ארבע בחינות דאור ישר לאור הקבלה
ארבע בחינות דאור ישר לאור הקבלה
הבורא כולו השפעה, ועל מנת שתכונותיו יתגלו רוצה כלי – יכולת הרגשה מחוץ לו, שיהיה מוכן לקבל את ההשפעה. הבורא ברא נברא, שהוא הפוך מתכונותיו, קבלה. על מנת שיבחר לקבל השפעתו ולהיות דומה בתכונותיו לבוראו.
מקובלים שהגיעו להשגה רוחנית מרגישים את האמת על הטוב של הבורא כמציאות. האדם בעזרת השגת המקובלים יכול להתחיל להבין ולבחור בתהליכים המקרבים אותו לבורא.
הנברא הוא בעל הכרה כפולה: הכרת העצמי והכרת בורא. שתי הכרות אלו מתנגשות בו.
הכרה עצמית מתעוררת בנברא דוקא משורש הבורא, שמוגדר כרצון פועל להיטיב. הכרת טבעו של הנברא היא הכרה בצורך שלו בבורא – השתוקקותו אל אור הבורא (רצון לקבל). הכרת טבע הנברא התפתחה כתוצאה מהשתלשלות בחינות האור עד היות כלי – רצון לקבל.
הכרת הכלי במגבלה שלו, חוסר היכולת להרגיש את הטבת הבורא, היא תחילת העבודה הרוחנית.
הבורא הוא אור אינסוף. ההטבה כלפי ברואיו היא אחת ואינה משתנה. אין מגבלה על נתינה. המגבלה היחידה היא מצד הנברא והיא מטרתית: ליצור בחירה מתוך הנברא לגרום נחת רוח לבורא ע"י הפיכת הקבלה לנתינה – השפעה.
הנתינה של הבורא חלוטה, אבסולוטית, ואין לה שום יכולת להיות משהו אחר. הוא מתייחד ברצונו להשפיע ולהיטיב לנבראיו. הוא קדמון לכל ולכן כל מציאותנו היא תוצאה של הסיבה הזו.
הבחירה היא אצל הנברא, האם הוא בוחר לקבל ע"מ להשפיע ובכך לתת הנאה לבורא – לאפשר לבורא לבטא את טיבו באדם, ועדיין לא להתנתק מתכונת ההשפעה (מבורא) , כלומר: כל מה שיקבל (האדם) ישפיע לאחרים.
הקבלה וכל התהליכים המוצעים למי שבוחר בה הם מטרתיים: לאפשר לנברא להגיע למטרת הבריאה – לשלמותו כמקבל משפיע.
אנו מבחינים בארבע בחינות באור:
שורש – כתר – מחשבת הבריאה – הרצון להיטיב לנבראיו.
בחינה א – חוכמה – היא גילוי מטרת הבריאה, היא השפע עצמו, הטוב, התענוג. היכולת להרגיש את התפשטות הטוב. היכולת לקבל את תוכן/הרגשת האור.
בחינה ב – בינה – היא ההרגשה "מי נותן את האור", היא באה מתוך התבוננות בטוב – מה רצה זה שנתן את הטוב? היא התשוקה של ה"עני" – ההבנה שללא השורש אין לי דבר מעצמי והצורך ביכולת להיות נותן היא הכרחית להוויתי, להיות בעל יכולת של נתינה. בעוד חכמה היא מטרת הבריאה הרי בינה היא תיקון הבריאה. חכמה מלמדת אותנו לקבל, ובינה את הדרך להיות מסוגלים לקבל את השפע על ידי השתוות לטבע אחר – טבע של השפעה.
כשבינה מתעוררת בנו (נקודה שבלב) היא מתעוררת כצורה מורכבת של הכרה בשני טבעים: את הרגשת הבורא ואת הרגשת הכלי. היא מתעוררת מול הייחוד של הבורא ומול הרצון לא להפר את נוכחותו בה. ולפיכך מאצילה מתוכה שתי בחינות שצריכות לחפש את החיבור ביניהן: מתאם (בחינה ג), וגילוי הביטוי השלם של הבורא בנברא (בחינה ד).
בחינה ג – זעיר אנפין – הוא המתאם, הוא צורת הקשר בין הבורא (אור) לנברא (כלי), זאת אומרת, הוא הקדוש ברוך הוא – אמצעי אבחנה בין הטבעים כדי שנבדיל בינהם ונחבר אותם נכון. בינה מולידה אותו והנברא משתמש בו כסולם לעלייה. בינה מבינה מהי תכונת בורא ואיזה אמצעי יצטרך הנברא. האמצעי הזה הוא זעיר אנפין, שנקרא "הפנים הקטנות", והן כולללות שש תכונות התאמה: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד.
בחינה ד – מלכות – היא הכלי, כלי הוא מידת היכולת של הרגשת התכונות של האור; עד כמה הוא יכול או לא יכול לאפשר בתוכו מקום לפעולת הבורא (או "כתר").
כלי זוהי אבחנה רגשית – יש יכולת להרגיש וניתן לגדל את ההרגשה. מלכות מתעוררת כאשר היא מרגישה שהיא הפוכה מתכונת הבורא. היא מרגישה את עצמה וכתוצאה מכך היא מרגישה בושה גדולה. היא מבינה שאין לה שום תנועה מעצמה. כדי שתתפתח מערכת יחסים שמבוססת על צמיחה, אחריות ושותפות, היא חייבת לדחות את התענוג והאור, כדי למצוא ולבנות מתאם/שפה שתאפשר לה להרגיש גם את האור וגם את עצמה ואת עצמיותה מול האור. פעולה זאת נקראת בניית "מסך" או כוונה – כלי הרגשה חדש.
ארבע בחינות דאור ישר אינן תיאוריה. זוהי, כפי שנאמר בפתיח, השגה של ממשות שהמקובלים השאירו לנו כעצות כיצד לעשות את העבודה, באיזה גדרים החיבור יכול להתקיים. כלומר, ארבע בחינות דאור ישר הם תהליכי השתלשלות מהשורש שמופיעים בנו כתהליכים פנימיים.
המאמר נכתב מתוך דברי המורה בשיעור מבואה לקבלה.
