פרשת אחרי מות-קדושים – על פרשת השבוע
פרשת אחרי מות-קדושים במשכן הכוונה
"וידבר יהוה אל משה אחרי מות שני בני אהרן בקרבתם לפני יהוה, וימתו.
ויאמר יהוה אל משה, דבר אל אהרן אחיך, ואל יבוא בכל עת אל הקודש"
(ויקרא טז', א'-ב')
"וידבר יהוה אל משה לאמר, דבר אל כל עדת בני ישראל,
ואמרת אלהם קדושים תהיו, כי קדוש אני יהוה אלהיכם"
(ויקרא יט', א'-ב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת אחרי מות-קדושים על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת אחרי מות-קדושים
ספר ויקרא פותח בפרשות אחרי מות-קדושים אלו בקולות כמעט מיתולוגיים של אירועים, של התגלות, מול האופן שבו אנחנו יכולים לקרוא את המשמעות קירבת ה'. פרשת אחרי מות מלמדת שקירבת ה' אינה אפשרית בכל עת והיא לא מובנת מאליה, ונעשית בתנאים מאוד מסויימים. "ואל יבוא בכל עת אל הקודש" (ויקרא טז', ב') בכל עת זה אומר שיש עיתים שונים, שהם מרחבים שונים שההזמנה של העליון יוצרת, אלו מרחבים הכרתיים שונים.
הדבר הראשון שנכנס אחרי מות בני אהרון הוא הפעולה של יום הכיפורים. כלומר מדברים על שלבים שישנם בהגעה אל השתוות צורה. לרצון להתקרב ישנם שני כוחות סותרים, כוחה הטבעי של טבע הנשמה שהוא להתקרב לבוראה, ולסלק כל מחסום וכל מכשול מהצורך הטבעי שלה בקירבה. אולם אם היא לא נכללת בצורך הכלל היא אינה מקובלת, משום שעניין ירידתה ועניין התלבשותה בגוף, הוא כדי לשרת לא רק את פרטיותה, ולא רק את תיקונה.
ב'קדושים' מהדהד כל ספר ויקרא וכל התפיסה שנמצאת בתשתית העבודה שלנו שנקראת 'ואהבת לרעך כמוך, אני הויה'. אנחנו יכולים לראות שהתורה קושרת בין הקדושה לבין יחסים בינינו. היא מדברת על 'קדושים תהיו' בעתיד, האופן שהיא קושרת את זה מיד אל 'אביך ואמך', כלומר אל שורש נשמתך והיחס אל רעך, 'רעך' במובן של מה שהקב"ה הציב לך קרוב אליך. אם כן, 'רעך' זה מי שמוצב לידך, במובן של הכוונות המשותפות, גם של המסע של נשמתך, בין אם הוא מודע או לא מודע, שמביא אותך לצורך להגדיר מהי נשמתך.
ב'אחרי מות' אבל אנחנו עוברים דרך מיתוס מאוד עמוק של נפילת המלאכים עזא ועזאל, שקשור ליום הכיפורים, כי הרי לא ברור על מה יום הכיפורים צריך לכפר, רוב המועדים הם זכר ליציאת מצרים, אבל יום הכיפורים הוא כפרה שלא ברור על מה. אותם המלאכים אמרו לקב"ה כשהוא ברא את האדם 'אם היית מוריד אותנו אל הארץ, היינו נשארים קדושים וצדיקים ולא היינו נופלים כבני האדם'. לפיכך הקב"ה הפילם אל הארץ, כלומר הם שינו את המקום שבו הם מילאו את תפקידם, ולכן כשהם נופלים, עומק הנפילה שלהם כל כך גדול, שהם לא רק מחטיאים את עצמם אלא את כל הארץ. זאת אומרת שיום הכיפורים מכפר על איזשהי פגיעה במרקם האנושי, שנפגע לא על ידי האנושות עצמה, אלא נפגע על ידי כוחות עליונים שנפלו, ובנפילתם הפילו את האדם.
כיוון שאין פה אחריות של בני האדם, ניתן להם יום שבו אפשר לרפא את השסע הזה של ההתרחקות מעצמם, שנגרם על ידי נפילת המלאכים. מה לימדו המלאכים את בני האדם – שפיכות דמים, עבודה זרה וגילוי עריות. כל עניין של ישר כאל, זה לחזור חזרה ולהתיישר עם הצורה הטבעית של הנשמה, לפני שהיא הושחתה, או לפני שהקשר שלה עם האנושיות שלנו הושחת ע"י המלאכים. החשיבות של יום הכיפורים זה לא בכניסה של הכהן הגדול אל קודש הקודשים, כדי לטהר, אלא זה דווקא ביציאה שלנו מיום הכיפורים, שבה אנחנו מחדשים את הקשר שלנו עם החיים ממקום שהוא לא מושחת, שזו חזרה למערכת יחסים תקינה יותר של תיקון, עם עצמנו ועם האחר. אז אנחנו מתקנים שפיכות דמים, מתקנים זרע לבטלה (התעוררות הנקודה שבלב), ואז פרשת קדושים עוסקת בגילוי עריות, על צורות זיווג נכונות או לא נכונות, עם מי הזיווג נכון ועם מי הוא לא אפשרי.
מה אנחנו לומדים על זכות נשמת האדם בירידתה אל הארץ? בזה שהיא נעקרת ממקומה? הסיפור של עזא ועזאל מספר על זכותה של הנשמה, על זה שמלאכים כשהם נעקרים ממקומם אינם יכולים להיות צדיקים, ונשמות אדם יכולות להגיע למקום שמלאכים אינם יכולים להגיע אליו. בשביל זה הן צריכות להיות ישרות, כנות ומודות.
