ספרים
ספר הזוהר
החניכה של רבי חיא אל חבורת הזוהר
החניכה של רבי חייא אל חבורת הזוהר מאפשרת כניסה למרחב ההתרחשות, למימוש דרך התורה, כוונת התורה ונשמתה.
חבורת הזוהר מתהלכים בארץ ישראל כמו מתהלכים בתוך אצילות, בתוך החזון, בתוך פרצופי האדם. כאשר רבי חייא מכניע את עצמו, על ידי לקיחת אחריות כחבר בחבורת הזוהר, נפתח לו כל המסע שחבורת הזוהר ובעיקר רשב"י עוברים, ועד לאן הם יכולים להגיע. מסע שהוא כעין מעמד מתן תורה.
עבורנו, כניסה לתוך הלימוד מחייבת בירור מאוד עמוק. הכרה שנעשה לנו חסד גדול בירור כיצד להתייחס ואיך לפעול ביחס לחסד הזה. לרבי חייא לוקח זמן להבין שנעשה עימו חסד. הוא מושך את החכמה ג"ר דג"ר ורשב"י מושך רק ו"ק דג"ר- רק קטנות מבלי להשתמש בג"ר, מה שנותן לרבי חייא הרגשה של עליונות. רק כשהוא מסכים להיכנע לחבורת הזוהר ולאופן העבודה של צמצום ב' ומהלכיו, אז יש שיתוף אמיתי ובפעם הראשונה הוא רואה מה שהוא לא ראה מעולם.
רבי חייא רוצה להיכנס לחבורה, ר' אלעזר לא מצליח להכניס אותו, רשב"י קולט את ניצוץ השכינה הנמצא בחוץ ומצליח להגדיל את רבי חייא וגורם לו להיכנס "בהשפלת עיניים". הוא לא משתמש במשיכת החכמה מלמעלה אלא משפיל את עיניו ולכן נכנס לאלם.
איך משתפים מסך? איך יוצרים מסך משותף ומה מתגלה על מסך משותף? ההליכה אט אט בתוך עצמנו, כמו רבי חייא, ההליכה וההסכמה לתהליכים החונכים אותנו בכל פעם אל השיתוף.
זוהר שמות אותיות רלט' - רמב':
כיוון שנכנס ר' חייא לפנים השפיל עיניו, ולא הרים ראשו. גם הראש שלו הורד, תפיסת משיכת החכמה שלו. אמר ר"ש לר' אלעזר בנו, העבר ידך על פיו של ר' חייא, על פיו , על המסך שלו, על הכוונה שלו. ידך, זה הכוח שלך. שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו. ואינו יודע להשית עצה בנפשו. הוא אבוד. מצב המזכיר את סיפורו של רבי ייסא סבא שהולך לאיבוד בתוך הים הגדול, בתוך שאלות הנשמה קם ר' אלעזר, והעביר ידו על פיו של ר' חייא. פתח ר' חייא את פיו, ברגע זה נוצר בו מסך המאפשר לו למלל את המתחולל בו, ואמר, עיני ראה, החכמה מאירה בי, מה שלא ראיתי מעודי, בכל ניסיונות משיכת החכמה לעצמי, לתוך כלי שלא האיר בי מעולם. עכשיו אני רואה מה שלא ראיתי מעודי. וקומתי הזדקף, קיבלתי תקומה, הייתה לי תקומה. על משקל המילה נקמה הכתובה בתורה, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש הזהב הטוב הבוער.
פנימיות הדברים:
כי נודע שיש מוחין דאחוריים וחיצוניות, הם נמשכים מקו שמאל בלי ימין, בסוד יציאת נקודת השורוק, נקודת השורוק זאת אומרת המחלוקת. שהיא סוד בינה שחזרה לראש א"א - ארך אנפין.
בעל הסולם נותן לנו דוגמה איך המהלך הזה קורה בעולם האצילות, העולם בו נמצאת התבנית הקבועה של צמצום ב'. מה היא התבנית הקבועה של צמצום ב'?
א. שיש שיתוף קבוע בין עליון לתחתון.
