פרשת תצוה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תצוה במשכן הכוונה
"ועשו את האפד: זהב תכלת וארגמן תולעת שני, ושש משזר מעשה חשב" (שמות כח', ו') "הנה סוד ה'איפוד' מלשון אי' פה' ד'. כי במקום הדלת, שם הפתח בשעה שסגור. ובגשמיות, אפשר לראות את הדלת כמו שאפשר לראות את הפתח. אמנם ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח, ואי אפשר לראות את הדלת כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד" (אגרות הסולם, לא')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תצוה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
במעבר שבין תרומה לתצוה מוצפן ספרא דצניעותא, שמורכב מחמישה פרקים של התפיסה של עולם אצילות ופרצוף התיקון, הוא ארך אנפין. ספרא דצניעותא עושה בחמישה פרקים את האידרא רבא, האידרא זוטא והאידרא דביי משכנא, והוא אומר שמי שלומד את חמשת הפרקים האלו ויודע אותם, יש לו את כל החכמה, רק שזה מאוד דחוס ומאוד סתום. אולם הוא ממוקם בין שני המצבים של תרומה ותצוה, כלומר ששם נמצא כל עניין היחוד, שעקרו הוא המשקל, המתקלא.
פרשת תרומה היא היחס הישיר, הטבעי של הנשמה, נוסח נשמת משה, לשכינה. בפרשת תצוה ישנן הרבה יותר הכנות שכרוכות בזמן של התקרבות הכהונה, ההכנות ניכרות דרך מזבח הקטורת, הבגדים, ואגן הרחצה. בתרומה, מדובר על התעלות המלכות, או כמו שהזהר רואה את זה, כמו השלמת שם הויה. ואז המרכז הופך להיות בפרשת תצוה, שהוא האדם. כלומר פרשת תרומה תולה את השותפות בבריאה, בתרומת האדם. אבל פרשת תצוה שמה את ההשתתפות של האדם במרכז. זה מתחיל מהפתיחה, אל מה מתבקשים ישראל לתת, ואל הדמות, אל האדם, איך המבנה, או איך הלבוש שלו, הופך להיות תבנית המשכן הפנימית, שמכשירה אותו לפעולות שלו. אם תרומה הולכת מהמרכז, מהפנימיות, מעולם השורשים, מעולם אדם קדמון, כפי שהוא מתבטא בעולם אצילות, אז תצוה הולכת אל מערכת הנשמות, שהיא ההכרה הנולדת, עם כל המהלך הגדול של הצמצום והמסכים והשבירות, והבניה מחדש, עד לקביעות. נולד עולם של קביעות שהוא אצילות. ויש משהו בבניה של המשכן שמנסה לקבוע קביעות של נוכחות העליון בתחתונים, כזה שיאפשר להם את הקשר אל עולם אצילות, שהוא עולם התיקון.
פרשת תצוה נפתחת ב'ואתה': "ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: להעלת נר, תמיד. באהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת, יערך אתו אהרן ובניו מערב עד בוקר לפני יהוה: חקת עולם לדרתם, מאת בני ישראל" (שמות כז', כ'-כא') 'ואתה' כשיש נוכחות של משה בתוך בני ישראל. בני ישראל נמשלו לזית, הם עוברים כתיתה, כדי לחלץ מהם את השמן, את החכמה, והחכמה שלהם מאירה. זאת אומרת שהבורא מבקש מהנברא להעביר את עצמו איזשהו תהליך של עיבוד משהו, ומה שמחולץ ממנו, אם זה בהסכמה, זו החכמה שהיא לא כדי שנשתמש בה, אלא כדי שנעלה אור. כלומר מהו האופן שישראל יכולים להשתמש באור ישר, כדי להפיק ממנו אור חוזר בתמידות, בקביעות. וזהו נר תמיד. אנחנו מעלים ב'נר', נפש לרוח, את מה שאנחנו יכולים מכוחות הנפש, לחבר אותם אל הרוח. מתוך אומות העולם נבחר ישראל לעבור את הכתיתה של עצמו, כדי להפיק מעצמו את אותה החכמה, שתפעל מלמטה למעלה, כאור חוזר.
"ועשית בגדי קודש, לאהרן אחיך, לכבוד, ולתפארת" (שמות כח', ב') 'כבוד' שייך לשכינה, שייך לנוכחות ולמשקל הסגולי שלה. חלק מהתיקון עובר דרך המושג 'קדושה', דרך המושג לא של משהו שמוחזק בקביעות, אלא משהו שפועל ומתעלה באמצעות ההכרה בשורש שלו. אז הבגדים, או כל המבנה של העולמות, כפי שהוא משתקף במשכן, צריך את התודעה האנושית, שבוחרת להיות ישראל אשר בוחרת את הכהונה ואת השירות שלה, בקודש. המעבר שבין המשכן והמקדש אל בית המדרש, אל בית הכנסת, הוא העתקה של מרחבי קדושה שאפשר לשרת בהם, אבל מה שנשאר קבוע הוא שיש מעטפת שגודרת את המרחב. המעטפת יכולה להשתנות, בין אם זה קיר או יריעת בד, אבל היא מרחב שמוקדש ל… וכך גם האדם עצמו, צריך ליצור על עצמו עיטוף, כוונה. כך שמה שנשאר מאותם בגדי הכהן הן התלית והציצית. כמו הבורא שמתעטף "עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה נוֹטֶה שָׁמַיִם כַּיְרִיעָה" (תהילים קד', ב') כל העיטוף, או כל קביעת המרחב הזה, מועבר בפרשה אל בגדי הכהן.
