פרשת שלח לך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת שלח לך במשכן הכוונה
"אמר ר' שמעון מפרשה זו למדתי סוד החכמה, ונשמע ממנה סודות עליונים ויקרים. בוא וראה, הקב״ה משבח בתורה ואמר, לכו בדרכי, ועסקו בעבודתי, ואני אביא אתכם לעולמות טובים לעולמות עליונים. אנשים שאינם יודעים, אינם מאמינים, ואינם מסתכלים, הקב״ה אומר להם, לכו ותרגלו עולם הטוב ההוא, עולם העליון הנחמד ההוא. הם עונים, איך נוכל לרגל אותו ולדעת כל זה" (זהר שלח לך, פס' נה', מאמר עלו זה בנגב)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שלח לך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת 'זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך' (גם בזום) לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת שלח-לך מרכיבה את הנרטיב הבסיסי של ההיסטוריה של עם ישראל, וקשורה בשליחת התודעה שלנו למסע האמיתי. הפרשה מצביעה על התהליכים שיקרו לנו בעבודה כאשר נרצה לעלות לארץ ישראל, כאשר נרצה לעלות לעולם אצילות, ואז מה יתגלה לנו? אילו פחדים יתגלו? איזה רתיעות? איזה רפיון ידיים? אלו הם הדברים שהפרשה מלמדת אותנו להביא לתיקון. זהר הפרשה עוסק באחת ההתגלויות הגדולות ביותר של סיור בעולם אצילות דרך חטיבת 'רב מתיבתא'. התורה משתמשת במילה 'לתור', אך הזהר מכנה אותה 'פרשת המרגלים'. באמצעות המרגלים והחיבור הנשמתי שלו אליהם, שהם נשיאים, מבקש משה לחוות את המציאות של ארץ ישראל. הזהר אינו מתייחס לריגול כאל תהליך איסוף מידע חתרני, אלא שאיסוף מידע הכרחי למהלך רוחני. התפקיד שלנו הוא לרגל, באילו אמצעים שאנחנו יכולים לרגל, את העולמות העליונים. מדוע משתמשים דווקא בביטוי 'לרגל'? משום שכאשר מסתכלים על מערכת הבריאה, על הפרצוף הראשון שהתפשט, הוא מחולק לשלושה חלקים: ראש, תוך וסוף. 'סוף' נקרא גם 'רגליים', נהי"מ דא"ק, ובו קורים רוב התיקונים, במה שנקרא 'חלל פנוי'. אם המלכות היא בלתי מתוקנת, היא נקראת 'רגליה יורדות מוות'. כי הנשמה יורדת למצב שהוא הופכי לטבעה. טבעה הוא נצחי. היא יורדת למקום שבו היא נפגשת עם המוות, עם ההפסק ועם צורך התיקון.
אנחנו אחרי נתינת תורה ואחרי פרשת 'בהעלותך' בה משה מאציל מרוחו לנשיאים לסנהדרין העתידי, ומי שנבחר לשאת את המשימה הם יב' ראשים, האנשים הרוחניים ביותר שמשה היה יכול לבחור. גם פרשת בהעלותך וגם פרשת שלח-לך הן כתב האמנה שניתן לבני האדם, לשותפות האנושות, לשותפות הנברא בפרוייקט הבריאה. כתב האמנה הזה ניתן לבני ישראל בתור יחידת מבחנה, יחידת הניסוי של האנושות כולה. ותפקידם הוא להעלות את הנרות, והעלאת הנרות קשורה בעליה לארץ ישראל, שזה להחזיר חזרה את התודעה אל עולמה. לפיכך, פרשת שלח-לך הוא המסע המפורט ביותר, לאורך כל הזהר, של חיי הנשמות בעולמות עליונים.
"וידבר יהוה, אל משה לאמר שלח-לך אנשים, ויתרו את ארץ כנען, אשר אני נותן לבני ישראל: איש אחד, איש אחד למטה אבתיו, תשלחו כל נשיא בהם" (במדבר יג', א') בפרשה הנוכחית מדובר על כך שהשליחות מפנה את תשומת לב פנימה, אל אותה זהות שיש לה סגולה של התיקון, ותפקידה הוא שבירה של הקליפה, שהיא החזקה ביותר בארץ ישראל, משום שהקדושה מרוכזת בה. שבירה של אחיזת הקליפה הזו חשובה משום שהיא מנתקת אותנו מאפשרות התקוה של החיבור. לכן האופן שהנשיאים מספרים למשה את מה שראו, שהם לכאורה מתארים מציאות, הם לא מתארים משהו לא נכון, אבל כאשר הוא מנותק מהקונטקסט של המשימה והדינמיקה של הבריאה, תיאור שלהם אינו תיאור אמת, אלא זה תיאור של מצב רגעי בלבד.
