמר ר"ש לר' אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של ר' חייא, על פיו , על המסך שלו, על הכוונה שלו. ידך, זה הכוח שלך. שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו. ואינו יודע להשית עצה בנפשו. הוא אבוד. מצב המזכיר את סיפורו של רבי ייסא סבא שהולך לאיבוד בתוך הים הגדול, בתוך שאלות הנשמה קם ר' אלעזר, והעביר ידו על פיו של ר' חייא. פתח ר' חייא את פיו, ברגע זה נוצר בו מסך המאפשר לו למלל את המתחולל בו, ואמר, עיני ראה, החכמה מאירה בי, מה שלא ראיתי מעודי, בכל ניסיונות משיכת החכמה לעצמי, לתוך כלי שלא האיר בי מעולם. עכשיו אני רואה מה שלא ראיתי מעודי. וקומתי הזדקף, קיבלתי תקומה, הייתה לי תקומה. על משקל המילה נקמה הכתובה בתורה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש הזהב הטוב הבוער.
פנימיות הדברים:
כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הם נמשכים מקו שמאל בלי ימין, בסוד יציאת נקודת השורוק, נקודת השורוק זאת אומרת המחלוקת. שהיא סוד בינה שחזרה לראש א"א - ארך אנפין.
בעל הסולם נותן לנו דוגמה איך המהלך הזה קורה בעולם האצילות, העולם בו נמצאת התבנית הקבועה של צמצום ב'. מה היא התבנית הקבועה של צמצום ב'?
א. שיש שיתוף קבוע בין עליון לתחתון.
ב. שיש לתחתון שלב נוסף שלא היה לו עד כה הנקרא עיבור. עיבור, זו הדרך בה העליון מכין את התחתון, לתת בו צורות של אפשרות שיתוף. כמו רחם שנותנת בכל עובר את התכונות המאפשרות לו להיות אדם, שותף במציאות משותפת. זו"ן- מערכת הנבראים, אינה מאפשרת ללכת מקטנות לגדלות, זה יגרום לשבירה. לכן עולם האצילות יוצר מצב בו אנו נכנסים לעיבור.
יש לראות את כניסתו של רבי חייא אל תוך מעגל האש כמו כניסה אל תוך רחם, שם הוא עובר עיבור, הוא מסכים. הוא עובר עיבור ונולד לקטנות. אנו רואים שרשב"י מחפש את הניצוץ הזה שמכין אותו, את רבי חייא, הניצוץ שמעיד עליו שעבר כבר את העיבור והוא באמת יכול להיוולד לקטנות. הוא נולד לקטנות והוא רואה, הראייה הזו גורמת לו לגדלות. למעשה הוא עובר את שלושת השלבים האלה הנקראים עיבור א' ועיבור ב'.
לכן נכתב, נודע שיש מוחין הנמשכים מקו שמאל בלי ימין שזה סוד בינה שחזרה לראש א"א ובראש א"א יש חכמה בלי חסדים, חכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר, רק בראש, לא בזו"ן דאצילות ולא בבי"ע. וע"כ החכמה אינה מאירה בהם בהיותם שמאל בלי ימין. זה נבחן כחוסר אור ואני רוצה אור אלא שאני לא מסוגל לאפשר לאור להאיר. ונבחנים משום זה למוחין, ניתן לומר שזה המאור הקיים בחושך.
למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין אלא ביציאת קו אמצעי בבחינת המסך דנקודת החיריק, למעשה זה שילוב של ז"א ומלכות. למלכות יש את הכוח של המנעולא, הכוח להסיר את הג"ר, את השליטה של השמאל. לז"א יש את כוח התאום, את המסך המשותף, את המטרה, המטרה היא שיתוף עם העליון. בכוח המסך הזה וקומת החסדים שבו, הוא מכניע את קו שמאל ומחבר אותו לימין ואז מתלבשת החכמה שבשמאל עם החסדים שבימין והחכמה יכולה להאיר בשלמות.
וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק.
חולם זו ההרגשה שמשהו מעלי ואני לא מצליח להכניס אותו.
שורוק זו ההתפשטות והמחלוקת.
חיריק זהו המצב בו אני עולה מלמטה ומחבר את שני הקווים.
ומוחין הללו הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, הם נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל, שאין בקו אמצעי, מכאן אפשר להבין את גאוותו של רבי חייא, המעלה של קו שמאל היא שיש לנו ג"ר אבל הוא אינו יכול להאיר ואילו קו אמצעי הוא מאיר בכל השלמות כי יש בו את הכלי הנכון, אור חוזר, לבוש חסדים, אבל יש בו רק ו"ק דג"ר זאת אומרת רק שש ספירות, רק אורות נפש רוח של הג"ר כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר.
ביאורו של בעל הסולם את הלימוד הזה על רבי חייא:
והנה ר' חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, בהרגשה שהוא מושך ג"ר הבאים מקו שמאל. למדנו על רבי חייא שהיה דרכו תמיד ללמוד אצל בעלי המשנה איך הולכים מחיל אל חיל. הלך ללמוד אצל רבי שמעון והתחיל להרגיש שיש מסך דחיריק וקו אמצעי ממנו רבי שמעון מקבל את הפנים שלו, אשר המסך הזה פוסק את המוחין דחכמה המכונים בית, כלומר, מסלק ממנו את הג"ר דג"ר והוא מאיר רק בקטנות. ונדמה היה לר' חייא שרשב"י יותר קטן ממנו כי הוא מצליח להאיר רק אור של קטנות ללא ג"ר, אמנם מלא. כי ר' חייא אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר כמו קו שמאל ולרשב"י אין, מהסיבה שמשתמש בקו אמצעי. שמשתמש בתורה, בתיאום, שזו הדרך היחידה לתאם ולשתף.
חשב ר' חייא את המוחין של עצמו, יותר פנימיים מן המוחין של רשב"י לכן הוא לא מצליח להיכנס ואמר אני אשמע מפה. כלומר מהמצב שלי, את החכמה. הוא שומע שתאוותם של ישראל שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק אלא בורח כצבי. זאת אומרת, כשהם יסלקו את הג"ר של השמאל זה לא כדי שהוא יסתלק אלא כדי שיחזור וימלא את הכלי. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם ואינו מאיר להם, אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות ח"ו, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, כלומר בחינת חכמה, אלא משום שחסר להם חסדים, חסר הלבוש הנכון, הכוונה הנכונה, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים, ע"כ בורח מהם , עד שהם מקבלים את המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, ואז מאיר הראש שלו באחוריו.
הסיבוב הזה של הראש, כלומר בקו שמאל הנקרא אחוריים, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, וזהו שהתפללו ישראל שיהיה בורח כצבי. שאם אנו גורמים שתסתלק מבינינו משום שאחזנו בקו שמאל קו בו החכמה אינה מאירה ועל כן גרמנו לך להסתלק, יהי רצון שתברח מאיתנו באופן כזה שהבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו שהוא הג"ר למקום שהניח כלומר לקו שמאל.
וכל זה אמר תלמיד אחד של ר"ש לר' חייא כדי להודיע לו את מעלת רשב"י. שאף על פי שמשתמש בקו אמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה, אלא מבחינת ו"ק דחכמה, אבל ר' חייא , שנאחז בקו שמאל בלי מסך, זאת אומרת בלי הכוונה הנכונה, בלי הלבוש הנכון, הוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.
כשרבי חייא מבין שהצדק עמו עם מה שהוא שמע מהתלמיד אז הוא בוכה משום שהוא הכיר שהעליונים שהם רשב"י וחבריו הם בבית, הם בסוד החכמה והוא יושב בחיצוניות כי היא לא מאירה לו.
כשר"ש שומע את הבכי. שמע ר"ש ואמר ודאי שכינתא לברא, השכינה בחוץ, לברא כמו שאנחנו יודעים, זה גם אותיות בריאה . כלומר זה שהיא בחוץ והוא שומע אותה אז יש פה מקום לגילוי נוסף. אם יכללו אותה להיות חלק מהנשמה יכול להיות מסך יותר גדול וגילוי יותר גדול. ולכן אומר רשב"י שגם הוא מרגיש את רבי חייא. גם ר' חייא מרגיש שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. לא רק שרבי חייא רוצה להיכנס אלא ההכרה שלו מביאה אותו להבין שבגללו, באחריותו, הוא גורם לשכינה, לחלק הניצוץ שבו ,להישאר מחוץ לבית, זאת אומרת מחוץ לשיתוף עם העליון,
ניתן עתה להבחין שני דברים. א: זו הפקעה מהרצון שלי, כיצד אני רוצה להשתמש בחכמה ולהבין שאנחנו נשאים של משהו חשוב ולכן מוטלת עלינו החובה לתת לדבר הזה את האפשרות להצטרף לשורש שלו. זה מהפך שקורא בתוך רבי חייא. ב: רבי חייא מרגיש כבר בתוך עצמו שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. ועל כן מישהו יפוק, מישהו ייצא להמשיך לו מוחין דפנים. ר' אלעזר נקרא להשמיע לר' חייא קול ע"י המסך דחיריק, כי קול זה זעיר אנפין והדיבור הוא זה שחותך.
הדיבור שלנו חותך אותיות, חותך את הקול. כדי להכניס את השכינה לפנים. זה לא סיפור בין רבי חייא לחבורת הזוהר, זו מערכת הנשמות, שכינה עליונה עם שכינה תחתונה. ולכן כדי להכניס את השכינה לפנים, כדי שתהיה פנים בפנים עם ז"א ע"י שיקבל את המסך דחיריק שבקו אמצעי ותהיה האש של המסך שלמה. מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו ר' אלעזר חשב לפעול אצל ר' חייא שיפרוש מקו שמאל ויקבל את הקו האמצעי. שבעצם יקבל את צורת השיתוף, את צורת התיקון או יצטרף אל תיקון השכינה כדי לאפשר לה להיכנס אל היום השביעי שלה ולהגיע לגמר התיקון. אז יש כישלון.
שמע קול שאמר שעדיין לא נסמכו אצל ר' חייא הקווים של ימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עדיין לא נתקנו במסך של הצמצום א' שלו, ומזוטרי דבוסמיא דעדן, דכען הוא, ומשום זה לא יכול ר' חייא לקבל ממנו, משום שהוא עובר קטן מידי. ולכן לא יצא ר' אלעזר אליו כי הבין שר' חייא לא יוכל לקבל את דבריו עדיין. וסוד יציאה זו פירושו שמה שרצה ר' אלעזר זה לצאת למדרגתו, לרדת למדרגתו של ר' חייא כדי להעלות אותו. כל צורה של להעלות מישהו זה לרדת אליו. התורה יורדת אלינו כדי להעלות אותנו. כל הכתיבה, כל הלימוד הוא לרדת כדי לעלות.
כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ צריך היה ר' אלעזר לצאת מפנימיות לחיצוניות. אבל הוא לא יכול לצאת משום שעדיין לא יכול לקלוט אותו. החסימה הזו מורגשת לרבי חייא. זה כמו שאנחנו לא מצליחים לקרוא לא ללימוד, לא לחברים, לא לרב שיצא אליך.
ר' חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. וחוזר ואומר סוב דמה לך דודי לצבי. עכשיו יצאה מהמסך שלו הסכמה. הסכמה שהיא רמז שהשיג מסך דחיריק, הוא מוכן לסלק את החכמה שיש לו, את עצמיותו, את תפיסתו העצמית כי הוא מבין שלא רק שלא יכול להיכנס אלא חלק השכינה שלא יכול להיכנס. כשזכה להשיג את המסך הזה ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. נפתח תרעא דפרגודא, נפתח שער בתוך הפרגוד, כלומר שעוד לא זכה למסך עצמו אבל זכה רק לשער שלו. והטעם הוא, כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצמצום א' בתוך הכוח של המנעולא שבכוחו להכניע את הקו שמאל ומבחינה זו אינו ראוי עוד לזיווג עליון להמשיך אור הפנים כי המסך דצמצום א' לא מקבל עליו אור, כי עניינו דחיית האור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצמצום ב'.
מכאן אנו למדים שהשיתוף הוא צורה של המתקה.
נחזור רגע אל סדר העבודה שלנו ולהמתקה. ההמתקה יכולה להתקיים רק כשיש לנו מסך משותף, יחד, בכוונה משותפת, אנו רוצים להפקיד את הכל בידי השכינה, לכן אנו עושים שיתוף של צמצום ב'. צמצום א' הוא ההבדלה במה לא להשתמש בתוך עצמנו, ברצון לקבל של עצמנו.
ואז ראוי להמשיך אור הפנים, ולכן המסך דצמצום א' לא נחשב למסך שלם, אלא רק שער למסך. והוא סיבה, הוא מושך כמו שאנו יודעים שצמצום א' והמצוקה של מלכות מושכת את צמצום ב'. כיוון שהוא כשלעצמו לא ראוי ולכן קורא לעזרה אז רבי שמעון זוקף את עינו. שהרגיש שיש לו שער, שזכה במסך דחיריק מצמצום א', אמנם הוא רק שער אבל הוא נתינת רשות להיכנס לפנים. ואיך לא ניתן לשכינה להיכנס פנימה? קם ר"ש, שהלך אש המסך שלו, הוא הולך לשתף את רבי חייא באש המסך שלו. ממקומו של ר"ש, שהוא המסך הממותק של צמצום ב', עד מקומו של ר' חייא וקיבל ר' חייא בזה מר"ש את ההמתקה של מסך דצמצום ב'.
אז אמר ר' שמעון קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר ואנא הכא לגו, שניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל ר' חייא, כלומר, כבר קיבל את בחינת הקטנות ע"י הזיווג שנתן לו במסך, הגם שזה עוד בקטנות ,כניצוץ, אבל זה כבר קליטה. כלומר, הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. כיוון שיש לו קטנות הוא ראוי אח"כ לקבל את הגדלות. כי קטנות זו מאמא, קטנות של בינה, של שיתוף העליון - קטנות שמכשירה אותו לקבל את הגדלות אח"כ כי אלו הכלים שלה.
ולכן אומר שנאלם פיו. כי קטנות זו שקיבל מכונה אלם דאלהים, הרומז שחסר לו "יה" דאלהים, שזה סוד ג"ר. זה הסוד מי שם פה לאדם. מי שם פה לאדם ? זה בעצם האופן בו אלוהים עונה לסירובו של משה לצאת לשליחות שלו. זה אומר מי ששם פה ,זה בעצם אותו רצון של העליון לשיתוף, הוא יתן לך פה והוא יזמן לך את החסדים כפה בשבילך, דרך אהרון, ישים בפיך דברים. מי שם פה למלכות כדי שהיא תוכל להעלות אור? זו הנקודה. כדי שהיא באמת תוכל לממש את השותפות שלה עם הבורא ולהאיר.
מי שם פה לאדם, בינה, הנקראת מי, משימה פה, מסך. מסך משותף בין אור לכלי, לאדם. שהוא סוד גילוי ג"ר. או מי ישום אלם, מ"י, שה"ס בינה, שמה מוחין דקטנות, הפה מתאלם, הפה של המלכות שלנו, בסוד אלם דאלהים, שמבין שחסר לו ג"ר. ומשום שהיה לו רק מוחין דקטנות , היה חסר ראש. אז מבקש מר' אלעזר שישתף אותו במסך שלו, כלומר שיעביר יד שפירושו כוח וחיל, ואמר ר"ש לר' אלעזר שיעביר ידו על פיו של ר"ח, ויעזור לו להעלות מ"ן, כלומר לשתף את העליון, להעלות את החיסרון שלו ויתגלה לו הג"ר שגילויים מכונה פה. לכן ר' אלעזר קם ומעביר את היד וכך משיג את המוחין דג"ר של הפנימיות שגילוים מכונה לאורך כל הזוהר פתיחת פה.
עכשיו רבי חייא אומר: ראו עיניי מה שלא ראיתי, כלומר, הראייה היא שפע של החכמה, כי עכשיו השיג את המוחין של ג"ר דפנימיות ,הוא ראה שהשיג עכשיו את אור החכמה מה שלא ראה, כי מקודם היה בחיצוניות, אפילו שהיה יונק מג"ר דג"ר החכמה לא האירה לו מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל מה שהוא השיג עכשיו, ג"ר דפנימיות, החכמה מאירה בהם בשלמות כי יש לה חסדים. אז הוא מזדקף, אזדקף דלא חשיבנא, ראשי נזדקף, היות ולא חשבתי שעוד אשיג אותם אי פעם. וטוב למות באש של הזהב הטוב הבוער.
הסתלקות הג"ר דג"ר מסיבת המסך דחיריק מכונה מיתה. כל הסתלקות של אור מכונה מיתה. בינה נקראת זהב הטוב , רצון השפעה, וכדי להשיג את הזהב הטוב הזה של השפעה , של אור חוזר, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי להפסיד את הג"ר דג"ר כי אז מאירים.
ומה הוא רואה? מתגלה לו שבמקום בו נמצא ר"ש בן יוחאי, הוא זורק ניצוצין לכל צד. הוא זורק לכל הנשמות ניצוץ של אור הקליטה, כלומר, שערים של כניסה אל תוך עבודה בשלושה קווים. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות, שכל ניצוץ מקבל גדלות מבינה, צומח לקומה שלמה של נשמה שספירותיה בסוד מאות והם רק שלוש מאות שבעים ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפין ורבוא רבבן עד שהוא מגיע לעתיק יומין. היכולת הזו בעבודה להאיר עד שהוא מגיע לעתיק יומין שספירותיו בסוד רבבות והם רבוא רבבן, הוא יושב על כסא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק, שהג"ר יושבות עליהם.
גם במתן תורה, בו א"א יורד אל מציאותנו, המציאות מזדעזעת ולכן הכוח של רשב"י, כשהוא עולה למקום שהוא עולה אליו, הכסא מזדעזע ממנו. הוא מזעזע את כל העולמות, למאתיים שישים עולמות. הכסא נרתע מלקבל ג"ר, שהוא סוד "סר לראות," מהסנה, ממשה, שסר לראות, והוא מסוגל לראות, משום שהוא משפיל את אישיותו. כל המדרגות הללו ישנן בר' שמעון בן יוחאי. זה המקום אליו אפשר להגיע עם צמצום ב'.
עד שרשב"י מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רשב"י, וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים: הזה הוא ר' שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו?זה הוא ר"ש, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכסאות וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו משבחים לאדונם. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו.
כלומר ,אותם מלאכים שעומדים באמצע שירתם אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים להקשיב לקולו של רשב"י, עד שלא נשמע, בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר ר"ש לעסוק בתורה, מי ראה שירים? כלומר את ההתגלויות, שלמויות, השתלמויות. מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? בשביל ר"ש כולם באים, כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן שהוא סוד הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל,בנתיב, שפתח ר' שמעון לעבודה בשלושה קווים ובצמצום ב'
זה המהלך המתבקש מאיתנו כדי לפתוח ולראות את מעלת הזוהר ,את השותפות שלנו בתוך הזוהר. איך להיכנס לשותפות עם המשימה, עם המטרה ועם צורת העבודה של הזוהר.
ישראל

בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.
בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.
בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.
בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.
עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.
ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.
קבלה זה לא

התשוקה בעולם הבודהיסטי היא אבי אבות הטומאה, כי לפי הבודהיזם אנחנו לא צריכים להשתוקק.
הבורא אומר: אם אתה בודהיסט, כל הכבוד. יש לך מקום. אני בראתי תשוקה.
שאלת חבר: זו אותה תשוקה?
תשובת הרבה: זו אותה תשוקה. אותו כוח. השאלה רק אם הוא נפול, אם הוא בנפילה או בתיקון. תשוקה היא בריאה של הבורא. יצר הרע עניינו תיקון, לחבר אותו לשורשו. לא לכווץ אותו, להפוך אותו חזרה לנקודה.
בודהיזם בהשגה הגדולה ביותר שלו נקרא דומם דקדושה. מדוע? כי אם אנחנו מבטלים את כל המבנה שמלכות הגיעה אליו, של שימוש ברצון לקבל שהוא בריאה, ואנחנו מחזירים אותה לנקודה שהיא כולה מוקפת אור, למקום הראשוני של הצמצום לפני המסך, זה נקרא דומם דקדושה. זה לא תיקון. אין בריאה בזה, אין הרחבה של הרצון, של החומר, כדי להביא אותו לשורשו, להביא אותו למטרתו. הבריאה היא תשוקה. לא נברא דבר אחר חוץ מרצון לקבל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה דרגות של רצון לקבל.
התשוקה כמו שאנחנו משתמשים בה בתוך האגו, מביאה אותנו למקומות איומים. לכן כדי לחיות ברווחה יותר גדולה, אנחנו מוצאים סידור איך להתגבר על זה. בעוד שמה שהתורה והזהר מציעים לנו זה בעצם לתקן את זה, לחבר את זה לכוח אחר ולשליטה אחרת שאז זה יוכל למלא את מטרתו. מטרת הבריאה היא למלא את התשוקה. תיקון הבריאה זה בינה, התהליך שהוא בין הכנעה לפתיחה. לטהר מתים זה לטהר את התשוקות, לכוון אותן, לרתום אותן נכון. זה הבדל מאוד מהותי בין ההצעה של היחוד, התיקון, לבין ההצעה של להיפטר מסבל.
כאשר בעל הסולם רוצה לדבר על זה הוא אומר - "רשב"י מטהר מתים בטבריה", כלומר הוא מעלה את הרצונות לקבל ונותן לנו אפשרות דרך שימוש בהם כמסך, לגאול אותם מהשימוש שגורם סבל. לא ע"י זה שאנחנו מעלימים אותו, אלא ע"י זה שאנחנו רותמים אותו, מקשרים אותו, מאפשרים לו בעצם להאיר, מאפשרים לתשוקה להאיר. זו ההצעה, והיא הצעה הרבה יותר נפלאה.
שפה

סדרת ראיונות עם הרבה ספיר נוימן אייל ברדיו מהות החיים, בהנחיית אסי זיגדון.
בסדרה פורשת הרבה יריעה נרחבת ומקיפה על חכמת הקבלה ועל עיקריה על פי תפיסתו ודרכו של בעל הסולם. על חשיבות השפה העברית ועל השימוש בה כשפת שורשים, על חשיבות התנועה לארץ ישראל, על ספר הזוהר כמקום גילוי ותרומתו של בעל הסולם להנגיש לנו את שהיה סתום במשך מאות שנים.
עוד בסדרה, עיסוק בשאלות:
מה תפקידנו? מה הטעם בחיינו? לשם מי או מה אנו פועלים?
מה הוא הביטוי "רצון לקבל" חשיבותו, עוצמתו ושליטתו על חיינו?
מהו ענין "תורה", ו"מצוות" על פי הקבלה, בשונה מהתפיסה המקובלת?
כיצד לימוד התורה מסוגל להביאנו להכרה באותו רצון לקבל השולט בנו ללא מצרים והוא השורש לכל רע?
מהי הסביבה הרוחנית של רב, קבוצת לומדים עם מטרה משותפת, וספרים?
מהי תפילה, מהי תפילה על צורך אמיתי, מהו צורך אמיתי?
מהם התנאים המחויבים ללומד את החוכמה כדי שהיא תפתח בפניו?
בסרטון זה תמצאו חלק ראשון מתוך שני חלקים בסדרה.
בורא

האם יש אבן שהבורא לא יכול להרים?
כן! זוהי הבחירה החופשית.
משום שהוא נתן את הבחירה החופשית לאנושות, זה מעשה שהוא לא יכול לקחת. זה בתחום ההשגחה, זו הצורה הטובה ביותר לגדל את האנושות או לתת לאנושות לגדול. הבחירה החופשית היא אבן שהבורא לא יכול להרים, גם לא רוצה. את הרע אי אפשר לייחס להשגחה אלא לבחירה החופשית.
שאלת חברה: את הבחירה החופשית אני כן יכולה לייחס להשגחה?
תשובת הרבה: כן. את יכולה לשאול: מהו האמצעי הטוב ביותר לאבולוציה האנושית שהבורא מצא? בחירה חופשית ואמונה. אלו הם האמצעים הטובים ביותר. השכל האנושי כשלעצמו נוטה להשתמש בבחירה החופשית לרעה, לניצול. הוא מנצל מצבים, כי אין לו שפה אחרת, זו השפה של רצון לקבל.
הבחירה שלנו היא להכיר בזה, ולהכיר שניתנה לנו בחירה ואנחנו בוחרים לא לבחור. כי בחירה זה בין שני דברים. לא בין טעמים של יוגורט בתוך הרצונות לקבל. בתוך הרצון לקבל אני יכול לבחור בין התענוג הזה לתענוג הזה, זה תחת אותה כיפה של אפיגנטיקה שאני לא יכולה להימלט מהאינטרס של הרצון לקבל.
אם יש אופציה אחרת שמוצבת לפני שהיא אופציה אלוהית של רצון להשפיע - אז אני יכולה לבחור.
אם יש לי רק רצון לקבל אני לא יכולה לבחור. לכן כל מי שלא לומד קבלה אין לו בחירה חופשית אמיתית. כי אין לו בין מה למה. הוא מנסה לשפר עמדות בתוך רצון לקבל. הוא חושב שהוא מוסרי בתוך זה, הוא חושב שהוא נדיב בתוך זה, אבל מה הקריטריון שלו לבחור? בין מה למה?
החלק היחידי התודעתי שיכול לבחור בנו זו הנשמה, היא חלק אלוה ממעל, היא זו שיכולה לזהות את השפה המוסרית של הבורא. הרצון לקבל שלנו לא מסוגל לזהות את זה.
אז בוודאי שיש השגחה. ההשגחה בנתה מגרש משחקים שקוראים לו בחירה חופשית. הבורא לא רוצה לקחת את זה מאיתנו, ואנחנו מתלוננים על זה. אנחנו תמיד מדברים על האור כאילו הוא עצמות בפני עצמו, הוא לא. אין אור בלי כלי.
זאת אומרת שהאחריות היא תמיד על הנברא. הוא מרגיש רע כי בעצם מה שפועל כרגע זה מה שנובע מהדינים של צמצום הרצון העצמי ומהאופן שהוא מפרש את זה. ומתוך זה הוא אומר - אני רוצה תיקון כדי להתייחס, כדי לקבל גישה אחרת, כדי להרגיש את אותו אור כטוב.
זכר ונקבה

שאלה: האם זה לא נוגד קצת את ההלכה שאישה מלמדת קבלה?
תשובת הרבה: לא. אם אתה קורא את הזוהר ואתה רואה את תפקיד המלכות, אתה רואה שאין גילוי של אור חוכמה, שהוא חיים, ראיה, יופי ותענוג, שהוא אור מטרת הבריאה - אלא במלכות, בכלי. כי כמו שאנחנו יודעים: אין אור בלי כלי ואין כלי בלי אור.
דווקא אצלנו בדור אחרון עם הכלי העבה ביותר, תחושת החיסרון וידיעת החיסרון הן בנוקבא, כלומר בכלי. אם כך, לא רק שנשים צריכות ללמוד, הן צריכות להנהיג את הלימוד. משום שבסופו, התיקון הוא שאשה תסובב גבר. זאת אומרת היא תהייה הסובב, כי היא הכלי שמזהה את החיסרון שמכניס את כל האור הסובב פנימה.
ביום הרביעי לבריאה שני המאורות היו גדולים. מי שמתמעט זו המלכות, שהופכת להיות לבנה, ולא כעונש "לכי מעטי את עצמך" נאמר לה. המיעוט הזה הוא בעצם המניע והמנוע של כל התיקון. תיקון הכלי הוא המניע של כל הבריאה, כי רק בכלי מתוקן, הבורא יכול להתגלות בכל פעולותיו, שמותיו וכינוייו.
ידוע גם שהגאולה בספר שמות מתחילה על ידי המיילדות, שרואות את הנולד. מכיוון שהן רואות את הנולד, אנחנו רואים ורואות, שצדיקות או מקובלות או חכמות, הן אלה שתמיד מקדימות את הגאולה. אם אנחנו בזמן שופרו של משיח, ולראייה גילוי הנגישות לספר הזוהר, זה אומר שנשים הן לא רק חלק, אלא, הן צריכות לקחת חלק בהנהגה.
החלק של הנוקבא נמצא גם בגבר. כמו שהחלק של הדכר נמצא גם באישה. המעבר ביניהם הוא על פי איזה חלק צריך להיות בקדמת הרגישות בלימוד בזמן הזה, גם אצל נשים וגברים. שניהם צריכים ללמוד תוך ידיעה שהרגישות לידיעת החיסרון, לראות את הנולד, מהם התנאים ומה חסר כרגע לאנושות - מצוי דווקא בתוך הכלי, בתוך הנוקבא, בתוך האישה.
השאלה צריכה להיות הפוכה. השאלה היא למה יש כל כך מעט נשים מלמדות בתוך השפה של הקבלה.
סדר העבודה

שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה?
הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי.
יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון.
פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת.
ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא.
לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא:
צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."
צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה." זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת.
אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת.
דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה.
התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.
תפילה

שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?
תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?
כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.
איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.
תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.
חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.
צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.
צמצום ושבירה

בכל שנה ביום הסתלקותו של בעל הסולם הלימוד מעמיק. שדה הראייה, שדה הצופים שבעל הסולם מעניק לנו ומוליך אותנו בתוכו אט אט, יוצר בנו את עומק ההרגשה של המפעל שלו, פירוש הסולם לזוהר ופירוש עץ החיים.
במועד של הסתלקות צדיק, יש תמיד מטרה ונוכחות המאפשרות חיבור עמוק יותר אל המשימה, אל משימת ירידתו אל העולם ומשמעות הסתלקותו. הסתלקותו של בעל הסולם מפנה את תשומת ליבנו ואת עיני הנשמה אל יום הכיפורים ואל משמעותו. בפטירתו ובהסתלקותו הוא מצווה ומאפשר לנו להיכנס, או לבקש להיכנס, דרך כפרה פרטית שהוא עשה כדי להיות מסוגל לשרת את הכלל.
אם אנחנו הולכים בעקבות בעל הסולם, אז אנחנו מבקשים את האפשרות שנשמתנו תלבש בכוח נשמתו את בגדי העולם הבא. זאת אומרת שהיא תכין אותנו לכל מה שהולך ובא, כי אנחנו יודעים שזה מַעֲבָר. יום הכיפורים, כמו במבט פנימי של השבת, נותן לנו את האפשרות להיכנס לרגע אל היום השמיני, ומאפשר להכין את עצמנו לקבל איזושהי תחושה/הרגשה/מציאות שלו בתוך האלף השביעי. ההסתלקות ביום הזה מהווה את האפשרות שלנו להבין לעומק את ההשלמה המתבקשת. כמו שאומר בעל הסולם אנחנו בני האידאה והתפקיד שלנו כישראל, כפרטים, הוא להיכנס אל קודש הקודשים, אל המקום, אל המרחב של השכינה, כדי להיות מסוגלים לשרת את הכלל, כלל ישראל וכלל אומות העולם.
אם שואלים את בעל הסולם כיצד היה רוצה להיזכר, כיצד אנחנו יכולים להוקיר ולהכיר במשימתו ולהעצים אותה? התשובה היא הלימוד עצמו. הלימוד כפי שהוא התווה לנו, הוא מעבר למחשבה או להבנה, הוא יכולת ראייה ואורח חיים.
שאלת חבר: מה התפקיד שלו בעולם כרגע, בעולם שלנו הפיזי?
תשובת הרבה: מה שאומר לנו בעל הסולם הוא שכל מה שהשיג הוא דרך רוחניות. אנחנו צריכים להבין מה המשמעות של רוחניות אצל בעל הסולם. זה לא הדיבור של רוחניות בתוך העולם הפוסט מודרני שמפרק את הכל. דרך הנבדלות של השפה אנחנו יכולים להבין שרוחניות היא מה שאנחנו קוראים בין אדם לעצמו, זאת אומרת בין אדם לפנים האמיתיות של עצמו.
דרך התיקונים שעשה בעל הסולם הוא קיבל לא רק את הפנים של עצמו בהם עובר האור, אלא גם את הפנימיות, ואז מתעברת בו נשמת האר"י. בתוך נשמת האר"י מעוברת נשמת רשב"י. בתוך נשמת רשב"י מעוברת נשמת משה. כלומר כשאנחנו לומדים את בעל הסולם, מעט, חלקים או ניצוצות מנשמתו מתעברים בנו.
הסתלקותו של בעל הסולם מאפשרת לעולם פתח חדש. מאפשרת לכל הדור שלנו להבין או להשיג, לחשוב, להיות במגע עם הבריאה, עם תהליכי הבריאה, כמו שלא היה מעולם. אין מקובל היום, ממזרח או ממערב, שיכול לדבר קבלה לדור שלנו בלי להשתמש במושגים ובתבנית שנתן בעל הסולם. בין אם זה הרב קוק, תלמידיו או מניטו, כל ההתכנסות של המזרח והמערב. מה שמבקש בעל הסולם הוא להחזיר את יכולת הדיבור המתווך, ולהביא את בני האדם מהכרת הנמצאות שלהם להשגה שרואה את מחשבת הבריאה מתממשת בכל פעולה, שהיא רק טוב.
אין כמו בעל הסולם שאיפשר גישה בתוך השפה להבנה של המושג הרצון לקבל ותפיסת היצר הרע כרצון עצמי. לפרק את היצר הרע מכל כך הרבה שכבות של קליפות שהושמו עליו כדי שלא נוכל להבין אותו. כל התפיסה של הבריאה, של מחשבת הבריאה, של ההשתלשלות, של האופן שלנו לעלות - הוא השפה האפשרית היחידה כמעט היום לגדול. להפוך מהילד הקטן הטיפש והריק למישהו שיכול באמת להתמודד עם התביעה של הבריאה.
זה בעצם מה שבעל הסולם נושא. הוא נישא על כתפיים מאוד גדולות והוא נושא על עצמו את הדור שלנו.
תשובה