ב. שיש לתחתון שלב נוסף שלא היה לו עד כה הנקרא עיבור. עיבור, זו הדרך בה העליון מכין את התחתון, לתת בו צורות של אפשרות שיתוף. כמו רחם שנותנת בכל עובר את התכונות המאפשרות לו להיות אדם, שותף במציאות משותפת. זו"ן- מערכת הנבראים, אינה מאפשרת ללכת מקטנות לגדלות, זה יגרום לשבירה. לכן עולם האצילות יוצר מצב בו אנו נכנסים לעיבור.
יש לראות את כניסתו של רבי חייא אל תוך מעגל האש כמו כניסה אל תוך רחם, שם הוא עובר עיבור, הוא מסכים. הוא עובר עיבור ונולד לקטנות. אנו רואים שרשב"י מחפש את הניצוץ הזה שמכין אותו, את רבי חייא, הניצוץ שמעיד עליו שעבר כבר את העיבור והוא באמת יכול להיוולד לקטנות. הוא נולד לקטנות והוא רואה, הראייה הזו גורמת לו לגדלות. למעשה הוא עובר את שלושת השלבים האלה הנקראים עיבור א' ועיבור ב'.
לכן נכתב, נודע שיש מוחין הנמשכים מקו שמאל בלי ימין שזה סוד בינה שחזרה לראש א"א ובראש א"א יש חכמה בלי חסדים, חכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר, רק בראש, לא בזו"ן דאצילות ולא בבי"ע. וע"כ החכמה אינה מאירה בהם בהיותם שמאל בלי ימין. זה נבחן כחוסר אור ואני רוצה אור אלא שאני לא מסוגל לאפשר לאור להאיר. ונבחנים משום זה למוחין, ניתן לומר שזה המאור הקיים בחושך.
למוחין דאחוריים וחיצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין אלא ביציאת קו אמצעי בבחינת המסך דנקודת החיריק, למעשה זה שילוב של ז"א ומלכות. למלכות יש את הכוח של המנעולא, הכוח להסיר את הג"ר, את השליטה של השמאל. לז"א יש את כוח התאום, את המסך המשותף, את המטרה, המטרה היא שיתוף עם העליון. בכוח המסך הזה וקומת החסדים שבו, הוא מכניע את קו שמאל ומחבר אותו לימין ואז מתלבשת החכמה שבשמאל עם החסדים שבימין והחכמה יכולה להאיר בשלמות.
וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורוק חיריק.
חולם זו ההרגשה שמשהו מעלי ואני לא מצליח להכניס אותו.
שורוק זו ההתפשטות והמחלוקת.
חיריק זהו המצב בו אני עולה מלמטה ומחבר את שני הקווים.
ומוחין הללו הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכוח המסך דחיריק, הם נקראים מוחין דפנים ופנימיות. ויש מעלה בקו שמאל, שאין בקו אמצעי, מכאן אפשר להבין את גאוותו של רבי חייא, המעלה של קו שמאל היא שיש לנו ג"ר אבל הוא אינו יכול להאיר ואילו קו אמצעי הוא מאיר בכל השלמות כי יש בו את הכלי הנכון, אור חוזר, לבוש חסדים, אבל יש בו רק ו"ק דג"ר זאת אומרת רק שש ספירות, רק אורות נפש רוח של הג"ר כי כוח המסך דחיריק ממעטו מג"ר.
ביאורו של בעל הסולם את הלימוד הזה על רבי חייא:
והנה ר' חייא היה במדרגת מוחין דאחוריים, בהרגשה שהוא מושך ג"ר הבאים מקו שמאל. למדנו על רבי חייא שהיה דרכו תמיד ללמוד אצל בעלי המשנה איך הולכים מחיל אל חיל. הלך ללמוד אצל רבי שמעון והתחיל להרגיש שיש מסך דחיריק וקו אמצעי ממנו רבי שמעון מקבל את הפנים שלו, אשר המסך הזה פוסק את המוחין דחכמה המכונים בית, כלומר, מסלק ממנו את הג"ר דג"ר והוא מאיר רק בקטנות. ונדמה היה לר' חייא שרשב"י יותר קטן ממנו כי הוא מצליח להאיר רק אור של קטנות ללא ג"ר, אמנם מלא. כי ר' חייא אף על פי שהיה במוחין דאחוריים, היה לו ג"ר דג"ר כמו קו שמאל ולרשב"י אין, מהסיבה שמשתמש בקו אמצעי. שמשתמש בתורה, בתיאום, שזו הדרך היחידה לתאם ולשתף.
