פרשת שלח לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת שלח לך במשכן הכוונה
"וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען; ויאמר אליהם, עלו זה בנגב, ועליתם, את ההר.
וראיתם את הארץ מה הוא; ואת העם, הישב עליה החזק הוא הרפה, המעט הוא אם רב.
ומה הארץ אשר הוא ישב בה הטובה הוא, אם רעה… ומה הארץ השמנה הוא אם רזה, היש בה עץ אם אין,
והתחזקתם, ולקחתם מפרי הארץ"
(במדבר יג', יז',-כ')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שלח לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
בהיותינו בספר במדבר, מתגלים הפגמים של האדם שנכנס לעבודה. הפגמים הם גילוי, זהו אור גדול שנקרא 'אור החושך', שמגלה לנו מה בנו יכול להיכנס עכשיו לתיקון. מתוך זה הפרשה הזו שלח מלמדת אותנו על התהליכים שיקרו לנו בעבודה כאשר נרצה לעלות לארץ ישראל, כלומר כאשר נרצה לעלות לעולם התיקון. לכן הפרשה עוסקת באחת ההתגלויות הגדולות ביותר של סיור בעולם אצילות.
מהו ההבדל בין 'לך-לך' לבין 'שלח-לך'? 'לך' זה לגרמך, לעצמך. לך-לך נקרא בשני אופנים: הראשון הוא 'לך אל הנשמה', השני הוא 'לכי ממקומך מבית אביו ומבית מולדת, מאצילות, ורדי למטה'. שלח-לך הוא מה אתה צריך לשלח מתוך עצמך. בשלח-לך יש גילוי החולשות, שלח את עצמך לעצמך בתוך הציווי הרוחני לגלות את חולשותיך, משום שחולשותיך זה המקום היחיד שבו העליון יכול לחדור אליך.
"וידבר יהוה, אל משה לאמר שלח-לך אנשים, ויתרו את ארץ כנען, אשר אני נותן, לבני ישראל: איש אחד איש אחד למטה אבותיו, תשלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג', א').
בזהר שלח-לך בזהר יש חטיבה שנקראת 'רב מתיבתא', שהוא תהליך של גילוי שליחות וראיית שליחות מאוד מיוחדת בזהר. פרשת שלח-לך היא פרשת השליחות, היחס אל שליחים ומה המשמעות של שליח בדורנו ובכל דור, ומה המשמעות של שליחות בכל הרמות, בעולמות, בנשמות וביחס אל האלוהות. השליחות של האדם מוגדרת על ידי הפרשה הזו, ככזו שאם האדם נקרא לשליחות, עניינו הוא לגלות את פניה של ההויה הפנימית, את האור הפנימי גם של נשמתו, של התורה, ושל המציאות כולה.
שליחותם של הנשיאים הייתה לתור את ארץ כנען, כדי לגלות את הפנימיות שהיא ארץ ישראל. זאת אומרת שאם הם היו נכנסים בראיה, מלווים בתורה, במאור, בראיה של לעלות מעל הדעת, הם היו יכולים לראות את הישראל, שקליפות כנען כרגע עוטפות אותם, וכניסתם הייתה מגלה את האור הפנימי הגנוז בתוך המקום, בתוך עולם שנקרא ארץ ישראל, בתוך האצילות. אם אנחנו שואלים איך נוכל לרגל ולדעת על העולם העליון, נאמר 'עלו זה בנגב, היינו השתדלו בתורה'. גם כשזה נראה משולל תוצאה לרצון לקבל, כי זה מנוגב מכל שכר, אם נעבוד לשמה, נראה את ארץ ישראל עומדת לפנינו.
למרות כשלון שליחותם של עשרה נשיאים מתוך שנים עשר, שהופך להיות, במידה מסויימת, בכיה לדורות, נראה את הזהר מתייחס אל דור המדבר, כאל דור עצום ודור של ענקי רוח, ודור שעומד במסעותיהם. חב' הזהר הנשלחת אל העולמות העליונים, היא קוראת את מה שנראה על פניו כמו עונשם, היא קוראת את זה כמו מעלתם. שזה לא רק הדור המתלונן, אלא זה הדור שהיה נוכח וחי בקרבה ובאינטימיות כל כך גדולה עם הנוכחות ועם ההשגחה. חב' הזהר מבקשת לתקן את ההסתכלות על דור המדבר, ותיקון ההסתכלות על משה כתוצאה מזה, על כל מי שאנחנו חושבים שלא נכנס לארץ, רק משום שהוא החטיא. משום שכל מה שהם עברו, זה הכנה, ועלינו להבין את גדלותו של משה ודור המדבר.
"ויאמר משה, למה זה אתם עברים את פי יהוה; והוא לא תצלח. אל תעלו, כי אין יהוה בקרבכם; ולא תנגפו לפני אויביכם" (במדבר יד', מא'-מב') בתוספת 'והיא לא תצלח', אומר להם משה שעכשיו זה לא הזמן לעלות, כי עכשיו הם עוברים על פי ה'. אבל לעתיד לבוא, הרצון לשאת ראש, לתת ביטוי להכרת החטא, בוידוי, אם הם יעלו זה כן יצליח. כלומר כל השליחות של דור המדבר, היא הכנה, באופן שבו הם מכינים את השליחות כאשר נכנסים לישראל, צריך לקבור במידה רבה את הלבוש הצועה של העולם הגשמי, ולעלות על עצמם את לבוש הזכרון, את הציצית שזוכר את השורש שלנו. אז השליחות שלהם משלימה את היכולת שלנו, לעתיד לבוא לעלות, כך שהאור יוכל להתפשט אל החוצפה ולתקן אותה.
אנחנו יכולים לראות, כמו בחטא העגל, שהנפילה גורמת לגילוי גדול יותר – בקשתו של משה גילתה את יג' מידות הרחמים. כך גם חטא המרגלים הקורא לא ללכת אחרי מראה החושים, או מראה העיניים, ולאחריו ניתנה מצוות הציצית וזו ההתגלות שמתאפשרת. משה אומר: "ועתה, יגדל נא כח אדני, כאשר דברת, לאמר, יהוה, ארך אפים ורב חסד, נשא עון, ופשע; ונקה… סלח נא, לעון העם הזה כגדל חסדך; וכאשר נשאתה לעם הזה, ממצרים ועד הנה. ויאמר יהוה, סלחתי כדברך" (במדבר יד', יז'-כ') משה מחזיר חזרה את כח האורות שנסוגו מישראל, על שביקש יגדל נא הכח של פרצוף ארך אפים.
"במדבר הזה יתמו, ושם ימתו" (במדבר יד', לה'). הזהר קורא זאת – במדבר הזה יתמו חטאיהם, זאת אומרת הם יכפרו וייסלחו, יתמו במובן של תם ותמים, הם ישלימו את משימתם. במדבר הזה יתמו, במדבר הזה יתמו אבל לא בעולם הבא. במדבר ימותו אבל במקום אחר לא.
הזהר וחבורת הזהר מסרבים לקרוא את חורבן בית המקדש שני והפעולה שלו כמו סוף של משהו, אלא הם קוראים את זה כמו התחלה, כמו הכנה בעצם לזה שהגאולה מתחילה להפציע, שתהיה השגחה אחרת, ואפשר יהיה לחדור, דווקא ברגע הזה שמשהו מסיים ומשלים את עצמו, וזה נראה בחיצוניות כמו חורבן, מתחיל שלב הגאולה מבפנים.