אחת הטענות היא שחטא המרגלים מאוד דומה במהות שלו לחטא העגל, במיוחד הכניסה לארץ כנען. גדולי ישראל נשלחים לראות זה את כנען, זאת אומרת לראות למה הארץ משועבדת, כדי להבין מהי העבודה, מה מתבקש לשחרר, איך ניתן להפוך את ארץ כנען לארץ ישראל. במקום להסתכל על המציאות כמו על מסכה קבועה, היה עליהם להסתכל על המציאות כתשתית או הבסיס של השתלמות, של מה אפשרי. הראיה שלהם קיבעה מצב, כמו לומר שהמציאות היא בלתי משתנה, שאין בה תקוה, ושופטים אותה על פי רגע כלשהו, או על פי הבעה, או מעשה מסויים. כך אנחנו לא מאפשרים לו להיות המקום שאליו הוא יכול לצמוח, לא במחשבה ובודאי לא בדיבור.
אז בהחמצה, בחולשה של הזכרון של התודעה של דור המדבר, של דור דעה, הם מעניקים לחבורת זהר את האפשרות לתקן את זה על ידי עליה לתוך ארץ ישראל, עליה אל העולמות הרוחניים. רב מתיבתא, שזו הנשמה הגדולה שמנהלת את מערכת הנשמות, הוא ראש הישיבות הכולל, מעביר את חבורת הזהר בכללותה, ככנסת ישראל, כדגם קטן, סיור בעולמות עליונים, סיור בישיבות עליונות, הוא מתאר את המעברים מישיבה לישיבה כמו גם את מצב הנשמות. וכך ישנו ניסיון לתאר אל מול הקליפה האוחזת בתודעה האנושית, למטה, תודעה שהיא פתוחה ומשוחררת מכל הכבלים של הכח המדמה, של תפיסת המציאות, ושל ראיה בכלל. אז עומק החדירה של חבורת הזהר, כשלעצמה, עושה תיקון למרגלים, משום שהיא מצליחה לתור את הארץ, לתור את הרצונות, לא רק בשביל עצמה, אלא כדי לשחרר את הקליפה של ארץ אוכלת יושביה, של המציאות הגשמית.
אם כך, באמצעות הקריאה שלנו את הזהר, חב' הזהר הם המרגלים שלנו. אנחנו שולחים חלקים בעצמנו, כדי ללמוד משהו על ההרגשה או על האופנים, על הצורות, כדי לקבל איזשהי צורה, איזשהי הרגשה של העולמות העליונים. תנאי הכניסה לארץ ישראל, לאצילות, כפי שמסביר משה לנשיאים, הוא שצריך לעלות דרך הנגב, שזה לעלות דרך מצב נפשי מאוד מסויים, שהוא מנוגב מכל שכר והארה, מנוגב מכל יכולת של רצון לקבל, הוא צחיח ומנוגב מכל יכולת הרגשה. הנשיאים לא תיארו לעצמם את העוצמה של מה שהם צריכים להתמודד איתו, וכאשר הם חוזרים, הם אומרים שאין כח בישראל, כפי שהם, או אפילו בהנהגה הנוכחית שלהם, לתקן או לסור מן הקליפה. והדבר המרכזי שהם נכשלים בו, זה אי ההבנה של החיבור הנדרש, כדי להתגבר. אין חיבור ביניהם, אין להם חיבור אל השורש, כמו ליהושע באמצעות הברכה של משה, ואין להם את האינטואיציה העמוקה הנשמתית של כלב בן יפונה. האינטואיציה של ללכת אל המקום שמחבר אותו אל זכות האבות. זאת אומרת ללכת אל חברון. 'ללכת לחברון' זה לא רק במובן של המקום, אלא לחפש חיבור שיהיה מסוגל לחשוף את הכח של השכינה, ואת הרצון שלה להתגלות, בעיקר בארץ ישראל. שכינה שייכת מאוד לארץ ישראל.