שאלת חברה: לרוב הלימוד בזוהר הוא לפי פרשות השבוע, ופתאום מופיעות האידרות. מהי אדרא?
תשובת הרבה: בתוך השוטטות של חבורת הזוהר בארץ ישראל, שכך הם לומדים - הם נפרדים לעיתים, הולכים בזוגות, יושבים ולומדים - קצב ההליכה הם פרשות השבוע. האדרא רבא היא בתוך פרשת נָשֹא של ספר במדבר, והיא לא בלתי תלויה במה שמתאפשר למשוך בתוך הפרשה הזו.
כל חמשת חומשי התורה מחולקים על פי חמש הספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. ספר במדבר הוא זעיר אנפין, שם מופיעה פרשת נשא. עניין הגילוי בפרשת נשא זה "נשא את ראש בני ישראל", כלומר אפשרות של גילוי הראש, של הזהות, מה התפקיד שלהם מהעליון, מה הם צריכים למשוך אל העולם. לפיכך, בתוך הפרשה הזו יש לנו את האדרא רבא.
האדרא של המשכן (אדרא דמשכנא) קשורה לפרשת משפטים, לעבד עברי ולמבנה שישראל יכולים לבנות כדי למשוך את הנוכחות של השכינה למציאות. כל אדרא היא איזה מן כינוס מיוחד למשיכת אור מיוחדת. היא לא מנותקת מהפרשות, היא גילוי מיוחד של חבורת הזוהר, מתוך העבודה שלהם, אל נקודות מסוימות.
בסוף פרשת תרומה, בין תרומה לתצווה, יש את הגילוי של "ספרא דצניעותא". באקדמיה אוהבים לקרוא לזה שכבות של הזוהר. מי שקורא לזה שכבה של הזוהר רוצה לומר שהוא מתעסק בטקסט שמתעסק בתנאים, באומנות לאמונה, אבל הוא לא מאמין במה שהוא עוסק בו.
כיוון שעבודתנו היא כן להאמין הביטוי אדרא מפורש לנו הרבה פעמים כמו גורן. "מן הגורן ומן היקב" עניינו גילוי על גרעונות. מהבסיס הזה, מהגורן, אנחנו מקימים את הסוכה. הסוכה עניינה "צילא דמהימנותא". צילא - הצל או ההסתרה הנדרשת שהאדם לוקח על עצמו כשהוא מבקש לעלות מעל הדעת שלו. כל הגילויים של האדרות הם מתוך המאמץ האמוני המיוחד שחבורת הזוהר גילתה בחסרונות, לא רק לעצמה, אלא בעיקר לדור אחרון. זו תשובה ראשונית למה המשמעות של האדרות בכלל.
הזוהר הוא לא ספר שנחתם. התורה חתומה, אי אפשר להוסיף עליה. המשנה חתומה, התלמוד חתום. הזוהר אינו חתום למרות שאף אחד לא יעיז להוסיף עליו. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים שדורות על דורות הוסיפו את אופן ההתייחסות שלהם למה שהזוהר הביא מדורם. ההתייחסות החשובה ביותר היא הדור שלנו, איך הוא קורא את הזוהר? האם הוא מצליח להפעיל את הגילוי שמוכמן בזוהר עבורו? האם הוא מצליח לפתוח אותו. זה המאמץ האמיתי שיש לנו בקריאה בזוהר בכלל ובוודאי בלימוד האדרות.
ש: אני לא מרגישה שאני מצליחה להבין שום דבר כשאנחנו קוראים את זה. אני מנסה להבין מזה הוראות עבודה, ולרוב צריכה לשאול את הרבה מה רוצים מאיתנו.
ת: יש סדר כניסה לאדרות, אנחנו עושים הכנעה ונכנסים אל הטקסט של הזוהר. מתוך הלימוד והשנים אנחנו מפנימים את הגדרים, את הוראות העבודה. איך אנחנו עומדים מול הטקסט, עם איזו כוונה, משפיע על מידת החשיפה. זה אומר שהטקסט הוא דבר חי. לא מדובר במילים מתות כתובות על נייר, הוא ישות. לכן כשאני אומרת שאני רוצה להיכנס, אני שואלת רשות ממישהו. הטקסט הוא תודעה של האנשים שלמדו אותו ואני מעוררת אותם במובן הזה מולי. כנשמות הם יכולים לתת לי להיכנס או לא.
העניין הוא הכוונה שלך והמוכנות שלך לשרת. אם יש איזושהי השתוות צורה, פה אל פה, התאמה, יכניסו אותנו. אם לא, אז נשוטט שבע פעמים, נקיף, עד שיסכימו לנו. לא מדובר על הצלחה או אי הצלחה, היא פחות חשובה. המאמץ שלנו חשוב. גם אם עוד עשרים שנה נשב פה וננסה לחדור את הטקסט - דיינו. הניסיון להיכנס אל תוך החיים האלה, אל תוך המרקם הזה של החיים, הוא שווה לנו.
בהכנעה שעשינו כל אחד נקרא להיכנס בתוקף האמונה שלו, בתוקף ההבחנה של מה הוא רואה בעצמו שצריך תיקון כדי להיות ראוי להצטרף אל תוך המעגל הזה. להיות ראוי זה לא מה שאני חושב על עצמי כראוי או לא, אלא להסכים להיכנס למשפט הזה ולהערכה הזו על ידי העליון. לא צריך לומר שיש לנו את אמות המידה כדי לשפוט אם אנחנו ראויים או לא, אבל אנחנו רוצים לשים את עצמנו מול העליון כדי שיעשה אותנו ראויים, להפוך אותנו לקבוצה ראויה.
יותר חשוב ממה שאנחנו לומדים באדרא זה איך אנחנו נכנסים לאדרא.
בורא

וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ זה לא בשביל שנאהב אחד את השני, זו לא המטרה. זה אמצעי ל-וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ. זה אמצעי לנוכחות הבורא. ואהבת לרעך כמוך זה אמצעי הכרחי, לכן הוא מוסרי. אם זו היתה מטרה זה היה נגמר בצורך האנושי.
להיות נחמד לאחרים נשאר בתוך הקריטריון האנושי, אבל כל ההגדרה של אהבה לא שייכת לתחום האנושי. איך אני אתפתח אם אני אשאר כל הזמן בתוך הקו הזה, בתוך האמבטיה הזאת, בתוך הביצה?
איך אני מתקנת את הראייה שלי את האחר? אני מבינה שהבורא שם את האחר כדי שאתקין את הקשר ביננו, כדי שאני אראה את הקשר ביננו. זה גם האופן שאני אבקש להבדיל ולהפריד מהאופן שבו ראיתי אותו כאינסטרומנטלי, כסובייקט שממלא את תאוותי ורצונותי האינטלקטואליים, הפיזיים או האחרים. אני מנתקת אותו מזה והופכת אותו ליציר של הבורא. כלומר הוא היה אובייקט, עכשיו אולי הוא נעשה קצת יותר סובייקט.
ההבדלה היא: לשם מה? לא כדי שיספק אותי, אלא כדי שאנחנו יחד נוכל לספק לבורא מקום התגלות. המבט הזה שאנו מנסים להרגיל את עצמנו, שלכולם יהיה את המבט הזה אחד על השני, זה מה שבעל הסולם מדבר עליו במאמר הערבות. כשיש מבט עמוק של הדבר הזה, זה ברור לי שבתור יציר כפיו - שזו מטאפורה משום שהוא לא עשה אותך בידיים שלו - יש בך את היחיד שלו.
במבט הזה של היותך נבראת על ידו, יש לך תפקיד בתוך זה, יש לך יחוד. זה אומר שאהבה אמיתית יכולה להתרחש רק שם. כדי שנעשה הבדלה, זו אהבה אל נשמתך יותר מאשר אל ההתגלמות הגופית שלך, או אל מערך האישיות שלך. כשמישהו אומר לך שהוא מאוד אוהב אותך, הוא התאהב בשמלה שלך. הקיום שלנו הוא חולצה, הוא לבוש מתכלה, ואנחנו נצמדים אליו כמו הגדרת הזהות שלנו, זה 'מי שאנחנו', האופי שלי. זה הכל לבושים, אפילו קליפות, או מה שנראה לי 'אני עצמי'. אני עצמי זה דבר אחד, זה נשמתי.
ישראל

שאלה: האם יש סיכוי שבאיזשהו מקום, נגיד באיזה חור בטיבט, יש אנשים שקיבלו את ההשגה הזאת ומבינים את המציאות? הרי אני לפחות, לא בדקתי את כל האפשרויות בעולם.
הרבה: למה את צריכה לבדוק את כל האפשרויות כשהאפשרות מולך? אני בטוחה שיש בעולם נקודות ואנשים שיש להם השגה בדברים שיכולים להשמע מאוד קרובים. אבל אם אני מתייחסת ברצינות לגורלי, כנראה לא במקרה נולדתי כאן, לא במקרה נולדתי ישראלית, לא במקרה הובילו אותי לזה ואת צריכה לחשוב אותו הדבר. לכן ההשוואה הזאת היא בעצם התחמקות מאחריות, מאחריות הגורל שלך, הפור שלך.
מי ששייך לתרבות הזו, שישרת אותה וישאל עליה שאלות, שישאל מה רק בטיבט בצ'ופצ'יק של ההימלאיה יש התגלות? או רק בהודו בורנאסי יש התגלויות? יש סוג מסוים בכל מקום שיש לו תפקיד. יש תפקיד לכל אחת מהחוכמות האלו. תורה ניתנה פה. אני לא שמעתי, לפחות לא בהשכלתי היחסית רחבה, על שום מיתוס או סיפור, של עם שניתנה לו תורה. אין. לפחות בשביל הרעיון המקורי, בשביל הסטארט אפ הזה שווה להשקיע בו.
יש מיתוסים וסיפורים דומים על הבריאה ועל בני האדם, אין על נתינת תורה. אין על היחס הזה ועל התפקיד הזה. לכל אחד הוא מספר את היחס שלו בתוך הבריאה. בוודאי שיש שם השגה, בוודאי שיש שם אור, יש שם אפילו רוחניות, שיש לה קשר לנשמה כפי שהיא ניתנה שם. ויש את התפקיד הזה, המסוים של ישראל, שאותו אנחנו מנסים לברר. זה מה שאנחנו צריכים להשקיע בו.
יש דברים אחרים, בוודאי. אנחנו צריכים להתעניין בהם בדיוק כפי שאני אומרת, שאנחנו צריכים להתעניין בהתכללות שלנו בגשמיות, זה חומר תיקון. זה לא אותו דבר, זה חומר השוואתי כדי לברר לעצמי את הייחודיות של האחריות שלי. בודהיסט או הינדואיסט צריך להתעניין בשורשים גם של הוודות וגם בכתבים של תלמידי הבודהה. נוצרי צריך להגדיר ולשאול את השאלות הנכונות, למה הוא קורא לעצמו ישראל שהוכח שהוא לא, ומה המשמעות של הנצרות שלו היום. אותו דבר המוסלמי. יש להם את התפקיד שלהם.
אני רוצה לחיות מלא, לא מישהו אחר, אלא את מה שהכתיב לי גורלי. זה באמת הסטארט אפ שלי. צריך להשקיע בו, צריך לתמוך בו, גם כשנראה שהוא לא מצליח, משום שאני מאמינה בו, משום שאני חושבת שיש בו משמעות. אני חושבת שהוא לא רק המצאה של איזה אפליקציה נוספת חסרת חשיבות אלא יש לו משמעות כלל עולמית.
זה לא כדי למנוע חשיבות של מישהו אחר. אני חושבת שאנחנו צריכים להתעניין, במובן הזה אני רואה גם את בעל הסולם באופן שבו הוא היה בקיא במה שהוא טרח להיות בקיא בו, בין אם זה פילוסופיה, היסטוריה, רפואה, מקובל צריך לדעת את החוכמות. זאת אומרת אנחנו צריכים לדעת על הדברים, אבל זה כדי להיות מסוגלים להסביר טוב יותר לעצמנו את הזהות שלנו ואת התורה. זה התפקיד שלנו.
כמו שרבי זושא אמר: אף אחד לא יאשים אותי שלא הייתי איזשהו צדיק, או בטח שלא יאשימו אותי שלא הייתי הבעל שם טוב, יאשימו אותי שלא הייתי זושא. זה מה שאנחנו צריכים לזכור, יאשימו אותנו שלא היינו ישראל. ולא שום דבר אחר. אם אנחנו נעמוד למשפט. ואנחנו נעמוד למשפט.
ערבות

שאלת חברה: כשאני רואה את החבר שלי עושה משהו שלא מוצא חן בעיני ואני שופטת אותו, האם אני יכולה להגיד שמה שאני רואה יש בו גם ממני? ברור שיש גם ממני, כי כולי רצון לקבל, אז יש בי את כל הנגעים האפשריים.
תשובת הרבה: באותו רגע, למה שאת רואה יש שתי אפשרויות, אפשרות של הרחקה או אפשרות של התקרבות. כוח הבחירה היחיד הוא כוח הבחירה בטוב, זו הבחירה היחידה. זה הרגע שבו את אומרת לעצמך שמה שאת רואה באחר הוא תיקון שלך, זה מופקע לחלוטין מהתוכן והשיפוט של האגו.
פתאום זה מקבל תכלית אחרת לגמרי, קונטקסט אחר לגמרי. התפיסה שמופעלת על זה היא שונה. רוב העבודה שלנו היא shift של תפיסה. זה לא כל כך עניין של מה אני אעשה עם זה ומה יקרה עם זה, אלא פשוט להבין שמה שאני רואה עכשיו איננו האמת, ומה שאני נקראת לו הוא לחדור, להוציא, לדוג, להעלות את מה שמחיה את המבט השקרי עלי ועל האחר למקום אחר.
ש: כלומר זה אפילו לא האמת על עצמי?
ת: זו האמת המשותפת של הפירוד.
ש: בתוך עולם הנפש אתה גם רואה את האגואיזם שלך כל הזמן.
ת: כן, אבל בתוך עולם הנפש אתה קורא את זה כהשתקפויות כי אתה לא יכול לקרוא את זה כאחדות. יש הבדל מהותי בין מה שעומד לבין מה שמשתקף. מה שמשתקף הוא לא שם, הוא רק נותן לך איזו תמונה על מה שנמצא. עדיין האחר נשאר אחר.
ש: נכון, האחר נשאר אחר ופה הוא מקושר.
ת: לא מקושר, הוא חלק ממך! זה בדיוק קושי התפיסה. התפיסה צריכה להיות כזו בתוך העבודה, שאני מיד מבטלת את 'האחר', ומה שאני רואה זה את עצמי, לא השתקפות של העצמי אלא חלק בעצמי, שיש לו תביעה מאוד מאוד מסוימת ברגע מסוים, לקשור את זה לשאלה מדוע הבורא גילה לי את זה, ואיזו בקשה עומדת מולי כרגע?
לא מספיק לי לומר 'אני רוצה לראות את האחר כחלק ממני', אני צריך להרגיש את זה כמציאות כמו של טעם, ראיה, ריח משותף, זאת אומרת טוטאליות סומטית של גוף נשמה, זה מה שאנחנו מחפשים. זה הפער שיש בין האידיאה של 'האחר הוא אני', זה תמיד נשאר כמושג פסיכולוגי, השאיפה של הרוחניות היא להפוך את זה למושג של ממשות. זה המאבק. לכן תמיד יש פער עמוק.
בעל הסולם מביא אותנו לטוטאליות של הרגשה פנימית של האחד, של הגדרת האחד. כל צורות המציאות, גם מה שנראה לנו קלוקל, הוא חלק מהתיקון והוא מרכזי לו, אין פרט מיותר. זו קריאה אלייך לתיקון. זו לא קריאה אלייך כדי שתכי את עצמך על מה לא בסדר בך.
זכר ונקבה

שאלה: האם זה לא נוגד קצת את ההלכה שאישה מלמדת קבלה?
תשובת הרבה: לא. אם אתה קורא את הזוהר ואתה רואה את תפקיד המלכות, אתה רואה שאין גילוי של אור חוכמה, שהוא חיים, ראיה, יופי ותענוג, שהוא אור מטרת הבריאה - אלא במלכות, בכלי. כי כמו שאנחנו יודעים: אין אור בלי כלי ואין כלי בלי אור.
דווקא אצלנו בדור אחרון עם הכלי העבה ביותר, תחושת החיסרון וידיעת החיסרון הן בנוקבא, כלומר בכלי. אם כך, לא רק שנשים צריכות ללמוד, הן צריכות להנהיג את הלימוד. משום שבסופו, התיקון הוא שאשה תסובב גבר. זאת אומרת היא תהייה הסובב, כי היא הכלי שמזהה את החיסרון שמכניס את כל האור הסובב פנימה.
ביום הרביעי לבריאה שני המאורות היו גדולים. מי שמתמעט זו המלכות, שהופכת להיות לבנה, ולא כעונש "לכי מעטי את עצמך" נאמר לה. המיעוט הזה הוא בעצם המניע והמנוע של כל התיקון. תיקון הכלי הוא המניע של כל הבריאה, כי רק בכלי מתוקן, הבורא יכול להתגלות בכל פעולותיו, שמותיו וכינוייו.
ידוע גם שהגאולה בספר שמות מתחילה על ידי המיילדות, שרואות את הנולד. מכיוון שהן רואות את הנולד, אנחנו רואים ורואות, שצדיקות או מקובלות או חכמות, הן אלה שתמיד מקדימות את הגאולה. אם אנחנו בזמן שופרו של משיח, ולראייה גילוי הנגישות לספר הזוהר, זה אומר שנשים הן לא רק חלק, אלא, הן צריכות לקחת חלק בהנהגה.
החלק של הנוקבא נמצא גם בגבר. כמו שהחלק של הדכר נמצא גם באישה. המעבר ביניהם הוא על פי איזה חלק צריך להיות בקדמת הרגישות בלימוד בזמן הזה, גם אצל נשים וגברים. שניהם צריכים ללמוד תוך ידיעה שהרגישות לידיעת החיסרון, לראות את הנולד, מהם התנאים ומה חסר כרגע לאנושות - מצוי דווקא בתוך הכלי, בתוך הנוקבא, בתוך האישה.
השאלה צריכה להיות הפוכה. השאלה היא למה יש כל כך מעט נשים מלמדות בתוך השפה של הקבלה.
אמת ואמונה

שאלת חברה: איך אני יודעת מה רצונו?
תשובת הרבה: את לא יודעת.
ש: הרי מי אומר מה רצונו? מקובלים, שהם גם בני אדם.
ת: אלה שהגיעו להשגה.
ש: איך הם השיגו מהו רצון הבורא? הוא אף פעם לא אמר מה רצונו.
ת: הוא כן אמר. כל התורה היא רצונו, רק צריך לדעת איך לקרוא אותה. התורה היא דבר השם, לא פחות ולא יותר.
ש: אני רוצה להאמין בזה. אז זה תלוי באמונה?
ת: השאלה היא לאן כושר האמונה שלנו מופנה. את שואלת איך אני אדע שזה אמיתי. איך את יודעת שמשהו הוא אמיתי? מה זה ברוחניות לדעת?
ש: להאמין?
ת: להאמין זה ההפך מלדעת. אחת המכשלות, או המלכודות שיש לנו, היא השימוש שלנו במילה אמונה. אמונה מוגדרת בלמעלה מהדעת. איך אני עולה למעלה הדעת? ולמה לי לעלות מעל הדעת? אם אני יודעת משהו, למה לי לעלות מעליו? בתוך הדעת שכבר רכשתי, מובנית ידיעה על המגבלה של הדעת, ולכן אני רוצה לנפץ את תקרת הזכוכית של הדעת שלי, כדי להגיע לשכל אלוהי.
אמונה זה שכל אלוהי, זה בכלל לא שייך לרגש. יש לי רצון והרצון הזה כל הזמן אומר לי שכל מה שאני מפרשת כרגע, כל מה שאני תופסת, הוא בתוך המגבלה שלי. בתוך מגבלה של התנייה חברתית, סביבתית, פסיכולוגית, של ההשכלה שלי או של חוסר ההשכלה שלי.
מה שחסר לי זו התשוקה, שזה בראשית. בראשית נקראת גם שיר תאב, המרחב הזה שאנו תאבים אליו, שהוא רצון קבלה, הוא בעצם ידיעה של הפער. ידיעה שכל מה שאני יודעת זה חלקי. כל מה שאני משיג הוא יחסי לאמת. אני כל הזמן בהשתלמות, אני אף פעם לא שלם. אם אני מסכים לזה אז נכנסת האמונה לתמונה, האמונה בשלמות והידיעה שאני משתלם.
ש: זה ברור לי ובגלל שזה ברור לי, אני יודעת שלעולם אני לא אדע מה רצונו.
ת: את לא תדעי את כל רצונו, את תדעי את החלקים שמתאימים לדור שלנו ולנשמתך לגלות כרצונו. רובכם הורים, הילדים שלכם לא יודעים את כל רצונכם. הם יודעים בעיקר את הרצונות שלכם ביחס אליהם, איפה הם מפריעים ואיפה הם יכולים לממש אותם. באותו אופן, אנחנו לא יודעים את כל רצונו של הבורא. אנחנו מנסים לגלות את היחס שלנו ביחס לרצונו מאיתנו. זה לא כל רצונו. גם בתוך רצונו מאיתנו יש מדרגות. לא כל מה שרצה מאברהם הוא רוצה מאיתנו.
ש: אז מה שכתוב בעץ חיים זאת תפיסה חלקית ויחסית של רצונו?
ת: זאת תפיסה של האר"י שהיה בעל השגה מאד גבוהה, שיכול היה לומר: אני מבין את העיקרון של הרצון. העיקרון של הרצון שהתגלה לי, זה שהבורא רוצה שנדע אותו. יכול להיות שיש עוד עקרונות שיתגלו מאוחר יותר, אבל העיקרון הזה צריך להפעיל עכשיו אותנו בתקופה הזו, ברמת ההתפתחות של הנשמה שלנו כרגע. זה סדר העבודה שלנו, ויכול מאוד להיות שלדור הבא אחרינו נהיה התשתית, והוא יגלה עוד נדבך ברצונו.
ש: זו תמיד השגה ברגע נתון.
ת: בתקופה נתונה. בשביל זה את חיה בתוך זמן. בשביל זה נברא זמן, זמן זה הזמנה. מזה בא הביטוי זמן. כל תקופה, כל מחזור מגלה את החיסרון שצריך להתמלא עכשיו. ישראל מקדשים את הזמנים. למה הם מקדשים את הזמנים? הם מקדשים את הקשב להזמנה שיש בכל תקופה.
אז אם אנחנו היום חיים בארץ ישראל, אבל אנחנו מתנהגים כמו בגלות או כמו בגולה, אנחנו לא מקשיבים למה שהשכינה רוצה עכשיו, מה היא מבקשת עכשיו. זה לא אומר שצריך לבטל את מה שהיה קודם, זו התשתית. תשתית של דעת, שמעליה צריך להתרומם. זה כאילו יש לך דרישה לטוטאליות.
ת: ההשגה היא יחסית לזמן, להזמנה של האור. מה אפשרי עכשיו, מה יכול להתגלות עכשיו. מה נדרש שיתגלה עכשיו כדי שההשתלמות תהיה נכונה ומטיבה. כשאנחנו לא מסוגלים לשמוע את ההזמנה של האור, אז אנחנו חווים הרבה מאד ייסורים וסבל.
ש: אם יש השתלמות יש שלמות.
ת: נכון. זמן עניינו לשמוע את ההזמנה של הבורא להשתלמות הבאה.
בורא

הרצון לקבל מול הרצון העליון
הבורא מוגדר "רצונו להיטיב לנבראיו". האני נפגש עם רצון, לכן השאלה של ישראל ושל הקבלה היא 'לפני מי'? לא, 'מה קורה'? כמו שאלות של פרעה - מה העבודה הזו לכם? מי ציווה? מי דיבר אליכם? מי הרצון הזה שאתם מוכנים להיכנע לו, לעבוד אותו? שאתם רוצים להיות בניו?
לכן רק דרך 'רצון' אני יכול להגדיר את עצמי, את רצוני. אם זה אבסטרקטי - גם אני אבסטרקטי.
אפשר לומר שאת הביטחון המוסרי האדם לא מגדיר על פי רצונותיו, על פי מגבלותיו, אלא אמת המידה של המוסר היא גבוהה ממנו. הוא צריך לשאוף אליה, היא לא בתוך הבנתו. זאת אומרת אם אני מגיע לקאנט, אז אני מגיע לגבולות של התבונה הטהורה, ולכן זה ברור שזה תחילת מותו של האלוהים. מהם הגבולות? מהו הקריטריון? - החושים שלי. מה שאני יכול לתפוס בכל חמשת חושי, כולל החוש של השכל שלכאורה מאגד את זה. זה לא יכול להיות השאיפה שלי. אם אני רצון לקבל ויש רצון של השפעה מעלי, הגדרת רמת המוסר היא מעלי. אני צריך לשאוף אליה.
השם של האלוהים שלנו 'אהיה אשר אהיה', הוא השתנות, השתלמות. הוא אפילו לא התקרה המתפתחת של התפיסה האנושית שהיא סופית. ההגדרה של הרצון גם המוסרית היא נצחית. אני לא נצחי, לכן אני לא יכול לקבוע את אמות המוסר. וכשאני קובע את המוסר אני מגיע לכל מיני תופעות של ההיסטוריה האנושית שאנו מכירים. כי החוק מתיר ואני רק צייתתי לחוק.
בעצם כל הבריאה היא רצון לקבל וכדי להגדיר את עצמי מתוך הרצון לקבל אני חייב את השיתוף של רצונו. זה שיתוף של שני רצונות. זאת הבחינה המרכזית ואת זה ישראל צריך לייצג, את אחדות ההפכים. איך הכוח הזה, הכלי הזה, היכולת הזאת מתחברת כרצון עם רצון הבורא? שתי איכויות הפוכות - קבלה והשפעה. אז אני לא יכול להתחיל אם אין לי הכרה בהשפעה, שיש בורא שיש לו רצון.
בורא באופן תיאורטי - זה אלוהים של הפילוסופים, וכמו שאנחנו יודעים הוא מת, הרגו אותו כי הוא תוצר של הרצון לקבל. הוא ביטוי והנחת עבודה של הרצון לקבל, אז מי שהוליד אותו יכול להרוג אותו. זו התפיסה הפילוסופית. מי שקולט אותו כרצון עצמאי מחוץ לעצמו, לא יכול להרוג אותו, יכול לחפש מערכת קשר איתו.
תפילה

שאלת חברה: איך לימוד יכול להפוך לתפילה?
תשובה: כשאת שואלת 'בַּמָּה אֵדַע כִּי אִירָשֶׁנָּה" (בראשית טו,ח), בשביל מה אני לומדת, בשביל מה ניתנה לי כניסה אל תוך החדרים הפנימים של הבריאה, החדרים הפנימים של רצון הבורא, בשביל מה ניתן לי לדעת את זה? מה אני צריכה לעשות עם זה? בשביל לשלוט בזה? לדעת את זה?
כשאנחנו שואלים: 'במה'? 'מה המשמעות של...?' אז זה הופך להיות תפילה, זה אומר שמה שאנחנו מגדלים בלימוד זה את רוממות העליון, את עומקות מחשבתו וזה שהוא מנסה להכניס אותנו לשותפות.
איך יכולה לבוא לידי ביטוי השותפות שלי ומה שניתן לי כרגע? רק ע"י תפילה. אני לא יכולה להחזיר לו ידע, אבל אני יכולה לנסח על פי עומקות הדעת שהוא נותן לי את מעל הדעת שלי.
תפילה היא הפללה, נכונות לעמוד למשפט. מה זה אומר להיות מוכן לעמוד למשפט? זה לא בית דין חיצוני. זה כשאני שואלת את עצמי לשם מה זה ניתן לי והאם באמת אני משתמשת בזה נכון ואני מעמידה דיין, זה מה שמתחיל להיות תפילת אמת.
חסד דין ורחמים 'הביאוני חדריו', הביאו אותי אל מערכת היחסים הזו, כדי שנפעל בתוך זה להרים את זה לקשר יותר עמוק איתו ולאופן שבו אני אהיה מסוגלת להצדיק את הפעולות שלו כדי ליצור מסך שבו הגילוי הבא של האור יהיה קרוב יותר אל הטוב או קרוב יותר אל האמת של פעולותיו.
צריך לזכור שני דברים: זה לא רק שהוא עושה ויעשה לכל המעשים, אין רע יורד מלמעלה. בטח לא רוע.
ישראל

