פרשת תצוה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
רג) וז"ס ענין ויכוח המן עם אחשורוש אם יעלה בידם עצה זו, והשיב לו המן ישנו עם כו', ודרשו רז"ל ישן הוא האלוה שלהם והבן זה. ולהיות כי הדורמיטא ההיא היא לטובתן של ישראל, כדי שתנסר הנקבה מאחורוי ויחזרו פב"פ, ויגאלו ישראל, ויבנה בית המקדש וגו' (תע"ס ו', חלק טו' בנין הנוקבא, דברי האר"י)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תצוה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה החדשה 'תפילה – מבט קבלי' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אם פרשת תרומה תולה את השותפות בבריאה, בתרומת האדם, פרשת תצוה שמה את ההשתתפות האדם במרכז, החל במה מתבקשים ישראל לתת, ואל דמות האדם, איך המבנה, או איך הלבוש שלו הופך להיות תבנית המשכן, שמכשירה אותו לפעולותיו. פרשת תרומה הולכת מהמרכז, מהפנימיות, עולם השורשים, אדם קדמון, כפי שהוא מתבטא בעולם אצילות, ואילו פרשת תצוה הולכת אל מערכת הנשמות, ההכרה שנולדת, לאחר הצמצומים, המסכים והשבירות, עד שנולד עולם בקביעות שהוא עולם אצילות. כלומר בנית המשכן מנסה להביא לקביעות נוכחות העליון בתחתונים, שיאפשר להם את הקשר אל עולם אצילות, שהוא עולם התיקון.
"ואתה תצוה את בני ישראל,
ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: להעלת נר, תמיד.
באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת,
יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני יהוה:
חקת עולם לדרתם, מאת בני ישראל"
(שמות כז', כ'-כא')
מה עניין של חומר שמעלים איתו אור? מדוע יש דיוק של חומר הבערה שהוא 'שמן זית זך, כתית למאור, להעלות נר'? בני ישראל נמשלו לזית, ובנוכחותו של משה הם עוברים כתיתה, כדי לחלץ מהם את השמן, את החכמה, והחכמה שלהם היא מאירה. ישראל יכולים להשתמש באור ישר כדי להפיק ממנו אור חוזר בתמידות, בקביעות. שזה נר תמיד. אנחנו מעלים את מה שאנחנו יכולים מכוחות הנפש, לחבר אותם אל הרוח, שזה כל התנועה של אור חוזר.
משה נכנס ומשמש בתוך המשכן בלי בגדי הכהונה, הוא לא צריך להעביר את עצמו את תהליכי הלבוש, או את ההכרות, כי הוא נושא אותן. כשמסתכלים על מבנה הכהונה, לא כהונה במובן של מה שמחוץ לנו, אלא הכהונה שבאדם, אז 'בגד' הוא סימן של התיקון עצמו, וכל חטא הוא בגידה בשורש הנשמה. הבגדים, או כל המבנה של העולמות, כפי שהוא משתקף במשכן, צריך את התודעה האנושית, שבוחרת להיות ישראל, ומתוך ישראל היא בוחרת את הכהונה שלה, או השירות שלה, בקודש. מה שנשאר מבגדי הכהן זה הטלית והציצית. אז בעל הסולם מסתכל על הבגדים, כמו הוראות עבודה של קביעות, של חיפוש. 'ואלה הבגדים אשר יעשו חשן ואפוד ומעיל' (שמות כח', ד')
האפוד הוא 'איפה פה הדלת' כלומר איפה מקום הכניסה להיכל המלך, ובידי העליון להפוך את הדלת הזו לפתח. בעל הסולם אומר לנו שאותו מפתח שנעל, המלכות, הוא גם המפתח שפותח, המנעולא, היא בעצם זו שפותחת בפנימיותנו, על ידי כוונה, את קו אמצעי, והיא זו שלעתיד לבוא תפתח, בתיקונה, את כל האורות. האפוד זה חיפוש מתמיד ומשתנה אחר נוכחות הבורא. אומר בעל הסולם באגרת לא': "הנה סוד ה'איפוד' מלשון אי' פה' ד'. כי במקום הדלת, שם הפתח בשעה שסגור. [ו]בגשמיות, אפשר לראות את הדלת כמו שאפשר לראות את הפתח. אמנם ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח, ואי אפשר לראות את הדלת כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד" כלומר ברוחניות אתה לא רואה את הדלת, אבל ההגדרה של מה אין בי ומה אני צריך, עושה פתח, או נענית על ידי עשית פתח.
