על חוכמת הקבלה ותהליכי הגילוי
מהי חוכמת הקבלה?
"חכמה זו היא לא פחות ולא יותר אלא סדר של שורשים המשתלשלים על דרך של קודם ונמשך בחוקים קבועים ומוחלטים המתחברים וקולעים למטרה אחת מאוד נעלה הנקובה בשם גילוי אלוקותו יתברך לנבראיו בעולם הזה " (מאמר מהות חכמת הקבלה), כלומר גילוי טבעו, גילוי הטבע של הברכה בעולם בו אנו נמצאים.
"כל החכמה הזו" – כשהקבלה מדברת על חכמה היא מדברת על תכונה מאוד מסוימת של אור שעל קבלתו חלים תנאים . אנחנו נלמד על אור חכמה, שהוא בעצם אור של חיות (חיריק) שהוא כוח ההתהוות והקיום שלנו ברוחניות. אור בקבלה הוא תמיד על פי תפיסת הכלי. אור חיים – אור חוכמה, בלי זה אין חיים במה שהקבלה מגדירה רוחניות. לענייננו, אין חיים אם אין לנו קשר לחכמה.
אם אני מדברת על חכמה כמו שאני מבינה אותה בתרבות, זה בעצם השכלה. מה שהשכלתי, מה שנאסף בי כיכולת או אפשרות להשיג דברים. זה יכול להיות בפרנסה, במושכלות, בכבוד, מה שנותן לי יכולת להבחין מה יזין אותי טוב יותר.
כשאני אומרת את המילה חכמה, בתוך מה שהצטבר בנו בהתנסות חיים יש לנו הגדרה פנימית של מה שאנו יודעים כחכמה. רוב העבודה שלנו היא לפרק את המשמעות הקודמת . הפירוק הוא הודאה בצורך לקנות עוצמה אחרת של חכמה שתאפשר לנו קיום ברובד אחר. הקבלה אומרת שאם לא נסכים שאין לנו מושג מה זה חכמה ולא נעסוק בחיפוש ההגדרה הקבלית שתבנה בנו כלי, לא תבנה בנו יכולת השגה של חיים ברוחניות. אם כן, התנאי הקודם הוא שיבנה בנו כלי שנוכל בתוכו ואיתו לרכוש חוכמה. כדי להשיג חוכמה אנו מתבקשים ללמוד את שפתה.
איך בכלל ניתן לרכוש שפה ברוחניות? בהתהוותנו כעובר, חלק ממה שנוצר במוח זו היכולת לתפוס מציאות באמצעות שפה. היכולת השפתית הוטבעה בנו עוד קודם שדיברנו. לכן, כבני אדם שמתעורר בנו צורך לרוחניות ובכדי להשיגה אנו זקוקים ליכולת הזו, לתבנית הזו שתחוקק בנו. אנו זקוקים לכוח, לאור החכמה, שיעשה בנו.
כלומר, שכוח זה מצייר בי את כושר הקליטה של השפה הרוחנית. התנאי לכך מתבטא בהכרה בצורך לזה. כלומר, רק אם נבקש להשיג את זה. ממש כמו שעובר לא יודע מהו סדר ההתפתחות שלו ומתחיל להבין את מה שצוייר בו רק כשזה יוצא מהכוח אל הפועל, כלומר, רק אחרי שנולד, כך בניית הכלי הרוחני מחייבת הכנעה לצורך שאור החוכמה יצייר בי את כל היכולות הרוחניות שיכשירו אותי לפעול ברוחניות.
תהליכי הגילוי
בגילוי העולם הרוחני נמצאות שתי אבחנות: מה מקיים אותך ומה נעלם ממך. אז מאיפה זה מתחיל? אומר האר"י, שזה מתחיל כאשר הרצון לגילוי עולה בתוך הנברא, והוא מכיר בכך שהבורא עורר בו את רשימת הרצון הזו. הוא חש שקודם להתעוררות הרצון הזה הוכנה עבורו מערכת שלמה של יחסים, השתלשלויות ורגש. כלומר, הוא מרגיש את הצורך בשפה – אמונה.
הקבלה מדברת על סדר ההשתלשלות עד הנברא, עד הנשמה, עד ההכרה, ואיך ההכרה צריכה להיענות לזה. נקודת ההכרה היא תחילת התהוות הנשמה, או מה שמכונה "נקודה שבלב".
