פרשת פינחס – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת פינחס במשכן הכוונה

ג) ר' שמעון אמר, מקרא הזה יש בו סוד החכמה. היושבת בגנים, זו היא כנסת ישראל. דהיינו המלכות, שהיא בגלות עם ישראל, והולכת עמהם בצרתם. חברים מקשיבים לקולך. הם מחנות מלאכים העליונים, כולם מקשיבים לקולך, לקול התשבחות שלך בגלות. השמיעיני, הוא כש"א, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. השמיעיני הקול של אלו החברים העוסקים בתורה, כי אין שבח לפני כאלו העוסקים בתורה. (זהר פינחס, פס' ג', מאמר חברים מקשיבים לקולך)

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת פינחס על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי'  כאן  
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב

"וירא פינחס בן אלעזר, בן אהרן, הכהן; ויקם מתוך העדה, ויקח רמח בידו. ויבוא אחר איש ישראל אל הקבה, וידקר את שניהם את איש ישראל, ואת האשה אל קבתה" (במדבר כה', ז'-ח') פעולתו של פינחס נועלת את פרשת בלק, ומיד לאחריה מסופר כי נעצרת מגפה, אשר בה מתים עשרים וארבעה אלף איש מישראל וכן הפעולה מביאה למנין חדש של ישראל ולצורה חדשה של נוסח המועדים. בסוף פרשת בלק מתחיל שינוי במנהיגות, ומשה מתבשר שהוא לא יכנס לארץ ישראל. אפשר לראות שכבר בפתיחת פרשת בלק נאמר "ויגר מואב מפני העם מאוד" (במדבר כב', ג') כלומר בלק אינו מפחד ממשה, ממנהיגות ישראל, אלא מופיע החשש שלו מפני העם. מתחילה להתעורר מנהיגות שעולה מתוך העם, שנובעת וצומחת מלמטה, ממערכת כלים, ממערכת כוונות שהן עולות מלמטה למעלה.

כדי להבין את הרקע לפרשה, צריך להתחיל מחטא בעל פעור. זהו חטאם של זמרי, ראש שבט שמעון, וכזבי, בתו של מלך מדיין, שניסו להביא את גמר התיקון בכח, ניסו ליצור זיווג של אור אינסוף. כל זה קורה על גבול המעבר והכניסה לארץ ישראל, ומה יוכל לקחת את הסמכות של הזכרון של הקהילה, הזכרון של הברית. לכן מפרשה זו מתחדשים המועדים והמנהגים הקשורים לעבודת ה', שזה בעיקר עניין הקורבנות. כבר בפתיחת פרשת פינחס המילה קנאה מוזכרת שלוש פעמים. "וידבר יהוה, אל משה לאמר, פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, השיב את חמתי מעל בני ישראל, בקנאו את קנאתי, בתוכם; ולא כליתי את בני ישראל, בקנאתי" (במדבר כה', י'-יא'), ב'השיב את חמתי' המפרשים טוענים 'השיב את חותמי', ואין חותמו של הקב"ה אלא השכינה, ואין מופע של הבורא בלי הלבוש של השכינה. לכן אם ישראל מזדווגים או מתחברים עם אשה זרה, עם צורת עבודה אחרת, הם עושים שתי בגידות: בבורא ובשכינה. אם הם הולכים לכלי אחר, הם מאבדים את הזהות שלהם, כי הזהות שלהם נבנית בכנסת ישראל. כלומר ישראל מאבדים את הקשר ליכולת שלהם לזהות את הנוכחות של הבורא בעולם, כי היא מופיעה רק דרך השכינה. אומר זהר פינחס, אות ג' במאמר 'חברים מקשיבים לקולך':
ג) ר' שמעון אמר, מקרא הזה יש בו סוד החכמה. היושבת בגנים, זו היא כנסת ישראל. דהיינו המלכות, שהיא בגלות עם ישראל, והולכת עמהם בצרתם. חברים מקשיבים לקולך. הם מחנות מלאכים העליונים, כולם מקשיבים לקולך, לקול התשבחות שלך בגלות. השמיעיני, הוא כש"א, הראיני את מראיך השמיעיני את קולך. השמיעיני הקול של אלו החברים העוסקים בתורה, כי אין שבח לפני כאלו העוסקים בתורה.
ה) בוא וראה כל מי שזוכה להתחזק בשכינה ישמור עצמו מאלו הדברים האחוזים כנגד השכינה. דהיינו מה. היינו אל שאינם משקרים באות ברית קודש, להתחבר בבת אל נכר. וכל מי ששומר עצמו, כביכול, כנסת ישראל אחוזה בו ושומרת אותו. והיא מקדמת לו שלום. וכל שכן, אם זכה וקנה לזה, לאות ברית קודש.
ו) ואמר רבי שמעון, ראוים היו ישראל באותה שעה שיכלו מן העולם, אלא שהקדים פנחס אותו מעשה, שהרג את זמרי וכזבי, ונשקט הכעס. ז"ש פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן השיב את חמתי וגו'
ז) אר"ש, אדם זה שלוקח גלגול נשמה, דהיינו שמתגלגל פעם ב', ואינו זוכה שיתתקן בה, הוא כאלו משקר באמיתיותו של המלך, ואני קורא עליו המקרא הוה, או מצא אבדה וכחש בה ונשבע על שקר. וכחש בה, בנשמה, טוב לו שלא נברא. כי מוטב היה לו שלא היה מתגלגל לבא לעולם.
אפשר לומר שכל ענין פעולתו של פינחס קשורה בלהחזיר את הנאמנת לשכינה, כמו האשה, כלי הנשמה, כך שישראל ישארו נאמנים לה.

