פרשת בלק – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת בלק במשכן הכוונה

"וירא בלק בן צפור, את כל אשר עשה ישראל לאמרי. ויגר מואב מפני העם, מאד כי רב הוא; ויקץ מואב, מפני בני ישראל, ויאמר מואב אל זקני מדין, עתה ילחכו הקהל את כל סביבתינו, כלחוך השור את ירק השדה; ובלק בן צפור מלך למואב, בעת ההוא. וישלח מלאכים אל בלעם בן בעור, פתורה אשר על הנהר ארץ בני עמו לקרוא לו: לאמר, הנה עם יצא ממצרים הנה כסה את עין הארץ, והוא יושב ממולי, ועתה לכה נא ארה לי את העם הזה"
(במדבר כב', ב'-ז')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בלק על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

נאמר כי התפשטות מלמעלה היא כהרף עין, אבל ההליכה שלנו מלמטה מעלה היא על דרך המדרגה. בפרשת בלק אנחנו פוגשים את הקונפליקט הזה. בבלק אנו עוזבים את המבט של מה שמניע את התגבשותו של קו אמצעי, התגבשותו של ישראל, של אור פנימי, שמונחה על ידי אור מקיף, ומגיעים למין מבט מבחוץ.

מדוע כך הוא הדבר? יש לשים לב כי בכל פעם שקורה משהו, שמערב את ההכרעה לגבי כל מסע הנשמות, צריך להביא את אומות העולם, על הרצונות לקבל להיכנס לתוך התמונה. ראינו זאת גם במתן תורה (פרשת יתרו) עת נוכחותו של יתרו כהן מדין, נציג אומות העולם. וגם בפרשה הנוכחית, פרשת בלק, על סיפה של הכניסה לארץ ישראל, אנו פוגשים את בלק ואת בלעם כנציגי אומות העולם. כלומר החוקים שחלים על התגלות של המופע הזה ושל הפעולה הזו, מחייבים שניהם עדות של אומות העולם, כלומר מחייבים עדות של מטרת הבריאה. כי גם מתן תורה וגם הכניסה לארץ ישראל הם לא בשביל ישראל, אלא הם כמו השלכת עוגן של העליון, של הבורא, אל המציאות של התחתונים. חיבור שיש לו תוקף בתוך המרחב התודעתי של בני האדם.

בזהר הפרשה מובא לפנינו מאמר הינוקא, שהוא אחד המאמרים המרכזיים של הזהר. הינוקא, הוא התולדה של ר' הימנונא סבא, לכאורה צעיר מבחינת המופע החיצוני שלו ולידתו, אולם אנחנו מבינים שהשורש של התולדה הוא מאוד עתיק. זהו היחס שבין עתיק קדישא, פרצוף התיקונים, שהוא כולו פנים של הרחמים, פנים של חסד, פנים של אהבה, פנים של המופע המתפשט כלפי התחתון, כלפי הפנים הקטנות, שהמופע שלהן הוא יותר איש מלחמה. מול הינוקא שמייצג את פניו של זעיר אנפין, הפנים הקטנות. אותו הינוקא במפגשיו עם חב' הזהר מטלטל במידה רבה את התפיסה העצמית שלהם ותובע להילחם על כינונו של הדיבור, של המעשה, של הווייתם, וגורם להם להתבוננות עצמית עמוקה מאוד.

במידה רבה הופעת הינוקא בפרשה הוא כמו הופעתו של עם ישראל שזה עתה יצא ממצרים, בקושי בן ארבעים, ומנסה לפלס חלל במרחב הממשי, ומוקף תרבויות ושיטות רוחניות מבוססות ובעלות כח, אשר מקבלות אותו כמו תופעה שמאיימת על הסדר הישן. אך כאשר מסתכלים על שורשו הרוחני של אותו עם צעיר, הרי שמוצאו הוא מאוד מאוד עתיק.

נראה שבלק מחפש בתוך המבנה של הקליפה, חיבור בין מעשה שהוא שולט בו, מעשה הכשפים, לבין הדיבור, חיבור שיכול ליצור ממשות אחר. הוא אומר לבלעם באמצעות שליחיו, שהחיבור של שמותיהם, של בלק ושל בלעם ייצרו את הכח היחיד שהצליח, באיזשהו אופן, לקרר או להסית את ישראל ממסלול המשימה שלו, וזה עמלק. השמות שלהם והפעולה המשותפת יוצר כח שהוא עומד מול הינוקא, שמעניק לחב' הזהר את תפילה לעני.

