פרשת תצוה – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תצוה במשכן הכוונה
"ואתה תצוה את בני ישראל, ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור: להעלות נר תמיד
באוהל מועד מחוץ לפרכת אשר על העדת, יערוך אותו אהרון ובניו מערב עד בקר לפני יהוה:
חקת עולם לדרתם, מאת בני ישראל. ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו איתו,
מתוך בני ישראל לכהנו לי" (שמות כז', כ' – כח', א')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תצוה על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
אם פרשת תרומה היא המבנה הנפשי, מבנה הסנטימנט, השיח של משה עם האלוהות, אזי פרשת תצוה היא מערכת גישה אחרת. נאמר 'ואתה תצוה'. בפרשת תצוה שמו של משה לא מופיע, אלא הפניה אליו 'ואתה'. הקב"ה, האור עצמו מכונה 'הוא', גוף שלישי נסתר, גוף שני נוכח זה 'אתה', אומר לנו הזהר ש'אתה' הוא שם השכינה. כלומר השכינה היא אמצעי הנוכחות כדי לגלות את הנסתר.
עניינה של תצוה הוא אופן ההתנהלות של אהרון במשכן, כלומר אופן ההתנהלות הכהונה, של מה שבנו מסוגל לכהן, במשכן. ניכר כי למשה, בפרשת תרומה, ישנה טבעיות של נוכחות במשכן, הוא נקרא 'בעלה דמטרוניתא', 'בעל השכינה', ומסתובב כמו בביתו, לכן 'ואתה' זה משה והשכינה. המשכן ב'תצוה' נקרא בשם חדש 'אוהל מועד', כלומר המשכן כמקום שכינה מקבל תוספת ההבחנה שהוא הסתר (אוהל) של התוועדות, שהוא מכסה אינטימיות של מפגש.
בין זהר פרשת תרומה לזהר פרשת תצוה ממוקם ספרא דצניעותא. ספרא דצניעותא הוא קוד מרוכז וצפון וקשה מאוד לחדירה. הוא עובד על משקל, על מתקלא, התייחסות לזמן – בעליון הוא זימון ובתחתון הוא הרגשת פעימה של תהליך. זאת אומרת אנחנו יוצאים מתוך מה שמחושב כזמן ליניארי ופועלים בתוך מערכת.
נאמר "ואתה תצוה", "ואתה הקרב", כלומר לא משה הוא זה שצריך להתקרב אל אהרון, אלא משה צריך לקרב אליו את אהרון, הוא צריך להכשיר אותו, לקרב את הכהן אל התורה, אל המאור כדי שהוא יוכל לשרת בקודש. בשונה מפרשת תרומה, בפרשת תצוה מופיעות תוספות של הגבלות על הכניסה לקדושה, ישנם בגדי הכהן, האפוד, הציץ הפרוכת ומזבח הקטורת ועוד. בעל הסולם אומר כי אפוד הכהן הוא השאלה מתמדת 'איפה פה הקדושה', 'איפה פה ה". איך אני מכהן מתוך כיסוי, מהו המאור והיחס הנכון אליו. אם כן, ככהן נכנס אל קודש הקודשים ישנם מכשולים שהוא צריך לעבור אותם, זה לא מסע ישיר, אלא הוא צריך לשאת את ההכרה של הצורך בהתכללות, שנישאת באופן טבעי בליבו של משה.
היה תיקון מאוד גדול בפרשת תרומה – על הכניסה של האדם, של הנשמה באופן ישיר לגן עדן. הפעם ראשונה שהכרובים שמופיעים היא בגירוש מגן עדן "ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים" (בראשית ג', כד') כרוב הוא הרכב שעליו רוכבת האלוהות, בתוך המשכן הוא מוריד את העליונים לתחתונים – החיבור הנכון של רצון הקבלה עם ההשפעה. השפעה וקבלה שעומדים פנים בפנים, הם עומדים כזיווג, עומדים כמסך. בין המסך הזה אנחנו יכולים לקבל את האורות, או חלק מן האורות, כפי יכולתנו, כפי הצורך שלנו, מהמצב הקדמון של מערכת הנשמות שנקראת 'גן עדן'.