פרשת בהר – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בהר במשכן הכוונה
"וידבר יהוה אל משה, בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל, ואמרת אליהם, כי תבואו אל הארץ,
אשר אני נתן לכם ושבתה הארץ שבת ליהוה. שש שנים תזרע שדך, ושש שנים תזמר כרמך;
ואספת, את תבואתה. ובשנה השביעית, שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליהוה: שדך לא תזרע,
וכרמך לא תזמר, את ספיח קצירך לא תקצור, ואת ענבי נזירך לא תבצר: שנת שבתון, יהיה לארץ.
והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך, ולעבדך ולאמתך; ולשכירך, ולתושבך, הגרים, עמך,
ולבהמתך ולחיה, אשר בארצך: תהיה כל תבואתה לאכול"
(ויקרא כה', א'-ז')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בהר על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת בהר היא פרשה קצרה מאוד, מוחבאת ומוצפנת מאוד המתגלה יותר ויותר בדורנו, ונותנת לנו
בכל הרמות האפשריות את התמונה של גמר תיקון.
הביטוי 'בהר' הוא אחד מחמשת הביטויים של אור (נהר, בהר, צהר וכו'),
אור הבהירות הוא אור מסויים שהוא 'הר', עלית המחשבה, ההרהור, הניתן על רקע שנאה
והכרה בשנאה, שזה סיני. הוא תוצאה של אור חוזר, המתלבש במקום שיש ההבנה
או ההרגשה של הפירוד. כלומר כלי של ההבנה של הפירוד, של השנאה, הוא מה שמושך
את האור שנקרא 'בהר'.
"כי תבואו אל הארץ, אשר אני נותן לכם" (ויקרא כה', ב') רק בארץ ישראל, הרי היא עולם אצילות,
אפשר לגלות את עקרון השביתה. התוקף של מציאות ארץ ישראל, היא חיבור בין שמיטה ליובל,
על העקרון השביעוני – שמיטה היא כל שבע שנים, ויובל הוא שבע כפול שבע, ובשנה הכוללת
את שניהם זוהי שנת החמישים.
עניין שמיטה קשור למלכות ששומטת את הפעולה העצמית שלה.
היא משביתה את הפעולה העצמית שלה, כדי לאפשר לעליון לבטא את תכונתו.
ב"ושבתה הארץ שבת ליהוה" (ויקרא כה', ב') הוא השבתת העקרון ההשרדותי קיומי,
השבתת מאבקו של האדם לחלץ מהטבע את מחייתו ואת קיומו, כל זאת
לטובת חיים רוחניים. הארץ יכולה לקבל את התכונה הזו, רק כאשר שמגיעה קבוצה של נשמות,
שההכרה שלה מפעילה את היכולת הזו. כאשר הפרט בה מפסיק לחשוב על עצמו,
כי הכלל חושב אותו ודואג לצרכיו, כך הפרט יכול להימלט מהאחיזה של הדאגה העצמית.
השלב הבא של הקיום זה בילע המוות לנצח, הוא החסד הגדול ביותר – היציאה מהשליטה והאחיזה
של המוות.
נאמר כי אותה השפעה של שמיטה ויובל אינה רק על האדם עצמו ביחס לטבע,
אלא גם על מערכות היחסים בין אדם לאדם, שמיטה של כל שליטה שלי באדם אחר,
של שחרור עבדים, של שחרור כל תלות של קיום. למעשה, התורה מתארת גם את החירות
האישית וגם את החירות החברתית וגם את החירות הרוחנית. בשמיטה אנו שומטים את
השליטה שלנו ומעבירים אותה לרשות העליון. כאשר אנו משחררים את כל מה שהרגשנו כקניינינו,
ישנה הכרה מוחלטת שכל הסביבה אינה שייכת לנו, אלא היא קניינו.
בפרשת בהר צריך להסתכל על היחס של הזהר, איך הוא מאפשר לנו לשמוט את הצורה של
האחיזה שלנו במאור, ולייצר כוונה חדשה המתואמת עם התורה.
הזהר מחזיק עבורנו את התודעה של התגלות של גמר התיקון ושל הנגישות לגמר תיקון.
במאמר נח' בזהר בהר, מתואר סיפור נפלא אודות הליכתם ועדותם של ר' חייא ור' יוסי,
ובו הזהר מלמד אותנו לשהות בכוונה שבו אתה עבד הראיה. כלומר היחסים הם לא רק של עשיה,
אלא יחסים של עדות – מתי זה הזמן הנכון לפעולה. וגם היא בעצם לא פעולה שלך,
אלא זו היא מעידה על פעולת העליון. עוד בסיפור זה נגלה בפנינו באיזו מציאות,
באיזו סביבה אנחנו נמצאים, אולם אנחנו לא מודעים לה, מכיוון שכולנו ישנים.
'כי תבואו אל הארץ' כאשר אנחנו מגיעים לסביבת אצילות שהוא עולם התיקון, עולם שבו יש מערכת
יחסים של אור וכלי מתואמים בפעימה שלהם, בכוונה שלהם, כל המציאות הזו יכולה להתגלות,
אנחנו יכולים להיות עדים, כבר בתוך שיתא אלפי שני למצב קדושה של השביתה, שבה כל הדאגה הקיומית מושבתת.
אם כן, מה הבהירות יכולה לתת לנו? את הקודש של כל הבריאה, איך היא מוקדשת בכל שפעה,
בכל חכמתה, בכל ראייתה, ומהו היחס האמיתי של הבורא לנבראיו, אם הם בוחרים להיות
משועבדים ברצונם אל אותו היחס.