חשב ר' חייא את המוחין של עצמו, יותר פנימיים מן המוחין של רשב"י לכן הוא לא מצליח להיכנס ואמר אני אשמע מפה. כלומר מהמצב שלי, את החכמה. הוא שומע שתאוותם של ישראל שיהיה הקב"ה לא הולך ולא מתרחק אלא בורח כצבי. זאת אומרת, כשהם יסלקו את הג"ר של השמאל זה לא כדי שהוא יסתלק אלא כדי שיחזור וימלא את הכלי. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם ואינו מאיר להם, אמנם אין בריחה זו עניין של הסתלקות ח"ו, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, כלומר בחינת חכמה, אלא משום שחסר להם חסדים, חסר הלבוש הנכון, הכוונה הנכונה, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים, ע"כ בורח מהם , עד שהם מקבלים את המסך דחיריק, שעליו יוצא קו אמצעי, ואז מאיר הראש שלו באחוריו.
הסיבוב הזה של הראש, כלומר בקו שמאל הנקרא אחוריים, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, וזהו שהתפללו ישראל שיהיה בורח כצבי. שאם אנו גורמים שתסתלק מבינינו משום שאחזנו בקו שמאל קו בו החכמה אינה מאירה ועל כן גרמנו לך להסתלק, יהי רצון שתברח מאיתנו באופן כזה שהבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו שהוא הג"ר למקום שהניח כלומר לקו שמאל.
וכל זה אמר תלמיד אחד של ר"ש לר' חייא כדי להודיע לו את מעלת רשב"י. שאף על פי שמשתמש בקו אמצעי ובמסך דחיריק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל בכל שלמות הארתה, אלא מבחינת ו"ק דחכמה, אבל ר' חייא , שנאחז בקו שמאל בלי מסך, זאת אומרת בלי הכוונה הנכונה, בלי הלבוש הנכון, הוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה בהסתלקות מן השכינה בסיבתו, והוא כביכול ישן.
כשרבי חייא מבין שהצדק עמו עם מה שהוא שמע מהתלמיד אז הוא בוכה משום שהוא הכיר שהעליונים שהם רשב"י וחבריו הם בבית, הם בסוד החכמה והוא יושב בחיצוניות כי היא לא מאירה לו.
כשר"ש שומע את הבכי. שמע ר"ש ואמר ודאי שכינתא לברא, השכינה בחוץ, לברא כמו שאנחנו יודעים, זה גם אותיות בריאה . כלומר זה שהיא בחוץ והוא שומע אותה אז יש פה מקום לגילוי נוסף. אם יכללו אותה להיות חלק מהנשמה יכול להיות מסך יותר גדול וגילוי יותר גדול. ולכן אומר רשב"י שגם הוא מרגיש את רבי חייא. גם ר' חייא מרגיש שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. לא רק שרבי חייא רוצה להיכנס אלא ההכרה שלו מביאה אותו להבין שבגללו, באחריותו, הוא גורם לשכינה, לחלק הניצוץ שבו ,להישאר מחוץ לבית, זאת אומרת מחוץ לשיתוף עם העליון,
ניתן עתה להבחין שני דברים. א: זו הפקעה מהרצון שלי, כיצד אני רוצה להשתמש בחכמה ולהבין שאנחנו נשאים של משהו חשוב ולכן מוטלת עלינו החובה לתת לדבר הזה את האפשרות להצטרף לשורש שלו. זה מהפך שקורא בתוך רבי חייא. ב: רבי חייא מרגיש כבר בתוך עצמו שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו. ועל כן מישהו יפוק, מישהו ייצא להמשיך לו מוחין דפנים. ר' אלעזר נקרא להשמיע לר' חייא קול ע"י המסך דחיריק, כי קול זה זעיר אנפין והדיבור הוא זה שחותך.
