פרשת וישלח – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת וישלח במשכן הכוונה
"וישלח יעקב מלאכים לפניו, אל עשו אחיו, ארצה שעיר, שדה אדום.
ויצו אתם לאמר, כה תאמרון לאדני לעשו: כה אמר עבדך יעקב עם לבן גרתי ואחר עד עתה.
ויהי לי שור וחמור, צאן ועבד ושפחה; ואשלחה להגיד לאדני, למצוא חן בעיניך.
וישבו המלאכים אל יעקב, לאמר: באנו אל-אחיך, אל עשו, וגם הלך לקראתך, וארבע מאות איש עמו.
ויירא יעקב מאד, ויצר לו, ויחץ את העם אשר איתו, ואת הצאן ואת הבקר והגמלים לשני מחנות."
(בראשית לב', ד'-ח')
דברים נלקחו מתוך שיעור פרשת וישלח על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
בפרשת וישלח מתהווה השליחות של יעקב. פרשת וישלח עוסקת בחולשותיו של יעקב וכיצד הן הופכות להיות כח שחולש על תיקון הבריאה ועל מטרת הבריאה. כמו כן, בפרשה ישנן מספר נקודות מאוד משמעותיות, ביניהן מאבקו של יעקב אחרי החציה, שהוא חוצה בעצמו משהו בתוך עצמו, ואז לכאורה נסוג המחנה המגן עליו, כדי שהוא יוכל לעמוד ולהתמודד מול שרו של עשו. המאבק שיעקב הולך אליו הוא מאבק פנימי שנוכח בו שליח, כלומר מלאך, שזה אומר שליחות הרצון של העליון. 'ויוותר יעקב לבדו' הכוחות הפנימיים שלו מופיעים 'ויאבק איש עמו עד עלות השחר. וירא, כי לא יכל לו, ויגע, בכף ירכו; ותקע כף ירך יעקב, בהאבקו עמו. ויאמר שלחני, כי עלה השחר; ויאמר לא אשלחך, כי אם ברכתני' (בראשית לב', כו'-כז') בתוך המאבק עם המלאך, שרו של עשו, שהוא שליח של הגבורות, יעקב רוצה לתת תוקף לברכה שנלקחה מעשו, שהוא עדיין לא שלם איתה, לכן הוא מבקש את האישור של הברכה. 'ויאמר אליו, מה שמך; ויאמר, יעקב. ויאמר, לא יעקב יאמר עוד שמך, כי אם ישראל: כי שרית עם אלהים ועם אנשים, ותוכל. וישאל יעקב ויאמר הגידה נא שמך, ויאמר, למה זה תשאל לשמי; ויברך אותו שם' (בראשית לב', כח'-ל'). 'והוא צולע על ירכו' (בראשית לב', לב') מהי נקודת החולשה של יעקב? מהי החולשה שלנו? 'צולע על ירכו' אומר שנובעת בו חולשה שיש לה קשר לזכרון של הזהות שלו. בכל הדורות תמיד יהיה מאבק על הזכרון של הזהות של המשמעות של ישראל ויעקב, וזה נקבע פה.
יעקב יודע שהמפגש עם עשו הוא בלתי נמנע. באופן עקרוני יעקב היה יכול ללכת עם כל משפחתו הישר ליצחק אביו, והנה הוא בוחר לפגוש את עשו, אמנם תחת חסות ידיעה עמומה, שכנראה עשו לא ישמיד אותו לחלוטין, כל עוד שיצחק חי. כשאנחנו נכנסים לעבודה, תהיה התמודדות עם החלק הזה בנו שנקרא 'עשו', כלומר התמודדות עם הכרת רצון עצמי, עם הכרת הרע, על כל הסולם שבו, על כל השלבים, על כל המדרגות שבתוכנו. איך יעקב מכין את עצמו? הזהר אומר לנו שהוא הכין את עצמו לדורון, לתפילה ולמלחמה. כדי לאפשר למאור של התורה לפעול בנו, צריכה להיות בנו הכרת תודה מאוד עמוקה של מה מתאפשר לנו, לא לפחד ולא לחסום את עלייתו של עשו ואת המאבק של רצון לקבל. מול זה לפלל לעליון, כדי להפוך את השימוש בו.