הקבלה פורשת לפנינו את הסולם הזה ואף מסדרת לנו את כל השלבים של כל ההיסטוריה והתולדות שכל הנשמות שעברו בדרך לגילוי טובו. כל הנשמות שהן הסיבות, שבמהלך התפתחותן והשתוקקותן לגלות בורא הניחו עבורנו את השלבים של הסולם, את האפשרויות שלנו לעלות.
אם כן – מהו סולם זה? מה שלשל הבורא עד הנברא?
כתר – היא הקריאה של הבורא לנברא להיטיב אתו – בוא וראה. הוא השורש של כל הפרצוף, של כל מה שיתרחש בו, בכל ספירה, בכל עולם, מבחינת הנברא, גם אם נמצא בעולם עשיה. תמיד מה שמעליו יהיה בורא, יהיה עליון. התבנית הזו מועתקת לכל שלב.
הכתר, מחשבת הבריאה להיטיב לנבראיו, מוציא מעצמו דבר ראשון את התוכן של ההטבה, את הטוב.
הטבה זו נקראת שפע או תענוג, והיא החכמה. כלומר אם אנו שואלים מה זה הדבר הזה שנקרא חכמת הקבלה? היא בעצם עיבוד של האור הזה שנקרא חכמה, עיבוד ההטבה הזו, השפע הזה, התענוג הזה. החכמה מלמדת אותי איך לקבל אותו. החכמה זה מה שהרצון העליון רצה לתת. מה שרצה להיטיב. זה שורש הכלי הראשון. כלומר, שיש כבר משהו שמרגיש את זה. שכבר מתחילה להיות הפרדה בין התכנית, הרצון והתחלת הבניה של אותה יכולת להרגיש את זה. חכמה היא שורש הכלים -שרש מטרת הבריאה.
כלומר שכלל העבודה על הקבלה בנויה על הבקשה או התפילה על היכולת להרגיש. מצד הנברא, אני מבין ומודה שאיני יכול להרגיש. וכל מה שהרגשתי עד היום, נפלא ככל שיהיה, לא שייך למחשבת הבורא. לא שייך למחשבת הבריאה. האפשרות להרגיש באה מחכמה. הצורה הראשונה שמלובשת בחומר, זה כלי מאוד זך כי אינו מפריד עצמו מההטבה, עדין לא יוצר מחיצה בין רצון הבורא להיטיב לבין הכלי שיכול להרגיש את זה.
אם רוצים לבטא זאת באותיות אז הכתר נקרא קוצו של יוד והחכמה נקראת יוד.
ועתה, מתוך הכלי הזה, מתוך היכולת להרגיש את ההטבה ואת השפע, שהוא כולו בתענוג, מגלה הכלי שחסר לו להרגיש את הבורא עצמו, את התכונה של מי שנותן, כלומר מה בכתר מאפשר להעניק את כל השפע הזה. איזו תכונה מאפשרת זאת? מי הוא נותן התענוג? שלב ההתפתחות הזה אומר שהיכולת שלי להרגיש את התענוג בלבד מחמיצה את נותן התענוג.
השאלה "איך הוא נותן"? נקראת בינה. בעוד שחוכמה היא הרגש התענוג, בינה היא השאלה איך להרגיש את הנותן. וגלום פה "מי" נסתר. איזו תכונה מאפשרת להשפיע.
השאלה: "איזו תכונה מאפשרת לבורא השפעה והאם הנברא יכול להיות שותף בזה" היא השאלה המרכזית של בינה. בינה היא תכונת הדבקות, תכונת צורך בהשתוות הצורה כי שואלת על המקור שנותן ולא על התענוג עצמו. היא שורש תיקון הבריאה שעל פיה כל הנבראים יוכלו לתקן עצמם בהשוואת הצורה (התכונה) ובדבקות, יוכלו לתקן את הקשר שלהם לתכונת הבורא.
באותו תהליך של היווצרות הכלי שנפרש בארבע בחינות דאור ישר – ארבע בחינות של בניית ההכרה העצמית של הנברא, שמשתלשלות מסיבה אל המסובב ומהמסובב אל הסיבה. סיבת ההסתרה היא הגילוי, סיבת הצמצום של אורו יתברך מביאה את הנברא לגילוי עצמי של מצבו שהופך להיות סיבה, גורם, שבאמצעותו הבורא יכול להתגלות.
ועכשיו נבנות או מתגלות כל התכונות שיהיו בהסתרה אבל יתגלו כרשימות בתוך הנברא.