לישראל יש רשימו, זיכרון של הנצחיות הזו, שהם היו כאיש אחד בלב אחד.
זו התקווה שלהם, זו התקווה שלנו היום. האיחוי והריפוי הזה לא התרחש קודם כי לא היינו מוכנים אבל אם נגיע להכרה ולצורך, עכשיו בתוך ארץ ישראל, אחרי שיבת ציון, לא יקרה מה שקרה פעם, גלות נוספת.
מה שיקרה הפעם, בתוך ארץ ישראל, האופן שבו שבנו, הוא מצב שבו יכולה להיות גאולה. כי זה כלי אחר. כמו לתאר מחלה שלפני חמישים שנה החולה מת מהסימפטומים שלה. אבל כיום, עם אותם סימפטומים הוא לא ימות מפני שכיום יש אנטיביוטיקה. כולם מתארים שנאת חינם שהביאה לחורבן בית ראשון וחורבן בית שני, אבל שנאת חינם בדור שלנו, דור אחרון בתוך ארץ ישראל, יכולה להביא לצורך כזה של אור וריפוי שקוראים לו משיח ולא משיחיות. הוא יהיה הריפוי והאיחוי של בניה מחודשת ולא של גלות נוספת.
הנתונים הם דומים במובן של המחלה, הסימפטומים, או הדיאגנוזה. הדיאגנוזה היא שנאה, אבל שנאת חינם כבר הביאה אותנו פעם בהיסטוריה לאחדות שדרכה קיבלנו תורה. יש סיכוי יותר מסביר שכאשר הכוח המפריד יתגלה ביתר עוצמה, הצורך והרצון לחיים יגבר עליו ואנחנו נודה בכך ואז נזמין את האור המאחה.
זה חלק מהתפקיד שלנו, של משכן הכוונה, לשמר את התודעה הזו. ככל שיתגלה יותר "רע", תתגלה המחלה, זוהי ההתגלות של הדיאגנוזה, שהיא השלב הכי חשוב בריפוי. הקבלה היא הדיאגנוזה הכי עמוקה של מצבנו. היא נושאת איתה את הריפוי, את האיחוי.
שאלה: לפני כמה שנים שאלתי את הרבה מהי שנאת חינם, היום אפשר לראות את זה ולהרגיש את זה.
רבה: זה חלק ממה שנקרא גילוי של הבורא. זו היכולת שלו לתת לאנושות להיות או לבטא את המצבים האלה, כדי שהיא תוכל לבקש את החסד, שהיא תבין את הצורך שלה בחסד. כל זמן שכל אחד יגיד "לא! אבל אני צודק! "וישליט על האחר את צדקתו, השפתיים של הפצע יתרחקו, ולא יתאפשר "פה אחד". זה מאוד מוחש.
ברור למה כשניתנה תורה, "נעשה להם חרות ממלאך המוות", כי הם היו "כאיש אחד בלב אחד". אז נעלם הזמן, נעשית השלמות. אנחנו חושבים על גוף כעל דבר מאוד פרטי ונפרד, אבל גוף הוא בעצם רצון וכל מה שאנחנו חושבים כיחידויות, הוא איבר מתוך הגוף הגדול, שהוא הנצחי. למה אנחנו מתים? כי אנחנו נפרדים כאיבר מהגוף הכללי. אם יש קטיעה של אצבע והאצבע חושבת שיש לה קיום עצמי, כי היא לא מחוברת ליד, לגוף, אז היא מתה. יש לה מה שנקרא "פג תוקף", אבל ברגע שהיא מחוברת אל הגוף ואל היד ואל הגוף הכללי של הרצון, היא נצחית.
אמת ואמונה

החניכה של רבי חייא אל חבורת הזוהר מאפשרת כניסה למרחב ההתרחשות, למימוש דרך התורה, כוונת התורה ונשמתה.
חבורת הזוהר מתהלכים בארץ ישראל כמו מתהלכים בתוך אצילות, בתוך החזון, בתוך פרצופי האדם. כאשר רבי חייא מכניע את עצמו, על ידי לקיחת אחריות כחבר בחבורת הזוהר, נפתח לו כל המסע שחבורת הזוהר ובעיקר רשב"י עוברים, ועד לאן הם יכולים להגיע. מסע שהוא כעין מעמד מתן תורה.
עבורנו, כניסה לתוך הלימוד מחייבת בירור מאוד עמוק. הכרה שנעשה לנו חסד גדול בירור כיצד להתייחס ואיך לפעול ביחס לחסד הזה. לרבי חייא לוקח זמן להבין שנעשה עימו חסד. הוא מושך את החכמה ג"ר דג"ר ורשב"י מושך רק ו"ק דג"ר- רק קטנות מבלי להשתמש בג"ר, מה שנותן לרבי חייא הרגשה של עליונות. רק כשהוא מסכים להיכנע לחבורת הזוהר ולאופן העבודה של צמצום ב' ומהלכיו, אז יש שיתוף אמיתי ובפעם הראשונה הוא רואה מה שהוא לא ראה מעולם.
רבי חייא רוצה להיכנס לחבורה, ר' אלעזר לא מצליח להכניס אותו, רשב"י קולט את ניצוץ השכינה הנמצא בחוץ ומצליח להגדיל את רבי חייא וגורם לו להיכנס "בהשפלת עיניים". הוא לא משתמש במשיכת החכמה מלמעלה אלא משפיל את עיניו ולכן נכנס לאלם.
איך משתפים מסך? איך יוצרים מסך משותף ומה מתגלה על מסך משותף? ההליכה אט אט בתוך עצמנו, כמו רבי חייא, ההליכה וההסכמה לתהליכים החונכים אותנו בכל פעם אל השיתוף.
זוהר שמות אותיות רלט' - רמב':
כיוון שנכנס ר' חייא לפנים השפיל עיניו, ולא הרים ראשו. גם הראש שלו הורד, תפיסת משיכת החכמה שלו. אמר ר"ש לר' אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של ר' חייא, על פיו , על המסך שלו, על הכוונה שלו. ידך, זה הכוח שלך. שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו. ואינו יודע להשית עצה בנפשו. הוא אבוד. מצב המזכיר את סיפורו של רבי ייסא סבא שהולך לאיבוד בתוך הים הגדול, בתוך שאלות הנשמה קם ר' אלעזר, והעביר ידו על פיו של ר' חייא. פתח ר' חייא את פיו, ברגע זה נוצר בו מסך המאפשר לו למלל את המתחולל בו, ואמר, עיני ראה, החכמה מאירה בי, מה שלא ראיתי מעודי, בכל ניסיונות משיכת החכמה לעצמי, לתוך כלי שלא האיר בי מעולם. עכשיו אני רואה מה שלא ראיתי מעודי. וקומתי הזדקף, קיבלתי תקומה, הייתה לי תקומה. על משקל המילה נקמה הכתובה בתורה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש הזהב הטוב הבוער.
פנימיות הדברים:
כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הם נמשכים מקו שמאל בלי ימין, בסוד יציאת נקודת השורוק, נקודת השורוק זאת אומרת המחלוקת. שהיא סוד בינה שחזרה לראש א"א - ארך אנפין.
בעל הסולם נותן לנו דוגמה איך המהלך הזה קורה בעולם האצילות, העולם בו נמצאת התבנית הקבועה של צמצום ב'. מה היא התבנית הקבועה של צמצום ב'?
א. שיש שיתוף קבוע בין עליון לתחתון.
ב. שיש לתחתון שלב נוסף שלא היה לו עד כה הנקרא עיבור. עיבור, זו הדרך בה העליון מכין את התחתון, לתת בו צורות של אפשרות שיתוף. כמו רחם שנותנת בכל עובר את התכונות המאפשרות לו להיות אדם, שותף במציאות משותפת. זו"ן- מערכת הנבראים, אינה מאפשרת ללכת מקטנות לגדלות, זה יגרום לשבירה. לכן עולם האצילות יוצר מצב בו אנו נכנסים לעיבור.
יש לראות את כניסתו של רבי חייא אל תוך מעגל האש כמו כניסה אל תוך רחם, שם הוא עובר עיבור, הוא מסכים. הוא עובר עיבור ונולד לקטנות. אנו רואים שרשב"י מחפש את הניצוץ הזה שמכין אותו, את רבי חייא, הניצוץ שמעיד עליו שעבר כבר את העיבור והוא באמת יכול להיוולד לקטנות. הוא נולד לקטנות והוא רואה, הראייה הזו גורמת לו לגדלות. למעשה הוא עובר את שלושת השלבים האלה הנקראים עיבור א' ועיבור ב'.
לכן נכתב, נודע שיש מוחין הנמשכים מקו שמאל בלי ימין שזה סוד בינה שחזרה לראש א"א ובראש א"א יש חכמה בלי חסדים, חכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר, רק בראש, לא בזו"ן דאצילות ולא בבי"ע. וע"כ החכמה אינה מאירה בהם בהיותם שמאל בלי ימין. זה נבחן כחוסר אור ואני רוצה אור אלא שאני לא מסוגל לאפשר לאור להאיר. ונבחנים משום זה למוחין, ניתן לומר שזה המאור הקיים בחושך.
למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין אלא ביציאת קו אמצעי בבחינת המסך דנקודת החיריק, למעשה זה שילוב של ז"א ומלכות. למלכות יש את הכוח של המנעולא, הכוח להסיר את הג"ר, את השליטה של השמאל. לז"א יש את כוח התאום, את המסך המשותף, את המטרה, המטרה היא שיתוף עם העליון. בכוח המסך הזה וקומת החסדים שבו, הוא מכניע את קו שמאל ומחבר אותו לימין ואז מתלבשת החכמה שבשמאל עם החסדים שבימין והחכמה יכולה להאיר בשלמות.
וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק.
חולם זו ההרגשה שמשהו מעלי ואני לא מצליח להכניס אותו.
שורוק זו ההתפשטות והמחלוקת.
חיריק זהו המצב בו אני עולה מלמטה ומחבר את שני הקווים.
ומוחין הללו הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, הם נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל, שאין בקו אמצעי, מכאן אפשר להבין את גאוותו של רבי חייא, המעלה של קו שמאל היא שיש לנו ג"ר אבל הוא אינו יכול להאיר ואילו קו אמצעי הוא מאיר בכל השלמות כי יש בו את הכלי הנכון, אור חוזר, לבוש חסדים, אבל יש בו רק ו"ק דג"ר זאת אומרת רק שש ספירות, רק אורות נפש רוח של הג"ר כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר.
ביאורו של בעל הסולם את הלימוד הזה על רבי חייא:
והנה ר' חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, בהרגשה שהוא מושך ג"ר הבאים מקו שמאל. למדנו על רבי חייא שהיה דרכו תמיד ללמוד אצל בעלי המשנה איך הולכים מחיל אל חיל. הלך ללמוד אצל רבי שמעון והתחיל להרגיש שיש מסך דחיריק וקו אמצעי ממנו רבי שמעון מקבל את הפנים שלו, אשר המסך הזה פוסק את המוחין דחכמה המכונים בית, כלומר, מסלק ממנו את הג"ר דג"ר והוא מאיר רק בקטנות. ונדמה היה לר' חייא שרשב"י יותר קטן ממנו כי הוא מצליח להאיר רק אור של קטנות ללא ג"ר, אמנם מלא. כי ר' חייא אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר כמו קו שמאל ולרשב"י אין, מהסיבה שמשתמש בקו אמצעי. שמשתמש בתורה, בתיאום, שזו הדרך היחידה לתאם ולשתף.
חשב ר' חייא את המוחין של עצמו, יותר פנימיים מן המוחין של רשב"י לכן הוא לא מצליח להיכנס ואמר אני אשמע מפה. כלומר מהמצב שלי, את החכמה. הוא שומע שתאוותם של ישראל שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק אלא בורח כצבי. זאת אומרת, כשהם יסלקו את הג"ר של השמאל זה לא כדי שהוא יסתלק אלא כדי שיחזור וימלא את הכלי. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם ואינו מאיר להם, אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות ח"ו, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, כלומר בחינת חכמה, אלא משום שחסר להם חסדים, חסר הלבוש הנכון, הכוונה הנכונה, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים, ע"כ בורח מהם , עד שהם מקבלים את המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, ואז מאיר הראש שלו באחוריו.
הסיבוב הזה של הראש, כלומר בקו שמאל הנקרא אחוריים, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, וזהו שהתפללו ישראל שיהיה בורח כצבי. שאם אנו גורמים שתסתלק מבינינו משום שאחזנו בקו שמאל קו בו החכמה אינה מאירה ועל כן גרמנו לך להסתלק, יהי רצון שתברח מאיתנו באופן כזה שהבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו שהוא הג"ר למקום שהניח כלומר לקו שמאל.
וכל זה אמר תלמיד אחד של ר"ש לר' חייא כדי להודיע לו את מעלת רשב"י. שאף על פי שמשתמש בקו אמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה, אלא מבחינת ו"ק דחכמה, אבל ר' חייא , שנאחז בקו שמאל בלי מסך, זאת אומרת בלי הכוונה הנכונה, בלי הלבוש הנכון, הוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.
כשרבי חייא מבין שהצדק עמו עם מה שהוא שמע מהתלמיד אז הוא בוכה משום שהוא הכיר שהעליונים שהם רשב"י וחבריו הם בבית, הם בסוד החכמה והוא יושב בחיצוניות כי היא לא מאירה לו.
כשר"ש שומע את הבכי. שמע ר"ש ואמר ודאי שכינתא לברא, השכינה בחוץ, לברא כמו שאנחנו יודעים, זה גם אותיות בריאה . כלומר זה שהיא בחוץ והוא שומע אותה אז יש פה מקום לגילוי נוסף. אם יכללו אותה להיות חלק מהנשמה יכול להיות מסך יותר גדול וגילוי יותר גדול. ולכן אומר רשב"י שגם הוא מרגיש את רבי חייא. גם ר' חייא מרגיש שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. לא רק שרבי חייא רוצה להיכנס אלא ההכרה שלו מביאה אותו להבין שבגללו, באחריותו, הוא גורם לשכינה, לחלק הניצוץ שבו ,להישאר מחוץ לבית, זאת אומרת מחוץ לשיתוף עם העליון,
ניתן עתה להבחין שני דברים. א: זו הפקעה מהרצון שלי, כיצד אני רוצה להשתמש בחכמה ולהבין שאנחנו נשאים של משהו חשוב ולכן מוטלת עלינו החובה לתת לדבר הזה את האפשרות להצטרף לשורש שלו. זה מהפך שקורא בתוך רבי חייא. ב: רבי חייא מרגיש כבר בתוך עצמו שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. ועל כן מישהו יפוק, מישהו ייצא להמשיך לו מוחין דפנים. ר' אלעזר נקרא להשמיע לר' חייא קול ע"י המסך דחיריק, כי קול זה זעיר אנפין והדיבור הוא זה שחותך.
הדיבור שלנו חותך אותיות, חותך את הקול. כדי להכניס את השכינה לפנים. זה לא סיפור בין רבי חייא לחבורת הזוהר, זו מערכת הנשמות, שכינה עליונה עם שכינה תחתונה. ולכן כדי להכניס את השכינה לפנים, כדי שתהיה פנים בפנים עם ז"א ע"י שיקבל את המסך דחיריק שבקו אמצעי ותהיה האש של המסך שלמה. מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו ר' אלעזר חשב לפעול אצל ר' חייא שיפרוש מקו שמאל ויקבל את הקו האמצעי. שבעצם יקבל את צורת השיתוף, את צורת התיקון או יצטרף אל תיקון השכינה כדי לאפשר לה להיכנס אל היום השביעי שלה ולהגיע לגמר התיקון. אז יש כישלון.
שמע קול שאמר שעדיין לא נסמכו אצל ר' חייא הקווים של ימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עדיין לא נתקנו במסך של הצמצום א' שלו, ומזוטרי דבוסמיא דעדן, דכען הוא, ומשום זה לא יכול ר' חייא לקבל ממנו, משום שהוא עובר קטן מידי. ולכן לא יצא ר' אלעזר אליו כי הבין שר' חייא לא יוכל לקבל את דבריו עדיין. וסוד יציאה זו פירושו שמה שרצה ר' אלעזר זה לצאת למדרגתו, לרדת למדרגתו של ר' חייא כדי להעלות אותו. כל צורה של להעלות מישהו זה לרדת אליו. התורה יורדת אלינו כדי להעלות אותנו. כל הכתיבה, כל הלימוד הוא לרדת כדי לעלות.
כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ צריך היה ר' אלעזר לצאת מפנימיות לחיצוניות. אבל הוא לא יכול לצאת משום שעדיין לא יכול לקלוט אותו. החסימה הזו מורגשת לרבי חייא. זה כמו שאנחנו לא מצליחים לקרוא לא ללימוד, לא לחברים, לא לרב שיצא אליך.
ר' חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. וחוזר ואומר סוב דמה לך דודי לצבי. עכשיו יצאה מהמסך שלו הסכמה. הסכמה שהיא רמז שהשיג מסך דחיריק, הוא מוכן לסלק את החכמה שיש לו, את עצמיותו, את תפיסתו העצמית כי הוא מבין שלא רק שלא יכול להיכנס אלא חלק השכינה שלא יכול להיכנס. כשזכה להשיג את המסך הזה ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. נפתח תרעא דפרגודא, נפתח שער בתוך הפרגוד, כלומר שעוד לא זכה למסך עצמו אבל זכה רק לשער שלו. והטעם הוא, כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצמצום א' בתוך הכוח של המנעולא שבכוחו להכניע את הקו שמאל ומבחינה זו אינו ראוי עוד לזיווג עליון להמשיך אור הפנים כי המסך דצמצום א' לא מקבל עליו אור, כי עניינו דחיית האור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצמצום ב'.
מכאן אנו למדים שהשיתוף הוא צורה של המתקה.
נחזור רגע אל סדר העבודה שלנו ולהמתקה. ההמתקה יכולה להתקיים רק כשיש לנו מסך משותף, יחד, בכוונה משותפת, אנו רוצים להפקיד את הכל בידי השכינה, לכן אנו עושים שיתוף של צמצום ב'. צמצום א' הוא ההבדלה במה לא להשתמש בתוך עצמנו, ברצון לקבל של עצמנו.
ואז ראוי להמשיך אור הפנים, ולכן המסך דצמצום א' לא נחשב למסך שלם, אלא רק שער למסך. והוא סיבה, הוא מושך כמו שאנו יודעים שצמצום א' והמצוקה של מלכות מושכת את צמצום ב'. כיוון שהוא כשלעצמו לא ראוי ולכן קורא לעזרה אז רבי שמעון זוקף את עינו. שהרגיש שיש לו שער, שזכה במסך דחיריק מצמצום א', אמנם הוא רק שער אבל הוא נתינת רשות להיכנס לפנים. ואיך לא ניתן לשכינה להיכנס פנימה? קם ר"ש, שהלך אש המסך שלו, הוא הולך לשתף את רבי חייא באש המסך שלו. ממקומו של ר"ש, שהוא המסך הממותק של צמצום ב', עד מקומו של ר' חייא וקיבל ר' חייא בזה מר"ש את ההמתקה של מסך דצמצום ב'.
אז אמר ר' שמעון קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר ואנא הכא לגו, שניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל ר' חייא, כלומר, כבר קיבל את בחינת הקטנות ע"י הזיווג שנתן לו במסך, הגם שזה עוד בקטנות ,כניצוץ, אבל זה כבר קליטה. כלומר, הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. כיוון שיש לו קטנות הוא ראוי אח"כ לקבל את הגדלות. כי קטנות זו מאמא, קטנות של בינה, של שיתוף העליון - קטנות שמכשירה אותו לקבל את הגדלות אח"כ כי אלו הכלים שלה.
ולכן אומר שנאלם פיו. כי קטנות זו שקיבל מכונה אלם דאלהים, הרומז שחסר לו "יה" דאלהים, שזה סוד ג"ר. זה הסוד מי שם פה לאדם. מי שם פה לאדם ? זה בעצם האופן בו אלוהים עונה לסירובו של משה לצאת לשליחות שלו. זה אומר מי ששם פה ,זה בעצם אותו רצון של העליון לשיתוף, הוא יתן לך פה והוא יזמן לך את החסדים כפה בשבילך, דרך אהרון, ישים בפיך דברים. מי שם פה למלכות כדי שהיא תוכל להעלות אור? זו הנקודה. כדי שהיא באמת תוכל לממש את השותפות שלה עם הבורא ולהאיר.
מי שם פה לאדם, בינה, הנקראת מי, משימה פה, מסך. מסך משותף בין אור לכלי, לאדם. שהוא סוד גילוי ג"ר. או מי ישום אלם, מ"י, שה"ס בינה, שמה מוחין דקטנות, הפה מתאלם, הפה של המלכות שלנו, בסוד אלם דאלהים, שמבין שחסר לו ג"ר. ומשום שהיה לו רק מוחין דקטנות , היה חסר ראש. אז מבקש מר' אלעזר שישתף אותו במסך שלו, כלומר שיעביר יד שפירושו כוח וחיל, ואמר ר"ש לר' אלעזר שיעביר ידו על פיו של ר"ח, ויעזור לו להעלות מ"ן, כלומר לשתף את העליון, להעלות את החיסרון שלו ויתגלה לו הג"ר שגילויים מכונה פה. לכן ר' אלעזר קם ומעביר את היד וכך משיג את המוחין דג"ר של הפנימיות שגילוים מכונה לאורך כל הזוהר פתיחת פה.
עכשיו רבי חייא אומר: ראו עיניי מה שלא ראיתי, כלומר, הראייה היא שפע של החכמה, כי עכשיו השיג את המוחין של ג"ר דפנימיות ,הוא ראה שהשיג עכשיו את אור החכמה מה שלא ראה, כי מקודם היה בחיצוניות, אפילו שהיה יונק מג"ר דג"ר החכמה לא האירה לו מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל מה שהוא השיג עכשיו, ג"ר דפנימיות, החכמה מאירה בהם בשלמות כי יש לה חסדים. אז הוא מזדקף, אזדקף דלא חשיבנא, ראשי נזדקף, היות ולא חשבתי שעוד אשיג אותם אי פעם. וטוב למות באש של הזהב הטוב הבוער.
הסתלקות הג"ר דג"ר מסיבת המסך דחיריק מכונה מיתה. כל הסתלקות של אור מכונה מיתה. בינה נקראת זהב הטוב , רצון השפעה, וכדי להשיג את הזהב הטוב הזה של השפעה , של אור חוזר, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי להפסיד את הג"ר דג"ר כי אז מאירים.
ומה הוא רואה? מתגלה לו שבמקום בו נמצא ר"ש בן יוחאי, הוא זורק ניצוצין לכל צד. הוא זורק לכל הנשמות ניצוץ של אור הקליטה, כלומר, שערים של כניסה אל תוך עבודה בשלושה קווים. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות, שכל ניצוץ מקבל גדלות מבינה, צומח לקומה שלמה של נשמה שספירותיה בסוד מאות והם רק שלוש מאות שבעים ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפין ורבוא רבבן עד שהוא מגיע לעתיק יומין. היכולת הזו בעבודה להאיר עד שהוא מגיע לעתיק יומין שספירותיו בסוד רבבות והם רבוא רבבן, הוא יושב על כסא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק, שהג"ר יושבות עליהם.
גם במתן תורה, בו א"א יורד אל מציאותנו, המציאות מזדעזעת ולכן הכוח של רשב"י, כשהוא עולה למקום שהוא עולה אליו, הכסא מזדעזע ממנו. הוא מזעזע את כל העולמות, למאתיים שישים עולמות. הכסא נרתע מלקבל ג"ר, שהוא סוד "סר לראות," מהסנה, ממשה, שסר לראות, והוא מסוגל לראות, משום שהוא משפיל את אישיותו. כל המדרגות הללו ישנן בר' שמעון בן יוחאי. זה המקום אליו אפשר להגיע עם צמצום ב'.
עד שרשב"י מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רשב"י, וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים: הזה הוא ר' שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו?זה הוא ר"ש, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכסאות וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו משבחים לאדונם. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו.
כלומר ,אותם מלאכים שעומדים באמצע שירתם אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים להקשיב לקולו של רשב"י, עד שלא נשמע, בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר ר"ש לעסוק בתורה, מי ראה שירים? כלומר את ההתגלויות, שלמויות, השתלמויות. מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? בשביל ר"ש כולם באים, כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן שהוא סוד הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל,בנתיב, שפתח ר' שמעון לעבודה בשלושה קווים ובצמצום ב'
זה המהלך המתבקש מאיתנו כדי לפתוח ולראות את מעלת הזוהר ,את השותפות שלנו בתוך הזוהר. איך להיכנס לשותפות עם המשימה, עם המטרה ועם צורת העבודה של הזוהר.
תשובה

יש כח משיחיות ויש משיח, שניהם מתייחסים לדור אחרון משום ששניהם הם יחס לאור יחידה. אפשר לומר שההגדרה של משיח ומשיחיות היא אור יחידה. התפקיד של דור אחרון הוא המאבק להכניס לתוך המערכת את אור יחידה, אור שהסתלק כבר בשלבים הראשונים של הבריאה. לכן לכל אחד יש חלק מאוד מובהק וחשוב בתוך המארג הזה.
בגלל האופן של השימוש במושג משיח ומשיחיות יש רצון להימנע ממנו, בשביל זה צריך לתקן את התפיסה והמחשבה על המושגים האלה. זה חובה במובן של לאן הזמן דוחק אותנו. קודם כל אנחנו חייבים להתחיל מאדם הראשון, מהמחשבה, שם זה צריך להיות מתוקן, ואז זה יוכל לעבור למה שמתאר את המחשבה, לשפה ולעיתויים של זה. ולפיכך, לניסיון שלנו להבין מה בעצם פוקד אותנו, איזה התאמה זה מבקש מאיתנו.
זהו מאבק שאפשר לברך עליו משום שהוא הכי קרוב לחבלי לידה של צורת חשיבה חדשה, של תפיסה חדשה, ושל עשיה בתוך הלימוד, עשייה של מה שנדרש מאיתנו לעשות. באופן כללי הגדרה של משיחיות היא אור. מדובר על אפיון של אור שהאנושות לא מכירה משום שהוא אור שנגנז, האור הזה נקרא אור יחידה.
משיח ונחש זה אותו הסיפור משום שהרצון הזה גרם לאור יחידה להסתלק, זה חלק מהתוכנית, זה חלק מהבלאגן שקשה לנו לקבל. הוא הסתלק כדי שנחזיר אותו מתוך הכרה. בשביל זה צריך קודם כל תקופת הכנה שבה אנחנו נבין את ההגדרה והתפקיד, ומה בנו מונע את ההתפשטות.
במאמר שישים ריבוא נאמר: "בחינת משיח מוכן בכל דור ודור", לא בעמקות ההתגלות אלא כהכנה. ולכן הוא מוכן "לכל פרט ופרט להיות הממשיך בחינת משיח, בסוד, כל המחויב בדבר כנ"ל", ז"א שמשיח זו בחינה ולא אדם. זו בחינה באור, זו בחינת נשמה לנשמה או אור יחידה.
וזה צריך באמת ללמוד: "והטעם כי ענין משיחות הוא תיקון הכלים", כלומר היכולות, התפיסה, המחשבה, יכולת הרגשה, הנוכחות. "וציור כל הכלים שווים, כי כל החילוק בהם, הוא רק בחב"ד שלהם [בראש], למידות שלהם, ולכן מהשר הרואה פני המלך עד היושב אחר הריחיים, כולם משרתים שווים בזה להחזיר העטרה ליושנה", להחזיר את אור היחידה זוהי העטרה, אותה מלכות שעלתה להיות ס"ג, להיות כתר. מלכות בתוך תודעת כתר נקראת עטרה. להחזיר עטרה ליושנה, כלומר ליש שלה.
"ובזה לא נמצא כל דרגות בין אחד לחברו", המינוי של משיח כמישהו חשוב הוא לא רלוונטי, זו עבודה שקשורה באחריות שמלמטה, שלא מחפשת מישהו שיגיד לה מה לעשות, אלא מתוך הערבות שלה זה בזה, מתוך האחריות שהיא מרגישה כלפי האחרים, הסולידריות והידיעה שזה חלק ממני. זה מה שיוצר את המנהיגות, זו מנהיגות של אור משיח.
צריך לזכור: "ענין משיחות הוא ענין תיקון הכלים", לא ה-כלי. מי שאפשר את זה מלכתחילה הוא כל מי שמביא לנו תורה, כל מי שמביא לנו את המאור שמחזיר אותנו, שמתקין את הכלים שלנו, את היכולות שלנו להרגיש ולפעול על פי התוכנית ולבחור בטוב. צריך לשבור את האופן שבו המחשבה והשפה מדברת על משיח וקודם כל לחשוב את זה כאור.
משיחיות מדברת על אור יחידה, אור יחידה אומר שהעולם כולו וכל אחד בהשגתו מבין את הנזק של "רצון לקבל לעצמי", כשהוא מגיע לקצה יכולתו והוא מתחיל להתהפך על אנשים. כל דבר שמתגלה כטוב עובר ניכוס ומשנה את טבעו להיזק ולשליטה. אפשר לעקוב אחרי זה, זה מאוד שיטתי וחוזר על עצמו. מדובר בתפיסה של ייאוש של האנושות מכח עצמה ומהאופן שבו היא מנהלת את עצמה. זה קו מאוד חשוב.
עצם אור יחידה יש לו את האור הכללי שמגדיר באופן אמיתי את היחיד רק במרקם הכולל של השכינה, במערכת הנשמות כשהיא מחוברת כמו רשת, שם יש הגדרה לכל תא, לכל יחיד, לפי השם שלו, לפי התכלית והמטרה שהוא ממלא, רק אז הוא מקבל את היחוד שלו, לפני זה אין יחוד לאף אחד.
לכן יש פה גם יחיד כאור כללי וגם יחיד כהגדרת המיקום והתפקיד המיוחד לכל אחד. היחיד, היחידה, הייחודיות של כל אחד כשהמערכת היא שלמה והוא חלק ממנה. הוא חלק מהמטווה, ממה שנטווה כדי ליצור בכח ההשתלמות את השלמות הזאת.
בורא

שאלה: אנחנו מדברים על הבורא אבל אני לא יודעת מי זה הבורא.
הרבה: כשאנו מדברים על הבורא אין אנו מדברים על מהותו אלא על פעולתו. הפעולה שלו היא קריאה אל הנברא: 'בוא וראה'. אנחנו מכירים אותו מהפעולה שלו, של הקריאה שלו אלינו. בשביל ישראל, הבורא הוא רצון, הוא נוכחות, הוא לא דבר אבסטרקטי. אין לו גוף ואין לו דמות גוף, את זה אנחנו אומרים כל בוקר בתפילת "אדון עולם", אבל השם 'בורא' בא ״ממעשיך הכרנוך״, מהפעולה.
בכלל אין לנו השגה במהות. יש לנו השגה רק במה שאנחנו נכללים בו - מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו. כשאנחנו מגלים את הטבתו, את פעולתו עלינו, אנחנו יכולים לסמן את התכונה, את מה שהתגלה לנו, אבל לא את מה שעומד מאחורי זה. את כל הרצון הזה שנקרא בורא אנחנו יכולים לגלות מהפעולות שלו כלפינו. כל הקוד של הזוהר הוא 'בוא וראה'.
תארי לך שכל חייך וכל גלגוליך היית שומעת מישהו קורא לך. אם הוא קורא לך, הוא לא אבסטרקטי. אם את שומעת את קולו, הוא לא אבסטרקטי. יש לו דיבור. כל גלגוליך, ביודעין או שלא ביודעין, שמעת את הקריאה, וכל פעם הוא גם ידע איך קוראים לך. ברוב המקרים התעלמת והיו מחזורים של חיים שהסתובבת.
הציווי של ישראל הוא 'נעשה' כדי ש'נשמע' זאת אומרת ששמיעת הקול דורשת את העבודה, דורשת את התורה, את הכלי הזה שיודע להגיד חם, קר, מתקרר, מתחמם, כלומר מידת ההתקרבות. זה הקול שנשמע לישראל. הכישור היחיד של ישראל שבו הם ניפלים ומשונים מהרצונות לקבל, מאומות העולם, הוא היכולת לשמוע את הקריאה הזו. כולם יצורים של הבורא, לא של דת מסוימת. ישראל הם משרתים שלו, של הקריאה הזאת.
אם את שומעת את הקריאה הזאת ואת יודעת שהיא מכוונת אליך, מכוונת לקבוצת היחס שלך, את הולכת. לא מתוך זה שמישהו סיפר לך מה יהיה שם, אלא משום שזה קורא בשמך.
אנחנו לא בכיוון כי אין לנו מספיק את הענווה לומר באופן אמיתי שאנחנו לא מרגישים, שאין לנו כלי כלומר את היכולת לבוא במגע עם הרצון הזה. אנחנו כישראל קיבלנו מתנה מופלאה שנקראת תורה ותפילה, כדי לייצר יחד קשר או להחזיר את הקשר הזה.
המצפן שלנו לבדיקה האם אנחנו בכיוון הוא הכרת הרע שלנו. הכרת הרצון העצמי (הרע) והאופן שהוא מנתק אותנו מהאפשרות של הקשר. כשהמבט שלך באמת ישתנה ותוכלי לראות את האחר כמו יציר נברא של הבורא ואת הקשר, אז תראי דברים אחרים.
את לא רוצה לראות את זה. כרגע כשמישהו מדבר על רוחניות, הוא בכלל לא מדמיין שזה קשור בפנים של האחר. אלוהים מאד קרוב אליך, הוא נמצא לידך. אבל אין לנו כושר ראייה של זה. לפתח את כושר הראייה של זה, זה להודות בנפרדות. זה להודות במה ששבור. במסך, בקשר השבור. זו המשמעות של איסוף ניצוצים. ניצוץ זה חלק ממסך, חלק מקשר שהיה. התפקיד של ישראל, הוא לחבר את הקשר הזה שהוא יהיה קשר לכל העולם, לכל הנבראים. אז אדם שיסתכל בפניו של מישהו אחר, לא יראה משהו אחר חוץ מאלוהות, ולא את מי שהולך לקחת לו את הגבינה שלו ולהזיז לו את המציאות בכיוון שלא נוח לו.
זה החינוך. כמו שאומרת לנו התורה: 'ואהבת לרעך כמוך', התנאי הוא כי 'אני הויה'. זאת אומרת, זה הכלי שבו אנחנו נוכל לראות את ההויה. זה מה שנקרא טיל דו שלבי, אנחנו צריכים להכשיר את עצמנו לראות ככה את האחר, כדי להיות מסוגלים לראות את האחר האולטימטיבי.
סדר העבודה