הדיבור שלנו חותך אותיות, חותך את הקול. כדי להכניס את השכינה לפנים. זה לא סיפור בין רבי חייא לחבורת הזוהר, זו מערכת הנשמות, שכינה עליונה עם שכינה תחתונה. ולכן כדי להכניס את השכינה לפנים, כדי שתהיה פנים בפנים עם ז"א ע"י שיקבל את המסך דחיריק שבקו אמצעי ותהיה האש של המסך שלמה. מכוח שגרמה הזיווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו ר' אלעזר חשב לפעול אצל ר' חייא שיפרוש מקו שמאל ויקבל את הקו האמצעי. שבעצם יקבל את צורת השיתוף, את צורת התיקון או יצטרף אל תיקון השכינה כדי לאפשר לה להיכנס אל היום השביעי שלה ולהגיע לגמר התיקון. אז יש כישלון.
שמע קול שאמר שעדיין לא נסמכו אצל ר' חייא הקווים של ימין ושמאל עם המסך דחיריק, ושערים עדיין לא נתקנו במסך של הצמצום א' שלו, ומזוטרי דבוסמיא דעדן, דכען הוא, ומשום זה לא יכול ר' חייא לקבל ממנו, משום שהוא עובר קטן מידי. ולכן לא יצא ר' אלעזר אליו כי הבין שר' חייא לא יוכל לקבל את דבריו עדיין. וסוד יציאה זו פירושו שמה שרצה ר' אלעזר זה לצאת למדרגתו, לרדת למדרגתו של ר' חייא כדי להעלות אותו. כל צורה של להעלות מישהו זה לרדת אליו. התורה יורדת אלינו כדי להעלות אותנו. כל הכתיבה, כל הלימוד הוא לרדת כדי לעלות.
כי אי אפשר להגביה את מדרגת חברו, אלא אם ירד וישתווה עם מדרגתו. וע"כ צריך היה ר' אלעזר לצאת מפנימיות לחיצוניות. אבל הוא לא יכול לצאת משום שעדיין לא יכול לקלוט אותו. החסימה הזו מורגשת לרבי חייא. זה כמו שאנחנו לא מצליחים לקרוא לא ללימוד, לא לחברים, לא לרב שיצא אליך.
ר' חייא הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. וחוזר ואומר סוב דמה לך דודי לצבי. עכשיו יצאה מהמסך שלו הסכמה. הסכמה שהיא רמז שהשיג מסך דחיריק, הוא מוכן לסלק את החכמה שיש לו, את עצמיותו, את תפיסתו העצמית כי הוא מבין שלא רק שלא יכול להיכנס אלא חלק השכינה שלא יכול להיכנס. כשזכה להשיג את המסך הזה ביקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי. נפתח תרעא דפרגודא, נפתח שער בתוך הפרגוד, כלומר שעוד לא זכה למסך עצמו אבל זכה רק לשער שלו. והטעם הוא, כי מתחילה יוצא המסך דחיריק במסך דצמצום א' בתוך הכוח של המנעולא שבכוחו להכניע את הקו שמאל ומבחינה זו אינו ראוי עוד לזיווג עליון להמשיך אור הפנים כי המסך דצמצום א' לא מקבל עליו אור, כי עניינו דחיית האור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצמצום ב'.
מכאן אנו למדים שהשיתוף הוא צורה של המתקה.
נחזור רגע אל סדר העבודה שלנו ולהמתקה. ההמתקה יכולה להתקיים רק כשיש לנו מסך משותף, יחד, בכוונה משותפת, אנו רוצים להפקיד את הכל בידי השכינה, לכן אנו עושים שיתוף של צמצום ב'. צמצום א' הוא ההבדלה במה לא להשתמש בתוך עצמנו, ברצון לקבל של עצמנו.