בינה מבינה שלא יכולה להישאר רק בלרצות להיות כמוהו כי האופן שהיא גילתה אותו היה דווקא דרך התפשטות התענוג בה. התפשטות זו היא שגרמה בה לגילוי. ההכרה הזו לא יכולה להישאר ברצון רק להיות כמוהו, משפיע, כי אנו לא מקור כמוהו. אנו צריכים לבנות מצב חדש בתוכנו. כיצד אנו ממשיכים לקבל אבל לא כדי ליהנות לעצמי כמו קודם, אלא שיהיה לנו את הכוח לרצות באותו רצון שרוצה להיות כמוהו להשפיע ועדיין לקבל.
שלב זה (בינה) בהתפתחות הכלי מבין שאם יעצור את ההתפשטות של התענוג הזה הוא חותך את הקשר שגרם לו כל פעם להבין יותר את האינסופיות והגדלות של הנתינה. אנו צריכים להמשיך לקבל ועם זאת לא לנתק את הקבלה שלנו מהידיעה שאנו רוצים להיות דומים בתכונתינו אליו, כלומר לתת את מה שקיבלנו. בינה מבינה שהיא צריכה תנועה דו כיוונית, משהו שימשיך להתפשט בה עד אינסוף אבל כוונה, מסך, קשר שלא ינתק אותה מהבורא, שיהפוך אותה יותר ויותר דומה באינסופיות שלה. ולכן היא צריכה להיות מחוברת לחכמה, הנקראת אור החיים.
המצב החדש שהכלי מייצר הוא האפשרות לדיאלוג. כלומר, אני שומע, מקבל ומשמיע. משמיע מתוך מה שאני מקבל. השלב הזה נקרא תפארת או זעיר אנפין (ז"א). בינה כמורה, כהורה, אותו מקום שהבין שמה שחשוב בתענוג הזה, שמתפשט בו, היא היכולת להשתמש בו כדי לרצות לדמות לבורא. אמרה: אני אוליד מצב של פנים קטנות, מזעור של מה שיש פה, שיהיה בו מיזוג של תכונת בורא ותכונת נברא. ולכן ז"א יהיה הדגם של התאמה בין בורא לנברא.
זה אומר שהדגם הזה בעצם מאגד בתוכו את שלושת הנתונים האלה: את מחשבת הבריאה, את פעולת הבורא כלפי הנברא ואת תגובת הנברא לבורא. את שלושת תכונות השורש – אמונה, תענוג ורצון – כתר, חכמה ובינה. בחינה זו מכילה את הטעם והתענוג, את התכונה של השפעה ואת הכוח לפעול בהתאם. והדגם הזה הוא שיקרא תורה או אמצעי התיקון. הדגם המתקן, הקדוש ברוך הוא, המצב המאחד בתוכו את שלושת המצבים האלה (ישראל, אורייתא וקב"ה).
מתאם בהגדרתו אינו קיום עבור עצמו. בינה הוציאה קודם בכור, שיקבל כפליים, כדי שהוא יהיה מתאם אל המטרה הנקראת נברא. הנברא הזה, שכל התהליך הזה גלום בתוכו נקרא מלכות. כי הכול נרשם בה. כל ארבע התכונות האלה.
מה זה אומר מלכות? מה שנעשה מכל ההשתלשלות הזו, מכל התכונות שהתגלו, נעשה רצון לקבל שלם. שלם משום שכל האורות האלה מתגלים בו, הכול נמצא בו, יש בו כל ארבע הבחינות: שורש – אמונה, חכמה – תענוג, יכולת הבחנה בין התענוג לבין נותן התענוג – מתאם ורצון – השתוקקות לדמות לתכונות הנותן. אם כן, מלכות היא הכלי, הנברא, היכולת להרגיש בורא – להרגיש הקריאה "בוא וראה", שהיא פעולת האור בכלי.
לדעת "כי המלכות היא הנטרדת עימנו, עולה עימנו ויורדת עימנו, נגאלת עימנו וגולה עימנו. והיא הדבקה תמיד עימנו, לא תיפרד בשום אופן בעולם. והיא השוכנת איתנו. אנו גורמין במעשינו ייחודה או פירודה, דיניה אור רחמיה, הכל מאיתנו" (מעין יעקוב, תמר א', רבי משה קורדוברו).
מתוך שיעור מבואה לקבלה שנערך בבית המדרש "משכן הכוונה".
