פרשת תזריע – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תזריע במשכן הכוונה
"בוא וראה עשר פעמים ציותה שרה את המלאך להכות את פרעה. ובעשר מכות הוכה. כי סימן עשתה שרה אל בניה אחריה למצרים. דהיינו שיוכו המצרים בעשר מכות, עד שיגאלו מידיהם" (זהר תזריע, אות קפה', מאמר אמרי נא אחותי)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תזריע על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת תזריע היא ההקדמה לקורות את ישראל כאומה במצרים, על ידי אשה שהזריעה את האפשרות הזו בתוכה וילדה בת, אלו כלים יותר גדולים, וגם של בן, של השפעה, דרך שינויי הנפש שמעביר את עולם הנשמות כולו, בהם גם את מצרים וגם את ישראל. בתוך תהליך גלות מצרים, שהוא מקום עיבור הנשמות, מתבהרים הסיגים, דבר זה מתרחש דווקא כשפועלים אורות מאוד גדולים, ואז הנגעים מתגלים (כמו נגע הצרעת). הנגעים הם השימוש ההפוך בעונג, בחכמה. החינוך לשימוש נכון בחכמה וברצון לקבל, מתחיל מענין של הזרעת הנשמות בתוך העולמות. ספר שמות פותח בסוף עיבור הנשמות ובהופעת המיילדות מתחילה הלידה עצמה. פרשת תזריע מתחילה מטבע הבריאה כרצון לקבל, שגונזת בתוכה את האור וצריכה להוציא את כל הצורות שיאפשרו בסופו של דבר תחיה, צמיחה או את רכישת הפנים האמיתיות של אדם. לכן הזהר, בחיפושו אחר שורש הדברים, קושר את פרשת תזריע לשרה אמנו, שמזריעה את ההזרעה הראשונה של ההשגחה.
זהר פרשת תזריע מתייחס לפסוק מתוך פרשת לך-לך "ויהי, כאשר הקריב לבוא מצרימה; ויאמר [אברם] אל שרי אשתו, הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את. והיה, כי יראו אתך המצרים, ואמרו, אשתו זאת; והרגו אתי, ואותך יחיו. אמרי נא, אחתי את למען ייטב לי בעבורך, וחיתה נפשי בגללך". (בראשית יב', יא'-יב'). הכח שמלווה את שרה, שאברהם מבחין בו, שהוא השומר עליה אבל אינו שומר עליו, לכן הוא אומר 'אמרי אחותי את' כדי שאותו מלאך שמוביל אותה ושומר עליה שישמור גם עליו. "וינגע יהוה את פרעה נגעים גדלים, ואת ביתו, על דבר שרי, אשת אברם" (בראשית יב', יז') הבורא מכה את פרעה על צורת המבט שלו, על מה שרצה לחמוד משרה. אותן מכות שמפעילה שרה בנוכחותה במצרים מול פרעה, הן ההבטחה או הרושם שהיא משאירה עבור בניה, שיתבטאו מאוחר יותר במכות מצרים.
אם כך, יש שני דברים שמתממשים באברהם ושרה: מצופה היה שהגלות תהיה בשרה, אולם זה הפוך כי השאלה של החסד 'במה אדע כי אירשנה' היא שאלתו של אברהם, שהתשובה עליה היא הגלות, כור ההיתוך של מצרים, העיבור שישראל צריכים לקבל על עצמם וההתכללות במ"ט שערי טומאה ובקליפות שאוטמות את האור, כדי שתתעורר בהם את השוועה להתקשר עם בוראם. שרה היא התחיה, היא הגאולה, על שום המכות שגנזה במצרים, אשר שוברות את הקשרים של הקליפות ששולטים על כל מערכת הנשמות ובעיקר על נשמות ישראל. אומר זהר תזריע, במאמר אמרי נא אחותי:
קפד) ומשום שמלאך ההוא הלך לפניה לשמרה, מה כתוב, וינגע ה׳ את פרעה וגו׳ על דבר שרי ודאי, דהיינו על דבריה, שהיתה אומרת למלאך הכה, והוא הכה. וע״כ לא פחד אברהם בשבילה כלום, שהרי היא משומדת, ומה שפחד בשביל עצמו פחד, שלא ראה שמירה על עצמו.
