פרשת בהעלותך – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בהעלותך במשכן הכוונה
"פתח ר' אלעזר ואמר, כתוב, ותנח התבה בחדש השביעי וגו׳ על הרי אררט וגו'. כמה חביבים הם דברי תורה,שבכל מלה ומלה יש סודות עליונים, והתורה כולה נקראת עליונה. ולמדנו בברייתא די״ג מדות שבתורה, כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי התורה שהיא כלל עליון, אע״פ שיוצא ממנה ספור אחד פשוט, ודאי אינו בא להראות על ספור ההוא, אלא להראות דברים עליונים וסודות עליונים, ולא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא, כי הספור ההוא של התורה או מעשה ההיא, אף על פי שיצא מכלל התורה,לא להראות על עצמו בלבד יצא, אלא להראות על כלל העליון של התורה כולה יצא" (זהר בהעלותך, פס' יג', מאמר ותנח התיבה בחודש השביעי)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בהעלותך על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים והצטרפות לסדרת 'זהר השכינה-חברים מקשיבים לקולך' (גם בזום) לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת בהעלותך היא פרשה מורכבת, מכוסה מאוד, זו פרשה של העלאת הנרות, הטבתם, עניינה הוא מערכת היחסים בין חושך לאור, בין ההשלמה של האנושות דרך ישראל, בספר ויקרא, לעבודתם. זו פרשה שמדברת בהרבה מובנים על משיח, על גמר תיקון, באופנים שצריכים גילוי. העלאת הכיסויים, קשורה להטבת הנרות וחשיפה של מה שמוסתר, במיוחד בעניין תורה, הולכים מהחיצוניות, מהלבוש החיצוני, ומסירים אותו, עד שאנחנו חושפים אורה הפנימי של התורה.
ניתן היה לחשוב שאם פרשת בהעלותך תעסוק בדבר המרכזי ביותר במשכן, אז היינו משערים שהיא תעסוק בקודש הקודשים, בארון הברית. אולם תשומת הלב הולכת אל המנורה ואל פעולתה, שלמשה היה קשה לעשות אותה, ולהבין את העניין של מקשה אחת. של בריאה של שני הפכים בעניין אחד. עניין המנורה הוא אור חוזר, לכן הזהר יגדיר את עצמו ואת הפעולה שלו ביחס לגמר תיקון, ביחס שבין שני המשיחים: משיח בן יוסף למשיח בן דוד. כמו כן עלינו להבין שמעשה נעשה מוגדר כתיקון, באופן שיש רק מעשה אחד בעולם, ישנה רק מלאכה אחת בעולם והיא התקנת הבריאה להתפשטותו של הבורא בעולם. כל הבריאה בנתה בית עבור האדם, תפקיד האדם הוא להתקין את הבית עבור הבורא, עבור האפשרות שלו להתפשט באופן מלא, עד נקודת העולם הזה. לפיכך, ההכנה של הבריאה כולה היא שתהיה בית לעליון. זאת אומרת שאם הבורא מתכסה בטבע, אזי תפקיד האדם הוא לראות אותו מעבר לטבע, שזו פעולת חשיפה, העלאה, קשירה והתיקון עצמו, שמאפשר לאור לבקוע.
יש שלוש פעימות של מעשה התיקון: העלאה, קשירה ותיקון בשורשו. כל פעולת הלימוד והתפילה מתחילה במאמץ של העלאה, אם כן, העלאה וקשירה הן הפעולות של העשיה האנושית. העלאה היא בניית היחס של האדם, וקשירה היא האפשרות לפעול בשיתוף שזה נקרא עבודה בג' קוים, שבה האדם קושר את רצונו לרצון הבורא, את השמאל אל הימין וכך נוצר חסד לאלפים מרחב חדש, מציאות חדשה. אז יש לנו פה את החיבור של כל תהליכי ההכנה שנעשו מהבורא כלפי בני האדם, ועכשיו האדם משחזר בתוך העבודה שלו את היחס שלו ואת האפשרויות שלו לפעול בשיתוף.
