פרשת תולדות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תולדות במשכן הכוונה
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם: אברהם הוליד את יצחק. ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, מפדן ארם אחות לבן הארמי, לו לאשה. ויעתר יצחק ליהוה לנכח אשתו, כי עקרה היא; ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו. ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן, למה זה אנכי; ותלך, לדרש את יהוה." (בראשית כה', יט'-כב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תולדות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת תולדות היא התשתית המכוננת את מה שתהיה הזהות של מערכת הנשמות שהולכת ומתהווה ונקראת 'ישראל'. יש קושי בלידת מערכת הנשמות הזו של בית יעקב וישראל, בלידת האפשרות הזו שהיא מעל הטבע. המפגש בין יצחק לשרה התחיל בפרשת חיי שרה, פרשה שמכינה את רבקה, ובעל הסולם מתייחס אליה ואל אותיות שמה כמו אותיות 'ברכה', הק' שמתחלפת בכ'. זאת אומרת שהיא מכינה את כל עניין הברכות. הזהר מתייחס לעניין הברכות, שהמאבק עליהן הוא המאבק על עצם מציאות ישראל, באמצעות יעקב, ועיקרו הוא מאבק על שליטה וכח לגמר התיקון. כלומר כיצד יתנהל גמר התיקון באנושות – האם הוא יתנהל דרך עשו או דרך יעקב? דרך רצון לקבל לעצמו, שכל פעם ימשוך ויביא ליסורים אינסופיים, והלימוד יהיה דרך היסורים ודרך החיצוניות? או שתהיה אפשרות של תיקון הפנימיות ועבודה בפנימיות?
'ויעתר יצחק ליהוה לנוכח אשתו, כי עקרה הוא; ויעתר לו יהוה' (בראשית כה', כב). 'ויעתר' הוא צורה של תפילה שנקראת 'עתירה', שהיא שייכת למרחב המשפטי, שזה מטבעו של יצחק, שייך לטבע הגבורה, גבורה הוא המרחב של המשפט, של הדין. 'ותהר רבקה אשתו' עכשיו נכנסת הפעולה הראשונה גם של הנוקבא בתורה, מבין האמהות כולן, 'ותלך לדרוש את יהוה' היא הראשונה שהלכה לדרוש את הויה, לדרוש במובן של הצורך, במובן של איך להיות אצלו. היא הולכת לדרוש את הויה שזו חכמתה או הנוכחות של רוח הקודש שבה. לכן הנבואה היא לה 'ויאמר יהוה לה' זה הרגע שהאפשרות שנעשתה בתוך אוהל שרה מתממשת, לא רק מתוקף השורש, אלא מתוקף הידיעה של המאמץ שצריך לעשות, כדי שרוח הקודש תשרה בך. אנחנו יכולים לראות שהוא נעתר ליצחק. והיא דורשת. האמירה היא אליה. הדרישה של רבקה זו צורה של לדעת איך לשלוח שדר, לדעת איך לשלוח תפילה. זה המקום שבו הקירבה הופכת להיות ברכה. זאת אומרת הידיעה של מהו הכח ומהי השליטה הנדרשת, כדי לקיים מערך שנקרא 'תיקון'.
רבקה צריכה לברר כמה דברים 'ויתרצצו הבנים בקרבה', היא הופכת להיות הרחם שבה הדבר מתרוצץ בכמה מובנים: מרוצצים אחד את ראשו של השני, כלומר את השליטה. אבל עדיין היא לא יודעת שהם שניים. 'ותאמר אם כן, למה זה אנכי' שזו שאלה או ניסוח מאוד משונה. אם זה אכן כך ויש שניים אז זה 'זה' או 'אנכי'. אז מה ההבדל בין 'זה' ל'אנכי'? זה 'אלהי העולם הזה' ו'זה אלהי וענווהו'. 'זה' כמו 'אלה אלוהיך' כמו משהו שאתה יכול להצביע עליו, שנראה לך, שהוא ניכר. 'אנכי' שייך להתגלות של מעל הטבע, 'אנכי הויה אלוהיך'. אז היא שואלת 'זה' או 'אנכי'. זאת אומרת שהמאבק הוא על הבכורה של מה ישלוט, העולם הזה על העולם הרוחני או העולם הרוחני על העולם הזה.
בכורה היא צורה של הטבע, של מי שנולד ראשון. הרצון לקבל הוא הבכור. הכלי שיורש אותו הוא אור חוזר, הוא לא בכור, אבל צריך להיאבק עליו. מסך ואור חוזר הוא הכלי החדש שיכול לקבל את האור, לכן הבכורה היא הכלי שיכול להחזיק את החיבור, את האור, וצריך להיאבק על הכלי הזה, להיאבק על הקשר עם הבורא. הבכורה היא של מלכות, ולא ניתנת לה בכורה עד גמר התיקון. היא כל הזמן צריכה להיות נעולה, היא צריכה להיות גנוזה תחת בינה או מוצפנת בעתיק, למרות שהיא המניעה של הכל, והיא מוכנה להיות המניעה של הכל בלי לקבל לעצמה במשך כל זמן שיתא אלפי שני, כל זמן קיום הבריאה. כלומר שהבכורה ברוחניות אינה עוברת באופן אוטומטי, ואם יש אפשרות של מאבק עליה, אז מדובר על עניין של מעל הטבע. מעל הטבע של הסדר, של מה שישלוט. לכן כל ספר בראשית הוא מאבק על בכורות ועל ברכות.
