פרשת חקת – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת חקת במשכן הכוונה

"ידבר יהוה, אל משה ואל אהרן לאמר, זאת חקת התורה, אשר צוה יהוה לאמר: דבר אל בני ישראל,
ויקחו אליך פרה אדמה תמימה אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה עול, ונתתם אותה אל אלעזר הכהן;
והוציא אתה אל מחוץ למחנה, ושחט אתה לפניו. ולקח אלעזר הכהן, מדמה באצבעו;
והיזה אל נכח פני אהל מועד, מדמה שבע פעמים ושרף את הפרה לעיניו: את ערה ואת בשרה ואת דמה,
על פרשה ישרף. ולקח הכהן, עץ ארז ואזוב ושני תולעת; והשליך, אל תוך שרפת הפרה"
(במדבר יט', א'-ו')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת חקת על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

הפרשה קורית כמעט 38 שנים אחרי פרשת קרח, על הסיפה של הכניסה לארץ ישראל,
ועל הסף הזה, מתרחשים דברים שקשורים למות ולנתינת חיים.
זו פרשה של פרידות. אנחנו נפרדים מהמנהיגים של דור המדבר ומדור המדבר כולו –
אנחנו נפרדים ממרים ומאהרון, ורואים שברגע שמרים מסתלקת, מתחילה לעלות תודעה חדשה.
עם סיום השליטה של המדבר, מגיעים אל קו התפר שבין ההכרה במוות של המצרים בתוכנו,
הכרה שעברה את הטיהור של המדבר, ועומדת להיכנס ולהחיות בדור החדש.
אותה הכרה שגם צריכה להיפרד מתורת המדבר, שהיא תורת חוץ לארץ,
ולבאר ביאור חדש לתורה.

פרשת חוקת היא פרשת פרה אדומה. הזהר ובע"ס מדברים על פרה אדומה תמימה,
כתיאור צורתה של המלכות, או את הצורה של הרצון לקבל כפי שהוא מתפשט מבינה.
פרה אדומה היא העצמיות של האדם, הרצון לקבל שלו, כפי שהוא מתפשט,
אבל לא כפי שהוא מתפשט כרצון לקבל בתוך הגשמיות, אלא כפי שהוא מתפשט בפעם הראשונה
כאשר הוא נכנס לרוחניות. איזה תהליכים יעברו על הרצון הזה כדי שהאדם ישלים את הבריאה.
פרה אדומה היא תמימה, כלומר היא עומדת בגדלותה לפני שעלה עליה עול.
את הפרה האדומה, את האפשרות של החיים, לוקחים, שוחטים, שורפים ולאפר מוסיפים מים חיים.
כלומר צורת החיים של גדלות הרצון לקבל, הופכת להיות החומר או הכח שמכפר על אבי אבות הטומאה שהוא המוות.
יש בכל הפרשה הזו סגירה של מעגל של מוות שנותן חיים. המים החיים ששמים באפר
מחיים את המוות. המים החיים זו התורה.

"ותמת שם מרים, ותקבר שם. ולא היה מים, לעדה; ויקהלו, על משה ועל אהרן….
ויאמרו לאמר, ולו גוענו בגוע אחינו לפני יהוה" (במדבר כ', ב'-ג')
לאחר הסתלקותה של מרים לא היו מים לעדה, מה שמחייב אותם ליצר ביאור חדש לתורה.
יש תביעה לתורה אחרת, זאת אומרת מאור שבו הדיבור הוא כלל ישראל, דיבור של העלאת מ"ן,
דיבור של תפילה. לכן איננו רואים את כעסו של הבורא על בקשת כעל עוד תלונה של העם:
"וידבר יהוה, אל משה לאמר, קח את המטה, וההל את העדה אתה ואהרן אחיך, ודברתם אל הסלע לעיניהם,
ונתן מימיו; והוצאת להם מים מן הסלע, והשקית את העדה ואת בעירם" (במדבר כ', ז'-ח')
הפעם היה על משה להקהיל את ישראל ולדבר אל הסלע, אל בינה, וכך להפגין בפניהם יחס שאינו כמו אל
עדה מובלת, אלא אל עדה שיש איתה שיח.

השיא הוא 'אז ישיר ישראל' ולא 'אז ישיר משה'. אנחנו רואים את עליית מ"ן, עליית התפילה,
את הידיעה של ישראל איך ליחד, ללא תלות במשה:
"אז ישיר ישראל, את השירה הזאת: עלי באר, ענו לה. באר חפרוה שרים, כרוה נדיבי העם,
במחקק, במשענתם… (במדבר כט', יז'-יח'). הדור הנוכחי של בני ישראל כבר יודע ליחס את החקיקה
של המסע שלהם, לא לעצמם, אלא הדור הזה יודע על מה הוא נשען.
הם שרים שירה שהיא אינה מיפוי של מסעם הפיזי, אלא של המסע הפנימי שלהם.
בתוך המדבר, בתוך מקום שאין בו נקודות ציון, אלא רק חולות נודדים.
הם שרים את מסעה של הנשמה בעולם הזה, שרים את התוואי הפנימי של נשמתם במדבר.
התוואי הוא התהליכים, האופנים שבהם הם מבינים איך ממה שנראה שאינו נותן חיים –
כלומר איך אפשר דרך הדין לעלות ניצוצות.
הראיה של ישראל את התוואי הפנימי, שהוחזק עד כה על ידי משה והשיח בינו לבין הבורא,
עובר אליהם.

כוונתה של פרה אדומה היא להישאר סתומה. כל ההתעסקות בפרה אדומה היא מלכות,
ומלכות עניינה אמונה, שזה ללכת מעל הדעת. בתוך דעתנו, פרה אדומה נראית כאחד המהלכים
הפגנים שיש בתורה, אולם צריך לשאול למה היא מופיעה על הסף שבין המדבר לארץ ישראל –
מה בנו פוסע בין הסיפים, בין משהו שבנו שצריך למות וצריך להחיות משהו חדש.

זו פרשה מאוד ארוגה בסף שבין מוות לחיים, בחיבור שבו הופעת המוות, מהחטאה הראשונה,
הופכת להיות מקור החיים והתנועה של השלמת הנשמות את ההכרה שלהן בעצמן ובבוראם.