החושן זה מה שמונח על האפוד ואסור לו לזוח מהאפוד, כלומר אסור לזוח מהבקשה והתפילה. הארת האבנים, היא ההבנות, חייבת להיות על בסיס החיפוש אחר פתח הכניסה להיכל. שתים עשרה האבנים הן שנים עשר גבולין של האצילות, באיזון של ימין ושמאל (העליה לאצילות היא רק דרך צמצום ב', דרך שני הקוים, היות העליון בתוך התחתון). האיזביצר קורא לזה בני רחל ובני לאה, ימין ושמאל, או כמו במגילת אסתר, היחוד שבין יהודה לבנימין. אסתר מבית שאול, מבקשת על היהודים ולא על הבנימינים. זה כולל גם את הטיפול בעמלק. ששאול חומל על אגג, ששורשו בעמלק, ואסתר מצליחה ומשלימה את הטיפול בעמלק על ידי תליית המן שנאמר שגם שורשו בעמלק.
קוראים את פרשת זכור לפני פורים, כי יש שם את זרע עמלק, שהוא התזכורת הזו כל הזמן, כל פעם שישראל נחלש מופיע שם את השורש הזה. מהו שורש עמלק? שורש המן? הוא מופיע יחד עם פחד המוות של האנושות, זאת אומרת עם ההרגשה של סתירה פנימית שכמעט קורעת את התודעה האנושית שיודעת את נצחיותה וחווה את מותה שוב ושוב. הפחד יכול להפוך לפחד יצחק, לגבורה והתעלות, אך הוא יכול להיות השורש לאחת הקללות הגדולות ביותר של האנושות, והוא מוזכר כקללה בפרשת הקללות והברכות. הקללה הכי איומה זה החיים בפחד שאתה לא יודע ממה אתה מפחד. אנחנו רואים שבכל פעם שישראל באיזשהו שלב מעבר של מערכת יחסים, מופיע עמלק. זה הקשר שבין הידיים של משה, לתפילה ולנשיאת ידיים. משה מושך חכמה במקום עמלק, כי זה תפקידו. לכן כאשר משה מושך חכמה, הוא צריך תמיכה של אמונה, אולם כשידיו נחלשות, עמלק מתחזק, כי הוא יכול לינוק מאותו השורש. עד שעמלק לא מוסר, הוא גורם לכל אומות העולם, לא לינוק באופן ישיר מהשכינה, וכך הוא מנתק את השכינה מאומות העולם, את ישראל הוא יכול להחליש, אך לא לנתק. המלחמה של ישראל בעמלק לא נגמרת בהסרת עמלק לחלוטין, אלא בזכרון, משום שהוא ישמש כל פעם, עד שיגמר התיקון של ההחטאה של 'המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת'. כלומר תמיד יופיע המן או עמלק. בסופו של דבר זו תזכורת והכרח עד גמר התיקון, ואז יהיה שפע שיכול לרדת מן השכינה ולהזין גם לאומות העולם. לכן כשאומרים על עמלק זכור ואל תשכח, אם אני צריך לזכור את התפקיד שלו, אז אני לא יכול לשכוח את היותי נצחי.
הנקודה שמקשרת את תצוה לפורים, היא האופן שבו משה מלביש את אהרן, כדי שהוא יהיה מסוגל להיכנס לקודש הקדשים ולכפר, ולאסוף בתוכו את האחריות על כל נשמות ישראל, כדי שתהיה להם המשכיות. הכיפורים שלו צריכים לבוא לידי ביטוי בסופו של דבר בפורים.
במידה מסויימת המחפש הראשון הוא הבורא את האדם. אחרי חטא האדה"ר, כאשר הוא יוצא מגן עדן, הוא שם עליו לבוש עור, שזה כיסוי המאפשר לו לחיות מחוץ, מחוץ לאצילות, כדי שיוכל לעבור את כל התהליך, שאחריתו הוא התודעה, שיכולה לאפשר לאור להתפשט מעבר לפרסא. אם כך, לבוש העור הוא הלבוש שמסגל את האדם, או את הנשמות, לחיות בעולם שלא מתאים להם, כדי להשיג קשר, לעולם שהוא לא משורשם. משה, שמחפש את אהרון, אחיו, חוזר על פעולת הבורא, כך שהוא יהיה מסוגל לפעול לא בעולם הזה, אלא בעולם אצילות, ולהוריד את האור, שבאופן טבעי לא היה מתפשט הכלים אינם ראויים. אור פורים הוא אור שנובע מיסוד דאבא, שמאיר אל תוך הכלים, וכיוון שהכלים לא יכולים לשאת את זה, הוא מאיר מעבר להם.
