פרשת בהר-בחקותי – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת בהר-בחקותי במשכן הכוונה
א) וידבר ה׳ אל משה וגו׳: וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר דבר וגו׳ כי תבואו אל הארץ וגו'. ר׳ אלעזר פתח, זאת תורת העולה היא העולה וגו'. מקרא זה בכנסת ישראל העמדנו, שהיא עולה ומתחברת במלך הקדוש בזווג שלם. (זהר בהר, פס' א', מאמר מוקדה על המזבח כל הלילה)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת בהר-בחקותי על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
הספירה מקרבת אותנו אל השמיני של הפסח, אל שער החמישים, או השמיני, שזה שבועות, מתן תורה. הקשר שבין שמיטה ליובל הוא הקשר שבין בינה למלכות. בינה היא שורש התורה שניתנה לנו בהר סיני, ואנחנו קוראים את פרשות בהר ובחקותי שהן הפרשות החותמות את ספר ויקרא, ספר בינה, שהוא ספר המלמד אותנו את תפקיד האדם מישראל ככהן, איזה תכונות נדרשות ממנו, עבור כל אומות העולם, צורת העבודה וההכשרה הפנימית שלו, ובאיזה מקום הוא מסוגל לממש את המשימה שלו. כאשר נעלם בשלב מאוחר יותר תפקיד הכהנים, מופיע תפקיד תלמיד חכם או הצדיק. אחד הצדיקים שהסתלק בשבועות, וקשור בספירת היסוד ובכמיהה של העליה אל המקום, אל ארץ ישראל, הוא הבעש"ט. אופן הקריאה שלו את האפשרות של קדושת האות, קדושת הכלי, שמסמנת את המקום הרגשי, או המנטלי שבאמצעותו האדם יכול להתחבר לבורא. החידוש שלו הוא שהאדם יכול להתקרב מתוך ההגיה, מתוך האופן שבו הוא משתמש בכלים, וכלי המשכן שלו הם אותיות. כך הבעש"ט היפך את המסורת של המשמעות של קריאה בתורה, שהקריאה בתורה אינה רק הקריאה הפרשנית, שבה אנחנו קוראים תוכן. אלא התורה, אותיותיה, זה האופן שבו אנחנו קוראים לבורא, קוראים להויה. כלומר זו קריאה לחיבור, קריאה לאלוהות. הקריאה לאלוהות היא לא בהכרח התוכן הפרשני, אלא היא תוכן ההרגשה. לכן הקריאה הזו בהכרח מחוברת למקום, והמקום הוא השכינה. הכח של השכינה הוא 'משכני אחריך נרוצה', הוא כח הקריאה, עבור כל הנשמות, לנוכחות הבורא. כפי שהבעש"ט יגיד: שבכל אות יש עולמות, נשמות ואלוהות. האות היא כל שינוי השם. כל שינויי השם של הבורא, שנקראים על ידי הנשמות, כדי להנכיח את האלוהות.
"וידבר יהוה אל משה בהר סיני לאמר, דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם, כי תבואו אל הארץ, אשר אני נתן לכם, ושבתה הארץ שבת ליהוה" (ויקרא כה', א'-ב') יש פה בפער שצריך לחבר, הפער שבין המדבר לארץ. היה צריך לומר לבני ישראל 'ושבתו', ופתאום מדברים על הארץ 'ושבתה', נראה שהארץ היא ישות, שיש לה אישיות משל עצמה, במיוחד ארץ ישראל. אפשר לומר שזה התיקון הראשוני של הארץ, שעשתה הפרדה, ויצרה את הפער שבין עץ עושה פרי לבין עץ פרי, כלומר שיש הפרדה בין העץ לפרי, ועכשיו צריך לחבר אותם, והחיבור קורה באצילות. באצילות יש את האפשרות של הויה, של תיאום בין כלי לאור, בין תודעה אנושית לבין תודעה הוייתית או אלוהית, אפשר לומר שיש פה חיבור בין הויה לאלהים, בין המחשבה לבין ההוצאה לפועל שלה. והשאלה היא האם לכל הארצות יש אישיות?. אנחנו יודעים שהארץ חוטאת ורק מי שיש לו אישיות, יכול לחטוא או להביע משהו מרצונו. כל הביטוי ארץ עניינו רצון. אנחנו יכולים לראות שמרגע שמשה עלה אל ההר, אסור היה להתקרב אליו, אך מרגע שהסתיים המעמד הוא נעשה הר ככל ההרים. הארץ עצמה יש לה זכרון או רושם, שהיא יכולה להוציא מעצמה של 'שבתה הארץ', מהרגע שיש נפש של ישראל שנמצאת בה, היא שובתת, מתגלה ההכרה שלה בבריאה. מתי נמחק הרושם הזה מכל הארצות? אפשר לומר שהמבול מחק את הרושם שהיה בארץ עצמה, במרחב, במקום. זה חלק מהאבדן שספר בראשית מספר לנו.