שאלה: למה צריך לדעת את מבנה העולמות, הפרצופים והספירות? לא מספיק שנישאר במקום התמים של אמונה?
הרבה: תמימות לא שווה לבורות. יעקב לא היה בור, הוא היה איש תם. העניין שהעולם החרדי או הגלותי הכניס, שללכת בשלמות זה לדעת כמה שפחות כי לכאורה זה משאיר אותך תמים, זה לא נכון. זה משאיר אותך בור. ובורות אף פעם לא הייתה תנאי.
יש תנאי מאד ברור: ״דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ״ (דברי הימים א', כ"ח, ט'). זאת אומרת, שאם לא תדע אותו, אם לא תציב מסך של זיווג דהכאה שזה נקרא לדעת, כמו שאדם ידע את אשתו, לא תוכל לעבוד אותו. הדמיון שלך יכול לפרוח. אתה יכול להגיד שאתה תמים ומאמין ואתה עושה כל מיני תנועות אבל אתה לא מבין, אתה בכלל לא בשיחה. אתה לא בשיח איתו באמת. אתה צריך להבין את החיסרון.
פרשת משפטים בזהר מגדירה את זה טוב. כשסבא דמשפטים שהוא סבא יבא, נשמה מאד גבוהה שבאה מעולמות החכמה, מגלה את משפטי הנשמות, הוא מגלה שאין לנו מושג מה אנחנו קוראים כשאנחנו קוראים את התורה. זו ידיעה שמסתתרת.
ספר הזהר עם פירוש הסולם - פרשת משפטים - מאמר הסבא.
לכאורה ידיעה לא קשורה להרגש. אך כשאנחנו מבינים ידיעה כמסך, אנחנו מבינים שהיא הכי קשורה להרגש. ההרגש של המסך הוא זה ששולח את האור החוזר. הוא זה ששולח את היחס ואת השכל, לא ההפך. אמונה אמיתית שולחת אותך לחקירה, לצמא לדעת. לדעת אותו, לדעת מי הוא, מה הוא צריך. אני לא מניחה בבורותי שאני יודעת מה היחס הנדרש אליו. לכן, אומר לנו הסבא:
צז)"אמר זקן ההוא, חברים, לא משום זה בלבד התחלתי לדבר, כי זקן כמותי לא בדבר אחד עושה רעש [...] כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, שזו דרך פנימית, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה."
צח) "ואע"פ שאמרתי, כי בתורה, יוצא דבר מנרתקו" [...] מתגלה הסוד. כי התחלתי מ'אני לא': אני לא מרגיש, אני לא יודע מה זה בורא ואני רוצה לדעת, אני רוצה להכיר. כשאני קורא תורה באמת, בפנימיות, יוצא דבר מנרתיקו, מתגלה. הנרתיק של האור החוזר הוא אור חסדים. יחס, זה אור חוזר. אם לא למדתי, אני לא יודעת איזה נרתיק. זה מצליח להתגלות מתוך היחס שלי, שזה אור חוזר. "ונראה מעט מעט, ומיד מסתתר. כך הוא ודאי, ובזמן שנתגלה מתוך הנרתק ומסתתר מיד, אין התורה עושה זה, אלא לאלו שיודעים בה ונודעים בה." זה הריקוד האינטימי ביותר שבין נשמה לתורה דרך הידיעה. וזו הסיבה שצריך לדעת.
אם אנחנו רוצים באמת לעבוד ולהיות חלק מהמשימה המשותפת, אנחנו חייבים לדעת. הנשמה שלנו חייבת לדעת, היא רוצה לדעת. כל אחד, באמצעות המחול שהוא עושה עם התכונות של נשמתו ביחס לתורה המתגלית, יודע מה הוא יכול לגלות מהתורה. איזה דעת, איזה חיבור, איזה זיווג של הטמעה. כשאנחנו עושים זיווג דהכאה, זו הטמעה של אור ישר של הבורא בתוך הנברא. היחס הוא בכלי של הנברא, שניתן לו ע"י הבורא. אז הוא חייב לדעת.
דווקא ישראל מוזמן למרוד בלא נודע. לא להיות מרוצה ממנו. להיות חסר מנוחה. לא מקבלים שלווה בתוך הלימוד הרוחני של ישראל, מקבלים חוסר נחת מוחלט: חוסר שקט, השתלמות, חסרון, ייאוש מעצמך. זו העבודה. סבא דמשפטים שהוא ההשגה הגבוהה ביותר שאדם יכול להגיע אליה מסביר לנו שזה מתגלה ונסתר. רגע הוא מבין את זה ורגע זה נעלם. למה זה נעלם? כי אם זה לא היה נעלם, היינו נשארים בידיעה האחרונה שלנו. היינו הופכים אותה לפסל ומסכה. היינו עובדים את הידיעה האחרונה שלנו ולא את הבורא, שזה מה שרוב האנשים עושים, עובדים את הידיעה האחרונה שלהם, בין אם זו הבורות האחרונה או הידיעה האחרונה.
התורה משחקת את המשחק הזה רק עם אלה שיודעים בה. ולא רק יודעים בה, כי זה העניין של תרי״ג האיברים של הנשמה מול תרי״ג מצוות. זה אלה שיודעים בה, שבונים את הכח, את הנוכחות של נשמתם והתורה יודעת מה לתת להם. אז היא עושה איתם את הריקוד הזה.
אדם

בחלק השני של סדרת הראיונות פורשת הרבה, ספיר נוימן אייל, יריעה רחבה ומקיפה על לימוד התורה, לימוד חכמת הקבלה המחויב לדורנו ועל לימוד באופן כללי. מדוע לימוד זה יכול להתקיים רק כאשר יש צורך בו ורק כאשר יש מורה, וישנם ספרים כמקום גילוי, וסביבה רוחנית?
הרבה נדרשת לשאלות: האם הלימוד יכול להבטיח לנו חיים גשמיים טובים יותר? מהו צורך רוחני? האם זהו צורך לרכישת ידע? וכיצד צורך כזה מכין אותנו לקשר עם הבורא?
הרבה שופכת אור על צמד המילים: 'תורה ומצוות' במובנם הרוחני ואיך הם משמשים כאמצעי לבניית יחס לעליון.
מדוע רק ברוחניות ניתן לדבר על 'בחירה חופשית' ובגשמיות, תחת הרצון לקבל לעצמו, לא תתכן בחירה כזו. מהי 'בחירה חופשית'?
עוד מסבירה הרבה על חשיבותם של הזמנים, על מה מרמזים? לאן אנו מוזמנים? מדוע נאמר על ישראל ש'מקדשים את הזמנים', ומה הפירוש הרוחני של 'ישראל'?
הרבה חותמת את הסדרה בעצות לאדם השואף לגלות את ייעודו ורוצה להיחשף לחכמה זו, מהן האפשרויות המזומנות לו? מהי 'הנקודה שבלב' ומהי הגנטיקה שלה? מדוע קיים קושי דווקא בחברה החרדית לעסוק בחוכמת הקבלה? מהי הגדרתה המדויקת של המילה 'דת'?
מדוע ישנה חשיבות לתת מקום לריבוי צורות על אף הקושי שהאדם מחזיק עצמו כייחודי, הרי הייחודיות שורש עליון לה. מהם 'העולמות הרוחניים' ומה מיקומו של העולם הזה ביחס לעולמות אלו.
כל זה ועוד בסדרה מרתקת, מקיפה ורחבה על חכמת הקבלה ושורשיה.
גלות וגאולה

*מתוך לימוד המאמר “נבואתו של בעל הסולם” – חלקים המובאים מהמאמר מופיעים בכתב מודגש.
בעל הסולם מתחיל את הנבואה שלו מתוך המציאות, מתוך רגע היסטורי. זה לא מתחיל ממקום אבסטרקטי רוחני, זה מתחיל מההרגשה של הצורך בתוך ההיסטוריה.
המלחמה האיומה הניעה את העולם כולו וחשפה את האכזריות והשפלות הנמוכה ביותר של בני האנוש, וגם את הגדלות של יחידים בתוכה. הנבואה עולה מתוך המציאות של הדור.
אם נסתכל על הנביאים, תמיד נבואות מתחילות מרגע היסטורי, “ויהי בימי מלך..”. הנביא הראשון גם הוא מופיע בתוך רגע היסטורי של שיעבוד ישראל במצרים.
ישראל והנבואה קשורים בטבורם במצב העולם ומצב בני האנוש בתוכו. ישראל לא יכולים לפעול בחלל ריק. ישראל כנושאי נבואה, כנושאי השפה של הנוכחות והשראת השכינה, מבקשים ככלל ישראל למשוך אותה חזרה לתוך המציאות שלנו. זה חלק ממה שבעה”ס מנבא עבורנו.
מעבר להבנה, ללימוד ולמוחא, יש ליבא (לב) עמוק של הצורך של ישראל וכל אומות העולם בקשר אל הבורא, בקשר אל המחשבה של התוכנית עבורם. בעל הסולם שואל שאלה על מצב העולם, מצב בני האדם, והשאלה פותחת את הגילוי.
ויהי בתוך שני המלחמה בימי הטבח האיום. ואני תפילה, ואבך בכי רב כל הלילה. ויהי כעלות הבוקר. והנה אנשי העולם כולו כמו מקובצים בקיבוץ אחד לפני דמיוני. ואיש אחד מרחף ביניהם בראש חרבו על ראשיהם, מצליף כלפי ראשיהם, והראשים פורחים למרום וגוויותיהם נופלים לבקעה גדולה מאוד, ויהיו לים של עצמות.
והנה קול אלי: “אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה”. ותלבישיני רוח ה’, ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי.
ויאמר ה’ אלי: “שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה, ארץ האבות הקדושים, ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. ואת החרב הזה תיקח בידך, ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך, כי היא האות ביני ובינך, אשר כל הדברים הטובים האלו יתקיימו על ידיך, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת. וע”כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ”.
ואסתיר פני, כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיניי דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה’ בארץ.
יש לנו בנבואה את יחזקאל, אברהם ומשה. כדי שהנבואה תתממש הוא צריך כמו אברהם לחזור אל הארץ, כדי שרוח הקודש תשבר את קליפת הברזל ותהפוך אותה לאותיות, לכלים.
ואשא עיני. והנה ה’ ניצב עלי ויאמר אלי: “אני אל אלוהי אבותיך, שא נא עיניך מהמקום אשר אתה עומד לפני, ותראה כל המציאות אשר המצאתי יש מאין, עליונים ותחתונים יחד, מראש מתחילת יציאתם לגילוי המציאות, ועד כל המשך זמן בסדרי התפתחותם, עד יבואו על גמר מלאכתם, כראוי למעשה ידי להתפאר”.
ואראה ואשמח מאוד על הבריאה הנהדרה וכל מלואה. והעונג והטוב אשר כל באי הארץ מתענגים עליה. ואודה לה’.
אז אמרתי לה’: “לפניך נעבוד ביראה ופחד ונודה לשמך תמיד, כי מאתך לא תצא הרעות והטוב, אכן שלשלת של נועם ערוכה לפנינו מראש עד סוף, ואשרי הדורכים על עולמך אשר הכינות להם לנועם ועדן וכל טוב, אין שום נפתל ועיקש בכל מעשי ידיך העליונים והתחתונים יחד”. ונמלאתי חכמה נהדרה. ועל כולם חכמת השגחתו הפרטית בתכלית. כן הלכתי והוספתי חכמה יום יום, ימים רבים, שמונים ומאות יום.
בימים האלה עלה על לבי לערוך תפילה לה’ לאמור: “הן נמלאתי חכמה יותר מכל הקדמונים, ואין דבר בעולם אשר יפלא ממני. אולם את דברי הנביאים וחכמי ה’ איני מבין כלום. גם השמות הקדושים ברובם לא הבנתי. והרהרתי, הנה ה’ הבטיח לי חכמה ודעת עד להיות למופת בין חכמים והנבראים, ואני עדיין את שיחתם איני מבין”.
ובטרם אקרא, והנה ה’ שורה עלי ויאמר: “הן תראה חכמתך והשגתך למעלה למעלה על כל החכמים אשר היו בארץ עד הנה. ומה שאלת ממני ולא נתתי לך, ולמה תדאיב את רוחך בהבנת דברי הנבואה, שאינך מסופק שדבריהם נאמרים מתוך קטנות מהשגתך, האם תרצה שאורידך ממדרגתך, ואז תוכל להבין את כל דבריהם כמותם?”
והחרשתי ושמחתי בהתפארות רחבה ולא עניתי דבר. אחרי זה שאלתי את ה’: “הלא עד הנה לא שמעתי דבר על קיום גוויתי וכל הטובות והיעודים הגיעו לי מתוך רוחניות בלבד ואליה הכל מיועד. ואם כן, מה יהיה בגלל איזה מחלה או פגעי הגוף יתבלבל שכלי ואחטא לפניך? האם תשליכני מלפניך ותאבד את כל הטובה הזאת או תענישני?”
וישבע לי ה’ בשמו הגדול והנורא ובכסאו הנצחי, כי לא ירפה חסדו ממני בנצחיות. ואם אחטא ואם לא אחטא, חסדו וקדושתו לא יסור הימני לנצח. ושמעתי ושמחתי מאוד. (הן כבר באת על תכליתך ולכל פשעיך סלחתי והחסד הזה).
ובמלאת הימים האלה הקשבתי קשב רב לכל היעודים וההבטחות שנועדתי מאת ה’, ולא מצאתי בהם סיפוק ולשון, איך לדבר אל בני העולם ולהביאם לחפץ ה’, אשר הודיעני. ולא יכולתי להתאפק לטייל בין בני אדם, הריקים מכל, ודוברים סרה על ה’ ועל בריאתו. ואני שבע והלל הולך ושמח, וכמו מצטחק על האומללים האלה.
ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה’, ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, עכ”ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד.
ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי ועל דברי ויאמר לי: “מה אתה רואה?”
ואומר אני: “רואה שני אנשים מתאבקים יחד. אחד חכם ושלם בכל עוז, והשני קטן וטיפש, כמו קטן שנולד. והשני החסר טעם הקטן והחלש מפיל את הגיבור והשלם”.
ויאמר לי ה’: “זה הקטן גדול יהיה”.
ויפתח הקטן את פיו, ואמר לי איזה פסוקים בלתי מובנים לי כל צרכם. אומנם הרגשתי בהם כל אוצרות החכמה והנבואה הנהוגה בין כל נביאי אמת, עד שידעתי כי ענה לי ה’ ונתן לי מהלכים בין כל הנביאים וחכמי ה’.
ויאמר לי ה’: “קום על רגלך והבט לרוח מזרחית קדמה”. ונשאתי עיני, וראיתי אשר הקטן הלז ברגע אחת נתרומם והשוה את עצמו וקומתו לקומת הגדול, ועדיין היה חסר טעם ושכל כמקדם ונפלאתי מאוד.
אח”ז היה דבר ה’ אלי במחזה לאמור: “שכב על צדך הימנית”. ואשכב על הארץ. ויאמר לי: “מה אתה רואה?”
ואומר: “אני רואה גויים ולאומים רבים מאוד, מתנשאים ונאבדים ומראיהם משחת מאדם”.
ויאמר לי ה’: “אם תוכל ליתן צורה לכל הגויים האלה ולהפיח בהם רוח חיים, אז אביאך אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיך, לתת לך וכל יעודי יתקיימו על ידך”.
בעל הסולם קושר את עצמו אל האבות, בעיקר אל אברהם דרך הקשר אל הארץ. ההבטחה היא שבארץ השכינה יכולה לחזור לדבר דרך הפה האנושי, או הפה של ישראל.
אח”כ יש את החרב. לחרב יש כמה ביטויים, הברזל היא הקליפה וגם היכולת לשבור את הקליפה, זה אמצעי שפועל זה מול זה. היא ביטוי לכוח הייסורים והסבל האנושי בצמיחתו, זה נקשר לצורת האלימות האנושית או האיוולת. ההופעה שלה היא כמו קריאה של חילופי משמרות, של אופנים, של אמצעי שהולך לצאת.
והנה קול אלי: “אני אל שדי..“ למרות שכתוב אני הויה בהתגלות אל אברהם יכולת השמיעה שלהם היתה של “אל שדי”, שזה שם של כפילות. מצד אחד, שאמר לעולמו די, כלומר המגבלה. מצד שני, החסד והשפע שנותן לעולמו די צורכו, זה מגדיר מאיזה סף אנחנו מתחילים את התפילה.
והנה קול אלי: “אני אל שדי, המנהיג לכל העולם כולו ברחמים מרובים. שלח ידך ואחוז בהחרב, כי עתה נתתי לך עצמה וגבורה”. החרב היא כוח המלכות עם האפשרות לפעול עם הבינה, כי עתה נתתי לך עוצמה וגבורה. העוצמה היא לא שם נרדף לכח, היא שייכת להגדרה עצמית, אתה “עצם מעצמי”, זוהי הגדרה של צורך ההשפעה בחיסרון כדי להתפשט.
עצמי זה כמו שהאישה היא העצם המשלים את ההשפעה, כמו כל הבריאה והנבראים, זה הכלי. כמו הגדרה של עצמי שלא מפרידה בין אמצעי לתכלית ביחס לבורא. אם האדם בבריאתו (אחרי הנסירה) מדבר על האישה כעצם מעצמי, אחרי צמצום ב’ זה מה שהבורא אומר על הבריאה. הוא יכול לראות את העתיד של האנושות, איך היא משלימה אותו בנפש, בהרגש, מתייחסת אליו.
החרב היא הכוח של המלכות, של הבריאה. אנחנו עדים להחלפה של כח הטבע: כח ההתפתחות האנושית הטבעית מתוך יסורים מתחלף בכח אחר, כח האותיות.
ותלבישיני רוח ה’, זוהי ההתפשטות של השכינה, ואחזתי בהחרב. ותכף נעלם אותו האיש, והבטתי היטב על מקומו ואיננו. היה שם איש שקודם לא שמענו עליו קודם. הקול הזה מניין הוא נבע?
יש כמה צורות שבהן הביטוי איש מופיע: איש כמלאך, איש כתיאור של אחת מהמידות של העליון כמו איש מלחמה, או כאחת מהמידות של אדם שמגיע לדרגת השגה וקרבה עם הבורא, כמו ‘משה איש האלוהים’. משהו בנוכחות הזו מופיעה ונעלמת. והחרב ברשותי לקנייני הפרטי. זה קניין רוחני, של השגה.
ויאמר ה’ אלי: “שא רגלך ולך לך ממולדתך אל ארץ החמדה, ארץ האבות הקדושים, זה הציווי לאברהם, אבל עכשיו אברהם הוא לא דמות יחידנית, הוא דמות שקשורה לשלושת האבות, חסד גבורה ותפארת. אנחנו נכנסים להיסטוריה של שלושת האבות. יש בתוך זה עמידה.
ואעשך שם לחכם גדול ועצום ונברכו בך כל גאוני הארץ, ממשפחות האדמה (אצל אברהם) אנחנו עוברים לגאוני הארץ. הגאון הוא כמו השיא של משהו, איזשהו תהליך, כמו השיא של גל, של עץ או של תפיסה. משהו שמתקרב לסיומו, משהו שמתקרב לג”ר. גאוני הארץ אלו כל התהליכים שמתבטאים בבני האדם בהתפתחות שלהם, מהתהליכים הפיזיים עד המנטליים התודעתיים, תהליכים היסטוריים שמתקרבים לגמר התיקון. כל התהליכים האלה, באמצעות החכמה הזו שניתנה בבעל הסולם, יוכלו להתקשר למשמעותם האמיתית, תהיה בהם ברכה.
כי אותך בחרתי לצדיק וחכם בכל הדור הזה, למען תרפא את שבר האנושי בישועה של קיימא. צריך להקשיב היטב לאוניברסליות של הנבואה. האוניברסליות יכולה לבוא לידי ביטוי דווקא דרך ארץ ישראל הפרטיקולרית. המקום שיכול לחבר ענף גשמי לשורש רוחני. המקום הזה מאלץ אותנו לדבר עברית, מאלץ אותנו לתהליך של עיבור ולידה. מאלץ כמו “כופה עלינו הר כגיגית”. אחרי שיש לנו את הגיגית אנחנו מצטופפים לתוכה, כלומר אנחנו מבינים את הכפייה כמו הזדמנות מאוד גדולה, כמו הזמן, האפשרות של הזימון. זה מרגיש כמו כפייה, כמו שההיסטוריה של העלייה לארץ הרגישה.
הנבואה אומרת לבעל הסולם לך לך אל ארץ האבות, זוהי ארץ שהיא מאוד מסוימת, היא ענף בתוך הגשמיות. שם, בארץ הזו, ינתן לו הכח לרפא את השבר האנושי כולו בישועה. ישועה היא יגיעה. היגיעה יכולה להתקיים בארץ ישראל, יגיעה בהחזרת האבידה של הכלים אל השכינה, באופן הזה יכול להתקיים החזון האוניברסלי לרפא את השבר האנושי. זה רגע הטרנספורמציה גם של התודעה של בעל הסולם וגם של הקניין הרוחני, כלומר של החרב, זה קורה בד בבד.
ואת החרב הזה תיקח בידך ותשמור עליה בכל נפשך ומאודך אנחנו שומרים בכל נפשנו ומאודנו את הזיכרון של “ואהבת”, הזיכרון של הציצית, כי היא האות ביני ובינך אשר כל הדברים הטובים האלה יתקיימו על ידיך, עכשיו אנחנו מגיעים למשה, כי עד עתה עוד לא היה לי איש נאמן כמותך, למסור לו החרב הזאת.
איש נאמן בן ביתו, כלומר אנחנו נכנסים למהלך של “שופרו של משיח”, של הגאולה, צריך לבוש חדש לנאמנות של משה שעשתה את כל הגלגולים. למסור לו החרב הזו. וע”כ עשו החובלים מה שעשו, ומעתה כל מחבל אשר יראה את החרבי בידך, תכף יתעלם ויתבער מהארץ”.
ואסתיר פני, זה הלימוד העמוק ממשה כי יראתי מלהביט לעומת הדובר בי. והחרב שהיתה למראה עיניי דמיוני, כמו חרב פשוטה של ברזל בדמות משחית נורא, הנה נתהפכה ברשותי לאותיות נוצצות, השם הקדוש אל שדי, אשר ברק זיוום מלאה אור ונחת והשקט ובטח את כל העולם כולו. ואומר אל לבי: “מי יתן ואקנה לכל דורי העולם מטיפה טהרה של החרב הזאת, כי אז ידעו שיש נועם ה’ בארץ”.
יש בינה, יש השגחה. יש התאמה משורש לענף, עד הארץ. איסוף החרב לידי צורת השגה, צורת תודעה, הופכת כלי משחית לאותיות, לכלים של אור שתפקידם להאיר לכל העולם. ההשגה הזו מביאה את בעל הסולם לבקש את האפשרות לדבר את האותיות האלה, לבקש את צורת הדיבור של הנביאים כדי שיוכל לתווך את ההשגה. הקביעה של הנבואה הזו מדברת על כך שהערך של תיקון פרטי בדורנו הוא אך ורק להיות אמצעי לתיקון הכלל.
הבקשה של בעל הסולם, כמו כל בקשת מקובל בעל שיעור קומה, הופכת להיות צו מציאות. מה שהוא מבקש על עצמו הופך להיות בגדר חוק. אחרי שהוא מסתובב בין בני אדם בתפיסת מציאות כ”כ שונה, תפיסה עליונה, הוא רואה שתיקון פרטי בדור שלנו שם אותנו בעמדה של יהירות ולא ענווה, זה הופך להיות חטא של ‘גבה לבו’. זו תפיסה והכרה של בעה”ס שמהדור הזה אי אפשר להפריד בין האמצעי לתכלית. השגה פרטית ניתנת כמו הכרה של החיסרון במילוי תפקידך. לכן המציאות של להיות ‘מעל העולם’, לא להיות שותף לסיבלו של העולם, גורמת לו תפילה.
ונגעו אלי הדברים עד הלב. אז הוסכם בלבי: יהיה מה שיהיה, ואפילו ארד ממדרגתי הרמה, הנני מוכרח לשפוך תפילה חמה לה’, ליתן לי השגה ודעת בדברי נבואה וחכמה ולשון, להועיל את בני העולם האומללים, להעלותם לדרגת החכמה והנועם כמותי. והגם שידעתי מאז שאסור לי להדאיב רוחי, משום שברגע שאנחנו בצער השכינה מסתלקת. ברגע שאנחנו בצער יש בנו הרשעה. זו הידיעה על מה אני צריך לשמור, כלומר באיזה אופנים אני צריך לשמור את עצמי.
עכ”ז לא התאפקתי ושפכתי שיח ותפילה חמה מאוד. ויהי בבוקר ואשא עיני וראיתי יושב בשמים ישחק עלי. ישחק עלי אומר שהוא פותח לו את כל “מסכי המשחק”, הוא פותח לו את קץ-חי, את התפיסה של יצחק.
ועל דברי ויאמר לי: “מה אתה רואה?” זה הצורך בשפה, בלשון, בתיקון של ניב השפתיים, של מקור הנבואה. התיקון שבו אנו מבקשים להפוך להיות האות, כלי השרת של אותו אור.
צמצום ושבירה

בכל שנה ביום הסתלקותו של בעל הסולם הלימוד מעמיק. שדה הראייה, שדה הצופים שבעל הסולם מעניק לנו ומוליך אותנו בתוכו אט אט, יוצר בנו את עומק ההרגשה של המפעל שלו, פירוש הסולם לזוהר ופירוש עץ החיים.
במועד של הסתלקות צדיק, יש תמיד מטרה ונוכחות המאפשרות חיבור עמוק יותר אל המשימה, אל משימת ירידתו אל העולם ומשמעות הסתלקותו. הסתלקותו של בעל הסולם מפנה את תשומת ליבנו ואת עיני הנשמה אל יום הכיפורים ואל משמעותו. בפטירתו ובהסתלקותו הוא מצווה ומאפשר לנו להיכנס, או לבקש להיכנס, דרך כפרה פרטית שהוא עשה כדי להיות מסוגל לשרת את הכלל.
אם אנחנו הולכים בעקבות בעל הסולם, אז אנחנו מבקשים את האפשרות שנשמתנו תלבש בכוח נשמתו את בגדי העולם הבא. זאת אומרת שהיא תכין אותנו לכל מה שהולך ובא, כי אנחנו יודעים שזה מַעֲבָר. יום הכיפורים, כמו במבט פנימי של השבת, נותן לנו את האפשרות להיכנס לרגע אל היום השמיני, ומאפשר להכין את עצמנו לקבל איזושהי תחושה/הרגשה/מציאות שלו בתוך האלף השביעי. ההסתלקות ביום הזה מהווה את האפשרות שלנו להבין לעומק את ההשלמה המתבקשת. כמו שאומר בעל הסולם אנחנו בני האידאה והתפקיד שלנו כישראל, כפרטים, הוא להיכנס אל קודש הקודשים, אל המקום, אל המרחב של השכינה, כדי להיות מסוגלים לשרת את הכלל, כלל ישראל וכלל אומות העולם.
אם שואלים את בעל הסולם כיצד היה רוצה להיזכר, כיצד אנחנו יכולים להוקיר ולהכיר במשימתו ולהעצים אותה? התשובה היא הלימוד עצמו. הלימוד כפי שהוא התווה לנו, הוא מעבר למחשבה או להבנה, הוא יכולת ראייה ואורח חיים.
שאלת חבר: מה התפקיד שלו בעולם כרגע, בעולם שלנו הפיזי?
תשובת הרבה: מה שאומר לנו בעל הסולם הוא שכל מה שהשיג הוא דרך רוחניות. אנחנו צריכים להבין מה המשמעות של רוחניות אצל בעל הסולם. זה לא הדיבור של רוחניות בתוך העולם הפוסט מודרני שמפרק את הכל. דרך הנבדלות של השפה אנחנו יכולים להבין שרוחניות היא מה שאנחנו קוראים בין אדם לעצמו, זאת אומרת בין אדם לפנים האמיתיות של עצמו.
דרך התיקונים שעשה בעל הסולם הוא קיבל לא רק את הפנים של עצמו בהם עובר האור, אלא גם את הפנימיות, ואז מתעברת בו נשמת האר"י. בתוך נשמת האר"י מעוברת נשמת רשב"י. בתוך נשמת רשב"י מעוברת נשמת משה. כלומר כשאנחנו לומדים את בעל הסולם, מעט, חלקים או ניצוצות מנשמתו מתעברים בנו.
הסתלקותו של בעל הסולם מאפשרת לעולם פתח חדש. מאפשרת לכל הדור שלנו להבין או להשיג, לחשוב, להיות במגע עם הבריאה, עם תהליכי הבריאה, כמו שלא היה מעולם. אין מקובל היום, ממזרח או ממערב, שיכול לדבר קבלה לדור שלנו בלי להשתמש במושגים ובתבנית שנתן בעל הסולם. בין אם זה הרב קוק, תלמידיו או מניטו, כל ההתכנסות של המזרח והמערב. מה שמבקש בעל הסולם הוא להחזיר את יכולת הדיבור המתווך, ולהביא את בני האדם מהכרת הנמצאות שלהם להשגה שרואה את מחשבת הבריאה מתממשת בכל פעולה, שהיא רק טוב.
אין כמו בעל הסולם שאיפשר גישה בתוך השפה להבנה של המושג הרצון לקבל ותפיסת היצר הרע כרצון עצמי. לפרק את היצר הרע מכל כך הרבה שכבות של קליפות שהושמו עליו כדי שלא נוכל להבין אותו. כל התפיסה של הבריאה, של מחשבת הבריאה, של ההשתלשלות, של האופן שלנו לעלות - הוא השפה האפשרית היחידה כמעט היום לגדול. להפוך מהילד הקטן הטיפש והריק למישהו שיכול באמת להתמודד עם התביעה של הבריאה.
זה בעצם מה שבעל הסולם נושא. הוא נישא על כתפיים מאוד גדולות והוא נושא על עצמו את הדור שלנו.
ערבות