ואז ראוי להמשיך אור הפנים, ולכן המסך דצמצום א' לא נחשב למסך שלם, אלא רק שער למסך. והוא סיבה, הוא מושך כמו שאנו יודעים שצמצום א' והמצוקה של מלכות מושכת את צמצום ב'. כיוון שהוא כשלעצמו לא ראוי ולכן קורא לעזרה אז רבי שמעון זוקף את עינו. שהרגיש שיש לו שער, שזכה במסך דחיריק מצמצום א', אמנם הוא רק שער אבל הוא נתינת רשות להיכנס לפנים. ואיך לא ניתן לשכינה להיכנס פנימה? קם ר"ש, שהלך אש המסך שלו, הוא הולך לשתף את רבי חייא באש המסך שלו. ממקומו של ר"ש, שהוא המסך הממותק של צמצום ב', עד מקומו של ר' חייא וקיבל ר' חייא בזה מר"ש את ההמתקה של מסך דצמצום ב'.
אז אמר ר' שמעון קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר ואנא הכא לגו, שניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל ר' חייא, כלומר, כבר קיבל את בחינת הקטנות ע"י הזיווג שנתן לו במסך, הגם שזה עוד בקטנות ,כניצוץ, אבל זה כבר קליטה. כלומר, הפנימיות קולט אותו ויכול להיכנס לשם. כיוון שיש לו קטנות הוא ראוי אח"כ לקבל את הגדלות. כי קטנות זו מאמא, קטנות של בינה, של שיתוף העליון - קטנות שמכשירה אותו לקבל את הגדלות אח"כ כי אלו הכלים שלה.
ולכן אומר שנאלם פיו. כי קטנות זו שקיבל מכונה אלם דאלהים, הרומז שחסר לו "יה" דאלהים, שזה סוד ג"ר. זה הסוד מי שם פה לאדם. מי שם פה לאדם ? זה בעצם האופן בו אלוהים עונה לסירובו של משה לצאת לשליחות שלו. זה אומר מי ששם פה ,זה בעצם אותו רצון של העליון לשיתוף, הוא יתן לך פה והוא יזמן לך את החסדים כפה בשבילך, דרך אהרון, ישים בפיך דברים. מי שם פה למלכות כדי שהיא תוכל להעלות אור? זו הנקודה. כדי שהיא באמת תוכל לממש את השותפות שלה עם הבורא ולהאיר.
מי שם פה לאדם, בינה, הנקראת מי, משימה פה, מסך. מסך משותף בין אור לכלי, לאדם. שהוא סוד גילוי ג"ר. או מי ישום אלם, מ"י, שה"ס בינה, שמה מוחין דקטנות, הפה מתאלם, הפה של המלכות שלנו, בסוד אלם דאלהים, שמבין שחסר לו ג"ר. ומשום שהיה לו רק מוחין דקטנות , היה חסר ראש. אז מבקש מר' אלעזר שישתף אותו במסך שלו, כלומר שיעביר יד שפירושו כוח וחיל, ואמר ר"ש לר' אלעזר שיעביר ידו על פיו של ר"ח, ויעזור לו להעלות מ"ן, כלומר לשתף את העליון, להעלות את החיסרון שלו ויתגלה לו הג"ר שגילויים מכונה פה. לכן ר' אלעזר קם ומעביר את היד וכך משיג את המוחין דג"ר של הפנימיות שגילוים מכונה לאורך כל הזוהר פתיחת פה.
עכשיו רבי חייא אומר: ראו עיניי מה שלא ראיתי, כלומר, הראייה היא שפע של החכמה, כי עכשיו השיג את המוחין של ג"ר דפנימיות ,הוא ראה שהשיג עכשיו את אור החכמה מה שלא ראה, כי מקודם היה בחיצוניות, אפילו שהיה יונק מג"ר דג"ר החכמה לא האירה לו מטעם חיסרון לבוש החסדים. אבל מה שהוא השיג עכשיו, ג"ר דפנימיות, החכמה מאירה בהם בשלמות כי יש לה חסדים. אז הוא מזדקף, אזדקף דלא חשיבנא, ראשי נזדקף, היות ולא חשבתי שעוד אשיג אותם אי פעם. וטוב למות באש של הזהב הטוב הבוער.