השכינה מצטיירת בפרשה הזו ביחס אל הזמן. מעבר של נשמות ממצב למצב נעשה בזמנים מסויימים, בתוך העיתים, או בשבתות או במועדים, או בראשי חודשים. שזה הכל צורות עליה, או התכללות בעליה. כלומר זמן ההקשבה להודעות או לכרוזים של המצבים המשתנים, היא במה שהשכינה מגלמת כזמן, כעת, כאפשרות של תהליך להתממש.
סיפור שלח-לך מעיד על כלל ההיסטוריה של ישראל, התקוה שלהם, היכולת שלהם לפעול, מתי הם יכולים לפעול, באיזה חיבור הם יכולים לפעול, ולעשות את המעשה שמגדיר את השם שלהם ואת המקום שלהם. כמו שפרשת בהעלותך מלמדת, זהו פרט שיוצא או מתגלה, כדי להעיד על כלל המסע, על כלל שלח-לך לעצמך. אומר זהר הפרשה:
נה) אמר ר׳ שמעון וכו׳: אר"ש מפרשה זו למדתי סוד החכמה, ונשמע ממנה סודות עליונים ויקרים. בוא וראה, הקב״ה משבח בתורה ואמר, לכו בדרכי, ועסקו בעבודתי, ואני אביא אתכם לעולמות טובים לעולמות עליונים. אנשים שאינם יודעים, אינם מאמינים, ואינם מסתכלים, הקב״ה אומר להם, לכו ותרגלו עולם הטוב ההוא, עולם העליון הנחמד ההוא. הם עונים, איך נוכל לרגל אותו ולדעת כל זה.
זו עבודה של אח"פ דעליה, תעלו את הרגליים למעלה, אל התוך ואל הראש, אל המחשבה. לכו ותרגלו זה ציווי או הדרכה של העבודה, של הכיסוף, של הרצון להשיג ראיה של עולמות עליונים. אפשר לומר שזה אפילו צו של הנשמה.
יש פה הגדרה מאוד מסויימת והיא שישראל אינה אומה ללא תורה, ולא יכולה להיות תורה בלי אומה, או בלי ארץ. ההגדרה של ישראל הוא הגדרת החיבור בין תורה למקום, בין אומה למאור שלה. כדי להמיר את האור למאור, כדי לאפשר לתורה את הפעולה שלה בעולם כמתקן, כמאור המחזיר למוטב, היא צריכה שאומה והחיבור שלה יעשו לה מקום. לכן כאשר אנחנו מסתכלים על הארץ והיא מכוסה מאיתנו, ככנען, משועבדת באופן הכי עמוק לקליפות, עבד עבדים, ההיפך מטבעה, שזה ישראל, חירות. אולם אם המבט מחובר אל התורה, אם אנחנו אוחזים בה וקוראים אותה מתוך החקירה והאמונה, אז נהיה מסוגלים לפנות ממנה את הקליפות של עתידה, של מה שהיא אמורה להיות:
נו) מה כתיב, עלו וגו׳: מה כתוב שהקב״ה אומר להם, עלו זה בנגב. היינו השתדלו בתורה, ותראו שהיא עומדת לפניכם, וממנה תדעו אותו העולם. וראיתם את הארץ מה היא וגו׳, היינו שתראו ממנה אותו העולם, שהוא ירושה ונחלה שאני מביאכם בו. ואת העם היושב עליה, הם הצדיקים שבגן עדן, העומדים שורות שורות ביקר העליון במדרגות העליונות.
לסיום, אחד התיאורים בזהר הוא החזון של חבורת הזהר, לא חזון של פרט, של נביא, אלא חזון נשמות ישראל, ותכונת הנבואה ששייכת לטבעם בארץ ישראל. חבורת הזהר נכנסת למצב שבו היא עוברת סף תודעה והם נכנסים יחד לחלום משותף. לחזון משותף. זה לא חלום או איזשהו מסע תודעתי, שינוי תודעתי שחל באחד, אלא הוא חל בכלל. במערכת נשמות שעוברת מסע משותף. כך, פרשת שלח-לך היא המתנה הנפלאה ביותר שבו תודעות יכולות לחוות ולהיות מציאות בעולמות אחרים, לראות את המציאות באופן משותף, מעבר למה שכל מערכת החושים וההסכמה האנושית, מקבלת אותה. זה לא הפרט הרואה, זה אומר שזה מה שישראל יכולים להעביר – תודעה משותפת שמעלה את עצמה, ומתוך העליה בוראת מציאות שונה, בוראת עולמות.