כניסה לחברותא היא מרחב האימון של התודעה שלנו בזיכרון שהאחר לא נברא לשימושנו, אלא נוכחותו היא כדי להזכיר לנו שההתקשרות הראשונה לבורא תבוא דרך פינוי עצמי עבור האחר. זוהי עבודה גדולה.
זה לא אומר לצמצם את הרצון להתקשר בבורא, זה אומר שאני מכיר בזה שאם אני לא אפנה את עצמי, אני מאיין את האפשרות שלי להתקשר לבורא. כי הבורא לא נמצא בי באופן פרטי ולא באחר באופן פרטי, הוא נמצא בקשר בינינו ובאופן שבו אני מכונן את הקשר בינינו.
לכן חברותא היא סוג של מעבדה של המון כישלונות בניסוי הגדול הזה. בה ניתן לראות כל פעם מחדש מה מפריד אותי מהאפשרות הזו? איזה קולות עולים בי? "הוא לא צודק / הוא קטן ממני / הוא מבין פחות ממני / הוא מדבר בקול רם…" וכו'. כשאני נכנע לקולות האלה אני נכנע לפירוד.
כי אם הבורא היה צריך להתקשר בי ברגע נתון של הווית הרצון לקבל שלי - לא הייתי ראוי. בדיוק כמו שבעיניי האחר לא ראוי. נקודת המוצא היא לראות את עצמי ואת האחר כפרי שהוא כרגע בוסר ויבשיל בעיתו. עצם השיפוט שלי שומט את הקרקע מתחתי ומתחתיו לאיזושהי אפשרות של קשר.
הבורא לא ברא אותנו צדיקים. הוא ברא אותנו מתנסים, כדי שנגיע למקום שבו אנו בוחרים. החברותא צריכה להביא אותי לנקודה של רטט, של בחירה. של שני כוחות, של הרשות שלי, שהיא הצורה שבה אני שופטת ותופסת את המציאות, מול האפשרות שמציעים לי שהיא לא בשפה של רצון לקבל שלי. ואני בוחרת.
סיפור תהליכי הבריאה, והעולמות והתהליכים שניתנו לנו, מאפשרים לנו להבחין מול איזה בחירות, רקיע, הבדלות אנחנו עומדים. כל זאת כדי להיות מסוגלים לעשות בהם פתחים, כדי שהעליון ימצא בנו בית בו הוא יכול לדור.
אחד הדברים הכי חשובים בעבודה שלנו הוא היחס אל האחר כנברא. האחר - מעצם הימצאותו במרחב הזה - מעיד שהוא רוצה גם. עצם הנוכחות שלו/ה - מזכיר לי שאם לא נמצא מכנה משותף, רקיע - כוונה משותפת, אף פעם לא נצליח להיות בית ראוי לעליון. הלימוד מכין אותנו לתפילה שיש לה עוצמה וכוונה שיכולה באמת להמריא ולבקוע את המקום הזה של השיתוף.
ערבות

שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?
הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו.
אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.
ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?
ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.
הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.
זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.
החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.
זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.
עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות.
ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר – "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?
ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
"ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.
חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.
בורא

השאלה היא מה את עושה עם הקיום שלך ביחס לחיים שלך?
הקיום הוא זמן לינארי. החיים הם זימון של האור, ששורשו הוא חיי החיים.
המשמעות לקיום שלך הוא לא מה הספקת. השאלה הרוחנית היא מה את עושה, כלומר באילו תיקונים את פועלת, לראות מה צריך תיקון בפרט ביחס לכלל.
מה הספקתי זו שאלה של הפרט ביחס לעצמו. בזמן הלינארי, הפרט מפחד מזקנה ומוות כי הוא תמיד עומד מול החמצה. הרצון לקבל בנוי מזה שנותנים לו מאה והוא רוצה מאתים, הוא תמיד רעב. הזמן הנשמתי הוא לא זמן לינארי, הוא זמן מעגלי, הוא יותר קשור לעיגולים, לג"ר. הוא קשור למימוש התוכנית, לא שלי, לא של האמביציה שלי והקריירה או המשפחה שלי, אלא לתוכנית של הבורא לגבי.
עצם השאלה מחפשת קו אמצעי. השמאל הוא הרצונות שלי, הזמן המוגבל שלי, השאיפות שלי. איך אני מחברת את זה לימין, לגדלות הבורא, האין סוף ונוכחות האור. הקו האמצעי הראשון זה מסך, כוונה. אני מפעילה כוח משותף של רצוני להתעלות מעל המגבלות של הטבע שלי עם הרצון של העליון, כדי שרצונו להתפשט ורצוני להיות שותפה יהיו במרחב משותף. המרחב המשותף הזה נקרא מסך ואחר כך קו אמצעי.
הערך של חיי לא נקבע על פי מה שהשגתי לרצון לקבל. הערך שלהם נקבע במערכת היחסים שהצלחתי לייסד עבור הכלל עם רצונו, ככה אני מגלה שהוא ממלא את כל העולמות. לעצם הקיום שלנו לא יכולה להיות משמעות כשלעצמו, הוא בנפרדות מוחלטת, הוא לא בתוך רצונו, לכן הוא לא בתוך המשמעות.
ש: אז למה אנחנו סופרים?
ת: כדי להזכיר לנו שאין זמן בלתי מוגבל. זה לא 'כשאתפנה אתקן'. זה מזכיר לנו במיוחד את הביטוי בעברית 'לכשאפנה'. לכשאפנה שייך לגשמיות. הגשמיות לא רוצה לפנות מרחב או מקום בתוכה, אלא למלא את עצמה. זה התיקון שלה. אם אדם אומר "כשאאצא לפנסיה..." לא מספיקים בידו. אנחנו צריכים לבנות מערך של הכרה במגבלות של הגשמי. אם זה הופך להיות מציאותי, זה הופך לכוח דחף עצום של לא להחטיא. זה דחוף, אין לנו זמן. האין זמן נכנס לספירה של הזמן כדי לייצר את הדחף.
הספירה שאומרת שאנחנו דור אחרון, עומדת מול האמת של הלחץ של מה נדרש מדור אחרון במובן הרוחני. אז יש פה שתי ספירות, שתי מערכות של יחס אל הזמן. אני צריכה להכניס את המערכת הגשמית שלי לאיזו שהיא משמעת שיש לזה סוף ואני צריכה להספיק, ומצד שני לדעת שנשמתי קשורה לאין סוף, לנצחיות.
כדי לממש את ההשגה אני צריכה את הגוף הגשמי, אני צריכה למצוא להם מטרה משותפת. אחת ההגדרות של קו אמצעי היא מטרה משותפת של השמאל והימין. היכולת להתגבר על המחלוקת הזו היא לעלות מעל הדעת, היא האמונה.
אני צריכה את המחלוקת כדי שיהיה לי חידוש האמונה. אני לא יכולה לעבוד היום עם מידת האמונה שהייתה לי במדרגה הקודמת. זה כאילו עברתי מדינה, זה לא כסף עובר לסוחר, כי אני עוברת למקום אחר. הדבר היחידי שמוכנים לקבל שם זה את הכוח של האמונה, היא המטבע המתקבל, מטבע המעבר. אמונה היא מטבע מעבר ממדרגה למדרגה.
תשובה

ההשגות הנפלאות של בעל הסולם, העושר הגדול של חייו פותח דרך לכל אחד מאיתנו למצוא את מקומו, ולהשלים את העבודה של בעל הסולם בכך שאנחנו תופסים את הגילוי הזה כמו הוראה: כמו משהו שמאיר בנו ועושה בנו פעולות שמאפשרות השגה.
לראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.
הלימוד, הכתיבה והעבודה של בעל הסולם פותחת לכל הדור אפשרות להיכנס לתוך הקבלה. הוא יוצר את המרחב, ארמון רב תפארת שהוא קורא לו הסולם. הסולם הוא מקום שבו הקו האמצעי, המנורה, ה"מה נורא המקום הזה" מתגלה, ואלה האורות של הארמון הזה. בתוך הארמון שבונה בעל הסולם יש שיחה בין רשב"י להאר"י לרעיא מהימנא, כלומר למשה עם הדור שלנו, באמצעות בעל הסולם.
הם כולם נאספים בכפיפה אחת למטרה משותפת. אנחנו נכנסים לתוך היכל, מן ישיבה של מעלה שבה אנחנו יכולים להקשיב לשיח הזה ולראות מה שייך לנו ומה נדרש מאיתנו.
יחודו של בעל הסולם
אף מקובל, לא לפניו ולא אחריו, בכל גדלותו, לא הצליח ליצור מרחב שבו יש שיח כל כך חי.
כשאנחנו קוראים את הזוהר עם פירוש הסולם אנחנו קוראים אותו משוחח עם הפירוש של האר"י, עם הסנטימנט של הבעל שם טוב במובן של להחזיק את הלב. איך כל נשמה שיש לה נקודת ישראל בתוכה נרקמת אל תוך ההרגשה הזו, בשפה המעודכנת ביותר של תפיסת המציאות של דור אחרון. את המרחב הזה איש לא יצר לפניו וגם לא אחריו.
שפה

הרצאה שהתקיימה במסגרת פסטיבל 'ניגונים בצדק'.
בהרצאה זו סוקרת הרבה, ספיר נוימן איל, את הקשר בין פועלו של הרב אשלג "בעל הסולם" שעולם הזוהר היה שפתו,
לבין ביאליק שהיה חלק מתחיית השפה העברית על רקע היותו תלמיד ישיבה בצעירותו.
דרך שיריו של ביאליק כמו השירים 'המתמיד', 'נד נד', 'הכניסיני', 'מתי מדבר' ועוד, מתארת הרבה כיצד מתבטאת בשירתו ההתמסרות ללימוד התורה, לאור, לנוכחות השכינה, וכיצד אלה מתחברים אל החקירות שבעל הסולם מציע לאדם המחפש את האלוהות כמו החיוב לדעת את עצמך, את סוד נשמתך, סוד העולם ומה נצרך לתיקונו כפי שנרמז בשיר 'נדנד' (מה למעלה מה למטה).
הרבה מוצאת התייחסות עמוקה גם של ביאליק וגם של בעל הסולם, לדור שלנו, הדור האחרון, זה בכתביו וזה בשיריו.
מה המחויבות של דור זה למציאת המשותף והמאחד דרך קו אמצע ולא להתמסר למה שמפריד?
מהי חשיבות השפה העברית והשימוש בה בארץ ישראל בדור הזה, וכיצד משמשת השפה העברית כשפת מעבר, שפת עיבור.
ישראל

בעידן שלנו יש צורך בהגדרה חדשה של האמת, אמת שאיננה עוד פרשנות. כולם מדברים היום בשפה של נרטיבים, כל אחד עם הנרטיב שלו ואין שדה שמאחד ומקשר בין כל הסיפורים, כשבעצם האיחוד הוא הסיפור האמיתי.
אני לא אומרת שאין פרשנות אינדיבידואלית, אבל הקבלה לא מציעה חוט יחיד אלא היא מציעה את הרשת, את החיבור, איך כל הנרטיבים נטווים יחד למשמעות אחת. אחרת, אם כל חוט מספר רק את הסיפור שלו ואין קשר ביניהם אז אין משמעות, ולכן זה עידן שסובל באופן כל כך עמוק מדיכאון.
הקבלה היא המארג של הדברים. אם בכלל יש משמעות לישראל, זה כמו שבעל הסולם אומר, שהמשמעות של הקריאה פתחי לי פתח כחודה של מחט היא לא כדי שתהיה חדירה, אלא כדי שתהיה תפירה. תפקידה של המחט הוא לאפשר להעביר את החוט הטווה. התפקיד של ישראל אם כן הוא טוויה, אריגה. הצירוף של הדברים - שם מתקיימת האמת.
השדה המאחד מגלה לנו את האמת על עצמנו. יש הבדל בין האמת על עצמי, הסיפור הביוגרפי שלי, לבין הסיפור שלי האמיתי בתוך השדה הזה - מה אני עושה בו, מה השליחות שלי, מה התפקיד שלי, מה האחריות שלי - זה עושה את השדה. זה חידוש הברית, היחס.
אני מאפשרת לנשמה לחדור בקוף המחט של הקיום שלי כדי שנוכל לטוות יחד. המחט בסוף יוצאת, היא לא שייכת, היא מובילה את החוט, היא מאפשרת לנשמה ליצור את השדה הזה.
ישראל

מתוך אירועי לילה של פילוסופיה 2024 -
שיחה מרתקת בין האמנית מיכל הלפמן לבין הרבה ספיר נוימן איל.

זהו דיון חשוב, פורץ דרך שמסמן את העבודה הרוחנית של זמננו,
שדן בתנועה מהזהות היהודית לזהות ישראל,
ובאחריות ובשותפות שלנו כישראל בתיקון בזמן הזה.
שפה

גן עדן הוא מצב הנשמות בצורת שלמות האצלתן עם בריאת העולם, עולם אצילות. יש שָׁם שלמות שחלק ממנה נקרא גן העדן, כלומר זאת מלכות שכל החכמה זורמת אליה ומתגלה בה. ירידת הנשמה היא קודם כל יציאה מגן עדן.
גיהנום הוא המצב שהקליפות מצליחות לשלוט ולהידבק באור, הן מספחות אותו לשליטתן. השריפה נובעת מהמחלוקת והשליטה של הקליפות, במובן האנושי זה נקרא הסבל האנושי.
הנקודה היא לא כל כך הקשר ביניהם. גן עדן הוא התודעה של המשימה שלנו, השורש שלנו וההתקשרות אליו, וגיהנום הוא אובדן הקשר שמעביר אותנו איזה סוג של טיהור, מן כבשן מטהר.
שאלת חברה: האם יכול להיות מצב שהוא לא גן עדן ולא גיהנום?
תשובת הרבה: העולם הזה צריך להיות כך. זה עולם שבו אתה מכיר במשימה שלך, אתה לא נופל אל הקליפות, ואתה עושה את ה"לֶךְ לְךָ". העולם הזה, אם אני לא נופל לגיהנום, מתקין את עצמי לקראת העולם שהולך ובא, שהוא גן העדן. זו מערכת היחסים.
גלות וגאולה

איך שלושת השבועות של בין המיצרים עומדים היום בארץ ישראל, ואיך אנחנו צריכים להסתכל עליהם? מה התיקון פה? מה התיקון להיום?
הכותרת היא תיקון האחווה, המאבק שהתורה מלמדת אותנו מתחילת נוכחות האדם בתוך הבריאה. בין אדם וחווה אין אפילו שיח, כבר משם אנחנו לומדים שהחטאת מטרתנו בשמיעה של העליון מתחילה מהעדר שיח. אדם וחוה לא משוחחים על הילדים, היא לא מספרת לו על הנחש והוא לא מספר לה על הציווי ולכן שניהם נופלים, משום שאין שם אחווה. באחווה יש גם אחריות הדדית וגם הבנה שעצם האחר הוא עזרה מעליון.
ההגדרה הכי מודרנית לאחר זה שהוא הגהנום, זו הגדרה של סארטר: "מה הוא הגהנום? הוא האחר", זו התפיסה האנושית היום ביחס לאחווה. זה אכזרי. זה נובע מהאופן שבו אנחנו רואים את האחר, ושם מתחיל התיקון.
הסיבה לחורבן בית ראשון ושני הייתה שנאת חינם. הלוחות נשברו משום שלא הייתה אחווה בעם ישראל אפילו עם הערב רב. זה שייך לפרשת המרגלים, לעצם הכניסה לארץ ישראל ולעצם זה שהייתה קבוצה, דווקא של נשיאים, שחשבה שהדור שצריך להיכנס לארץ ישראל לא מספיק טוב. זה אומר שהם איבדו את הקשר ואת הביטחון בהשגחה, והם חשבו שזה יהיה על פי התנאים שלהם.
השורש הכללי של זה הוא קין והבל, והשורש של ישראל בזה הם יוסף ואחיו. מערכת היחסים בין יוסף ואחיו היא קרע גדול מאוד. אחרי שמקבלים על עצמם את הירידה, את הגלות, יש איזה שינוי בזהות, בתפיסה של יוסף את עצמו ובתפיסה של האחים את עצמם ביחס ליוסף. כל המהלך הזה הוא בעצם מהלך של התכללות, לשוב להתכללות, ולמסך המשותף. מה שמאפשר את זה, זו הקריאה הנכונה של הזמנים, כלומר למה אנחנו מזומנים.
בעל הסולם אומר שאם הגלות היא חושך ולא תיקון, זה מתוקף היחס שלנו לבורא, שבו אנחנו משמיטים את עבודת התיקון של האחווה מהצעדים או מההכרח של ההתכללות, של בכלל להיות מסוגלים לשמוע.
השורש הוא אותו שורש המתגלה אח"כ באי ההסכמה לתיקון האחווה של המרגלים, בבכי שלהם ובחורבנות שיבואו מאי ההבנה שהשאלה המרכזית שלנו צריכה להיות: את אחיי אנחנו מבקשים, איפה הם רועים? כדי למשוך אותם חזרה, זה אחריות שלנו. למשוך אותם חזרה אל העמוד האמצעי של שיתוף, של הבנה מאוד עמוקה שהמטרה שלנו היא משותפת, גם אם הדעות שלנו מנוגדות, מה שיכול לאחד אותנו זו המטרה המשותפת.
זה לא משנה מאיפה אני בא, משמאל או מימין, מפרטיקולריות או מאוניברסליות, במטרה משותפת כל הצדדים נענים. לכן התיקון הזה, היחס שלכם אחד אל השני כקבוצה, ככח משותף, הוא מה שיכריע אם אנחנו הולכים מפה לעוד שנים של גלות, לא מחוץ לארץ ישראל אלא בתוך ארץ ישראל, או אנחנו באמת עלינו על דרך התיקון.
גלות וגאולה

״תנו רבנן: אַרְבָּעָה נִכְנְסוּ בַּפַּרְדֵּס וְאֵלּוּ הֵן בֶּן עַזַּאי וּבֶן זוֹמָא אַחֵר וְרַבִּי עֲקִיבָא. אֲמַר לָהֶם רבי עקיבא: כְּשֶׁאַתֶּם מַגִּיעִין אֵצֶל אַבְנֵי שַׁיִשׁ טָהוֹר אַל תֹּאמְרוּ מַיִם מַיִם מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר דֹּבֵר שְׁקָרִים לֹא יִכּוֹן לְנֶגֶד עֵינָי.״ (מסכת חגיגה)
על רבי עקיבא נאמר, שהוא ״עייל ונפק״, נכנס בשלום ויצא בשלום, מה שלא קרה לשלושת האחרים, מהם אחד מת, השני נטרפה דעתו והשלישי קיצץ בנטיעות. מדוע מתוך אותם הארבעה רק רבי עקיבא יכול היה לומר ״כשאתם מגיעים למקום אבני שיש טהור״?
מי שלא קורא תורה באופן הנכון, נאמר עליו ״תיפח רוחו״, כלומר תסתלק ממנו נוכחות הרוח הנותנת בו חיים רוחניים, חיים של נשמה. אי הכרת תנאי הקבלה והכניסה לתורה תגרום לקריאה לא נכונה ולכן רוחו מתעופפת ממנו.
אנו נמצאים בחודש סיון ופרשת השבוע היא ״בהעלותך״, שכל עניינה הוא פרשנות. איך לפרש? ממה לפרוש? איך אפשר וצריך לקרוא תורה? מהם התנאים לכניסה ללימוד התורה? האם אנחנו יכולים לומר שזה אך במקרה שאנו עוסקים היום בלימוד הזה? או אולי לחשוב שהלימוד הזה לא היה יכול לצאת לאוויר העולם בזמן אחר אלא רק היום, בעת הזו, ובקיבוץ המאוד מסוים של הנמצאים איתנו כאן היום.
הקריאה בזוהר והעיסוק בחכמת הקבלה מתייחסים לתורה כפעולה של אור המוליכה אותנו אל שורשנו. מכאן שהעיקר הוא השורש. התורה היא דיבור הבורא ולא דיבור של בני האדם. יכולת הדיבור בבני האדם נועדה לבטא את הכוונה של השורש.
פרשת השבוע ״בהעלותך״ מלמדת שאנחנו חיים בענף וצריכים להגיע אל השורש, לכן בא הביטוי ״אם תגיעו לאבני שיש טהור״. אפשר להגיע דרך הכניסה לפרד״ס, הכניסה למדרגות ההשגה, לפנימיות העולמות ופנימיות עצמנו.
העיסוק בחכמת הקבלה והקריאה בזוהר, כמוהם ככניסה לפרד״ס, ארבע רמות פירוש שתחילתן היא דווקא הסוד. הפוך ממה שחושבים, שההתחלה היא מהפשט. כלומר הכל נסתר ממני ולא מובן ומתעוררת דרישה להבנה. עם העיסוק בחכמה מתבהר שתנועה של הבנה לא יכולה להתרחש בלי עזרת העליון. ההצעה היא לראות את ארבעת רמות הפירוש, כמו גם את ארבעת הדמויות הנכנסות לפרד״ס, כמצבים באדם אחד, באדם הלומד, שזה כל אחד ואחד מאתנו.
נאמר על אחד מאותם הארבעה ש"נשתבשה דעתו", ואכן לאבד את הדעת מבחינה קבלית הוא הפחד לאבד את מקום החיבור, את מקום המסך המשותף בין עליון לתחתון, את מקום הזיווג, הפחד לאבד את יכולת ההבדלה בין מים עליונים למים תחתונים. ומכאן, ״אל תאמרו מים מים...״.
מים עליונים הם כדי לרמז על אבני שיש טהור, אל תגידו שהם כמים תחתונים, זאת לא האמת, דיבור כזה הוא דיבור של פירוד. אמנם הפירוד הזה הוא מטרתי ולשעתו, אך ״כשתגיעו״ למדרגה הגבוהה, שם הכל הוא באחדות אחת ולא ״מים מים״.
מים עניינם חסדים והם כנהר אחד, כאור אחד היוצא מעדן ומתפצל לארבעה ראשים, מתפצל לפרד״ס, לארבעת הטיפוסים הלומדים, עלינו להחזיר אותם חזרה להיות נהר אחד.
הפירוד המטרתי נועד לגרום לנו להבין שמדובר בענף וזהו רק האמצעי להגיע אל השורש. הזוהר עוסק במילים, בתיבות. בסיפור המקראי על נח והתיבה שהוא בנה, אין המדובר אלא על תיבה המצביעה על הזוהר. מדובר על עצם תנאי הכניסה לתיבה, למילה, היכולה לשאת אותנו אל השורש. כל קריאה אחרת את הסיפור עניינו פירוד מהשורש, איבוד הקשר מהשורש.
הזוהר הוא התיבה לדור שלנו, התיבה שאליה אנחנו צריכים להיכנס כדי להרים את עצמנו.
אמירתו של רבי עקיבא כמוה כאזהרה, שלא לומר ש״לוחות ראשונים נשברו״, שהרי אין העדר ברוחני והתורה הראשונה היא בדיוק כפי שהייתה, שלמה, כאבני שיש טהור. בראיה שלנו החטאנו את המטרה, בעינינו היא נשברה, ולכן פרשת ״בהעלותך״ רומזת לנו לפרוש מראיה זו, מחטא זה, ומפרשת איך אפשר להיכנס לתוך התורה, לתוך התיקון, לתוך הזהות האמיתית של ישראל ותפקידו. זה בדיוק הלימוד הזה, בזמן הזה ועם האנשים היושבים כאן היום.
רבי עקיבא אומר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", ורומז שללא החיבור בין הנשמות לא יכול להתגלות החלק השני של "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ", שהוא "אֲנִי יְהוָה", וזו התכלית. לכן החיבור הוא בין הנשמות ולא בין הגופים. מקום החיבור הוא השכינה - מערכת הנשמות כפי שהיא נאצלה בשלמות, בדיוק כמו התורה. ולכן הלוחות לא נשברו! אבל נשברו בראייתנו הלא מבוררת.
יש בשבירה זו זימון למסע שלנו לאסוף את עצמנו בתודעה, ברצון, בכוונה משותפת, אל תוך מארג שיש בו הגדרה עצמית אמיתית של נשמתנו, של מי אנחנו ולשם מה? לשם איחוד קב״ה ושכינתיה, להיות הנושאים של נוכחות העליון, נוכחות הבורא, נוכחות האור.
רבי עקיבא נושא בתוכו את ארבעת המצבים, מהמצב שהכל נסתר ממנו בבחינת סוד עד המצב שהכל פשוט ללא שום כיסוי והסתרה בבחינת פשט, רק הוא יכול לומר "כשתגיעו למקום אבני שיש טהור, אל תאמרו מים מים". זו הצעה שיש בה חסד גדול עבורנו להגיע למדרגות ההשגה כרבי עקיבא, וכל זה דרך לימוד תורה.
הלימוד הוא הפעולה השורשית הבסיסית לכל הפעולות בעולם ולכן הוא הכרחי. זהו לימוד איך להרכיב מחדש, איך להכין ״מרכבה״ שהיא האמצעי לאור לרדת ולהתפשט, לגרום נחת רוח לעליון, שיוכל לנחות בתוכנו, כי יש לו את הכלי שהורכב, תוקן והותקן. הלימוד מהווה מקום מפגש בין עליון לתחתון. אין זו נטייה מיסטית שעניינה לאבד את עצמי בעליון, לימוד הקבלה נועד להגדיר את עצמי באמצעות האור העליון ולא להעלם ולהיבלע באור.
רבים המפרשים שעסקו במסכת חגיגה שבגמרא באמירתו של רבי עקיבא, גם חכמי הזוהר עסקו בה והבינו שיש שם סוד גדול בדבריו. לכן הציעו לנו את המאמר מזוהר בראשית א׳ ״אבני שיש טהור״, מאמר שנועד לדור האחרון, הדור שלנו, כדי להגיע לפרשנות המקרבת אותנו לאמת, להתחבר לתיבה שיכולה לשאת אותנו לגובה ולרום המעלות.
* הכתב המודגש הוא מתוך הזוהר בראשית א' אות רנ"ב, מאמר אבני שיש טהור
״יום אחד כשהיינו בבית המדרש ושאלו החברים מה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו לאבני שיש טהור אל תאמרו מים מים שמא תסתכנו בעצמכם, כי נאמר דובר שקרים לא יכון לנגד עיני״.
תסתכנו בעצמכם לא מדבר על כוחות העצמי אלא על העצמות, על הנשמה. הם עלולים לסכן את זהותם, את זהות האדם האמיתית שבהם. ולכן ״דובר שקרים לא יכון", כלומר לא יכול להיות כַּן שנושא את מבט הבורא ולא מפנים שעומד בפני שיש טהור.
״בינתיים ירד שם זקן הזקנים״, נשמה העתידה להתגלות בעולם בגמר התיקון. ושאל: ״רבנן, במה אתם עוסקים, השיבו לו שעוסקים בזה שאמר רבי עקיבא לתלמידיו, כשתגיעו למקום אבני שיש וכול'. אמר להם, ברור שיש כאן סוד עליון והרי פרשוהו בישיבה העליונה. ובכדי שלא תטעו בסוד הזה ירדתי אליכם לבארו, ומשום שכבר נתגלה סוד הזה בינכם, שהוא סוד נעלם מבני הדור, לכן אפשר לבארו בשלמות.
אותו זקן מייצג את ״זה שקנה חכמה״, חכמה המאופיינת בבינה ונרמזת בנו"ן המתפשטת למטה. הוא מופיע משום שבעלי הזוהר הם בעלי השגה ומסתייעים בבינה. אם תאמרו מים מים לא שמעתם את בינה, לא קראתם לעזרה ושיתוף מהעליון, לשיתוף מידת הרחמים בדין המאפיין את צמצום ב׳, ואם לא נעשה השיתוף הזה לא יכולים לראות שמדובר במקום אבני שיש טהור.
הזקן בוחר לבאר את המאמר בשלמות, שלמות שעניינה להגיע לברור, לשאלה, לסיוע בבינה (קיימא לשאלה). חכמי הזוהר מודעים לחשיבות השיתוף והחיבור עם בינה ולכן יוצא המאמר הזה לאור, הגיע זמנו. מה שלא היה יכול להיות עם אותם השלושה שנכנסו לפרד״ס ולא יצאו ולכן אמרו: מים מים. ורק רבי עקיבא המסתייע בבינה נכנס בשלום ויצא בשלום.
אפשר לשאול מה רע בלומר מים מים, שהרי מים זה תורה? אבל לומר מים מים זאת תורה מאד מסוימת, תורה של עץ הדעת טוב ורע אחרי השבירה, תורה של פירוד עץ הדעת מעץ החיים, תורה של גשמיות, תורה המקצצת בנטיעות של גן העדן. העבודה שלנו היא לחבר את עץ הדעת לעץ החיים, לחיים הרוחניים, לבחור את הגבירה ולא להשליט עליה את השפחה.
גם כשאנו בתוך החיים הגשמיים וממלאים את חובתנו, עדיין הלימוד וההשתדלות שלנו מחייבים אותנו לא לשכוח ולנסות לחבר את המשמעות של עצם הקיום שלי עם שורש החיים שלי. זו פרשנות, אני מפריש את עצמי מהתפיסה שאני רק גוף נפש או חיים זמניים, זה כל המהלך ״לשם מה״ צריכה הנשמה לרדת ולעשות את המסע שלה בתוך מרכבת הגוף הגשמי. אם אנחנו לא מחברים את זה אנו קוצצים בנטיעות.
בעל הסולם בדרכו המופלאה היטיב לתאר את המצב בו אנו שקועים בהתפעלות מהמתנה, מתנת החיים, בעוד אנו מתעלמים לחלוטין מנותן המתנה.
וכך הוא מתאר זאת באגרת ח׳:
״...והרי זה דומה למלך שלקח את בנו חביבו, ופתאום העמידהו בפרדס הגדול והמופלא שלו, וכיון שפתח בן המלך את עיניו, לא הסתכל בקרוב לו כלל, כי מרוב האור שבפרדס הזה, נמשך ראיית עיניו למרחוק מאוד, הרחק הימנו כרחוק מזרח ממערב, וכל אור עיניו נתן על הבניינים ועל האילנות שברחוק ממנו בצד מערב, והיה הולך ימים וחדשים ומטייל ומתפלא מרוב התפארת והיקר שרואה בצד מערבית, שהוא נוכח עיניו. וכעבור איזה חדשים, ונשקט תאוותו באפס מה, ונמצא שבע מהסתכלות שבצד מערבית ובא אל שיעורו, יישב את עצמו וחשב, ומה נמצא בכל אותו בכל הדרך שעברתי? ויהפוך את פניו למזרח, דהיינו לאותו הצד שדרך שם נכנס, ופתאום מתרעש, כי כל החמדה וכל היופי הוא בסמוך לו, ואינו מבין את עצמו על אשר שלא הרגיש כלל עד כאן, והי' דבוק באור המאיר כלפי מערב. ומני אז והלאה הוא דבוק באור המאיר פני מזרח, וכן היה מטייל והולך למזרח, עד שהגיע לשער הכניסה ממש.״
ערבות