"ולקחת, את שתי אבני שהם; ופתחת עליהם שמות בני ישראל. ששה משמתם, על האבן האחת; ואת שמות הששה הנותרים, על האבן השנית כתולדתם וגו'. ושמת את שתי האבנים, על כתפות האפד, אבני זכרון לבני ישראל; ונשא אהרן את שמותם לפני יהוה, על שתי כתפיו לזכרון" (שמות כח', ט'-יב') יש בכותפות ימין ושמאל, זו החלוקה לבני רחל ובני לאה. אומר הרב מרדכי יוסף ליינר מאיזביצה בספרו 'מי השילוח': "וכן יש תמיד בין ישראל עצמם שבני לאה אומרים על בני רחל שהם מצמצים עצמם יותר מכפי הראוי והש"י לא צוה כן, ובני רחל אומרים על בני לאה שהם מתפשטים עצמם יותר מכפי הראוי, וכיון שהם מתנגדים אלו לאלו א"כ היאך יוכל להיות שכולם טובים, אכן אהרן הכהן נשא אותם על כתפיו כמי שנושא משא על כתפיו, לפי שזו המשא שייכות לו מחמת שהיה לאהרן הכהן לב טוב שמברר לכל נפש מישראל, שכל אחד פועל במדתו גם למעלה מדעתו ובעתו ובזמנו מכוין לרצון הש"י ואלו ואלו דברי אלהים חיים". על הכהן צריך להחזיק את שניהם, לשאת אותם באחריות מלאה ובאחדות. אם מסתכלים על הציווי של האבנים האלו, אז זה הזכרון שהם ישראל, שני הדברים האלו צריכים לשרת, ורק המיזוג והאחדות ביניהם כקו אמצעי, היא נותנת להם את השם. ברגעים מסויימים, כמו בפורים, פרצוף לאה ורחל מתחברים לאחד, בקומה אחת, ואם זה לא קורה, אין גמר תיקון, אין לעתיד לבוא. כל זה הוא בתוך הלבוש של הכהן.
כותב בעל הסולם באגרת לא' (אגרות הסולם):
"הנה סוד ה'איפוד' מלשון אי' פה' ד'. כי במקום הדלת, שם הפתח בשעה שסגור. ובגשמיות, אפשר לראות את הדלת כמו שאפשר לראות את הפתח. אמנם ברוחניות, אינם רואים זולת הפתח, ואי אפשר לראות את הדלת כלל, זולת באמונה שלימה וברה רואים את הדלת, וברגע הזאת מתהפך לפתח, כי הוא אחד ושמו אחד". אם אומרים שאין לה מגרמה כלום, זה אומר שאי אפשר לראות, אלא על דרך השלילה, מה אין לנו. ברוחניות אתה לא רואה את הדלת, אבל ההגדרה של מה אין בי ומה אני צריך, עושה פתח, או נענית על ידי עשית פתח. "וכוח הזה לשמוע בקול חכמים במציאות זאת בד' נקרא אמונה, מפני שאינה נקבעת בפעם אחת, אלא בחינוך ובהרגל ובעבודה, על דרך שאומנין את הילד הקטן המונח כאבן שאין לו הופכין, זולת האומן הזה המגדל אותו. ועל כן נקרא כללות העבודה הזאת בלשון "מעיל", להיותו בגד חיצוני והיותו בלמעלה משכל האנושי" בניסיון לנתק את התפיסה של ישראל מהקונקרטיות של המשכן והמקדש, ולהעבירם אל הפנימיות, אל התודעה, אל היחס של התחום שנבנה על ידי החיבור בין בני אדם, רואים שגם הזהר מנסה להחזיר לנו דרך המשכן, את השפה שאיבדנו בבניית המגדל בבל, דור הפלגה. בית שלישי, לא יבנה מהחומרים שלנו, אלא מהיכולת שלנו ככלי, כיכולת הרגשה, להרגיש בורא ולהצדיק בורא, וזו יכולת שמחזירה לעצמה את השפה. אפשר לומר שבניין בית המקדש שלנו הוא בניית השפה, שפת האמונה, שפת אמת. לכן גם בפרשת תרומה וגם בפרשת תצוה, הזהר מתמקד באותיות ובמבנה שלהן. המבנה הזה אומר שאנחנו מנסים להחזיר, מול השפה שירדה, את השפה המשותפת. קודם כל את השפה של ישראל, שישראל ידברו בה, שהיא שפת הקודש (העברית היא חלק ממנה, היא לא מהותה של שפת הקודש). אותה שפה שנלקחה מהאנושות, מפני שהאנושות השתמשה בה כדי לכפות אחידות, במקום כדי לבקש אחדות.
השבת היא 'שבת זכור' שבה קוראים את הפסוקים המתארים את זכירת מחיית עמלק. החכמה שמתפשטת בשמאל נקפאת, לכן משה מושך את החכמה במקומו, ולכך הוא צריך תמיכה באמונה. וכאשר ידיו נחלשות, עמלק מתחזק. עד שעמלק לא מוסר, הוא גורם לכל אומות העולם לא לינוק באופן ישיר מהשכינה. כלומר שעמלק הפריד את העמים והאומות, (חוץ מאשר ישראל) מהשכינה להשפיע להם גם את השפה, את האחדות, את ההכרה בנוכחות 'ואתה'. המלחמה אינה מסתיימת בהסרת עמלק לחלוטין, עד גמר התיקון של ההחטאה של "המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת". בגמר תיקון עמלק מסולק, ואז יש שפע שיכול לרדת גם לאומות העולם מן השכינה, והם יכולים להיות ניזונים ממנה, תהיה שפה אחת, וכולם ינהרו אל אותה התודעה.