אומר בעל הסולם בפרי חכם, בעניין המנורה: "…אולם כיון שיש פלוגתא בענין נר מערבי, א"כ ודאי לא מוכח בקרא עצמו הפירוש של נר האמצעי, אם הוא פונה כלפי מערב, או שפונה כלפי מעלה, (והשני לאחר מזרח נקרא נר אמצעי) ונמצא שדבר הוי', "אל מול פני המנורה העלה נרותיה", גם אינו מבורר כוונת המצוה, אם להטות את הנרות לשכינה שבמערב, או למעלה לשמים".
הפלוגתא היא נר מרכזי שמאיר כלפי מעלה, או נר שמאיר כלפי מערב (נר מערבי נקרא 'שכינה'). ההבדל ביניהם הוא העבודה בשיתא אלפי שני, אל מול המטרה של השביעי, של היום השביעי. אף היינו צריכים להאיר שישה נרות, ופה מאירים את שבעת הנרות, זאת אומרת שאנחנו מאירים בתוך העבודה שלנו בתוך השבת של הבורא, בתוך הבית שהוא השאיר לנו, של ששת ימי החול שצריכים להאיר את השביעי, או יותר נכון לומר ששיתא אלפי שני לא מאירים, אלא מתוך השביעי, וכך מתאפשר לנו להבחין בהארתו של השביעי. אנחנו עושים את כל ההכנה של הכלים, כדי שהאור של היום השביעי יוכל להאיר בהם. מה שמבחין את השביעי באדם הם ששת ימי המלאכה, שהוא פועל בשביל השביעי, הוא פועל כדי שתהיה לו שבת משותפת עם הבורא. כאשר אנחנו מאירים את המנורה, אנחנו מאירים את הכלל של עבודת האדם מול בוראו.
אומר בעל הסולם בהמשך המאמר: "וזה הדלקת הנרות להמשיך האורות אל מול פני המנורה, כי ששת ימים ד' ה' ו', ו-א' ב' ג', הם ימי בירורין ומלאכות. דהיינו, "ויקרא אלקים לאור יום". כי בורר ובוחר במעשיהם של צדיקים [העלאות מ"ן, צורות ההצדקה והכרות התודה]. ונמצא אשר לאורה הוא צריך, ואין תקוה למעשיהם של רשעים. אבל בא שבת באה מנוחה. דהיינו, נר האמצעי שאז מאיר האור שבטרם הבריאה של יום ולילה [שמאחד יום ולילה] וגו' "והיה לעת ערב יהיה אור". כי אז תמו הבירורין, ואין ברירה [אין בירור], והזדונות מתוך האהבה עולים לזכיות, ונמצא דלית אתר פנוי מניה, ולא ידח ממנו נדח". לכן המנורה הופכת להיות המרכז של מלאכת האדם, של התיקון שלו, של התפיסה שלו, בתוך המשכן. כי אפשר לומר שק"ק וארון הברית הוא המעשה של הבורא כלפי בני האדם, עד שהוא יורד לנקודה האחרונה של משכן, בתוך בני ישראל, אחרי שהאומה נבררה.
לזהר בהעלותך, במאמר 'ותנח התבה בחודש השביעי' פס' יג', חשוב ללמדנו על האופן שבו קוראים את התורה. וכי עלינו לקרוא איזשהו סיפור או שם בתורה, כמו משהו שיצא מן הכלל לגדר פרט, כדי ללמד על הכלל, על אותה גישה של להעלות את הנרות, להעלות מ"ן, ליצור אור חוזר. הזהר מביא את הדוגמא של תיבת נח שנוחתת בחודש השביעי על הר אררט, והוא מסביר את המשמעות של זה, איך אנחנו בעצם צריכים לקרוא את זה. הזהר מביא את התיבה כמו הגדרת עצמו, הזהר עצמו הוא תיבה, שאם אנחנו נכנסים אליה, אנחנו יכולים לצוף מעל המים הגואים של הקיום ולהציל את עצמנו.