שאלה: מה רע בלאהוב את עצמי ולמה זה לא מספיק?
הרבה: לאהוב את עצמי זו אף פעם לא אהבה, כי כשאנחנו מדברים על אהבה, אנחנו מדברים על קשר עם משהו שהוא מחוץ לעצמי. כאשר אדם נמצא רק עם רצון לקבל לעצמו ועסוק מאוד בעצמו, אז מה שמחוץ לו, כמו רעו או הבורא - אין לו מציאות עבורו.
אהבה עצמית אומרת, שאין לי הכרה במה שיכול לחבר אותי אל העצמי האמיתי. מה שרע באהבה עצמית הוא שבמקום שזה יחבר אותי, זה מבודד אותי ומגביל אותי מהנתונים הראשוניים של החומר שממנו אני עשוי. האופן שבו אני מתייחס לעצמי ואוהב את עצמי, הוא האופן שבו אני מבודד את עצמי מכל חִיּוּת ומכל השפעה.
ש: כשאני עוזרת למישהו זה גם נחשב כנחת לבורא, כי עשיתי משהו טוב?
ת: לא בהכרח. מעשה טוב הוא מעשה של השפעה נקיה.
יש עשיית טוב למישהו, ממקום שרוצה למצוא חן בעיני עצמנו ובעיני אחרים, זה לא אומר שעשית למישהו משהו טוב. זה אומר שאתה רוצה למצוא חן בעיניי עצמך על מנת להרגיש טוב עם עצמך. כך בעצם אנו מבודדים את עצמנו מהאחר במקום לקרב אותו.
הרצון לקבל לעצמו חייב לשרוד, ולכן הוא ידאג רק לעצמו. כח ההישרדות שלנו אומר שלא נוכל לשרוד ולהתקיים אם לא נדאג לעצמנו. לכן אנחנו מחוייבים בחיבור, כי כשיש חיבור, ואני מקיים את התנאי שבינינו, שבו כל אחד דואג לאחר, אני משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי. אם אני לא בחיבור עם אחרים, אני לא יכול להיות לעולם משוחרר מהמקום של לדאוג לעצמי.
זה מתחיל מויתור על בקשות התפילה שלי לעצמי לטובת בקשה עבור האחר. אם אני מסוגל לבקש עבור האחר, זה אומר שמישהו אחר ביקש עבורי. זה נקרא - עַ רְ ב וּ ת. אם אני נשאר בתוך עצמי, אז אשאר תמיד במידה של הפרט שצריך לדאוג לעצמו. כלומר שתמיד אהיה עבד להישרדות, וזה גזר דין מאוד מאוד קשה.
החיבור בינינו הוא החירות האמיתית מהשעבוד שלנו להישרדות, ולכן המעשה הטוב האמיתי הוא היכולת להעניק לאחר את האפשרות להשפיע.
זה לא פותר אף אחד מלהתנהג כמו בן אדם בנורמות המקובלות ברמת הנפש. העבודה הרוחנית לא פותרת אותנו מלהיות נדיבים לאנשים גם באופן הזה, אבל אנחנו צריכים לדעת שכל חסד שאנחנו עושים "לגרמייהו עבדין", כלומר עושים אותו לעצמנו, וזו אינה השפעה.
עלינו לזכור, שאנחנו עושים זאת למען עצמנו ועם זאת, מחפשים בתוכנו את המקום, שמתוך 'שלא לִשְׁמָהּ' יהפוך להיות 'לִשְׁמָהּ'. ואז גם ה"לא לשמה" הופך בעל משמעות.
ש: מה זאת אהבה? ולמה נאמר – "ואהבת לרעך" ולא – "את רעך" ?
ת: במילה 'את' יש הרחקה ודבר נפרד, ו 'ל' אומרת – שייכות וכיוון.
"ואהבת לרעך״ היא במובן של שייכות, בכיוון של החלק שלך בו. זה רומז לנו שהיחס של הבורא אלינו הוא כמו אל משהו ששייך לו. כי בריאה היא "את" - הרחקה של הקשר. כל הלימוד שלנו - התוכן של התפשטות הרצון להיטיב לנבראיו, הוא האיכות שאנחנו קוראים אותה אהבה. המערכת שלנו מנסה לבנות בעצמה את היכולת להרגיש את זה.
חלק גדול מהלימוד שלנו זה הבנת המרחק שלנו מהיכולת להשתמש בפועל הזה "לאהוב", כדבר שאותו אנו מרגישים באמת. התהליך מתחיל בידיעה שזה היחס של הבורא כלפינו, ומתוך זה אנחנו רוצים לבנות את היחס שלנו אליו. זו מטרת כל הבריאה.
ישראל

השאלה היא איך ישראל הולכת לפרש את מה שקרה לה, את התבוסה האיומה, את העינוי שהיא עברה, את הביטחון העצמי שלה בעצמה.
אם היא תיקח את זה לבירור של כוונה וערך אמיתיים לא יהיה מקום נפלא יותר מהמקום הזה, אבל היא גם יכולה לקחת את זה יותר נמוך.
כשהצורות הכי נמוכות ודוחות שלנו מתגלות הנטייה היא לשאול 'איפה הוא (הבורא) היה?' למה לא לשאול איפה אנחנו היינו, מה האחריות שלנו בתוך כל זה, מה עם הבחירות שלנו. המקום הזה התגלה לנו לא כדי שנאמר "נטש אותנו", אלא הוא סימן לנו את הגבולות של עצמנו.
עכשיו הוא בדיוק הזמן לשוב ולעבוד, לעשות השתדלות, לבקש לתקן את זה.
חלק מהעבודה והמשמעות של קבוצה לומדת הוא לעשות סביבה, סביבה שיש לה קרינה ושמסתכלת על המאורעות כמו בקשה לשוב, כמו בקשה לתיקון, בשם ישראל. אנחנו צריכים לקיים את הקול הזה. מה שמאפשר לנו לקיים אותו הוא הלימוד, בעל הסולם וכל המקובלים שראו בדיוק את מה שאנחנו הולכים לעבור היום.
ערבות

אח הוא השורש של המילה אחווה. זו הגדרת השייכות לשורש משותף. אם אתה מבין שאתם מאותה משפחה, שיש לכם אותה משימה, שהשייכות שלכם קשורה אחד בשני, זה נקרא אחים. זה כולל את היכולת להבין את השייכות הזו, להרגיש אותה, להתחייב כלפיה כהכרה של שורש משותף ומשימה משותפת, כזו שלא מוטלת רק על אחד מן האחים אלא על כל האחים.
אף אחד מהאחים לא יכול לממש את התיקון של עצמו, את המשימה של עצמו, בלי שיתוף הפעולה של השני. זאת המשמעות של אח, משם זה נולד. אנחנו מהשורש של הבל שנולד כאח. כל התיקון שלנו הוא איך לא למות כהבל, איך לא להיהרג כמוהו, על מנת להיות מסוגלים לממש יחד כאחים את החינוך של קין מבלי להיהרג. ובתקווה גם בלי להרוג אחד את השני.
שאלת חברה: אם אח יכול להיות מורגש בחיבור העליון, אז כשנרגיש את החיבור הזה נוכל לקרוא אחד לשני אח?
תשובת הרבה: כן. היום כל אחד קורא לשני ‘אחי’, אולי זה משורש החיסרון. אח הוא השורש של האחווה, התחילית של האחווה, זו הבנה עמוקה שאנחנו מאותו שורש ולאותה מטרה, ולכן אני מחפש את המקום של השותפות האפשרית הזו. האופן הטוב ביותר להגיע לשותפות הזו הוא מה שאנחנו עושים בהבדלה, מבקשים לראות את החיבור של האחר לשורשו. אם אני מחבר אותו לשורשו הוא יכול לפעול משם ואז אנחנו יכולים לפעול יחד.
צריך למצוא את המכנה המשותף שאומר ‘אחים אנחנו’, אנחנו אחראים אחד על השני ואם לא נמצא את האחדות בינינו אנחנו נצא לגלות שתכפה עלינו את האחדות. באינטואיציה כל אחד בישראל יודע שכאשר יש מלחמה כולם יחד. לא צריך מלחמה. אפשר לעשות את הבירור קודם. אבל הארץ לא יכולה לשאת אותנו, כלומר יש ההרגשה שאנחנו לא מצליחים להתגבר עליה, למרות שאנחנו יודעים שהעיקרון הוא: “כי אחים אנחנו”.
שפה

סדרת ראיונות עם הרבה ספיר נוימן אייל ברדיו מהות החיים, בהנחיית אסי זיגדון.
בסדרה פורשת הרבה יריעה נרחבת ומקיפה על חכמת הקבלה ועל עיקריה על פי תפיסתו ודרכו של בעל הסולם. על חשיבות השפה העברית ועל השימוש בה כשפת שורשים, על חשיבות התנועה לארץ ישראל, על ספר הזוהר כמקום גילוי ותרומתו של בעל הסולם להנגיש לנו את שהיה סתום במשך מאות שנים.
עוד בסדרה, עיסוק בשאלות:
מה תפקידנו? מה הטעם בחיינו? לשם מי או מה אנו פועלים?
מה הוא הביטוי "רצון לקבל" חשיבותו, עוצמתו ושליטתו על חיינו?
מהו ענין "תורה", ו"מצוות" על פי הקבלה, בשונה מהתפיסה המקובלת?
כיצד לימוד התורה מסוגל להביאנו להכרה באותו רצון לקבל השולט בנו ללא מצרים והוא השורש לכל רע?
מהי הסביבה הרוחנית של רב, קבוצת לומדים עם מטרה משותפת, וספרים?
מהי תפילה, מהי תפילה על צורך אמיתי, מהו צורך אמיתי?
מהם התנאים המחויבים ללומד את החוכמה כדי שהיא תפתח בפניו?
בסרטון זה תמצאו חלק ראשון מתוך שני חלקים בסדרה.
בורא

שאלת חבר: הגדרת הזהות שלי כאדם לומד מתחילה בעצם מההבנה של 'אין לי זהות מעצמי', שזו זהות שלילית. מה זה אומר עלינו בעבודה?
תשובת הרבה: אנחנו תופסים את המושג זהות באופן הפוך למשמעותו, כי זהות נראית לנו משהו נפרד, כשלמעשה זהות באה מלשון זהה. זאת אומרת שבעברית ברור שזהות אינה דבר נפרד, אלא דבר זהה למשהו - לעליון. לא חשוב באיזו דרגה אתה נמצא, אם אתה לא מזדהה עם תכונות האור, תכונות ההשפעה, תכונות הטוב, תכונות הבורא, אלא מזדהה עם עצמך, אז אין לך זהות. כי זהות בעברית מקורה במילה זהה.
זהה למה? דומה למה?
'אדמה ל...'. זה שם האדם. כל משמעות המילה אדם נגזרת מ"אדמה לעליון", זאת אומרת שזהות משמעה כמה אני זהה לעליון. אם אין לי זהות, אם אין לי הזדהות עם משהו שהוא מחוץ לי, ואני זהה לו, זאת אומרת אין לי השוואת צורה - אין לי זהות. יש לי זהות כבהמה אבל זה לא נקרא זהות.
תפילות העומק תמיד מדברות על "יהי רצון מלפניך", "שרצוני יהיה כרצונו" או "שיעשה שרצונו יהיה רצוני". זו בדיוק נקודת המפגש הזו. יותר מזה, אצל בעל הסולם, כל הגדרת אדם היא בעצם ביחס שלו ובדבקות שלו לבורא, בהשתוות צורה.
אחרת אין לו זהות, אחרת אין לו עצְמוּת.
קבלה זה לא

שאלה: כשאני אומרת שאני לומדת קבלה, התגובות שאני מקבלת הן: "זו בעצם פילוסופיה", "זו מיסטיקה". אני מוצאת את עצמי אומרת שזה לא מיסטיקה ולא פילוסופיה אבל אני לא מצליחה להגיד מה זה כן.
תשובת הרבה: בצדק את לא מצליחה להגיד מה זה כן.
אפשר לקחת את ההגדרה של בעל הסולם למהי קבלה. בעל הסולם אומר שהקבלה היא השתלשלות העולמות והפרצופים מעילה לעלול בסדר עולה. למי שלא בתוך הלימוד זה לא אומר כלום, זו תיאוריה של משהו.
למעשה, זו לא תיאוריה, זו ממשות. לכלי שהוא לא בתנאים של הכנעה ולימוד שמאפשרים להרגיש את זה, זה נשאר בגדר תיאוריה ופילוסופיה. זה מה שהנצרות עשתה. הרבה מאד נוצרים ופילוסופים שהתעניינו בקבלה הפכו את זה לתיאוריה. תיאוריה זו עניינה את גלילאו וכן מדענים נוספים כמו את קופרניקוס ואת ניוטון, משום שהיתה להם אינטואיציה שזו מין תאוריה של העולם.
אבל ישראל לא יכול להרשות לעצמו להתייחס לזה כמו אל תאוריה.
זה לא אומר שאין שם חוכמה, אבל לחוכמה אין ממשות ואין התגלות אם אין לה כלי של חסדים, כלי של הכנעה, כלי של תפילה, כלי של כוונה לשרת. לא כוונה להבין איך העולם פועל, אלא להבין מה משמעותו של העולם. לכן זו לא מיסטיקה, במובן של קו ימין לפני שהוא מתוקן, וזו לא חכמה, במובן של קו שמאל. זה קו אמצע.
מיסטיקה היא האינטואיציה הראשונה של הרצון להתאחד עם העליון, עם האחד. הימין בתוך העבודה שלנו, הרצון להתאחד עם העליון מתוקן הפוך, כדי שהימין לא ישאף להתאיין בתוך האין אלא ישאף לאפשר לאין להתפשט אל מה שנקרא שכינתא בתחתונים. זו השאיפה של העליון. אז הפכנו את הכיוון של המיסטיקה.
ובאשר לפילוסופיה, כשאנחנו מדברים על חכמה במובן של למשוך חכמה אלינו, גם זה בפועל מתהפך: החכמה מסתלקת, כי מה שהיא תפגוש בסוף זה דינים שיסלקו אותה. אז גם בחכמה אנחנו משתמשים אחרת, כדי להיות מסוגלים להעלות חיסרון, להעלות מן.
לכן לא ניתן לענות על זה בשפה של הפילוסופיה או בשפה של המיסטיקה.
אז מה זה?
זה לא זה ולא זה. זה קו אמצעי. זו מציאות אחרת, של כלי שמתייחס אל החכמה כמו יכולת התקשרות אל העליון כדי לאפשר לחסדים להתפשט. זהו מין תחום שמאחד את שני ההפכים.
לכאורה פילוסופיה, היא אהבת חכמה, אבל מתוך מטרה אחרת. המיסטיקה גם היא צריכה לשנות את מטרתה. לא שהפרט יתאחד עם העליון, אלא שהעליון יתפשט אל כל המציאות. אז היא יוצרת מציאות חדשה.
התפיסה האנושית והרצון שלה הוא לרכוש חכמה. הקבלה משתמשת ברצון שלנו לרכוש חכמה כדי ללמד אותנו מהם התנאים של רכישת חכמה אמיתית, שהיא התקשרות אל העליון.
קבלה היא לא מיסטיקה והיא אינה פילוסופיה, זו אמנות האמונה.
אדם

אם נשים לבנו, להשיב רק על שאלה אחת, מפורסמת מאד... והיינו, השאלה הזעומה, הנשאלת מכל בני ירד, שהיא: מהו הטעם בחיינו? (הקדמה לתע"ס, בעל הסולם)
שאלה: מהו הטעם בחיינו ?
תשובת הרבה: אם עבדנו הרבה שנים בחיינו כדי להדחיק את השאלה הזו, או חשבנו שמצאנו תשובה מספקת להיום או תשובה מספקת כי נולד לנו ילד או כי השגנו ג'וב חדש, כל הדבר הזה מתפרק משום שזו לא השאלה.
השאלה אינה האם הצלחת בחייך או מה יצליח את הקיום שלך.
השאלה היא מה הטעם, במובן של "טעמו וראו כי טוב השם".
זה עומק של הכרה שמתפתחת בסופו של דבר לעומק של משמעות.
השאלה היא שאלה נכונה. היא הפכה להיות זעומה.
מחיצה של ציניות, ההיסטוריה של הדתות, ההפרדה בין מדע לדת, הפכו את השאלה הטבעית לשאלה זעומה, משום שהיא מאוד מתסכלת. כל התשובות שניתנו לה הופרכו.
כלומר שאנחנו מתחילים עם השאלה הזו מייאוש מאוד גדול.
ש- אם כך, מה הטעם לחיים?
ת- הטעם לחיים הוא לא תשובה לכשעצמה.
הטעם לחיים הוא בעצם עם מה אתה הולך כשאתה שואל את השאלה
ומה אתה מגלה כשאתה משאיר את השאלה הזו כמו קול שמלווה אותך.
זאת אומרת שמשמעות היא לא שורה תחתונה. משמעות זה דבר שנבנה.
אם אתה רוצה להשיג משמעות אזי אתה אתה מתחייב ללכת בדרך מסוימת כל חייך.
זה הופך להיותצורת החיים שלך.
לבנות בשיתוף עם מה שמסוגל לבנות טעם בחייך.
יש הרבה דברים שאנחנו מגלים בעזרת החושים והם טעם נרכש.
חלק מהמושג משמעות משמעו שכשאתה משכיל בתוך משהו, אתה משתנה.
כשאתה משכיל באמנות, במתמטיקה או במוזיקה, יכולת ההבחנה שלך וגם יכולת ההנאה שלך משתנה.
לפיכך, כשאנחנו מדברים על ׳מה הטעם׳ אז אני מתחייבת להיות מאלה שמשכילים ״והמשכילים יזהירו״.
מי הם המשכילים?
המשכילים, כפי שהזוהר מגדיר אותם, הם אלה שיודעים להפוך מר למתוק,
שיודעים להפוך חושך לאור, אלה שיודעים לזהות את הגלות של השכינה, של מערכת הנשמות, ולסייע לה,
ותוך כדי זה הם בונים את טעם חייהם, שאינו עד כמה הם נהנים מחייהם.
כשיש חשיבות לחיים שלך זה חלק מההנאה שלך.
השאלה של היותם חשובים או היותם מספקי הטבה לכל מערכת הנשמות ומרחב לבורא, היא זו שמתחילה לבנות את טעם חייהם.
אם כך, התשובה לשאלה מהו הטעם היא: "טעמו וראו כי טוב ה'", כדבר מתמשך.
לא פעם אחת טועמים.
לכן, הקבלה לא מבקשת לשפר את חיינו.
היא לא מבקשת לתת לנו איזשהו איזון יותר נכון בקיום.
היא מבקשת לשנות את המציאות באופן רדיקלי.
צריך קבוצה, שאנחנו לא יודעים בדיוק מה משקלה, שמוכנה לעשות את הלימוד הזה,
ללמוד את השפה הזו כדי להיות דרך מעבר להכרה הזו, לשפה, לתקשורת עם התכנית שנקראת הבורא.
הבורא הוא התכנית, שמוגדר בתור מחשבתו, מחשבת הבריאה.
מה התוכן של המחשבה? - הרצון להיטיב לנבראיו.
זו לא הידיעה. כי אם מסתכלים על ההיסטוריה האנושית כקשורה בידיעה,
זה אומר שלפי ההתנהלות של האנושות זה כישלון ידוע מראש.
עם זאת, יש לו רצון שזה לא יהיה כך. לכן אנחנו צריכים להפעיל את הרצון שלנו בהשוואה אל הרצון שלו.
על פי הטבע האנושי, שהוא רצון לקבל שהולך ומתפתח לרצון לקבל לעצמי, אנחנו יכולים לראות מהו הכיוון היום.
אנחנו מכלים ומשחיתים כמעט כל דבר שאנחנו נוגעים בו,
בין אם זה הגנטיקה האנושית, בין אם זה כדור הארץ, בין אם זה האחר, בין אם זה כל המערכות שבנינו ומתפרקות לנו.
אם כך, זה אומר, שיש משהו בבסיס הזה שאינו מתואם.
לכן כשאנחנו הולכים ללמוד קבלה, אנחנו צריכים במידה מסוימת להתגבר על הייאוש הטבעי שיש לנו מהתשובות הבלתי מספקות שקיבלנו עד היום או מהתשובות הבלתי מספקות שהצלחנו להשיג עד היום.
אם כך, זה הטעם.
הטעם הוא, קודם כל לחזור לאיזה ידיעה שאנחנו בעצם הסכמנו להשתמש בחלק מאוד מאוד קטן מעצמנו.
בעיקר לא הגענו לזהות האמיתית שלנו.
בורא

צמצום ב' נקרא שיתוף מידת הדין במידת הרחמים. מהי המשמעות והוראת הדרך של זה לגבינו?
בריאת העולם בדין
החוק שקובעת מלכות הוא שהמגבלה של הכלי זה הדין. בכל צעד ושעל שלה, היא נשפטת על פי הזכות שלה. אם היא לא מרוויחה את הזכות שלה, האור לא יכול להתפשט בתוכה, היא לא יכולה להשיג את חייה, את התפתחותה ואת נוכחותה. כאשר אנחנו אומרים שהבורא ברא את העולם בדין, נדמה לנו שזה איזה מין קושי, או שרצונו של הבורא הוא להיות חמור עימנו. בעצם משמעו שהוא ברא אותו באופן בו הנברא יוכל לעמוד בזכויות מלאות ולהשיג את מקומו.
שיתוף מידת הרחמים
כשראה הבורא שהנברא אינו יכול לעמוד במידת הדין, מה נדרש להתפתחות העולם, ואיזה תהליכים התודעה צריכה לעבור, עמד ושיתף איתה את מידת הרחמים. עמד ושיתף איתה את האפשרות של המחר, שזה הרחמים. את האפשרות של מערכת שפועלת כרחם על המלכות, ועל הטבעה או הטמעה של משהו שממתן את המשפט ההחלטי בכל רגע.
אנחנו פוגשים את בעל הסולם מדבר עלינו ועל כל העולם כולו, על איך אנחנו צריכים להסתכל על העולם - לא בכעס או בשיפוט, אלא להסתכל על פרי שאינו בשל, שהוא באמצע תהליך. הוא בוסר והטעמים שלו איומים, היכולת שלו להסביר את משמעות חייו מוחמצת, מוסתת מהמטרה.
שיתוף הוא לא תודעה שלנו. נאמר "ברא את העולם במידת הדין, ראה שאינו יכול לעמוד בו, שיתף עימו את מידת הרחמים" הוא הגיע למסקנה שצריך שיתוף. לבורא, כהיבט של האינסוף, יש מחשבה שיש בתוכה שיתוף: מחשבת הבורא להיטיב לנבראיו. הבורא יוצא מחביון היותו לבדו כיוון שהוא רוצה לתת את האינסוף של הטוב, של ההשפעה. זה נקרא חיסרון שאינו חיסרון. הוא רוצה לשתף, לתת לעוד מישהו מחוץ לעצמו מה שיש בו.
אנחנו לא יודעים הכל על האינסוף. צורת החשיבה של ההיבט הזה של הבורא בתוך האינסוף, משתפת אותנו. זה השורש של שיתוף, מלמעלה עד למטה. פה בענף אנחנו קוראים שיתוף כתלות בהתקדמות שלנו, בעליה שלנו, באבולוציה התודעתית שלנו כלפי השורש של שיתוף. בכל פעם התפיסה שלנו של שיתוף תצטרך להישבר או להתפרק ולהיבנות מחדש, עד שנגיע להשתוות צורה על המחשבה שלו.
מה זה שיתף בו את מידת הרחמים? מידת הרחמים מתפשטת ממנו, היא בינה. בינה היא אחת מארבע בחינות דאור ישר של האינסוף. האפשרות של השיתוף כבר קיימת בתוך המחשבה. אנחנו צריכים יותר ויותר להעמיק מה המשמעות של שיתוף. הקונספטים שלנו לגבי שיתוף נשברים ונבנים מחדש. בין ההגדרה של קרטל, שיתוף ללקיחה לצורכי עצמי, לבין "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". כל זה הוא המנעד של הביטוי או הצירוף הזה שנקרא שיתוף.
מה שאנחנו רואים בצמצום ב' הוא שהבורא רואה את החיסרון של להיות לבד. הוא אומר, מלכות לבד לא יכולה לעמוד בסטנדרטים שהיא הציבה לעצמה, בדין שהיא הציבה לעצמה, לכן צריך לשתף אותה עם משהו שיאפשר לה לקבל אורות ולהתפתח עד שיהיה לה מספיק אורות, שהיא תוכל לעמוד בקריטריונים שהיא קבעה לעצמה, של דין, זאת אומרת להשיג זכויות.
צמצום ב' זה עשה לך רב
עשה לך רב זה מתוך הידיעה שאתה לא יכול לבד ואתה צריך שיתוף כי אין בך את ההרגשה. צמצום א' נגרם במלכות כדי שהחיסרון שלה לשיתוף יהיה ברור. זה התפקיד של בינה ביחס למלכות - להראות לה את הדרך, להראות לה שהאיכות שהיא צריכה להשאיל ממנה היא השפעה, כדי שהיא תוכל להשלים את עצמה.
הופעת בינה בחיים שלנו היא הופעת רב, והאופן שבו אנחנו עושים אותו. אם אנחנו מבינים שהוא יכול להוליך אותנו לממש את המטרות של נשמתנו, לא את המטרות שלו. ההתפשטות של בינה למלכות מעוררת במלכות את השאלות: האם אני מוכנה להיכנע? עד איפה אני מוכנה להיכנע? האם הגבולות שאני שמה הם גבולות שמאפשרים התקדמות?
כל המהלכים שלנו הם מהלכי מלכות שמבינה שלבד היא לא יכולה, שהיא צריכה את בינה. היא צריכה לעשות אותה גדולה כדי להיכנע יותר ויותר ולברר יותר רבדים של עצמה, כדי שיום אחד היא תוכל לקבל את כל האורות.
זכר ונקבה

שאלת חברה: השפה העברית מוטה מגדר גם בחיי היומיום וגם כאן במערכת הקבלית. מדוע?
הרבה: לעברית מאוד חשוב להגדיר את המגדר, כי מגדר הוא לא תיאור שלנו. הוא תיאור שלו, הוא תיאור של השפעה וקבלה. כל מה שמוגדר כזכר, מדבר על השפעה. וזה יכול להיות גם את, כנוקבא, אם את משפיעה. מדובר על האיכות של מה שעולה בך ומסוגל להשפיע. זה לא אומר שום דבר על גברים ונשים.
כיוון שהעברית היא משיחית, היא לא מדברת על המצב של היום. היא מדברת על המצב הרצוי של כלי קבלה מתוקן בהשפעה, ולכן היא תמיד בוחרת בזכרי, קרי בהשפעה. זו הבחירה שלה מכיוון שהכלי המתוקן, גם זכר וגם נקבה, הוא כולו נקבה. כל הנבראים מול הבורא הם נקבות. הסיווג הזה בתוך הגופים, הוא אינדיקציה למה שחסר לנו כדי להבין שנשמתנו היא דבר מורכב מזכר ונקבה ושהיכולת שלה להשפיע נקראת זכר.
אי אפשר להשפיע בלי היכולת לקבל. זה החוזה שעשה הבורא עם הבריאה. הנטיה לתיקון היא בינה, שהיא גם זכר וגם נקבה. היא נקבה כי היא מקבלת את ההשפעה של הכתר, והיא זכר משום שהיא משפיעה לו. והיא לא רק משפיעה לעליון, לאפשר לו להתפשט, היא גם משפיעה לתחתונים. מה היא עושה? היא אומרת: הכלי הנקבי בחר בהשתוות צורה בהשפעה.
לכן, העברית כל הזמן בוחרת בזכרי. אם יש גבר אחד וארבעים נשים, אפשר לומר שזה כבר כלי נקבי, אבל השפה תבחר בזכרי. זה לא בגלל העדפה מגדרית, זה העדפה של התיקון. בגמר תיקון, ב"לעתיד לבוא", השפה תהיה נקבית. השורש של זה הוא תיקון. הוא האופן שבו כל הבריאה רוצה להתקן בתכונה של הבורא, שהיא השפעה. ומשם זה נגזר.
לאורך השנים, נגזרו מזה גם צורות של השפלה ושעבוד שאין להן שום הצדקה. חלק מהעבודה הרוחנית של להחזיר את העברית לשורשים שלה עושה את הניקוי ואת הניקיון הזה. זה ברור לכל מי שלומד את החשיבות העצומה שיש בקבלה לנוקבא.
תשובה

שאלת חברה: לרוב הלימוד בזוהר הוא לפי פרשות השבוע, ופתאום מופיעות האידרות. מהי אדרא?
תשובת הרבה: בתוך השוטטות של חבורת הזוהר בארץ ישראל, שכך הם לומדים - הם נפרדים לעיתים, הולכים בזוגות, יושבים ולומדים - קצב ההליכה הם פרשות השבוע. האדרא רבא היא בתוך פרשת נָשֹא של ספר במדבר, והיא לא בלתי תלויה במה שמתאפשר למשוך בתוך הפרשה הזו.
כל חמשת חומשי התורה מחולקים על פי חמש הספירות - כתר, חכמה, בינה, ז"א ומלכות. ספר במדבר הוא זעיר אנפין, שם מופיעה פרשת נשא. עניין הגילוי בפרשת נשא זה "נשא את ראש בני ישראל", כלומר אפשרות של גילוי הראש, של הזהות, מה התפקיד שלהם מהעליון, מה הם צריכים למשוך אל העולם. לפיכך, בתוך הפרשה הזו יש לנו את האדרא רבא.
האדרא של המשכן (אדרא דמשכנא) קשורה לפרשת משפטים, לעבד עברי ולמבנה שישראל יכולים לבנות כדי למשוך את הנוכחות של השכינה למציאות. כל אדרא היא איזה מן כינוס מיוחד למשיכת אור מיוחדת. היא לא מנותקת מהפרשות, היא גילוי מיוחד של חבורת הזוהר, מתוך העבודה שלהם, אל נקודות מסוימות.
בסוף פרשת תרומה, בין תרומה לתצווה, יש את הגילוי של "ספרא דצניעותא". באקדמיה אוהבים לקרוא לזה שכבות של הזוהר. מי שקורא לזה שכבה של הזוהר רוצה לומר שהוא מתעסק בטקסט שמתעסק בתנאים, באומנות לאמונה, אבל הוא לא מאמין במה שהוא עוסק בו.
כיוון שעבודתנו היא כן להאמין הביטוי אדרא מפורש לנו הרבה פעמים כמו גורן. "מן הגורן ומן היקב" עניינו גילוי על גרעונות. מהבסיס הזה, מהגורן, אנחנו מקימים את הסוכה. הסוכה עניינה "צילא דמהימנותא". צילא - הצל או ההסתרה הנדרשת שהאדם לוקח על עצמו כשהוא מבקש לעלות מעל הדעת שלו. כל הגילויים של האדרות הם מתוך המאמץ האמוני המיוחד שחבורת הזוהר גילתה בחסרונות, לא רק לעצמה, אלא בעיקר לדור אחרון. זו תשובה ראשונית למה המשמעות של האדרות בכלל.
הזוהר הוא לא ספר שנחתם. התורה חתומה, אי אפשר להוסיף עליה. המשנה חתומה, התלמוד חתום. הזוהר אינו חתום למרות שאף אחד לא יעיז להוסיף עליו. איך אנחנו יודעים? אנחנו רואים שדורות על דורות הוסיפו את אופן ההתייחסות שלהם למה שהזוהר הביא מדורם. ההתייחסות החשובה ביותר היא הדור שלנו, איך הוא קורא את הזוהר? האם הוא מצליח להפעיל את הגילוי שמוכמן בזוהר עבורו? האם הוא מצליח לפתוח אותו. זה המאמץ האמיתי שיש לנו בקריאה בזוהר בכלל ובוודאי בלימוד האדרות.
ש: אני לא מרגישה שאני מצליחה להבין שום דבר כשאנחנו קוראים את זה. אני מנסה להבין מזה הוראות עבודה, ולרוב צריכה לשאול את הרבה מה רוצים מאיתנו.
ת: יש סדר כניסה לאדרות, אנחנו עושים הכנעה ונכנסים אל הטקסט של הזוהר. מתוך הלימוד והשנים אנחנו מפנימים את הגדרים, את הוראות העבודה. איך אנחנו עומדים מול הטקסט, עם איזו כוונה, משפיע על מידת החשיפה. זה אומר שהטקסט הוא דבר חי. לא מדובר במילים מתות כתובות על נייר, הוא ישות. לכן כשאני אומרת שאני רוצה להיכנס, אני שואלת רשות ממישהו. הטקסט הוא תודעה של האנשים שלמדו אותו ואני מעוררת אותם במובן הזה מולי. כנשמות הם יכולים לתת לי להיכנס או לא.
העניין הוא הכוונה שלך והמוכנות שלך לשרת. אם יש איזושהי השתוות צורה, פה אל פה, התאמה, יכניסו אותנו. אם לא, אז נשוטט שבע פעמים, נקיף, עד שיסכימו לנו. לא מדובר על הצלחה או אי הצלחה, היא פחות חשובה. המאמץ שלנו חשוב. גם אם עוד עשרים שנה נשב פה וננסה לחדור את הטקסט - דיינו. הניסיון להיכנס אל תוך החיים האלה, אל תוך המרקם הזה של החיים, הוא שווה לנו.
בהכנעה שעשינו כל אחד נקרא להיכנס בתוקף האמונה שלו, בתוקף ההבחנה של מה הוא רואה בעצמו שצריך תיקון כדי להיות ראוי להצטרף אל תוך המעגל הזה. להיות ראוי זה לא מה שאני חושב על עצמי כראוי או לא, אלא להסכים להיכנס למשפט הזה ולהערכה הזו על ידי העליון. לא צריך לומר שיש לנו את אמות המידה כדי לשפוט אם אנחנו ראויים או לא, אבל אנחנו רוצים לשים את עצמנו מול העליון כדי שיעשה אותנו ראויים, להפוך אותנו לקבוצה ראויה.
יותר חשוב ממה שאנחנו לומדים באדרא זה איך אנחנו נכנסים לאדרא.
ערבות