תמיד מפתיע לגלות עד כמה פורים מתחפש, הוא נראה כחג שפחות נוגע בקדושה או בדתיות, מכל החגים כולם, אולם כשמסתכלים בפנימיות, רואים שזה לא רק מועד בעל משמעות עמוקה או קדושה, אלא שלעתיד לבוא, כמו שאומר לנו האר"י כל החגים יסיימו את תפקידם, למשוך אורות לתיקון, והחג המרכזי שישאר זה הפורים, ועמו גם חנוכה. פורים קורה בבבל, לפני חורבן בית ראשון, כאשר ישנה אפשרות לעלות לארץ ישראל (ניתנה הצהרת כורש) אולם רובו של ישראל לא עולים, אלא מעדיפים להישאר בבבל. המדרש שואל מדוע לא הייתה גאולה שלמה בפורים, הרי היה נס של התפשטות אור גאולה. נאמר שזה משום שהם נהנו מסעודתו של רשע, הם העדיפו את הזהות הבבלית, את הערכים והתרבות הבבלית, על פני זהותם עצמם, של תורתם בארץ ישראל. במגילת האסתר הם מקבלים אורה, תורה שבע"פ. תקופה זו היא רגעיה האחרונים של ההתגלות, על סוף עידן הנבואה בישראל, אין רוח קודש, ורוח קודש הוא ביטוי של השכינה. נאמר על עזרא שירד כנביא ועלה כחכם. אבל לא רק שאיבדנו את הנבואה, אלא איבדנו את המלכות, ואסתר נשארה מלכה בבבל, היא לא מלכה שמכתירה מלך בישראל, אלא היא מעבירה את כח המלכות בעולם מישראל לגלות, מישראל לאוה"ע.
מרדכי אומר לאסתר:
"כי אם החרש תחרישי, בעת הזאת רווח והצלה יעמוד ליהודים ממקום אחר,
ואת ובית אביך תאבדו; ומי יודע אם לעת כזאת, הגעת למלכות.
ותאמר אסתר, להשיב אל מרדכי. לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן,
וצומו עלי ואל תאכלו ואל תשתו שלשת ימים לילה ויום גם אני ונערתי, אצום כן
ובכן אבוא אל המלך, אשר לא כדת, וכאשר אבדתי, אבדתי.
ויעבר, מרדכי; ויעש, ככל אשר צותה עליו אסתר"
(מגילת אסתר ד', יד'-יז')
מרדכי אומר לאסתר שיש אופציה של רווח והצלה שיעמוד ליהודים, ממקום אחר, כלומר אם 'מקום אחר' יהיה שמאל, שזה השורש שלו (זה גם שורשה של הנוקבא) הרי שבנין עצמותה יאבד, ישראל יהיה רק צד ימין וכל צד שמאל יהיה 'אחר'. כלומר ישראל יאבד את קו האמצע, ואז אין תיקון ואין גמר תיקון. פה אסתר מתחילה את עבודת קו האמצע, בזהות ישראל, ואת היכולת כיהודי לעשות יחוד של השמאל והימין. אסתר עושה זאת במחיר של אבדן אישי, כי היא לא עולה עם העליה חזרה לארץ ישראל. מרגע זה אסתר נותנת את ההוראות ואז הגורל משתנה, על ידי האמירה 'לך כנוס את כל היהודים' שזה החזרה של מערכת כנסת ישראל, של לשם מה נבנה המשכן כבית תפילה. אם ישנה עכשיו הארת חכמה, כיצד צריך לנהוג בתוך זה. 'אל תאכלו ואל תשתו שלושת ימים', אסתר עושה הכנה לקבלת תורה. 'אצום' כלומר נשתמש בצמצום, בשיתוף של מידת הרחמים במידת הדין, שיש בה צמצום, שיש בה התגברות על מחלוקת. 'ויעבור מרדכי' שזה יהיה מעתה ואילך בכל גבול שבכל מעבר בין תקופות, בו צריך לעבור מרדכי מלתת הוראות לאסתר ל'ויעש ככל אשר אמרה לו אסתר', כמו ההוראה שניתנה לאברהם ההוראה 'כל אשר תאמר לך שרה עשה'. כלומר כדי ללדת את ההמשך של מערכת היחסים, את יצחק, את המשחק הזה, שיש בו את החוק של מערכת היחסים הנבנית של הסתר וגילוי בין בורא ונברא. לכן כשקוראים בתלמוד עשר ספירות, את בנין הנוקבא, את ההבנה של הקדושה וגמר התיקון שמובא על ידה, ברגעים הכי מוסתרים או הכי חשוכים של האנושות, זו ההנהגה שמתגלה, וזו ההנהגה שמאפשרת את הבחירה. אם היה מתבטל שמאל או כל ענין היהודי המיחד, לא היתה אפשרות של הגילוי, או של גמר תיקון, שיש בו אחישנה, שותפות של האנושות בכלל.