המסע והמפגש של חב' הזהר עצמה ומה שהיא עוברת, מייצג, מעביר את הנוכחות בתוך הזמן של התורה, בתוך המציאות שלהם, שמזמין אותנו לקרוא את האופן שבו אנחנו מתנהלים, אל הלימוד וממנו. על הצורך בעת קריאת התורה לחפש את הפרט שמעיד על הכלל, שזה כמו הנר המערבי שהופך להיות הנר האמצעי, שמאיר כלפי מעלה. והפרט דרך השכינה, יהיה האמצעי להתחבר אל הכלל, מהפרט של ניצוץ נשמה, אל כלל הנשמות, שהתיקון שלהן הוא בנית המשכן עבור הנוכחות של הבורא.
נראה בשליחת שתי הציפורים על ידי נח, של העורב ושל היונה, היא המתח שיש בין שני המשיחים, משיח בן יוסף ומשיח בן דוד. האחד, שהוא העורב, או הלילה, אינו ממלא את תפקידו, אך באופן עמוק הוא ממלא את תפקידו, והיונה, היא זו שמביאה חזרה את האפשרות של החיים. העורב והיונה יחד יוצרים יחד את היכולת לצאת חזרה אל הבריאה, לשוב אליה.
בחיבור המאמר הנ"ל אל מאמר 'העורב והיונה' פס' פח':
פח) והמשכילים יבינו: אלו הם בעלי קבלה, ונאמר בהם, והמשכילים יזהירו כזהר הרקיע. אלו הם המשתדלים בזהר הנקרא ספר הזהר, שהוא כתיבת נח וגו'.
ספר הזהר והרקיע משמש לנו כתיבה, האופן שאנחנו יכולים לעלות באמצעותו, להינצל והוא גם מסתיר אותנו מהדינים של הגשם היורד מלמעלה, והדינים שעולים מלמטה שמציפים אותנו. התיבה הוא מקום מפגש של העליון והתחתון. המבול הוא לא רק מלמעלה, אלא גם מעיינות הארץ נפתחים. זאת אומרת שיש לנו פריצה משני הכיוונים, ואפשר לומר שהתיבה מסמנת את מקום המפגש שלהם, היא הרקיע, זה כמו שמלכות עולה מלמטה, בינה יורדת אליה, איפה הן נפגשות? בתיבה. זה בדיוק קו הרקיע, זה התיבה. זהו מקום המפגש של העליון והתחתון.
פט) ומאן גרים דא וכו׳: ומי גרם לזה, העורב. כי אתה תהיה בזמן ההוא כיונה. שזה רומז לעורב והיונה ששלח נח מן התיבה, אחר שהמשיל את הזהר לתיבת נח. כי שליח אחר, שנקרא בשמך, כמו העורב שנשלח תחילה מן התיבה ולא חזר בשליחותו, שהשתדל בשקצים [עורבים אוהבים דברים נוצצים], שנאמר בהם, עמי הארץ שקץ והשתדל בהם, משום הכסף שלהם, ולא השתדל בשליחותו להחזיר הצדיקים בתשובה. והוא כאלו לא עשה שליחות אדונו וגו'.
צ) ובך יתקיים רזא וכו׳: ובך יתקיים הסוד של היונה, שנכנסה בעמקי תהום הים, כך תכנס אתה בעמקי תהומות התורה. ז״ש ביונה הנביא, ותשליכני מצולה בלבב ימים. דהיינו בים התורה וגו'.
הזהר רומז לנו שאנחנו קוראים את התורה כעורבים ומבקש מאיתנו לקרוא את התורה כיונים. אנחנו עוברים את המהלך הזה, שאנחנו יוצאים ללמוד כעורב ויוצאים פעם שניה כיונה, עם כוונה מתוקנת. כך גם יונה. יונה הוא כמו העורב, בהתחלה הוא מסרב לשליחות אדונו ועובר את המהלך הזה של מוות בתוך מעי הדג ועולה כיונה, כלומר כמישהו שמקיים את שליחותו. אנחנו רואים שבאי קיום השליחות, שנובעת מתוך הסתר כפול, מביא את העורב להפוך להיות יונה, שמקיים את שליחותו. מערב שמביא את היום, שמביא את האור שגנוז. האור הגנוז הוא זה שהופך את העורב ליונה, הוא ממתיק, הוא הופך את החושך לאור. הוא בתוך השביעי, באלף השביעי, או ביום השביעי, או במנורה, בכל הצורות שמתחברות בהעלאת הנרות במנורה.