הסתלקות הג"ר דג"ר מסיבת המסך דחיריק מכונה מיתה. כל הסתלקות של אור מכונה מיתה. בינה נקראת זהב הטוב , רצון השפעה, וכדי להשיג את הזהב הטוב הזה של השפעה , של אור חוזר, הבוער מחמת המסך דחיריק, כדאי להפסיד את הג"ר דג"ר כי אז מאירים.
ומה הוא רואה? מתגלה לו שבמקום בו נמצא ר"ש בן יוחאי, הוא זורק ניצוצין לכל צד. הוא זורק לכל הנשמות ניצוץ של אור הקליטה, כלומר, שערים של כניסה אל תוך עבודה בשלושה קווים. וכל ניצוץ וניצוץ עולה לשלוש מאות ושבעים מרכבות, שכל ניצוץ מקבל גדלות מבינה, צומח לקומה שלמה של נשמה שספירותיה בסוד מאות והם רק שלוש מאות שבעים ואז כל מרכבה ומרכבה מפורשת לאלף אלפין ורבוא רבבן עד שהוא מגיע לעתיק יומין. היכולת הזו בעבודה להאיר עד שהוא מגיע לעתיק יומין שספירותיו בסוד רבבות והם רבוא רבבן, הוא יושב על כסא בסוד ז' ספירות תחתונות של עתיק, שהג"ר יושבות עליהם.
גם במתן תורה, בו א"א יורד אל מציאותנו, המציאות מזדעזעת ולכן הכוח של רשב"י, כשהוא עולה למקום שהוא עולה אליו, הכסא מזדעזע ממנו. הוא מזעזע את כל העולמות, למאתיים שישים עולמות. הכסא נרתע מלקבל ג"ר, שהוא סוד "סר לראות," מהסנה, ממשה, שסר לראות, והוא מסוגל לראות, משום שהוא משפיל את אישיותו. כל המדרגות הללו ישנן בר' שמעון בן יוחאי. זה המקום אליו אפשר להגיע עם צמצום ב'.
עד שרשב"י מגיע למקום העדן של הצדיקים, עד שנשמע בכל הרקיעים מעלת רשב"י, וכל העליונים והתחתונים כולם בזמן אחד, תמהים ואומרים: הזה הוא ר' שמעון בן יוחאי, שהכל היה מרעיש, מי יכול לעמוד לפניו?זה הוא ר"ש, שבשעה שפותח פיו להתחיל לעסוק בתורה, מאזינים לקולו, כל הכסאות וכל הרקיעים, וכל המרכבות, וכל אלו משבחים לאדונם. אין מי שיפתח לומר שירה, ואין מי שיסיים שירתו.
כלומר ,אותם מלאכים שעומדים באמצע שירתם אינם גומרים שירתם, כי כולם נמצאים להקשיב לקולו של רשב"י, עד שלא נשמע, בכל הרקיעים של מעלה ושל מטה, פתחון פה. כשגמר ר"ש לעסוק בתורה, מי ראה שירים? כלומר את ההתגלויות, שלמויות, השתלמויות. מי ראה שמחה של המשבחים לאדונם? מי ראה הקולות ההולכים בכל הרקיעים? בשביל ר"ש כולם באים, כל הנשמות והמלאכים, וכורעים ומשתחווים לפני אדונם, ומעלים ריחות הבשמים שבעדן שהוא סוד הארת החכמה, עד עתיק יומין. וכל זה בשביל,בנתיב, שפתח ר' שמעון לעבודה בשלושה קווים ובצמצום ב'
זה המהלך המתבקש מאיתנו כדי לפתוח ולראות את מעלת הזוהר ,את השותפות שלנו בתוך הזוהר. איך להיכנס לשותפות עם המשימה, עם המטרה ועם צורת העבודה של הזוהר.