במאבק בין עשו ליעקב, מתוך רוח הקודש, רבקה יודעת שזה יעקב, אך מתוך טבע הילד העשוי הזה, עשו, שיש לו את כל התכונות של השליטה לכאורה בטבע, תהיה הנטיה של יצחק ללכת איתו (וזו הייתה גם הנטיה של אברהם). זאת אומרת שהאמהות מכניסות את מעל הטבע. כל עניין התיקון הוא תמיד מעל הטבע, וכל שינוי יהיה תמיד בתוך הטבע. שינויים אפשריים בתוך הטבע ותיקונים אפשריים מעל הטבע, כי זו ההתחברות אל השורש. אם כן, אמהות מציעות את אפשרות התיקון, מה שמתחיל בשרה, ממשיך בידיעת הדרישה והתפילה וההכרעה ברגע הנכון של רבקה, של לתת תוקף ושליטה לתיקון.
בכלל, זה חשוב לומר שכאשר מדברים על המציאות של האבות והאמהות, עלינו להיפרד מהזהויות המצוירות בדימיוננו, ולאפשר לכח המדמה לקחת את זה לציור של תנועות בתוך המרחב הרוחני, של איכויות ותכונות, כיצד הן נעות בתוך המרחב הרוחני, ובעצם כיצד בן נעות בתוכנו, לא כפרט. כל המאמץ של האבות והאמהות הוא ליצור אפשרות של מציאות, לא כדי שהיא תישאר מציאות שלהם, אלא הם עותרים ודורשים עבור כל האנושות כולה, עבור היווצרות אופציה של תיקון, דרך מערכת נשמות שתיקרא 'ישראל'.
התורה אומרת שחלק מהתפיסה של הבריאה של רצון לקבל הוא באופן שבו הוא מרמה את עצמו, והוא מנסה להתחפש ולרמות את הבורא. גם הנפילה וסילוק מגן עדן הייתה בסיבת הרמיה. נאמר 'ויעקב איש תם, ישב אהלים', כלומר יעקב בטוח שאין בו רמיה, ופתאום מתגלה לו שזה קיים בו. כלומר צריך להביא אותו למצב שיתגלו בו רצונות שהוא לא ידע על עצמו. אנחנו רואים שיעקב מגלה דרך הניסיון ששמים אותו בו, והוא גם משתמש ברמיה מאוחר יותר. בעצם אם אנחנו לא מגלים את האופנים שבהם אנחנו מרמים, אנחנו לא יכולים להתקדם כי אין לנו מקום עבודה ואין לנו מקום תיקון. אם אנחנו מסתכלים על המילה 'רמיה' היא מאוד גבוהה, זה 'רם-יה'. מתי זה יהפוך להיות 'רם-יה'? כשזה הופך להיות לך מר. השימוש ברצון לקבל להשיג את מה שהוא רוצה, בלי קשר. הוא לא מרמה את עצמו, הוא מרמה את עצמיותו והוא מרמה את הבורא. אנחנו צריכים להכיר את הרמאי, את שיטות העבודה של רצון לקבל. שהן לעיתים תכופות רמיה עצמית, ובעיקר זו רמיה והתכחשות לשורש של הזהות האמיתית שלנו, לפיכך התכחשות ורמיה לחלקו של הבורא בנו.
על יצחק נאמר 'ותכהין עיניו מראות' (בראשית כז', א'), כהו עיניו אומר שהוא רואה שכל המציאות הגשמית היא ברוחנית, כהו עיניו מלראות את הגשמיות כנפרדת, והוא יצטרך להכריע האם הוא מברך עפ"י אחדות ההפכים – 'הקול הוא קול יעקב והידיים ידי עשו'. יצחק הוא טוטלי, כל החושים הם בקדושה, מבחינתו אכילה היא קדושה, התשמיש הוא קדושה. יצחק אוסף את כל החיות שבכל דבר, ומזה נולד הכח של הברכה שהוא כח החיבור. אצל שאר האבות לא מתוארת מערכת היחסים הזוגית שלהם, במובן של התשמיש. אצל יצחק לא רק שזה לא מוסתר, אלא שזו פעם ראשונה בתורה שזה מתואר, ובעיניו זה כמו לקדש את מציאות הגשמית, כמו שהיא תהיה בגמר התיקון. יצחק, כאשר הוא הוא מתעלה, הוא מעלה את הטבע, הוא המעלה את הניצוצים, האמיתי. אולי היחיד שהצליח בזה בתורה. לכן הוא הדגם של גמר תיקון, הטוטליות שלו היא טוטליות של גמר תיקון.