כאשר מסתכלים בפרשה, על המנין שלאחר אחרי המגיפה, חסרים מעם ישראל כל אלו שמתו בשל חטאיהם, מאז ירידת בני יעקב למצרים, ובודאי כולל אלו שנעשו במדבר, בחטא בעל פעור, חטאו של קרח, דתן ואבירם קרואי העדה, חטא ער ואונן בני יהודה וכו'. בהמשך הפרשה מוזכרות בנות צלפחד, אשר ניגשות למשה ומבקשות אחוזה בארץ ישראל, לאחר מות אביהם, ולו אין בן. המפרשים מתייחסים לחמש בנות צלפחד אלו כאל צורות של חמש תכונות המשלימות את כל מה שנחסר מכל השבטים, לאור חטאיהם, כי יש פגימה בשלמות שירדה למצרים וצריכה לשוב, עם השורשים של מה שירד למצרים, עת הכניסה לארץ ישראל. לאחר השגת השלמות של משפחות ישראל והחזרת השכינה, מתחילה הפרידה ממשה.

בפרשת פינחס נעשים תיקונים לשני חטאים: חטא האכילה וחטא הזיווג. חטא האכילה בא לידי ביטוי דרך המועדים, כל המועדים בפרשת פינחס מתמקדים סביב המזבח והעלאת קורבנות. הקורבן הוא תיקון של האכילה והאופן שבו אנחנו משתמשים וחיים על חשבון מה שמזומן לנו בבריאה. מה שצריך לתקן זה את הניצול ולא את עצם האכילה וממה אנחנו מסוגלים להפיק אנרגית חיות, שזו השאלה של איך אנחנו כוללים את הטבע ומקדשים אותו. התיקון השני שנעשה הוא תיקון הזיווג, שגם זו היא שאלה של השתוקקות. תיקון הזיווג עוסק בכל נושא הקידושין, החשיבות של הקידושין בישראל נובע מ'קדושים תהיו'. (משה כנותן התורה ולא כמשיח, אינו מצליח לקדש את הזיווג של עצמו ויש לו תמיד בעיה עם הדרישה לאוכל, בעיקר הדרישה לבשר). שני התיקונים עוסקים בחיבור של האדם: אל העולם, ואל האחר. אכילה היא צורה של זיווג עם העולם, עם הבריאה. עפ"י היהדות, המיניות היא לא חטא, והזיווג הוא לא חטא, ויש לו מסגרת שבה אפשר לקדש אותם. צריך לשאול למה בעל פעור כל כך מפתה את ישראל? מפני שהוא המקום הכי נמוך, שעד גמר תיקון אי אפשר לקדש אותו, ולכן גם משה יקבר מולו. לישראל יש תאוה לקדש כל דבר, והם רוצים לקדש גם את זה, את היסוד הכי נמוך במיניות. אם כן, הפרשה מדברת על שני דברים הכי בסיסים בקיום האנושי – אוכל ומין, ואיך התורה והקבלה רוצות להתייחס אליהם, כמרכיב מאוד מרכזי ברצון לקבל, איך מקדשין אותם. זה כולל את כל אלו שהתאוה שלהם חיללה את הקדושה, בין אם זו התאוה הדתית של נדב ואביהוא, בין אם זו התאוה הפוליטית של דתן ואבירם, בין אם ההימנעות מקידושין נכונים של ער ואונן. (וכמו שנאמר, מי שמסכימות לתקן זאת הן חמש בנות של צלפחד).

פרי חכם, על התורה בפרשת פינחס:
"באמור נבין סוד הלילה שקודמת ליום, כמ"ש "ויהי ערב ויהי בקר", והוא כי כל הבריאה היא במחשבה כדי להנות לנבראיו, הגם שהם בתכלית הקטנות, כמ"ש, לפי עוצמת יכולתך כן ערכת שפלותינו. ועם כל זה, רצה הקב"ה להנותם מידו הרחבה, וכדי לאפשרם לקבלה הזו, על כן הכין את החושך, שהוא כמו שמן ופתילה, אשר האור יוכל להתדבק בו, עד"ה, (קהלת ב', יג') "כיתרון האור מן החשך", ומובן היטב הקדם הערב לבקר של מעשה בראשית. כלומר כדי שפינחס יופיע היה צריך להופיע החושך של הניסיון של ישראל להידבק במדיין, בבעל פעור, שהוא הצורה הנמוכה ביותר של האפשרויות של החיבור. בעל הסולם רוצה לומר שהערב קדם לבוקר במעשה בראשית, אבל בגמר תיקון גם הכלי עצמו נהפך לאור. כלומר עבודת הלילה מאפשרת תיקון בפני עצמה, לא רק כהכנה ליום, אלא כהארה בפני עצמה. פעולת מסירות הנפש של פינחס נותנת הארה מחודשת, הוא מביא את המחשבה על גאולת הכלי עצמו. זה מאוד קשור לתקופת בין המצרים, שזה להחזיק את הזכרון שהחושך עצמו, כל מה שהיה בעבר המספד, שריפת התורה, בקיעת החומות ועד החורבן, הוא הארה שאנחנו צריכים להוציא עכשיו מהחושך עצמו, מהגלות עצמה, מהלילה עצמו, על ידי ההכרה שניתן לנו לגעת, עכשיו, בהארת החושך עצמו.