קפה) בוא וראה עשר פעמים ציותה שרה את המלאך להכות את פרעה. ובעשר מכות הוכה. כי סימן עשתה שרה אל בניה אחריה למצרים. דהיינו שיוכו המצרים בעשר מכות, עד שיגאלו מידיהם.
אור החכמה שמתפשט דרך שרה, חושף את הנגעים ושובר את אופן השימוש של פרעה באורות. 'וינגע ה' את פרעה' הם הנגעים של פרשת צרעת והמכות של מצרים שמאירים את כל הקשרים של הקליפות ששיעבדו את כל הנשמות, את כל האנושות עד עתה ושורש השחרור, שורש הגאולה נמצא בשרה.
בדרוש פסח האר"י מסתכל על התולדות מהראשית וטוען ששורש נשמות ישראל הן מאותן מאה שלושים שנים שבהן אדם לא פקד את חוה ויצאו מטיפות הקרי שדים ורוחין כיוון שזה עדיין לא היה בתוך כלי. שדים ורוחין תמיד מחפשים כלי, וכך גם הגדרה של ישראל – של משהו שמחפש את זהותו, שמחפש לבוש, וזהו הכח המניע שלהם, חיפוש אחר זהות שתיתן להם את הקשר או את ההצדקה לקיומם, ביחס לבורא. אומר האר"י על ירידת ישראל למצרים ועל שבירת הקשרים שאוחזים בנשמות:
א) הנה נודע מ"ש ז"ל, כי אותם הדורות הראשונות דור אנוש, ודור הפלגה, סילקו את השכינה למעלה ברקיע ז' מחמת עונותם. ודע, כי ישראל שהיו באותו הדור של שעבוד מצרים, היו בחי' אותם הנצוצות של קרי, שהוציא אדה"ר באותם ק"ל שנים, עד שלא נולד שת כמ"ש ז"ל. ואח"כ באו בגלגול בדור המבול, ולכן היו גם הם משחיתים זרעם על הארץ, כעין השורש אשר משם נוצרו וחוצבו, עד שנימוחו.
ד) וצריך שתדע, כי ענין הנשמות, הם כענין הזהב, הנוצר בבטן האדמה [כור היתוך, העיבור בבטנה של בינה], וכשמוציאין אותו, הוא מלא טינוף וסיגים, דבר אשר לא ישוער, ולא תואר זהב לו, ולא הדר, עד יתחכם הצורף, להגות סיגים מכסף, פעם אחר פעם, זיכוך אחר זיכוך, לא ראי זה כראי זה, ובכל זיכוך מזדכך לאט לאט, עד אשר כל הסיגים נפרדים מן הזהב, ואחר כך ניכר היותו זהב. וכן הענין בנשמות, כי בחטאו של אדה"ר, נתערב טוב ברע, ובפרט בניצוצות האלו של הקרי, שהוליד בק"ל שנים וגו' כי ניצוצות הקרי הם חשובות מאד וקדושות, אלא שיוצאים ומתערבים בקליפות, וצריכים בירור אחר בירור לתקנם. ועד"ז, היו אלו הניצוצות הולכות ונתקנות לאט לאט, עד אשר התחילו להתקן, ולהראות בחינת הזהב שבהם, וזה היה בדור מצרים.
האר"י אומר לנו שכל דור הרחיק את השכינה יותר ויותר עד הרקיע השביעי ולהרחיק את השכינה זה למרוד בעצם ההשגחה. הראשונים שהתחילו להחזיר אותה הם אברהם ושרה ושאר האבות והאמהות שמשכו אותה חזרה. במצרים קורה בירור מוצלח של דור המבול ושל דור הפלגה, כי דור המבול מבורר ומתוקן במצוקה של 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו', כלומר תיקון השחתת חיים, ודור הפלגה מתוקן על ידי עבודה בטיט ולבנים, כלומר תיקון האופן שבו טכנולוגיה, או חכמת האדם מנוצלת. אם כן, נעשים תיקונים בתוך מצרים על שני מצבים שמאוד הפרידו את האדם מבוראו. תיקונים אלו מתרחשים בתוך כור ההיתוך של עיבור הנשמות, בתוך הכלים של העליון, בתוך הכלים של אמא, הם מצאו כלי, לכן זה אשה כי תזריע, הם מצאו את כלי בינה.