"ויאמר יעקב, אל נא אם נא מצאתי חן בעיניך, ולקחת מנחתי מידי: כי על כן ראיתי פניך, כראות פני אלהים ותרצני" (בראשית לג', י') ברגע שיעקב אומר לעשו 'אל נא' זה הרגע שיעקב מחזיר לעשו את הברכה. הוא מסתכל בפניו של עשו והוא רואה אלוהים 'ותרצני'. במאבקו עם שרו של עשו, הוא ראה את אלוהים בפניו של עשו. 'וירא יעקב ויחץ' הזהר אומר לנו שהוא ירא מלהרג, כי אחרי הראיה של פני אלוהים בעשו, זה ברור שהוא לא יכול להרוג. זה נכון שהמלאך לא אומר לו את שמו, אבל האינטואיציה של יעקב מזהה בעשו את פני האלוהים, זאת אומרת את ההכרח של קיומו בתוך מערכת התיקון.
"ודפקום יום אחד, ומתו כל הצאן" (בראשית לג', יג') זה הגדרת ההיסטוריה. "יעבר נא אדני, לפני עבדו; ואני אתנהלה לאטי, לרגל המלאכה אשר לפני ולרגל הילדים, עד אשר אבוא אל אדני, שעירה" (בראשית לג', יד') 'לאטי' בקבלה זה על דרך המדרגה. עד השלמת הריבונות של יעקב כישראל, עד סיום כל השבירות שעם ישראל צריך יהיה לעבור, על כל הגלויות (גלות מצרים, גלות בבל, גלות בית שני, גלות רומא), השליטה תהיה בידיו של עשו.
הפרשה עוסקת בדינה, בתו של יעקב. המדרש אומר שכאשר לאה (בינה) הרתה והיה ברחמה עובר, הוא היה זכר. משמע, לאה הייתה צריכה ללדת את יוסף. אבל כיוון שראתה שאחותה רחל (מלכות) טרם ילדה, הכח של לאה הפך את הולד מזכר לנקבה, ואז היא ילדה את דינה, שהיא תהיה השבט השלושה עשר. שלושה עשר שבטים הם יג' מידות הרחמים, שהם שלוש עשרה מידות התיקון, כדי שישראל יחלוש על אפשרות התיקון.
אחרי מותו של יצחק, נמנים (בראשית לו', פסוקים לא'-לג') בני עשו ומותם 'ואלה המלכים אשר מלכו, בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל…' שבעת המלכים שמתו הם הד לשבירה במערכת העולמות והנשמות, והדר הוא הפרצוף הראשון של התיקון, 'ושם עירו פעו ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד, בת מי זהב' והם לא מתו. מה שנקרא 'המלך השמיני'. שליחת הכוחות והאורות נעשתה כדי לשבור את צורת הכלים ולגרום לכך שזכרונות, שניצוצות ילכדו, כמו פטיש מכה וניתזים ניצוצות, דועכים עד שאור מצית אותם מחדש. כך אותם החלקים שמתחת לפרסא, שאם לא יהיה זכרון של אפשרות השיתוף, לא יוכל להיות תיקון לעולם. זאת אומרת שהשבירה לאחר צמצום ב' היא מעשה החסד ושליחת האורות הגדול ביותר שעושה הבורא לנבראיו, דרך אורותיו, משום שזה אומר שגם החלקים שאינם מסוגלים להכניע את עצמם לשיתוף עם הבינה, תהיה להם התעוררות וזכרון של לאן הם שייכים, מה שמבטיח שלא ידח ממנו נידח. דווקא דרך הצורה הזו של החולשה, חולשת הזכרון של השליחות, של אפשרות התיקון, על פני כל מערכת הנשמות.