אומר זהר פרשת בהר:
ה) בוא וראה כיון שנכנסו ישראל לארץ [עם כניסתם הם עשו לה שינוי שם מ'כנען' ל'ישראל'], לא נמצאו בה דינים תחתונים, דינים דנוקבא, וכנסת ישראל, שהיא המלכות, היתה בנחת על כנפי הכרובים, כמו שאמרו, שכתוב, צדק ילין בה, אז היתה לה נחת מכל. כי ישראל לא ישנו עד שהקריבו הקרבן דבין הערבים ונסתלקו הדינים. והעולה היתה נשרפת על המזבח, ואז היתה להנחת מכל, ולא נמצא אלא אשה בבעלה. ז״ש כי תבואו וגו'. ושבתה הארץ. מנוחה ודאי. בלי דינים. ושבתה הארץ שבת לה׳. היינו שבת לה׳ ממש. בלי דינים כלל.
'כי תבואו אל הארץ', 'לבוא' גם בביטוי של לדעת, של זיווג. אם כן, תבואו אל הארץ זו צורה של זיווג של המציאות הגשמית, בעליה שלה אל אצילות, כך היא מסוגלת למשוך בתיקוניה את האור, עד לנקודה האחרונה של המציאות. אז שבתה הארץ. שבתה הארץ יש השתוות צורה של שיתא אלפי שני של התיקון, שלנו, שקורית בתוך שבתו של הבורא.
החיבור לפר' בחקותי הוא בחקיקה שנעשית בתוך המלכות. המלכות מקבלת את הצורה שלה, את האות שהיא צריכה להיות, דרך חכמה, משום שרק בה חכמה מתבטאת. בחקותי זו התנועה בתוך שביל החקיקות. הבעש"ט הביא בפרשת בחקותי את הסיפור של ר' חנינא. ההתניה של החוקים עם הגשמים, שמתוך זה אנחנו מבינים את הרצון או המטרה המוגדרת בהר סיני, החיבור של מלכות ובינה, והאפשרות של מלכות להגיע לזיווג מלא, פנים בפנים עם זע"א, עם התורה, עם ארץ ישראל, עם צורת הקדושה. מתוך 'על התורה' פ' בחקותי, הבעש"ט:
"בכל יום בת קול יוצאה ואמר כל העולם ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני די לו בקב חרובין וכו', נמצא שהיה ר' חנינא בן דוסא הצינור המשפיע שפעו לכל העולם [ר' חנינא היה בשביל, הדרך], וזהו חנינא בני, שהוא לשון דרך ומעבר, כשביל זה שהוא מעבר לכל, כן הוא היה מעבר ההשפעות לעולם, ולכך אמר כל העולם בנחת פירוש, שהנחת בא להם ע"י השפעתי וגו'" החקיקות הן בתוך המלכות, שאנחנו, התודעות הנשמתיות, הן התולדות שלה. כלומר הנשמות הן הדרך שנחקקה, באמצעות התהליכים של המלכות, כדי שהעליון יוכל להתפשט במציאות.
בזהר בהר נאמר במאמר הפותח את הפרשה:
א) וידבר ה׳ אל משה וגו׳: וידבר ה׳ אל משה בהר סיני לאמר דבר וגו׳ כי תבואו אל הארץ וגו'. ר׳ אלעזר פתח, זאת תורת העולה היא העולה וגו'. מקרא זה בכנסת ישראל העמדנו [בחלק של סיני], שהיא עולה ומתחברת במלך הקדוש בזווג שלם.
ר' אלעזר פותח במבט הכולל המקיף, עד גמר תיקון. בקשר שבין הר סיני, המחשבה של להשפיע, שזה ההרהור שעולה, מחשבת הבריאה שעולה, עד המקום של סיני, של 'אל תעשה לחברך את מה ששנוא עליך', שזה כל החיבור ההכרתי של ישראל המתאסף לתיקון של הכלי שלו, מול מחשבת הבריאה. ב'זאת תורת העולה' ר' אלעזר מדבר על תיקון המלכות בכל צורותיה, במעשה העליה, במקום העליה, בזמן של השבת המחזורית. הזיווג השלם מתקיים בשבת, בכל צורות השבתות, בתיקון הזה של המעשה, לא של מקומנו, אלא בעליה, בבקשת השתוות הצורה אל עולם אצילות, השתוות הכלים אל האורות, שאז יהיה הזיווג השלם.