האדרא רבא היא צורה של פקידה. היא אומרת שכל מה שתפסנו עד עכשיו בקו אחד זו לא תפיסה שמאפשרת להבין את המציאות או להתייחס לעליון. אנחנו צריכים לעשות צידוד של כל מערכות התפיסה שלנו.
יש התקשרות חדשה למושגים של עולם התיקון, לפרצופים של ארך אנפין, שהוא מצידו מאפשר את הלידה של הדיוקן של האדם. אחרי שיש את הגילוי והפקידה של האדרא רבא יש לנו את היכולת להבין קצת יותר מה מצופה מאיתנו, למה אנחנו מתהווים.
כל הפתיחה של האדרא רבא היא הכנה שאומרת שכל מה שהיה עד עתה לא מספיק. מה לא מספיק?
לא מספיקים התיקונים הפרטיים של כל אחד בשביל לאפשר את הגילוי הגדול של האור הגדול הזה של האדרא.
צריך משהו משותף שכולם צריכים להיכנס לחיק אחד, לחסרון משותף, לשים את ידיהם, את רצונותיהם באופן משותף,
ליצור מרקם של קבוצה, של מסך חדש ולא של קבוצת אידיבידואלים שמתקבצים להחליף דעות.
האדרא מייצגת דגם חדש של גילוי שהוא דגם קבוצתי של חבורת הזוהר, לא של חברים בתוך הזוהר.
לאור העניין של זמן הגאולה הזמן של פקידה וזכירה, מה הדיוקן הזה של האדם.
אמת ואמונה

אמונה נתפסת כמו התאבדות של השכל הישר, במיוחד בעיני חילוניים. מעל הדעת מעיד על מגבלת התפיסה, ו'חס וחלילה שיש מגבלה על התפיסה האנושית, אנחנו יכולים להבין הכל'. בי היה מושרש לאורך זמן שאין דבר שאני לא יכולה להבין אותו. אם אני אתאמץ מספיק ואם יסבירו לי נכון אני אבין את זה. אני בטוחה שעוד כמה אנשים חושבים ככה - אנחנו אינטליגנטיים, בקבלה עסקו אנשים ולכן אין דבר כזה שאני לא יכול להבין. אני מוכן להשקיע מאמץ, אני מוכן אפילו ללמוד כמו בפסיכיאטריה 14 שנה כדי להבין את המושגים.
זה לא מה שמתבקש מאיתנו. מתבקש מאיתנו להתעצבן על זה שאני לא מבין ולהשתדל להבין. למה? כי אמונה זה שכל עליון לא רגש. אמונה זה שיח עם מישהו הרבה יותר אינטליגנטי ממני, שיודע יותר, שאני מוכנה לומר לו שאני לא מבינה, כי כלי ההבנה שלי מוגבל ואני מוכנה לעלות מעל זה כדי לקבל שכל עליון. אמונה זה שיח עם מישהו שיש לו את כל התוכנית, כל המידע, כל ההרגשה, הליבא, ההרגשה שמוציאה לפועל את השכל שיודע איך להשפיע טוב.
אמונה זו הנכונות שלי לומר - אני לא מבין, אני רוצה להבין, יותר מזה, זה מעצבן אותי שאני לא מבין, אבל אני מבין שההתעצבנות הזו היא הגדרת הפגם שברצון לקבל שלי, שמגדירה את המגבלה של השכל שלי. אמונה זו היכולת לעלות מעל השכל האנושי. אנשים מבינים אמונה כמו עניין רגשי, או עניין שהוא בעצם מחוץ לגדרות השכל, אמונה זה שכל עליון. הלימוד שלנו זה כמו להגיע למצב של מלכות, היא מאוד מתוסכלת מזה שהיא לא יכולה לתת לשכל העליון להתפשט, לחוכמה, לחיים האלו להתפשט, לכן היא מוכנה לפנות משהו מעצמה, כדי שזה יתפשט בה וייתן בה את טבעו או את שכלו. זו אמונה.
אמונה זה הניצוץ שאומר שאני שייך לשורש שכן צריך להבין, שכן צריך להשיג, אז איפה המגבלה? למה אני לא משיג? אני לא משיג בגלל המגבלה של הרצון שלי. הרצון מייצר שכל. אני רוצה משהו ואז בא השכל, כלומר איך להשיג אותו. אומרים שהצורך הוא אבי כל ההמצאות.
פתאום יש לי הכרה של הרצון העצמי, איך שהוא רוצה ומה שהוא רוצה מגביל את השכל שלו. זה מעצבן אותי, זה מתסכל אותי כי זה עושה לי חושך, אני רוצה להבין. מה צריך לעשות בשביל להבין? אני בונה רצון חדש, זה חיסרון לחיסרון. זאת אומרת, המרחק, הפער בין מה שאני מסוגל ובין מה שאני יודע שמיועד לי פותח את מקום העבודה. תמיד הפער פותח את מקום העבודה. לא החיבור, לא השלמות, הפער.
אמונה זאת שפת הלימוד של האדם את בוראו. זה שכל עליון, בניגוד לכל הדתות שאומרות בוא תשכיב את ההיגיון שלך לישון, תעשה מה שאני אומר. זה בדיוק הפוך מאמונה. אמונה זה כלי אמנות, כלי יצירה, שכל, שכל של בעל המלאכה, של היוצר, של בְּצַלְאֵל. למה קוראים לו בצלאל? כי הוא מוכן לעמוד בצילו של האל ולקבל שכל ממנו, אז הוא יודע לעשות משכן.
בורא

הרצאה זו עוסקת בתיאור תהליך מסעה של הנשמה מרגע הולדתה,
כמסע של הבורא דרכנו.
במסע זה מתגלה: מהו רצונו של הבורא מברואיו? איך זה נבחן בנברא?
מהו הכוח המניע אותנו להשתוקקות לעליון?

בהרצאה מבארת הרבה ספיר נוימן איל,
ביטויים רוחניים השגורים בפינו שלא בהוראתן האמיתית,
כמו המילים "גן עדן" ומדוע הגירוש מגן עדן מוגדר כתחילת מסעה של הנשמה?
מדוע קיים הפירוד ביננו? וגם הפירוד משורשנו?
המסע כמסע בשלושה קווים:
מהו עניינם של שלושה קווים ברוחניות? על מה מרמזים?
בחירה חופשית, קיימת או לא קיימת? ובאיזה תנאי?

המסע כמסע בתוך השפה העברית, בתוך המילים.
מוזמנים לצפות בהרצאה ולצאת איתה למסע.
ערבות

שאלת חברה: איך אנחנו אמורים להיות מאוחדים? איך תבוא לידי ביטוי האחדות בינינו?
תשובת הרבה: אני לא יודעת איך האחדות תבוא לידי ביטוי. מה שאנחנו יודעים, זה את ההיעדר של האחדות, כלומר הפירוד. איך אני מעריכה את הפירוד? אני לוקחת את הלימוד כאמונת חכמים, שמתווה את המבנה שבו אני יכולה לשאול. המבנה הבסיסי של השורש שלי הוא גוף אחד. מערכת נשמות מחוברת, רשת שההכרה של כל פרט בתוכה היא מתוקף הקשר שלה. לעומת זאת, במציאות הגשמית, הדבר הכי חשוב לך זה האנדיבידואליות שלך. זאת אומרת האופן שבו את שונה ונפרדת מאחרים. זה הפער. הגדרת העצמי שלך היא דרך הפירוד, ולא דרך החיבור.
בני אדם צריכים להבין, שהאחד הוא לא המשאב של השני, או מקום לניצול רגשי, מנטלי, מקור לביטחון עצמי. אנחנו תולים את הצורך שלנו באחר, ויש לנו הרבה צרכים שנתלים באחר, אבל זה תמיד יחס של מה היא או הוא יכולים לתת לי. כולל הילדים שלנו. ככל שהעוביות של הרצון לקבל גדלה, היחידה הזו היא יותר ויותר נפרדת. וככל שהיא יותר ויותר נפרדת היא גורמת רע. היא גורמת אכזריות. היא גורמת ניצול, היא גורמת אונס, היא גורמת הרג. אז ברור שהפירוד הוא אבי אבות הטומאה. אבי אבות המוות.
איך מגיעים לחיבור ואיך נראית אחדות? זה תיקון מאוד משמעותי של היחס בין איך אני רואה את עצמי ואיך אני רואה את האחר. ללא התיקון אני לא מסוגלת לראות ואפילו לדמיין אחדות, אבל אני כן יודעת מאיפה אני צריכה לשאוב אותה. אני צריכה לשאוב אותה מתוך אותה אלוהות שנקראת השכינה, המצב האמיתי של הנשמות בשורשן. אז אני מבינה שהמרחק שלי הוא עצום ואני מחפשת דרכים לתקשר עם זה. מחפשת איזו מחשבה, או צורה של אידאל או אידאה, שאני קשורה אליה.
ככל שאני יותר ויותר צריכה את זה, יותר ויותר מצטיירת לי התמונה של מה זה 'אחדות'.
אין צורך ללכת רחוק. נתבונן איך הגוף האנושי עובד, הקשרים שיש בין התאים, הקשרים שיש בין כל האיברים ונבין שאנחנו לא מתקשרים כך. כולם רוצים להיות מוח, וחושבים שכל הגוף צריך לשרת את המוח. אבל זה לא כך. המוח יודע, באמת בתוכו, שהוא קיים כדי לשרת את הגוף. כל התפיסה שלנו, גם האופן שבו אנחנו לומדים אנטומיה, האופן שבו אנו לומדים על הטבע הוא מתוך רצון לקבל. לכן המדעים שלנו אינם נוגעים באמת.
ההשכלה שלנו ויכולתנו להבין את העולם, איננה באה מהשכל. היא באה מהרצון. הרצון קובע את הצורך. הרצון לקבל שואל מה אני צריכה לדעת כדי להשתלט על העולם, המדע מתקדם כדי למלא את הצורך להבין את העולם, כדי לחיות בפחות חוסר ודאות, וגם על מנת לנצל כל מיני חוקים לרווחה. כך מתפתחת הרפואה, הביולוגיה, הפיזיקה, האייפון, הטלוויזיה הרשתות החברתיות וכו'. זה בא מתוך הרצון לקבל.
איזה מדע יהיה כאשר הרצון לקבל יהיה מתוקן? אנחנו לא יכולים לתאר, מפני שהוא כל כך לא מתוקן. הקבלה היא לא נגד המדע, היא בעדו. אלא, שהמדע שלנו היום מתאר בדיוק את גבולות הידע האפשרי מתוך רצון לקבל, כלומר, את המגבלות שלו.
אדם

הבנאליות של הרוע זה מושג של חנה ארנדט, שנובע מתפיסה נוצרית. הוא נובע מהיותה תלמידה של היידגר שהוא תיאולוג נוצרי, והוא חלק מהשיח המודרני על אלוהות. בעיני היהדות הרוע אף פעם לא בנאלי. הרוע הוא כוח פעיל. היות האדם מכשיר או סוכן של רוע, היא משום היעדר תודעת אלוהים.

אם אתה אומר שהרוע הוא בנאלי, זה אומר שהאדם הוא חוטא מטבעו ואת זה היהדות לא מקבלת, היא לא מקבלת את האדם כחוטא מטבעו. האדם יכול להיות צדיק, ויותר מזה, הוא יכול לחזור בתשובה, והוא לא צריך ישות אחרת שתכפר עליו. לכן, לא יכולה להיות בנאליות ברוע, משום שזו בחירה. גם אם זו בחירה להיות נטול מודעות, או מה שאנו קוראים אפתיות או נונשלנטיות. זה נקרא רגעים של היעדר. הרצח של רבין היה למשל רגע של היעדר. יכולת להרגיש שמשהו נעדר מהמודעות ופועל דרך האנשים, דרך היעדר המודעות שלהם. אז זה לא בנאליות, זה סוג של היעדר נוכחות, של מינימום מודעות מוסרית. וזו בחירה. זה היעדר נוכחות. אפשר לומר שהיעדר נוכחות, הוא החטא הגדול ביותר של האדם.

דיי ברור איך אפשר ליפול, אבל דיי ברור שאתה מגדיר נפילה מול משהו. אחרת אתה לא מגדיר את זה כנפילה. אתה מגדיר נפילה מול ידיעה, או משהו שקיים בך כידיעה, של מה ראוי להיות. כשאנחנו מסתכלים על סצנה כזו, אנחנו מבינים מה ראוי.

רצח מתחיל מרצח של נקודה שבלב. מה זה רצח של נקודה שבלב? בדיוק אותה נוכחות של מה שראוי אדם להיות. ואם אתה רוצח את זה - כל השאר נובע מזה. הרוצח רצח קודם כל את אותה נקודה שבלב, את אותה מודעות של המשמעות של אחריות תודעתית על החיים.
זה לא אומר שבגלל שלמדנו אנחנו יוצאים מושלמים ושלמים. גם אם אנחנו לא עדים ומודעים לכל מחשבה, לכל רציחה, לכל גניבה, גניבת דעת או רציחה של אפשרויות בעצמנו ובאחרים, אנחנו יוצאים עם כוונה יותר ויותר מעובה - לא לאפשר לזה לקרות. לא לאפשר לזה להיות האופן שבו אנחנו מהלכים בחיים. אז זה באמת לוקח חיים שלמים. בשביל זה אנשים לומדים כל החיים שלהם תורה. לא קורס או תקופה. זה באמת כדי לעבות ולתת לזה נוכחות כזו שמרגע מסוים יש לה משקל סגולי של נוכחות, של כבוד.
ברור לך שאנחנו מרגישים נצפים, זה חלק של נוכחות נשמתנו שצופה. התפקיד של ישראל זה לא לקבל את המציאות כמו שהיא. לא להסכים לה. לא להסכים לאי מוסריותה. ולכן אני אומרת שזה לגמרי תפיסה נוצרית לדבר על הבנאליות של הרוע, כאילו אנחנו מסכימים לזה וכאילו זה טבע האדם.
גלות וגאולה

שאלת חברה: מה הפרט צריך לעשות ומה הכלל צריך לעשות? למה זה צריך לקחת 219 שנה עד קו הסיום? איך אפשר להאיץ את זה?
תשובת הרבה: זה למעשה 6000 שנה. שיתא אלפי שני.
האסלאם אומר "מכתוב" - הכל צפוי. ישראל אומר "הכל צפוי והרשות נתונה". יש חשיבות לתוספת של הרשות נתונה. הרשות הנתונה היא בין בעיתה ואחישנה. כלומר, רצונו של הבורא יתקיים. השאלה היא איך אנחנו נרגיש בתוך הקיום הזה. איך אנחנו נתנהל, איך נחווה את זה. אם אנחנו נחווה את זה בעיתה זה גוג ומגוג, זה נקרא בייסורים גדולים. התפקיד של ישראל הוא להגיע אל גמר תיקון באחישנה. זה לא רק זירוז, אחישנה זה היכולת לחוש, היכולת להרגיש, היכולת להיות שותף. כל העניין של אור לגויים הוא להקנות את האור לתוך הכלי שרוצה ויכול להתנהל עם התיקון, עם השינוי.
כשאנחנו מדברים על שיתא אלפי שני אנחנו לא מדברים ממש על מספר, אנחנו מדברים על מבנה. המבנה אומר שאנחנו, דור אחרון, צריכים לתקן את המלכות, שהיא השורש של כולנו. שתהיה לנו הכרה והבנה של מערכת ההתאמות שנקראות ספירות. אם הרצון שלנו מתאים את עצמו לששת המידות האלה (חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד) זה גמר התיקון. מתוך זה נגזר שיתא אלפי שני. זה ה-ו' של החיבור, ההתאמה. כל הספירות, לא אחת, כל הקשר בינהן. מלכות שמתלבשת והופכת להיות הכתר. היא נקראת מלכות, כי היא מכתירה, היא העטרה של היסוד, ואז יסוד ומלכות מאפשרים לכל המידות האלה להאיר בתוכם. הם הכלי המשותף. זה נקרא אחישנה. לכן זה נקרא שיתא אלפי שני.
מבחינת הספירות זה מתחלק כך: חב"ד שזה חכמה בינה דעת, חג"ת שזה זמן תורה - חסד, גבורה, תפארת, ונהי"מ שזה נקרא זמן תיקונים - נצח הוד יסוד מלכות. אנחנו עכשיו בזמן המלכות. המלכות צריכה לעבור את כל התיקונים שנעשו לאורך כל ההיסטוריה. החיבור הזה נעשה באחישנה. איך התוצרה של כל התיקונים של כל הדורות - נוחתת בתוך הרצון, באגו העצום הזה שנקרא המאה ה-21 או דור אחרון, ואיך הוא צריך להגיע אל היסוד שלו, אל הספירה של היסוד, שמייצג אותה יוסף. איך מיישבים את המחלוקת שבין יוסף לאחיו, כלומר האם ישראל יוצא מציון או מאומות העולם?
התשובה היא מציון תצא תורה. לא מניו יורק ולא מקהיר אלא מציון. כדי להגיע לאחישנה המלכות שלנו צריכה לעבור את הקשר לאבות, את הקשר למשה ואהרון, את הקשר ליוסף ולדוד, בתוך התהליכים של עצמה, כדי להביא לאחישנה. זה המשמעות של שיתא אלפי שני.
ש: כמה אנשים צריך כדי שזה יקרה?
ת: אין לי מושג. ולאף אחד אין מושג. אבל יש מה שנקרא "הקוף ה-1001", המכריע. אנחנו לא יודעים איזה קוף צריך להצטרף ומתי זה עושה הכרעה. יש שתי צורות לחשוב על זה. יש צורה של כמות ויש צורה של איכות. צורה אחת היא "ברוב עם הדרת מלך"- שיש התקהלות מספיק גדולה של כמות שיש לה רצון משותף והיא מכריעה. צורה נוספת היא "ברוב בניין" - הצורה הפנימית של האיכות, של העומק של התפילה ושל העבודה, שיכול להיעשות בקבוצה יחסית יותר קטנה. עדיין קבוצה, לא יחיד. גמר התיקון זה אף פעם לא על ידי יחיד. זה יכול להיעשות ברוב בניין. בעומק של הלימוד, בעומק של ההכנעה לזה שאני לא מבין, וכל המאבק שלי הוא לא בשביל עצמי.
אפשר לומר שאנחנו קטנים כי ככה אנחנו מתנצלים שאנחנו לא עובדים ברוב עם. זה פשוט קשה יותר להיכנס אל הלימוד שלנו, אז הקושי במידה מסוימת עושה מיון. המיון לא נעשה על ידי מישהו. הוא נעשה ע"י עצם הכוונה או העומק הנדרש. אז אלו הן שתי האפשרויות. האם זה יוכרע באופן מספרי? לא בהכרח. יכול להיות שבאופן איכותי.
בדרך כלל, רוב המהפכות מתחילות בקבוצות אליטיסטיות, שמעבדות את הרעיון ואח"כ הן נעלמות. זה כמו השיח שלנו היום. השיח שלנו היום ספוג במושגים הפסיכולוגיסטים של פרויד ושל יונג, בתפיסות של דקונסטרוקציה, כל השימוש שלנו ברשתות חברתיות, זו שפה שנובעת מכך שקבוצה של יחידים קלטה את העניין הזה של משהו משותף. משהו משותף ורחב, ברוב המקרים במין האנושי מנוצל לרעה, למרות שבבסיסו הוא יכול להיות החיבור הנכון. מי שמהדק את זה לכיוון הנכון, מי שכורך את זה - הוא צריך להיות ישראל. מספרית ישראל לא גדולים. בני ישראל עומדים במניין שלהם מול כל אומות העולם. זאת אומרת שההכרעה מראש הייתה ברוב בניין.
העבודה של ישראל היא למצוא את הערכים שלה. אנחנו במלחמת ערכים משותפים, גם לריבונות וגם למשימה הרוחנית, איך לייצב אותם יחד כמשימה משותפת - למצוא את קו האמצע של מלכות יסוד ותפארת, שהוא התורה, כדי להביא את כל האורות של הג"ר, של כתר חכמה ובינה, לכל העולם כולו. זו מערכת היחסים, מערכת המתחים הפנימית. בכל נשמה מישראל יש ייצוג וקשר אל משפחה שלמה של אומות העולם ומחויבות כלפיה.
ישראל

בחודש אוקטובר 2024 התקיים מפגש ראשון בין הרב אברהם מרדכי גוטליב, מתלמידיו של המקובל הרב ברוך שלום אשלג, בנו של בעל הסולם, לבין הרבה ספיר נוימן אייל מייסדת 'משכן הכוונה' על פי שיטתו של בעל הסולם, הרב יהודה לייב אשלג. שתי דמויות אשר שמו להן למטרה לקרב את חוכמת הקבלה לכל מי שליבו חפץ להיחשף למקור שורשיו, לעקרונות ולערכי אמת המבוססים על דרך של אמת.
בשיח בין הרב לבין הרבה הועלו נושאים שונים הנוגעים באופן ישיר לדורנו, 'הדור האחרון', כמו המצוקה, השבר והידלדלות הרוח בה ישראל והאנושות נמצאים, אותה המצוקה עליה התריע בעל הסולם כבר לפני עשרות שנים, ומדוע, לדעתם, חכמת הקבלה מהווה פתרון שיביא מזור לעם ולעולם בעת הזו.
בשיח יעידו הרב והרבה על השוני ועל הדרך שיש להנגיש את החוכמה ומי קהל היעד שהציבו להם כמטרה אך יסכימו שהמכנה המשותף לשניהם היא תורתו של בעל הסולם המבוססת על עבודת ה' בדרך של אמת ועל חשיבות הקו הישר שיש לצעוד עליו ללא נטיה מהמטרה אף כחוט השערה, כהגדרתו של בעל הסולם.
בשיח יספרו שניהם כיצד התגלגלו לחכמת הקבלה ולתורתו של בעל הסולם ומה בכתביו גרם להם לזהות את הנחיצות להכרת העליון בדורנו זה, שניהם יספרו שזהו מסע חזרה אל הזהות השורשית של ישראל והפנמת מהותו ותפקידו של ישראל כלפי עצמו וכלפי העולם כולו.
עוד ישוחחו הרב גוטליב והרבה ספיר נוימן על השבר הגדול של העולם החרדי, שבר המתבטא בחוסר רצון לתת דגש ללימוד פנימיות התורה, אותו השבר שגם עליו התריע בעל הסולם לפני עשרות שנים. ועל נחיצות החיבור בין כלל ישראל, דתיים וחילוניים, נשים וגברים ועל התוצאות המבריאות שיכולות לנבוע מחיבור זה.
ענין 'איסוף הניצוצין' ופדיון שבויים כערך ועקרון יסוד של ישראל כמו גם מציאת שפה חדשה, שפת אמת, הנדרשת בעת הזו, יקבלו מקום נכבד בשיח. מה טמון בוויתור של ה'אני צודק ויודע'? מהי החשיבות של שמירת זכות הקיום של כל דבר, גם הרע והמזיק ביותר כפי שהתריע בעל הסולם בקונטרס 'השלום בעולם'? מה יכול לצמוח מריבוי הדעות השונות כאשר הערך הוא משותף? מהי 'אמונה מעל הדעת'? מה הם חיים ומה אומר הביטוי 'ובחרת בחיים'? על כל זה ועוד בשיח.
גלות וגאולה

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"
חזון התיקון של משכן הכוונה על פי בעל הסולם
כשאדם מוזמן או משהו בליבו מזמין אותו למשכן הכוונה, זה אומר שאיזו נקודה או הכרה התעוררה בו, והוא הולך לפגוש קבוצה של אנשים שבה משתקף החזון של התיקון.
החזון של התיקון כפי שהוא מוצע לנו על ידי הקבלה, באופן שבו בעל הסולם מפרש אותה ופותח אותה עבורנו לדור אחרון, מאפשר לנו לממש את המשפט הזה: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם". בתוכם, כלומר בליבם.
זו הדרך המוצעת לנו להקדיש עצמינו לעלות במעלות האדם. לעלות במעלות האדם, זה אומר להידמות לאותו דגם, לאותו צלם שבו נבראנו. הקבלה מציעה לנו את הדרך ואת הנתיב להיות מסוגלים לזה יחד, רק מתוך החיבור.
הצעת ההתכנסות הזו של משכן הכוונה, היא של משכן שבו האדם כחלק מהמרקם האנושי, גם ביחס שלו כלפי עצמו וגם ביחס שלו כלפי האחרים, לומד את היכולת להרגיש את הרצון של אותה תוכנית להיטיב לנבראיו, את אותה תוכנית של הבריאה.
מי שמצטרף נפגש בקבוצת אנשים, שלא מניחה שיש לה את הידע הזה או את הפרקטיקה של זה, אלא הם מתכנסים יחד כדי ללמוד וליישם את זה. זו המשמעות של התיקון. איך אנחנו מביאים את עצמנו, באמצעות הלימוד של הידע הגנוז הזה, לפענח אותו, לפתוח אותו וליישם אותו בחיינו. להפוך אותו למרכז, ללב של חיינו.
במשכן לומדים גברים ונשים, כפי מה שמייצגים, רצונות קבלה ורצונות השפעה. כל צורות של מקור ביולוגי - בין אם נולדת בתעודת הזהות כיהודי, נוצרי או מוסלמי ועדיין מתעוררת בך אותה נקודה שקוראת לך לראות מהו הציווי המשותף לאנושות.
גם לשוני שיש באנושות יש סיבה מסיבת הבריאה. השוני הזה משלים תמונה, מצרף או פאזל של כיצד האנושות צריכה להיות התמונה של האדם. של מה שדומה לצלם הבורא. לצלם שבו הוא נברא.
דיי ברור לכולם שצורת הרצון והאגו מובילה אותנו לעולם של פירוד, למלחמות, לשסעים חברתיים ואחרים, וגם לאיזה מן בידוד פנימי של כל אחד מהרגשת עצמו, עצמו הטוב, שהיא הרגשת הנשגבות שצריכה להיות באדם.
אני מאמינה באמת ובתמים שאנשים רוצים להיות שותפים במשהו טוב. גם אם הם לא יכולים או מרגישים שעדיין זה לא זמנם, להניח את כל כובד משקלם ונוכחותם במשהו שקורה ומרגישים שהוא טוב.
טוב מבחינת הקבלה, זה השפעה. זה שייך להתפתחות, שייך לרכישת מידות שבו מישהו שצופה ושומע אומר: גם אם אני לא יכול להיות שותף פעיל בתוך זה, אני רוצה שדבר כזה יהיה בעולם, ולזה אני מוכן לסייע.
בורא

האם יש אבן שהבורא לא יכול להרים?
כן! זוהי הבחירה החופשית.
משום שהוא נתן את הבחירה החופשית לאנושות, זה מעשה שהוא לא יכול לקחת. זה בתחום ההשגחה, זו הצורה הטובה ביותר לגדל את האנושות או לתת לאנושות לגדול. הבחירה החופשית היא אבן שהבורא לא יכול להרים, גם לא רוצה. את הרע אי אפשר לייחס להשגחה אלא לבחירה החופשית.
שאלת חברה: את הבחירה החופשית אני כן יכולה לייחס להשגחה?
תשובת הרבה: כן. את יכולה לשאול: מהו האמצעי הטוב ביותר לאבולוציה האנושית שהבורא מצא? בחירה חופשית ואמונה. אלו הם האמצעים הטובים ביותר. השכל האנושי כשלעצמו נוטה להשתמש בבחירה החופשית לרעה, לניצול. הוא מנצל מצבים, כי אין לו שפה אחרת, זו השפה של רצון לקבל.
הבחירה שלנו היא להכיר בזה, ולהכיר שניתנה לנו בחירה ואנחנו בוחרים לא לבחור. כי בחירה זה בין שני דברים. לא בין טעמים של יוגורט בתוך הרצונות לקבל. בתוך הרצון לקבל אני יכול לבחור בין התענוג הזה לתענוג הזה, זה תחת אותה כיפה של אפיגנטיקה שאני לא יכולה להימלט מהאינטרס של הרצון לקבל.
אם יש אופציה אחרת שמוצבת לפני שהיא אופציה אלוהית של רצון להשפיע - אז אני יכולה לבחור.
אם יש לי רק רצון לקבל אני לא יכולה לבחור. לכן כל מי שלא לומד קבלה אין לו בחירה חופשית אמיתית. כי אין לו בין מה למה. הוא מנסה לשפר עמדות בתוך רצון לקבל. הוא חושב שהוא מוסרי בתוך זה, הוא חושב שהוא נדיב בתוך זה, אבל מה הקריטריון שלו לבחור? בין מה למה?
החלק היחידי התודעתי שיכול לבחור בנו זו הנשמה, היא חלק אלוה ממעל, היא זו שיכולה לזהות את השפה המוסרית של הבורא. הרצון לקבל שלנו לא מסוגל לזהות את זה.
אז בוודאי שיש השגחה. ההשגחה בנתה מגרש משחקים שקוראים לו בחירה חופשית. הבורא לא רוצה לקחת את זה מאיתנו, ואנחנו מתלוננים על זה. אנחנו תמיד מדברים על האור כאילו הוא עצמות בפני עצמו, הוא לא. אין אור בלי כלי.
זאת אומרת שהאחריות היא תמיד על הנברא. הוא מרגיש רע כי בעצם מה שפועל כרגע זה מה שנובע מהדינים של צמצום הרצון העצמי ומהאופן שהוא מפרש את זה. ומתוך זה הוא אומר - אני רוצה תיקון כדי להתייחס, כדי לקבל גישה אחרת, כדי להרגיש את אותו אור כטוב.
סדר העבודה

שאלה חברה: על הגלוי והנסתר שרשב"י מסוגל לגלות לנו. הרבה ממה שאנחנו מקבלים בזוהר הוא בהסתרה, אז איך אנחנו יכולים לקבל את הדברים של רשב"י?
תשובת הרבה: כשבעל הסולם כתב את התרגום והפירוש של הזוהר שנקרא הסולם, הוא כתב לנו הרבה מאוד מאמרים על התנאים איך אפשר בכלל להתקשר אל מה שנאמר בתוך הזוהר, אל מה שרשב"י וחבורת הזוהר אומרים.
תנאי הלימוד שלנו הם:
לשם מה אנחנו לומדים? מה אנחנו רוצים לתקן? מהן המטרות שלנו?
ממה אנחנו צריכים להתנקות ומה להסיר מעצמנו? איזה ערלה אנחנו צריכים להסיר מהעיניים, מהפה, מהלב?
איך לעמוד מול זה? התנאי של הקבוצה והכוונה, התנאי של הפרט ואיך הוא נכלל, לשם מה הוא עובד?
איך הפרט מקשר את עצמו אל הכלל?
כיוון שברשב"י כל זה היה מתוקן, הוא היה יכול לדבר בגילוי. אם הוא מדבר בגילוי זה לא אומר שזה לא נסתר מבחינתנו. הרבה דברים אני אומרת לכם בגילוי. אני אומרת אותם בגלוי וזה לגמרי נסתר. כשאתה אומר משהו בגלוי יש לזה שני מצבים: אחד שאנשים בטוחים שהם הבינו ואז זה "לא לשבח ולא לגנאי", והשני שיש הכרה שמה שאני שומע הוא מוכר אבל הוא לגמרי נסתר ממני, אז נוצר צורך.
הגילוי הראשון יוצר חקיקה של הצורך להבין את מה שלכאורה גלוי אבל יש לי הכרה שהוא נסתר.
מתחילה השאלה מה זה אומר? מה המשמעות של זה?
זאת אומרת שהגילוי של רשב"י מגלה לנו את המרחק ואת הצורך שלנו להכין את הכלים לאור הגדול.
אמנם הוא מדבר עברית וארמית שלכאורה אפשר לתרגם, אבל אין לנו מושג מה הוא אומר.
כדי להשיג מה הוא אומר אני צריך תיקון.
הוא מדבר בגילוי גדול משום שהוא מדבר על אור מאוד גדול, אור של גמר תיקון, אור של ימות המשיח.
ערבות

