פרשת נשא – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
"וידבר יהוה אל משה לאמר דבר אל אהרן ואל בניו לאמר, כה תברכו את בני ישראל: אמור להם.
יברכך יהוה וישמרך.
יאר יהוה פניו אליך ויחנך.
ישא יהוה פניו אליך, וישם לך שלום.
ושמו את שמי על בני ישראל; ואני אברכם"
(במדבר ו', כב'-כז')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת נשא על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
סיון הוא החודש השלישי (מונים מחודש ניסן), ומייצג את ההתחדשות של העבודה בקו אמצעי. קו אמצעי הוא השפה המרכזית שבה פועל הזהר, ופועלת כל הקבלה. ספר היצירה אומר לנו שבחודש זה "המליך אות ז' בהילוך וקשר לו כתר וצרפן זה בזה וצר בהם תאומים בעולם וסיון בשנה ורגל שמאל בנפש זכר ונקבה". אנחנו פועלים עם האות ז', כלומר עם שבע ספירות הגוף שצריכות לגלות את הפנים, שצריך לגלות את הראש, את שלוש הספירות העליונות. חוש החודש נקרא חוש ההילוך. ההולך הראשון בתורה הוא אברהם, שיש עליו ציווי 'לך-לך', לך-לך לתקן את עצמך, זה לא מפני שמשהו היה מקולקל באברהם, אלא להתקין את עצמו לאור האחדות שהתגלתה לו. הזהר משתמש ב'הליכה' כדי לומר שיש תנועה ממצב הכרתי אחד לאחר. אותו הילוך הוא חוש המחבר בין נקודת מוצא ליעד שאליו רוצים להגיע. בחודש סיון ניתנה תורה, שמאפשרת לנו את ההכרה על אמת מצבנו, שהיא נקודת יחוס, ואת התנועה אל היעד. הכח שמחיה את ההליכה הזו נקרא 'אור חכמה'.
פרשת נשא היא הפרשה השניה בתוך ספר במדבר, מדבר שהוא כלי חדש, מקום שלכאורה אין בו שום דבר, שטח הפקר, אנחנו יכולים להסתכל עליו כמו הדימוי של העולם הזה – שטח הפקר, במובן של אין דין ואין דיין. יש חוקי טבע במובן הזה שאין בו ישוב לנשמה, אולם אפשר ליצר הכרה שהולכת אחרי משהו שהוא הרבה יותר פנימי ממה שניכר לעינינו, לחושינו הגשמיים. אם אנחנו הולכים אחרי הגילוי שניתן לנו בארץ לא זרועה, אנחנו יכולים להוריד את הזרעים הרוחניים לתוך ישוב שנבנה, לתוך מבנה שנבנה במדבר. אם כן, ספר במדבר נפתח בהפרחת השממה, אותו מדבר היה שומם מבחינה רוחנית, הרי שאחרי ההתגלות של מתן תורה, בה נגלה לעיני הנשמות המבנה העליון, הן רוצות לעשות למטה את אותו מבנה שראו למעלה. והם יוצרים מרכבה תחתונה, קליידוסקופ אורגני של פרח, שנפתח במדבר ואף נע בתוכו כך. התנועה הזו מביעה את הרצון שלנו לבנות יחס כלפי הפנים של האלוהות, כפי שהן ניכרות באצילות. שמות ישראל בונים מראה ענקית של פני האצילות.
כאשר אנחנו מדברים על כל ספר במדבר יגיד לנו הבעש"ט שהאפשרות של הנשמה לנסוע היא ממוצאיה למסעותיה, מהשורש שלה, לעשות את המסע שלה כדי לחזור עם הניצוצות שהיא צריכה לאסוף. הרבה פעמים אנחנו עושים את מסעותינו למוצאינו, זאת אומרת שרק היסורים של המסע מזכירים לנו את המוצא שלנו. לכן זהר במדבר יתרכז בבריאת האדם, סדר הדגלים וכוונת התפילה. כוונה אומרת מסך, מהו היחס שבו אני עומד בפני העליון בפני הבורא, ואיך אני עומד ביחס למה שהוא נתן לי כאחריות. איך אני עומד ביחס למי שעומד לידי, ביחס לשבט שמצטרף אלי (כל כיוון במרכבה הזו מורכב משלושה שבטים שיחד הם משלימים את המשימה). המזרח יוביל שזה יהודה, כח היחוד וזו התנועה שנעה.
פרשת נשא היא הפרשה הארוכה ביותר בתורה. ארוכה במובן ארך אנפין, שהוא לא רק במובן של פנים ארוכות ויש לו התפשטות גדולה יותר, אלא ארוכה, במובן של תרופה. האם אנחנו יכולים להגיע לצורה שבה ישנה נוכחות הפנים הארוכות, שהן הפנים המרפאות, הפנים שנותנות חיים, פנים של אהבה של הבורא. במדבר הוא מסע למצוא את פניו של ארך אנפין, של אותה הארה שהיא כולה רחמים, כולה חסד. זעיר אנפין הוא התולדה של ארך אנפין וממנו הוא מקבל את אורותיו. כאשר הפנים של זעיר אנפין אינן מופנות אל שורשו, הוא חוסם את השפעתו של ארך אנפין, אנו מוצאים זאת כדינים. עניינו של נשא הוא נשיאים שהם ראש, הדגל, מה שמתנוסס כאידאה, כפנים של כל שבט, נשא הוא גם היכולת להתרומם, שהיא היכולת שניתנת לנו עם עולם אצילות, ועם האופן של אח"פ דעליה, שהוא הביטוי של איך אנחנו עובדים בתיקון – איננו יכולים לעבוד במקומנו, אלא עובדים ביחס אל השורש שלנו, אל מה שאנחנו רוצים להתעלות אליו. מובן נוסף של נשא הוא נשיאת הפכים. זאת רואים בברכה המשולשת של הכהנים, בנשיאת ההפכים של יאר וישא. גם בתוך הזהר והאידרא ישנו יחס לנשיאת הפכים של משהו שהוא מופשט ובלתי נתפס, לבין משהו שהוא מאוד אישי ומאוד מורגש ומאוד ממומש באיכות שלו, בתכונה שלו. ישנה ההשלמה של מבנה המשכן שכולו פני השכינה, כאשר כל המחנה מסתדר ונעשה בעצמו פני הנשמה, כפי שהם מתממשים בבני אדם, במציאות הגשמית. כלומר איך הרוחניות מייצרת את בת דמותה בתוך הקיום.
אומר בעל הסולם בפרי חכם (על התורה) כי מתוך מעשיך היכרנוך, כלומר אנחנו צריכים לחפש את פניו במעשיו, כלומר בפעולות הנגלות לנו. איך אנחנו מכירים גם את הבריות? רק בפעולות שנעשות. גם הכוונות וגם המחשבות שעולות בנו, מתגלות לנו על דרך קודם ונמשך. כלומר אם אני מייחס את המחשבה שעולה לעצמי, אזי אני הופך את התוצאה לסיבה. אבל אם אני מחבר את המחשבה לשורשה, אני נושא את פני לשורשה, אז אני מצליח לקיים את היחוד, ומבין שגם מה שמדומה לי – שהעולם הוא בדין, השורש שלו הוא רחמים, והחיבור הזה גורם להתגלות רחמים.
