פרשת וילך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וילך במשכן הכוונה
"ויאמר יהוה אל משה, הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתיצבו באהל מועד וגו', ויאמר יהוה אל משה, הנך שכב עם אבתיך; וקם העם הזה וזנה אחרי אלהי נכר הארץ, אשר הוא בא שמה בקרבו ועזבני, והפר את בריתי אשר כרתי אתו. וחרה אפי בו ביום ההוא ועזבתים והסתרתי פני מהם והיה לאוכל, ומצאהו רעות רבות וצרות. ואמר, ביום ההוא הלא על כי אין אלהי בקרבי, מצאוני הרעות האלה. ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא על כל הרעה, אשר עשה: כי פנה, אל אלהים אחרים" (דברים לא', יד'-יח')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וילך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
התנועה שיש בפרשת 'וילך' היא לא כמו התנועה של הליכה במדבר, אלא כמו התנועה לעבר העתיד. זה אומר שהכוונה שלנו תצטרך להיות מעודכנת כל הזמן, כמו חזרה בתשובה על התשובה. כי שיבה אל השורש, היא לא רק חרטה על חטא, אלא עדכון מערכת היחסים שלנו עם שורש נשמתנו, עם השכינה, ובאמצעותה עם הבורא.
'וילך' מכיל בתוכו את ה'כלי', עם תוספת ו', את השורש הכלי שהיא יכולת ההרגשה, עם התוספת של ו', של כל המסע שעשה משה כ-ו' החיבור, כדי לאפשר לישראל להיות הו', זאת אומרת המחברת אל כל מערכת הנשמות.
בפרשה נאמר למשה שהמעשה שלו כל הזמן יעמוד בסכנת הכחדה, ולכן נמסר למשה הציווי לכתוב את השירה, שיכולה להיות הפרשה הבאה – שירת האזינו, אבל אם מקשיבים היטב לפרשה, השירה המדוברת כוונתה היא כל התורה. מה זה אומר שהתורה נכתבת כשירה? ברור שזה לא כפי שזה הנראה, או כפי שזה נשמע, אלא שזה מזמין אותנו למקצב פנימי אחר, לאקולוגיה נפשית וקהילתית אחרת. האופן שבו אנחנו קוראים את הזהר היום, הוא קריאה של כוונת התורה, שהכוונה שלה יכולה לצאת מן ההסתר אל הנגלה.
"ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל חזק ואמץ כי אתה תבוא את העם הזה, אל הארץ אשר נשבע יהוה לאבתם לתת להם; ואתה תנחילנה אותם" (דברים לא', ז') אומר הזהר שמשה הוא החמה ויהושע הוא הלבנה ואין הלבנה יכולה להאיר בשעה שהשמש מאירה. כשהשמש מסתלקת מופיע הלילה, החסרון, ואז מאירה הלבנה. השמש מאירה את הלבנה כך שהיא יכולה להאיר. כלומר תהיה נוכחותה של המלכות, שזה יהיה כל המהלך של שיתא אלפי שני. אולם בתקופה הזמן הנוכחית, מראש השנה, מלכות נבנית להאיר מבינה. בינה מכינה גם את מלכות וגם את זעיר אנפין למערכת יחסים כזו שלמלכות יש כלים שאיתם היא יכולה להאיר.
מבחן היכולת של משה הוא מבחן ההכנעה, שזה רגע שבו משה נדרש לפנות את מקומו ליהושע, אשר יוכל להיכנס לשיח עם הבורא, ומשה לא ישמע ולא יידע. ר' נחמן עוסק במעבר הזה במאמרו (ליקוטי מוהר"ן, תורה ו') "וַיּאמֶר ה' אֶל משֶׁה, קְרָא אֶת יְהוֹשֻׁעַ וְכוּ'" ועולה המושג 'כבוד', מהו הכבוד? מסתכלים על 'כבוד כמו השם של השכינה, שזה בעצם הנשמה. אומר ר' נחמן שאם אדם נדבק בנשמתו, אין חקירה אחר כבודו, כי הכבוד הוא נסתר. משה מוכן להסתיר, כדי שהשכינה תוכל להאיר, הוא נותן לנו את היסוד ואת הכלי שבו אנחנו יכולים להרגיש איפה באמת נמצא כבוד אמיתי. אם כן, 'וילך' מלמד אותנו שאותה ההכנעה, הענוה, הגדרת הכבוד, היא התנאי לשירה, שבה אתה נותן למקצב, למשקל, לניגון של התורה, לא באופן שבו אתה מבין אותו, אלא באופן שהוא דורש אותך. מאפשר לניגון הזה לחקוק את עצמו בנו, כדי שאנחנו נוכל לקשור את זה בקשר אחד, בקשר אל האחד. לכן 'ושכנתי בתוכם' בתוך מערך הבריאה, שהוא כלי ההכרה, כלי התודעה השלמה, שם זה יכול להאיר.
אחד המאמרים החשובים בזהר 'וילך' עוסק בעניית 'אמן', שאומר כי ישנו כח גדול למשוך את הברכות לא מעצם אמירת הברכה, אלא מעצם עניית 'אמן' עליה. 'אמן' – הוא המהלך של 'אל מלך נאמן', מבינה שהיא הא', למ' פתוחה שזה הזע"א שמעביר ופותח את הם' הסתומה, ונותן את זה למלכות שנפתחת ומוסיפה לעצמה את הו' שמוריד למטה את הברכות. בסופו של דבר תפקיד הנשמות זה להסתכל על עולמו ולומר 'אמן', כלומר למשוך את הנוכחות מלמעלה למטה, שעניינה הוא חסד, משום שמה ששולט הם החסדים הנאמנים תמיד, ורק ההכרה הזו נותנת נוכחות, כלומר הופכת את עצמה למקום שבו זה מתבטא. לכן מתי אדם באמת יכול לומר אמן? כאשר יש לו כבוד, כאשר יש לו תודעה של נשמה.
מגלים לנו בראש השנה שנבראנו בכוונה כרצון לקבל לעצמו, ומתאפשר לנו לראות לשם מה נברא הרצון לקבל – כדי לקבל את כבודו, לקבל את משקלו הסגולי, שזה אותו המקום שבו הבורא יכול להוליך ולהשמיע את קולו. מה מוליך בעצם את הנוכחות? הקול. לכן אנחנו צריכים להיות כלי שבו אפשר להוליך את השירה, כלומר את הקול שלה, כדי שבאמת אז נוכל לראות 'והעם רואים את הקולות'. בכלי ב'וילך' יש את שני המהלכים: את המהלך שממנו אתה מפסיק את העיסוק בעצמי, כפי שאני מכיר אותו, כרצון לקבל לעצמי ומתחיל להתעסק בזהות של הנשמה.
על ראש השנה נאמר 'שמאלו תחת ראשי' שזה לראות את הפער הגדול האמיתי שלנו מין הכבוד, דרך פרשת וילך, דרך הדוגמא של משה – עד כמה אנחנו רחוקים ממנה, כדי שיהיה צורך ליום הכיפורים. אנחנו עושים מבנה מראש השנה, של האדם, של נוכחות נשמתו, הולכת הכלי שלו דרך עשרת הימים האלו, דרך עשר הספירות של המלכות, שבה ראש השנה גילה מה יש לתקן, כדי שהימין יוכל לפעול בנו ביום הכיפורים, ואז יבנה קו האמצע, שיגיע לביטוי המלא שלו בהושענה רבה.