כל הפרשה הזו היא פרשת ראיה. נסתכל על אופני הראיה של בלעם, שהוא מסתכל על שורש של ישראל, על ההתהוות שלהם, שזה ההווה שלהם ועל העתיד. כלומר אנחנו רואים שבלק, מהציפור, מהנפש שאינה קשורה לקדושה ולמדרגותיה, איך היא נשרפת ולא מסוגלת לראות, הולכת אל מישהו שיכול לראות, וליצור דיבור שיוצר מציאות.

הראיה של בלק ניטלת ממנו ועכשיו הוא הופך להיות כלי שמבטא את כוונתו של הבורא. בתהליך שקורה פה, בלעם מגיע מתוך בקשתו של בלק לקלל, בלעם רוצה להשפיע בעל מנת לקבל (כבוד, כסף), הוא בא מתוך התהוות מציאות חדשה, וכרגע בפרשה אנחנו נפגשים עם התגובה להתהוות הזו, של מה שנקרא 'ישראל'. ישראל לא כעם ספציפי, אלא ישראל כאופציה רוחנית שהולכת ומשתלטת לא רק בעולם האידאות, אלא יש לה גם הופעה בעולם הממשי, ולכן מתחילות לעלות כלפיה התנגדויות שונות. בעדותו של בלעם, בעדותם של הרצונות לקבל, שמחזירים ניצוצות מאוד גדולים, הם מסייעים לישראל ונותנים לה תוקף של מציאות.

אם כן, הפרשה מתחילה ב'וירא בלק' ומסתיימת בראיה ששולטת עכשיו, זו הראיה של פנחס, של ברית שלום, ברית של קו אמצעי, אשר היא זו שתקדש את הזמנים ותקדש גם את המרחב, כלומר גם את המציאות הגשמית.

אומר לנו ספר היצירה שבחודש תמוז סידור אותיות הויה נובע מסופי המילים 'זה איננו שווה לי' שזה האופן שבו אותיות הויה נקראות בהיפוך הוהי. הנקודה היא לא רק הצירוף שהוא הפוך לחלוטין, אלא שזהו ציטוט של המן מתוך הפסוק: "וכל זה איננו שווה לי בכל עת אשר אני ראה את מרדכי היהודי יושב בשער המלך" (מגילת אסתר, ה', יג'), ואף שייך לקרח, למרגלים ולבלק, שהם כולם אומרים 'זה איננו שווה לי', שאם אני לא נכלל בתור השולט, כל תפקיד שאני מקבל או כל כבוד שאני מקבל, אינו שווה לי. חודש תמוז הוא תיקון של הראיה, הוא תיקון של האות ח'. כל מהלך התיקון הוא להגביר את הימין. מה ששולט בתמוז זה הדינים, (כמו מה ששולט בפרשת בלק על ישראל), ותפקיד ישראל הוא להכין את עצמו לחידוש הבריאה, לראש השנה, שזה מתחיל מתמוז. כמו כן, חודש תמוז שייך לחודשי ההצפנה – תמוז, אב וטבת, בחודשים הללו ההסתרה היא מאוד כבדה, ההרגשה היא של הדינים וזו בדיוק התקופה הטובה ביותר לעשות מלמטה את התיקון. כמו עניין קנאתו של פינחס. העבודה שלנו היא לתקן את הראיה שלנו על המציאות, במקום לראות את הדינים ולהרשיע, לחפש את הקשר אל הברכה, אל האופן שבו זה מצוי בשורשו, כי זו הכנה המאפשרת לנו את התפשטות הכפרה. אם כן, זהו המהלך הגדול של תמוז יחד עם פרשת המרגלים, מהבכי שמתחיל שם, כשהם יוצאים בתמוז וחוזרים בחודש אב וקובעים בכיה לדורות, אז אפשר להסתכל על הבכיה הזו, ואפשר להפוך את הבכי של תמוז להכנה או למעשה פינחס. התמוז הוא רגע טרנספורמציה, והטרספורמציה מתגלה בתשרי, אבל הרגע של להתכנס לתוך המהלך הזה בזוית הנכונה, הוא בתמוז. זה הרגע שבו מתגלים עלינו דינים ועלינו להפך את זה, ואז למשוך עליהם כפרה.