פרשת האזינו – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת האזינו במשכן הכוונה

האזינו השמים ואדברה וגו': ר' יהודה פתח, פתחתי אני לדודי, ודודי חמק עבר וגו'. ביקשתיהו ולא מצאתיהו קראתיו ולא ענני. אני ישנה, אמרה כנסת ישראל, אני ישנה, ממצות התורה בזמן שהלכתי במדבר. ולבי ער וכו', להביאם לארץ לעשות להם חוקים, כי כל מצות התורה נמצאות בארץ. קול דודי דופק, זה משה, שהוכיח את ישראל בכמה ויכוחים, בכמה מריבות (הזהר, פ' האזינו, פס' א', מאמר האזינו השמים).

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת האזינו על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

"האזינו השמים, ואדברה; ותשמע הארץ אמרי פי.
יערף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי
כשעירם עלי דשא, וכרביבים עלי עשב.
כי שם יהוה אקרא: הבו גדל, לאלהינו.
הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט:
אל אמונה ואין עול, צדיק וישר הוא.
שחת לו לא, בניו מומם, דור עקש ופתלתל.
ליהוה, תגמלו זאת, עם נבל, ולא חכם"
(דברים לב', א'-ו')

פרשת האזינו נקראת בדרך כלל אחרי ראש השנה ומייצבת את התפיסה שלנו את מטרת הבריאה, כוונת הבריאה, כפי שהיא באה לידי ביטוי בקריאה של כוונת התורה, שהיא קריאתו של הזהר.בשירה מעבר לעניין הראיה והחכמה, מדובר על דרך איזה הנהגות מגיעים אל השלמות. הרמח"ל יבחין את תחילתה של הפרשה (עד פסוק ו') כהשגחת המשפט, שהיא עונה על הרכיב של 'מי', רכיב ההגדרה העצמית של האדם, בין עצמיותו לבין אישיותו, בין נשמתו לבין נפש דנפש, או גשמיותו. ההבחנה הזו משום תהליך ההשתלמות, בהנהגת המשפט, במלכות שמחפשת להיות כלי שיכיל את ההויה, מתחוללת גדילתה אל הכלים העליונים, אל גדלותה. 'הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט' (דברים לב', ד') ב'נקבת הצור' מתגלים יג' מידות הרחמים. כלומר 'הצור תמים פעלו' הוא תהליך נרקם כמו אותן מידות הרחמים, מידות התיקון, הן הצורות שפועלות את ההשתלמות של האדם. 'כי כל דרכיו משפט' הוא קו אמצעי.

"הליהוה תגמלו זאת, עם נבל ולא חכם" (דברים לב', ו'). 'נבל' מהמילה 'נובלות'. אותו עם שקיבל את ההתחדשות, את אמצעי ההתחדשות שהוא התורה, קיבע את עצמו לתוך התורה ולא אל תוך הנפש האנושית כולה ואל חכמתה. זאת אומרת שאם הוא קיבל את התורה והוא מתרכז רק בה ולא בחכמה אנושית, הוא הופך להיות לא חכם. אומר על הרב קוק באורות התורה, חלק יב', אותיות ד'-ה':
"ד) התורה עושה היא ממש את הנשמה הישראלית. והחכמה בכלל, אותה שהיא חוץ למושג תורה,
עושה היא את הנשמה האנושית. וכשמסתכלים בפנימיותה של הנשמה האנושית
במהותה נמצא את רוח ישראל חי בקרבה, וכן המהות הפנימית של כל שכלול וחכמה אנו מוצאים בה אור תורה.
ה) התורה נתנה לישראל, כדי ששערי אורה יותר בהירים… מכל שערי האורה של הבינה הטבעית…
אשר לאדם, יפתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו. ואם אנחנו אוטמים את אזנינו משמע לקול ד'
הפשוט הקורא בכח על ידי כל שערי האורה הטבעיים, שהיא נחלת כל האדם, מפני שאנו חושבים,
שנמצא את אור התורה בתורה הקרועה מכל אור החיים הפרושים בעולם,
בפנימיותו ובנשמת האדם בהדרה, אין אנו מבינים בזה את ערכה של תורה…"
כלומר שהידע, החכמה של החקירה האנושית את האלהים שהוא הטבע, מאפשרת לתורה להאיר.

אז הפגם והמום לא רק נעשה ביחס לנשמות אלא נעשה ביחס לכל המערכת – זה הנהגת המשפט. בהנהגת היחוד הכל צריך להתממש, ואין שום פגם יכול להשחית או להסית את התכנית ממימושה. מדוע הנהגת המשפט מחוייבת להנהגת היחוד? כי בסופו של דבר הכל ידוע, הכל צריך להגיע למימוש את התכנית. ההויה בוחרת את המבנה של ישראל, שיש בו מעט מכל הסגולות ומכל תכונות של כל העמים, עליהם לעבור את הניסוי של ההכשרה, שזה לא בשבילם, אלא זהו תהליך ניסוי שנעשה בכל נשמות בני האדם. זהר האזינו מכיל את האידרא רבא זוטא, שהפתיחה שלה מדברת על הנהגת היחוד בתוך הפרט, ורשב"י מאחד את הנהגת המשפט עם הנהגת היחוד, זה שהוא פותח ואומר: במאמר לא':

"פתח ר' שמעון ואמר, אני לדודי ועל תשוקתו. כל הימים שהייתי קשור בעולם הזה, בקשר אחד נקשרתי בהקב"ה, ומשום זה עתה, ועלי תשוקתו… עתיקא קדישא, הסתום מכל הסתומים הפרוש ונבדל מכל, ואינו נבדל, שהרי הכל מתדבק בו, והוא מתדבק בכל, הוא הכל"

הנהגת היחוד ממשיכה את פעולה, גם אם אנחנו לא בתוך הזהות של המשפט, של קו אמצעי. ההבחנה הזו היא בין התקדמות או השתלמות מודעת, בתוך זה שאנחנו מבינים או קוראים באמת, זו הנהגת משפט, הנהגת קו אמצעי, הנהגת יחוד היא התכנית כולה.

אנחנו אומרים 'שהכל ידוע והרשות נתונה'. 'הרשות' הנהגת המשפט, 'הכל ידוע' זו הנהגת היחוד. אם אנחנו לא נוהגים כמשפט, עפ"י הזהות הנשמתית ואנחנו נופלים מהקשר הזה ומפרים את הברית, כניסוי האנושי, אזי היסורים הגדולים ביותר יקרו על ישראל, שנבחר להיות המודל של נשמת האנושות כולה.

.