שאלת חברה: אני כרגע מאוד בכעס על ישראל. קשה פה ואני מאבדת תקווה ככל שהזמן עובר.
הרבה: כבר מתחילת הבריאה, התהליך של תיקון, של קיום וחיים, הם לא מצבים נוחים. בניגוד לתורות רוחניות אחרות לא תמצאי בעבודה ובהיותנו ישראל שלווה ונחת, כי זה תהליך של התאמה של "אהיה אשר אהיה". התהוות והשתלמות כל הזמן, בכל דור. זו ההיסטוריה שלנו.
בהיסטוריה שלנו יש גלות, שהיא ירידה לעמקי הקליפות, לשליטה של רצונות לקבל של האומות, ואז יכולת היחלצות משם ושוב שקיעה אל תוך החושך הזה, אל תוך הגלות, כדי ליצור כלים חדשים, כדי להתעדכן ברצונו של האור להתפשט.
עצם השם ישראל זה קשב מאוד עמוק להתעדכן ברצונו של העליון. אני יכולה לא להסכים להתעדכן ברצונו אבל כיוון שאני עם זהות ישראלית - יעדכנו אותי. המן יעדכן אותי, היטלר יעדכן אותי, סינואר יעדכן אותי. תמיד יימצא מישהו שידחוף אותי אל תוך העדכון של הכלים.
השאלה היא באיזה שלב ישראל יחליטו שהם מוכנים להיות אחראיים וינסו לעדכן את עצמם, ינסו למשוך את עצמם אל המקום שבו הם מבררים את עצמם והם לא מחכים שאיזה כח חיצוני ילחץ עליהם. לישראל יש מומחיות בליצור שסעים בתוך עצמם. ההתפלגות הפנימית הזו מזמינה התערבות חיצונית. אנחנו מחלישים את מע' החיסון של עצמנו.
אם ישראל זה ישר-אל, וצריך לפעול ביחס הזה, אז הוא צריך לברר את עצמו תמיד איך הוא מעדכן את עצמו ביחס אל האור, איך הוא יכול למשוך חכמה לא רק בשביל עצמו אלא בשביל לעדכן את הערך המוסרי, את הערך של התקווה, את הערך של הגאולה, את הערך של השותפות עם העליון, או את הערך של אמונה מול דתות. כל הערכים האלה זה התפקיד של ישראל וכשאנחנו לא לוקחים את התפקיד הזה נעשה לנו מאוד לא נח, לא פה ולא בשום מקום אחר בעולם.
כדי לפתח תקווה את צריכה קודם כל הכנעה לזהות שלך - שאין לך ברירה אחרת אלא להיות ישראלית ולהיות ישראלית טובה. להיות ישראל שמברר את הערך שלו, לומד על המשמעות של מה זה להיות ישראל, לומד על היחס הנדרש ממנו, ואז הוא יכול באמת למצוא איזשהו חן, שזה אולי גם נחת בתוך הקיום שלו. עד אז, לא יהיה. ויותר גרוע, ככל שלא יהיה פה, לא יהיה בשום מקום אחר.
אם ישראל לא תדע להגדיר את עצמה, את הערכים שלה, מתוך המצב שאנחנו יוצאים, המצב של יהודים בגלות יהיה הרבה יותר גרוע. האנטישמיות תהיה פיזית מאוד בוטה כך שלא יהיה לך שום מקום אחר בעולם לשבת בו, גם לא בתאילנד, שנראה לכאורה מקום רחוק מהתפיסה המערבית של האנטישמיות. זה יחלחל גם לשם.
זה אומר שהתקוה נמצאת דווקא פה. ולמה פה הכי קשה? התפיסה הקבלית אומרת שיש תמיד מבנה, גוף. יש תרבויות שונות על פני כדור הארץ, ויש שתי צורות שיוצרות את השוני. האחת היא הקרינה של המקום, הטבע של המקום כפי שהוא בא לידי ביטוי באקלים, בצמחייה ובתרבות שצומחת מתוכו. השניה היא שכל מקום בעולם שלנו על פני כדור הארץ, שזה הכדור של כל הרצונות, עומד מול איזשהו מבנה עליון. ארץ ישראל עומדת מול מלכות של עולם אצילות, ז"א מול השורש של התיקון. אם אנחנו לא מתקנים אין לנו מקום פה, אפילו ניתנה לישמעאל הזכות להחזיק את הארץ עד שנחזור אליה כדי למלא את התוכן. ולפיכך פה גם הקליפות הכי גדולות, ההתנגדות הכי גדולה, אבל גם הבירור הכי משמעותי, ולכן גם היכולת למשוך את האורות הגדולים ביותר.
אז מצד אחד זה המקום שיש בו את התקוה הגדולה ביותר לכל העולם ומאידך זה המקום שהכי קשה לבירור. כיוון שאנחנו אומרים שהבריאה התחילה משני הפכים שצריכים לחיות בעניין אחד אז יש לך זכות לחיות במקום שיכול לברר ולהקרין את התיקון לכל העולם. אבל זו אחריות שאת צריכה לקחת על עצמך. שם יש תקווה. בתוך האחריות דווקא יש תקווה. בתוך הקבלה שהקושי הוא לא בשביל שיהיה לנו קשה אלא כדי שאנחנו ניצור משמעות. חלק מזה זה לא להתכחש למורשת שלנו, לשפה, להיותנו עבריים שרוצים להפוך ישראל. הקבלה מלמדת אותנו מה התוכן של זה.
אי אפשר סתם לקוות שיהיה טוב. צריך את ההשתדלות שלנו, את העבודה שלנו להכין כלים שיודעים לקרוא איזה ערך אנחנו רוצים להחזיק. עבור עצמנו ועבור העולם כולו. כי כל ההיסטוריה של ישראל כרוכה בקשר גורדי, בלתי ינתק, מאומות העולם. נתנו לנו את השם שלנו כדי שאנחנו נהיה המעבדה. אנחנו המעבדה של היחס שהאנושות צריכה לגדל ביחס לתכנית האלוהית לגביה. זה מקום עצום של תקווה. זה לא פתרונות מידיים.
גלות וגאולה

מפגש נוסף, שני במספר, בין הרבה ספיר נוימן אייל לבין הרב מרדכי גוטליב, נערך בחול המועד סוכות תשפ"ה. מפגש שהוא ניסיון לבנות מבנה של סוכה.
השיח נפתח בהבלטת החשיבות של לימוד חכמת הקבלה בדורנו, דור אחרון לגלות וראשון לגאולה. בהמשך הרבה תתייחס לאופן שבו 'שולחן ערוך' מהווה מכשול לדור האחרון. הרב מצידו יאמר שאפשר גם דרך 'שולחן ערוך' להתחבר להקב"ה ויסביר. גישות שונות, עם מטרה אחת. התחלה המבטיחה שיח מרתק בין שתי הדמויות הרוחניות.
השפה הקבלית צריכה להיות בינלאומית, תחדד הרבה ספיר, וכל אחד יוכל למצוא בה דרך התקשרות עם העליון, כמובן עם התנאים המקובלים שלא ניתן להתפשר עליהם, וביניהם התנאי העיקרי שהוא האמונה מעל הדעת. "אם יש דעת אז אפשר לעלות מעליה", תדייק הרבה.
מדוע האמונה הוא כלי עבודה חשוב בעבודה הרוחנית ומה הקשר, או הרמז, לסכך בסוכה? מה תפקיד ישראל בעת הזו, עבורו ועבור העולם כולו? מדוע המושג 'משיח' בעת הזו נרמס בפי כל?
השיח מתרחב גם אל האקטואליה וכיצד היא נמשכת ומתגלה מהשורש. הרב והרבה מתייחסים גם לעניין החטופים בעזה וחיבורו למצב הרוחני המחייב שחרור 'ניצוצי קדושה שנשבו בשבי הקליפות'. מדוע הערך הזה חשוב כל כך? מה ערכה של מצווה זו על פי חכמת האמת? מדוע יש לצפות מכל איש רוחני שיעמוד על כך?
"המאבק על ריבונות ישראל הוא מאבק על הנשמה", אומרת הרבה ספיר נוימן אייל, ומוסיפה ש"דרך הלימוד ניתן להשליט את ריבונות נשמתנו." מה הקשר בין ריבונות לנשמה? ומה הוא אותו מאבק? האם יש שורשים למאבק הזה? כיצד מאבק זה שייך להגדרת זהותנו?
כשם שבעל הסולם לא מניח לנו להתחמק משאלות הנוגעות לאמת כך גם הרב והרבה לא מניחים לשאלות ולתהיות שהועלו בשיח ולבירורן על דרך האמת.
קבלה זה לא

התשוקה בעולם הבודהיסטי היא אבי אבות הטומאה, כי לפי הבודהיזם אנחנו לא צריכים להשתוקק.
הבורא אומר: אם אתה בודהיסט, כל הכבוד. יש לך מקום. אני בראתי תשוקה.
שאלת חבר: זו אותה תשוקה?
תשובת הרבה: זו אותה תשוקה. אותו כוח. השאלה רק אם הוא נפול, אם הוא בנפילה או בתיקון. תשוקה היא בריאה של הבורא. יצר הרע עניינו תיקון, לחבר אותו לשורשו. לא לכווץ אותו, להפוך אותו חזרה לנקודה.
בודהיזם בהשגה הגדולה ביותר שלו נקרא דומם דקדושה. מדוע? כי אם אנחנו מבטלים את כל המבנה שמלכות הגיעה אליו, של שימוש ברצון לקבל שהוא בריאה, ואנחנו מחזירים אותה לנקודה שהיא כולה מוקפת אור, למקום הראשוני של הצמצום לפני המסך, זה נקרא דומם דקדושה. זה לא תיקון. אין בריאה בזה, אין הרחבה של הרצון, של החומר, כדי להביא אותו לשורשו, להביא אותו למטרתו. הבריאה היא תשוקה. לא נברא דבר אחר חוץ מרצון לקבל, כל מה שאנחנו מדברים עליו זה דרגות של רצון לקבל.
התשוקה כמו שאנחנו משתמשים בה בתוך האגו, מביאה אותנו למקומות איומים. לכן כדי לחיות ברווחה יותר גדולה, אנחנו מוצאים סידור איך להתגבר על זה. בעוד שמה שהתורה והזהר מציעים לנו זה בעצם לתקן את זה, לחבר את זה לכוח אחר ולשליטה אחרת שאז זה יוכל למלא את מטרתו. מטרת הבריאה היא למלא את התשוקה. תיקון הבריאה זה בינה, התהליך שהוא בין הכנעה לפתיחה. לטהר מתים זה לטהר את התשוקות, לכוון אותן, לרתום אותן נכון. זה הבדל מאוד מהותי בין ההצעה של היחוד, התיקון, לבין ההצעה של להיפטר מסבל.
כאשר בעל הסולם רוצה לדבר על זה הוא אומר - "רשב"י מטהר מתים בטבריה", כלומר הוא מעלה את הרצונות לקבל ונותן לנו אפשרות דרך שימוש בהם כמסך, לגאול אותם מהשימוש שגורם סבל. לא ע"י זה שאנחנו מעלימים אותו, אלא ע"י זה שאנחנו רותמים אותו, מקשרים אותו, מאפשרים לו בעצם להאיר, מאפשרים לתשוקה להאיר. זו ההצעה, והיא הצעה הרבה יותר נפלאה.
ערבות

שאלת חבר: איך ניתן ליישב את המתח הזה בתוך עם ישראל, פה בארץ?
הרבה: אני לא חושבת שהמתח בארץ יוכל להתיישב אלא אם כן יווצר מספיק כח מכריע של תפילה ושל אמונה. חייבת להיות הסכמה שהיכולת שלנו להאיר, או להיות, תלויה לחלוטין ביכולת שלנו לשתף פעולה. שזה הערך שלנו וזו גם החובה שלנו כלפי עצמנו.
זו חובתנו למצוא את המטרה המשותפת שיכולה לקרב אותנו יותר לסיבה שבגללה משהו שומר על התולדות שלנו, על החוט של הנוכחות שלנו בעולם במשך כ"כ הרבה שנים. אם אנחנו לא נמצא את זה בדור הזה, אז אנחנו נסבול עוד ועוד מכות. אנחנו לא נעלם וכנראה גם לא נאבד את הארץ, אבל נסבול הרבה יותר ממה שאנחנו סובלים עכשיו.
ישראל מוגדר באופן כמעט מוחלט ע"י ההיסטוריה של המחלוקות שלו. אבל ברור שכך, כי התולדה שלו היא מצמצום ב'. אם אתה לא לומד קבלה, אתה לא מבין שזה השורש שלך ואתה לא מבין איך לעבד את זה לכדי קו אמצעי, אז אתה לא מבין מה לעשות עם זה. אם אנחנו מבינים את הזהות שלנו כמו הכרח, אז אנחנו מבינים שהשליחות שלנו היא למצוא לכל מחלוקת את הסיבה העליונה שלה, כדי למצוא את המטרה המשותפת שלה, כשהראש הוא החסדים.
בוודאי שיש מחלוקת, אבל מחלוקת היא לא לשם חיסול הצד השני, או שליטה בו. להיפך, היא מחנכת אותנו להכרח למצוא מטרה משותפת, שזה מה שנקרא לשם שמיים. אולי האירועים האלה יכריחו אותנו למצוא ערך משותף, למרות שזה לא נראה ככה.
ש: נראה שאנחנו לא לומדים.
ת: נראה שאנחנו מתחפרים בעמדות שלנו, אבל כל הזמן שוברים לנו את הקונספציה. שוברים לנו את התפיסה גם של עצמנו וגם של מי שחיים איתנו ואנחנו מעדיפים להתעלם מעצם קיומם, ובכך גם להתעלם מעצם חלקים בקיומנו. מצד ה'חופשיים' - אלה חלקים מהגנטיקה הרוחנית שלהם, ההכרח הרוחני שלהם, הציווי הרוחני שלהם, שאי אפשר להתעלם ממנו היום. ההתעלמות מפנה את הזירה לקנאות, שמדברת לכאורה בשם העליון. בהיסטוריה שלה, היהדות מלאה בהרבה מאד קולות והקול הקנאי הוא לא הקול המרכזי בה, אף פעם הוא לא היה. גם הקול של הסטגנציה הוא לא הקול המרכזי שבה. היא תמיד היתה דבר שמתחדש, דינאמי וחי.
זה מה שאנחנו צריכים למצוא מחדש. להבין שמחלוקת זה דבר שמברר את הקשר שלנו אל מקור החיים הבא, ובזה אנחנו צריכים להיאחז, ולא במקום שבו כל צד כרגע מחפש להוכיח איך האירועים הוכיחו שהוא צודק. באמת יותר טיפשות מזה אי אפשר.
ש: אני רוצה את עזרת הבורא.
ת: עזרת הבורא היא ניתנת לנו. זה בדיוק מה שניתן לנו. הוכיחו לנו את חולשתנו. הוכיחו לנו את החטא, את ההחטאה שבתפיסת העולם שלנו. אז אלה שרוצים לראות את זה, בואו נישא את התקווה הזו ומתוך לימוד, בקשה ותפילה נחזיק את זה בשביל אלה שעדיין לא יכולים. זה התפקיד שלנו. מי שמודע לזה, עליו חלה החובה. היא לא חלה על מי שלא מודע. לכן, עלינו חלה החובה.
ש: איפה המחלוקת נעלמת?
ת: היא לא נעלמת. זה כמו השתדלות. הקושי לא נעלם בהשתדלות. אבל זה דורש השתדלות. השתדלות למצוא את השפה המשותפת שמגדירה מטרה משותפת שמאפשרת לנו לחיות ומאפשרת לנו להאיר. זה אומר השתדלות, זה אומר נפילות, אבל זה אומר שזו המטרה שלי. אני משתדל לראות את האלוהים בפנים של האחר, אני נופל כל הזמן אבל אני עדיין משתדל. התשובה היא לא הניסוח של המטרה. התשובה היא בהשתדלות. ואז אולי ייתפס אור מלמעלה עלינו. אם נשתדל בזה.
להשתדל זה לומר: 'אני צריך - הנה הכלי', הנה אני. אני רוצה להשתדל בזה, אני רוצה שמשהו יאיר בי מעליון. ואז אולי האור ייתפס ואז אולי נהיה נר - נשמת אדם.
בורא

"דע, כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא היה הכל ממולא מן אור אין סוף פשוט ההוא, ולא היה לו לא בחינת ראש ולא בחינת סוף, אלא הכל היה אור אחד פשוט שוה בהשואה אחת, והוא הנקרא אור אין סוף." (דברי האר״י מתוך ״עץ חיים״, תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א' אות א')
הטקסט מתחיל במילה "דע", כלומר נפתח בתנאי. 'דע' במובן התנכ"י זה לדעת מישהו, כמו "והאדם ידע את חוה". התנאי המקדים הוא יחס או השתוקקות להגיע לאינטימיות של איזושהי ידיעה. "עץ החיים" הוא טקסט שמתאם בין התודעה הנשמתית של בני האדם לבין הבורא, לכן התנאי הראשון לקריאה שלו הוא הסנטימנט של 'דע', בכל הרמות שלו.
זו הסיבה שאנו אומרים שאין לימוד קבלה אמיתי אם אין התעוררות נקודה שבלב, התעוררות הנשמה כזרע וביצית בתוך התודעה האנושית. זה ה״דע״ הראשון. הזיווג הראשון שמתחיל ליצור עיבור או התהוות של משהו אמיתי, של חיים אמיתיים. כל זה כלול במילה דע.
לימוד הקבלה מדבר על מוחא וליבא (מוח ולב), כלומר גם על הֶרְגֵּשׁ, על היכולת להרגיש. המאבק הגדול שלנו הוא לא כל כך על ההבנה. מכיוון שאם אין לנו רצון, אם אין לנו יכולת הֶרְגֵּשׁ, אין לנו בכלל סיכוי לתפוס, להבין או להשיג. הידיעה הזו שאנו קוראים לה ״דע״ היא עדות על יחס.
כשאנחנו מדברים על העולמות, על כך שכל הבריאה מתחילה מצמצום, מיציאת כל אורות אינסוף שהיו בתוך המלכות, בתוך הכלי העתידי, אותם אורות שמתרחקים ומתעגלים סביבה, אנו בעצם מדברים על כך שהתודעה של מלכות מתעוררת להיות עדה למה שמתרחש בה.
מה היה בה? כתוצאה ממה היא פועלת? איזה דחף ואיזו השגחה מפעילים אותה שמצווה עליה לסלק את האורות ממנה כדי לבחון מי היא בעצמה. הגילוי הזה של מלכות הוא שאין לה מעצמה שום דבר ולכן כל תשוקתה היא לדעת אותו, להגיע לחיבור הזה מחדש עם האור, עם מה שהיה בה.
לאור זאת, כל עניין קללת האישה בגירוש מגן עדן מובן אחרת. האם באמת לפני החטא כל הכלי של הנוקבא, הכלי של ההשתוקקות שהוא כלי הבריאה, מכיר בהשתוקקות שלו וכיצד ההשתוקקות הזו מושלת בו? לא מדובר על בן אדם אחר מולי, אלא מדובר על היחס אל הבורא.
במידה מסוימת החטא, כמו השבירה וכמו הבריאה וההתרחקות, מביא אותי להכרה ממה התרוקנתי ומה אני רוצה להחזיר לעצמי, זה נקרא השיבה. זה גם "דע" שהוא הסנטימנט, וגם העדות לתהליך הזה. עדות בתוכנו מתחילה רק כשאנו מבינים מה חסר לנו באמת. חסר לנו כלי או יכולת להרגיש בורא. עדות היא גם ההכרה שכל מה שהרגשתי עד עכשיו הוא בעצם הדמיון שלי. הדמיון יכול להיות דתי, שמשותף לכל בני האדם. דת במובן המקראי זה חוק ולא מה שאנחנו מכנים היום דת.
הקבלה מדברת על כינון מערכת יחסים אמיתית עם בורא או ניסיון להגיע אליה. מערכת יחסים עם אור, המאור והכלי שלנו בתנאים שלו. היא מלמדת אותנו מהם תנאי ההתקשרות: על איזו סביבה מדובר, אילו תהליכים יש בתוך הסביבה הזו, איך מנהלים תפילה אמיתית, איך מתנהל בכלל שיח, מה המשמעות של אמונה. הקבלה לוקחת את השפה העברית, שהיא שפת עיבור ומעבר, ומשיבה אותה אל שורשה. בכך העברית הופכת לשפת מעבר מעולם גשמי לעולם רוחני.
"וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינוייו, אשר זאת היה סיבת בריאת העולמות" (תלמוד עשר הספירות חלק א', פרק א, אות ב)
קודם לא היה מקום כי הכל היה אור אחד. את אותו אור אחד המקובלים מכנים בכמה שמות הקשורים לאופן שבו הבורא רצה להוציא לאור. להוציא לאור בעברית זה להתפרסם. לתת שם שמתפשט. אחת הפעולות הראשונות שהבורא נותן לאדם היא לקרוא בשמות. הוא נותן לו את התפקיד הראשון ששייך לפעולת הבורא בבריאה. כדי להוציא לאור את שמותיו, פעולותיו. כלומר הבורא נותן שמות לדברים והוא ממנה צורת תודעה שנקראת האדם, נשמה, שתעשה פעולות דומות לו כדי שתהיה השתוות צורה.
הקבלה עוסקת לא מעט בשמות השונים של מצבים שונים של התגלות. אנחנו מכירים את השם הוי"ה, אלהים, השם של הספירות, הוי"ה צבאות, אל חי, אדני - כל ההתגלויות של השמות האלו הן צורות פעולה ותכונות של הבורא. אנחנו מצידנו צריכים לתת את השם, את הייחוס של התכונה. שם נקרא מהי תכונת האור בתוך הקיום הזה. מהי האיכות? מהי התכונה שגוף (רצון נקרא גוף) מסוים נושא.
גוף שאין לו קשר לגשמיות כמו מלאך, הוא כח והוא נושא איכות מסוימת. הוא יכול לשאת רק איכות אחת. לעומת זאת, התודעה הנשמתית יכולה לשאת ריבוי איכויות. לכן טרם שהאדם נתן שמות הציווי עליו היה "פרו ורבו", כלומר לגלות את הריבוי של הנוכחות של האור בכל צורות החיים האפשריות.
גלות וגאולה

בעל הסולם מלמדנו את התמונה הכללית:
'בעיתה' - גם חוק הטבע הינו במסגרת התכנית של הבורא. זו המָרחֶשֶת שבתוכה האנושות מטוגנת על אש ההתפתחות. בין אם מרצונה ובין אם לאו. כיוון שהאנושות עדיין אחוזה בתוך מגבלות הרצון לקבל, ישנן מושכות של התוכנית האלוהית, שמכוונות את דרכה. באופן זה דרכה של האנושות הנה דרך של ייסורים, כי בכל פעם שהאנושות סוטה היא מקבלת ייסורים, והלימוד נעשה מתוך כאב, ולא מתוך שמחה.
התמונה כללית הזו אומרת שיש אמנם רשות נתונה, שמשמעותה היא - אחישנה. אבל בסופו של דבר כל האנושות, תחת רצונו של הבורא להיטיב לנבראיו נמצאת בתוך המסגרת הזו ולפיכך, חייבת להגיע לשם. נשאלת השאלה כיצד היא תגיע לשם? זה יכול להיות תוך שהיא מִטַּגֶּנֶת לאט לאט, מתבשלת בהדרגה, עד כדי שבסופו של דבר תבשיל לתפוס זאת (בעיתה), או שהיא יכולה להגיע לשם בדרכים אחרות, בדרכים של חקירה ולימוד, דרכה של לימוד חכמת הקבלה (אחישנה).
לכאורה, נראה שהיינו צריכים ללמוד השפעה, ועם זאת הלימוד נקרא חכמת הקבלה. זאת, מפני שמה שאנחנו צריכים ללמוד זה להיות מסוגלים לקבל את האור העליון, בכלי שלנו, שהוא רצון לקבל לאפשר לאור העליון לנחות בו. כיצד? על ידי זה שאנו ממירים את כלי הקבלה לכוונת השפעה.
הבסיס של מה שנברא הוא רצון לקבל, אבל בתוך הרצון לקבל הזה אנחנו לא יכולים לקבל אור. אנחנו יכולים לקבל אור רק אם אנחנו משתמשים בו בעל מנת להשפיע. זה בדיוק מה שחכמת הקבלה מלמדת אותנו. כיצד לקבל את האור. כיצד לעשות מסך, כיצד לעשות אור-חוזר, לבנות יחס. זהו לב הלימוד.
אמת ואמונה

משמעות חג סוכות
בורא

הבורא נמצא בקשר שבין הנשמות. הוא לא נמצא בכל נשמה באופן נפרד, הוא יושב על החיבור.
דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב (ישעיהו נה ו). "בהמצאו…" זה מקום החיבור. זה מייצר התנגדות פנימית: אין לי קשר ישיר איתו? התשובה היא: לא, יש קשר איתו רק דרך השכינה, כי מקום המפגש של הבורא עם בני האדם הוא בשכינה. בה הוא שוכן, לא בכל פרט.
למה? כי הפרט לא יכול להכיל יְשִׁירוּת איתו, ואם הפרט לא מוותר ולא מכניע את עצמו להיות חלק מכלל השכינה, הבורא לא מוכן להיפגש איתו.
זה כמו ההבדל בין שבוע לפני פסח, לשבוע של פסח. שבוע לפני פסח זה הכנה לפתח המסוים הזה שבו הבורא יימצא. המועדים הם צורות של התכנסות. אתה צריך לְהֵרָאוֹת, ואתה לא נראה לבד. זו התוועדות, לכן החגים נקראים מועדים. זו התכנסות, אנחנו לא חוגגים חגים לבד. אפילו ט' באב זה עם כלל ישראל. המועדים הם חלונות הארה להתקבצות אל כוונה משותפת.
החיבור נעשה דרך התורה שהיא תרי"ג חיבורים, בתוכם מצוות 'לא תעשה' כמו מה הגוף הזה צריך לדחות ומצוות 'עשה' כמו מה הגוף הזה מכיל. גם התורה בעצמה היא סוד של התכללות. המועדים הם הרגעים שבאמצעות התורה אנחנו מחברים את עצמנו כאיבר בתוך גוף. כך מתחברים למאור.
התפילה היא שנקבל את הכוח שממנו יווצר שיח בין הנבראים לבורא. לשיח פרטי אין משמעות. אלה מניעים אחרים לגמרי לתפילה - מתפילת נִפְרָדוּת לתפילה של חיבור. התפילה צריכה לבקש להיות חלק מהמארג בו הבורא יכול להתגלות. רק דרך החיבור בין הנשמות יכול להיווצר שיח.
זה פוגש את שורש היחידאיות ולכן זה כל כך קשה לנו. היחידאיות שלנו לא מוגדרת ע"י הבקשה העצמית אלא ע"י יצירה של סביבה חדשה.
ישראל

שאלה חברה: לגבי 'הכל צפוי והרשות נתונה' והדינים המאוד קשים שהעם שלנו עובר. יש דיבור על הנפרדות בעם שלנו ועל הסכסוכים הפנימיים, אני תוהה אם הכל ידוע, אם החורבן הזה ידוע. יהיה מבול וכולם ילכו? סדום תחרב? מה המקום של ההשפעה שלנו לשנות את הגזירה והדין?
תשובה הרבה: הבירור כרגע הוא לא על האם אנחנו נתקיים או לא. אנחנו לא במצב של שיבת ציון, אנחנו במצב של קיבוץ גלויות, כלומר של גילוי הערך של מה המשמעות להיות ישראל, מה התפקיד שלנו, איך אנחנו צריכים לבנות את האפשרות שלנו, ולמלא את התפקיד שלנו כלפי כל אומות העולם. לכן כל אומות העולם מציצים לתוך הסיר הזה שקוראים לו ישראל. סיר די קטן, מבשלים שם הרבה אגוזים, הוא מתפצפץ ועושה רעש בכל העולם.
יש עלינו לחץ מאוד גדול לא רק שננצח באיזו מלחמה, אלא שננצח במלחמה הפנימית לגבי מהו הערך של להיות ישראל, איזה שם אנחנו נושאים. צריך להבין שישראל זה לא השם שלנו, הוא השם של העליון שאנחנו נושאים אותו. אם אתה נושא שם של משהו אתה נושא את המטרה שלו, ואת זה ישראל עדיין לא ביררו לעצמם, לא חשוב מאיזה כיוון.
הבירור בטוח לא יהיה מהכיוון החרדי ובטוח לא מהכיוון החופשי (חילוני), זה יהיה בירור מאוד אמיץ של מהו האור הזה ומהי התורה הזו, איך היא נראית פה ואיך אנחנו מגיעים לערך המוסרי ולערך של האור שאנחנו באמת יכולים להציע לעולם. אז, אולי השנאה הזו שאנחנו נפגשים בה כרגע תוכל לתרגם את עצמה למה שהיא באמת - הרגשה שאנחנו צריכים לתת משהו לעולם ואנחנו לא מסוגלים להבין מה אנחנו צריכים לתת לו כי אנחנו לא מבוררים בעצמנו.
הרשות היא בעצם שירות, הרשות לשרת. הבירור המאוד עמוק של ישראל צריך להיות איך זה יתאפשר לנו, איזה תכונות אנחנו צריכים לקנות לעצמנו, מה אנחנו צריכים להבין על עצמנו, איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני. מאוד ברור איך אנחנו יכולים להיות האחד כלפי השני, אפילו בגשמיות זה התברר כרגע. ז"א שאנחנו יכולים, זה אפשר. אני חייבת לחכות שמישהו יכריח אותי לזה?
אני קוראת לתקופה הזו עיין ערך ישראל. אנחנו צריכים לעיין, ללמוד, להשיג את החוכמה, את האור ששייך לערך ישראל. ערך אומר השׁוֹוִי, כלומר עם מה אנחנו מחפשים להשתוות, עם איזה תכונות. איך אנחנו יכולים לסייע אחד לשני להיות הטוב ביותר של עצמו. זה לא ביטול, שנהיה אחידים, אלא איך אני עוזרת לך להיות הטוב ביותר של עצמך, לא שתהיה דומה לי.
הטוב שלך זה התפקיד שלי, זה הערך שאנחנו צריכים לחפש. לא שכולנו נדבר אותו דבר ותהיה לנו אותה דעה, אלא איך כל המגוון והריבוי הזה יוצר ערך שיש לו מטרה משותפת. כל מה שאנחנו צריכים למצוא זה את המטרה המשותפת. לא לכפות אחד על השני את האופנים בהם אנחנו חושבים. אנחנו צריכים להבין שאנחנו מנסים לסייע לבקיעת חיים, גם בלי שמעמידים אותנו במצבים בלתי אפשריים.
אם זה יהיה הטון של הדיבור של השפה יהיה פה שינוי משמעותי. הערך הוא לא לחזור לנורמליות של הריב הידוע. אנחנו בתוך הצפוי ובתוך הצפוי יש הרבה מאוד תקוה. חלק מהערך של ישראל הוא המחויבות להחזיק את התקווה לעתיד לבוא עבור כל העולם. מחויב זה לא 'אם בא לי', אלא למרות הכל להחזיק את התקווה הזו.