פרשת תולדות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תולדות במשכן הכוונה
"בוא וראה, בשעה שאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה בה', כי היה צריך לומר ציד בלא ה', ובארוה. ויצא עשו לצוד ציד כדי שיתברך מיצחק, שאמר לו ואברככה לפני ה'. ואלו אמר ואברככה ולא יותר, היה טוב, כיון שאמר לו לפני ה', באותה שעה נזדעזע כסא הכבוד של הקב"ה, ואמרה [השכינה], ומה זה, הרי יצא נחש מאלו הקללות וישאר יעקב בהם" (זהר תולדות, אות קלט', מאמר הברכות)
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תולדות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. לפרטים ורישום לסדרה 'מה למעלה מה למטה' כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
פרשת תולדות היא המקום שבו יש ביטוי של הברכה, של הבירור בין האחים של מי שיהיה מסוגל לתקן את החטא של הנחש. פרשת תולדות שואלת האם נמשיך להתפתח עפ"י הפיתוי של הנחש, של הרצון לקבל לעצמי, או על פי התיקון שעושה יצחק ברגע שהוא נותן את הברכות ליעקב. הפרשה מתחילה הגדרה של רוחניות. ישראל מתבררת אצל שרה ואברהם בשני גופים שונים בזמן אחד, שזה הגדרה של גשמיות, וזה עובר לרחם אחד, מקום אחד בשני זמנים. אז אברהם מייצג את החלק של הנפש (דנשמה), יצחק הוא דרגת הרוח ויעקב יהיה דרגת נשמה, הוא יהיה קו אמצעי במשך שיתא אלפי שני, כדי להביא לתיקון, כלומר הצורה שבה הנשמה מנהיגה בגלוי או בהסתר את התיקונים.
"ואלה תולדת יצחק בן אברהם: אברהם הוליד את יצחק ויהי יצחק בן ארבעים שנה, בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי, מפדן ארם אחות לבן הארמי לו לאשה. ויעתר יצחק ליהוה לנכח אשתו, כי עקרה הוא" (בראשית כה', יט'-כא') יצחק בן ארבעים כשהוא נישא, שזה אומר צמצום ב' ולוקח עשרים שנה כדי לעבד את זה נכון, ובגיל שישים הוא יולד. כלומר עברו עשרים שנה עד ההעיתרות, כלומר צריכה להיות צורה שלמה של אור ישר ואור חוזר, כדי שיהיה לבוש חדש למציאות. לידתם היא לא על דרך הטבע, אלא מעל הטבע, כי זהו בירור רוחני.
"וימלאו ימיה, ללדת; והנה תומם, בבטנה.
ויצא הראשון אדמוני, כלו כאדרת שער; ויקראו שמו עשו.
ואחרי כן יצא אחיו, וידו אחזת בעקב עשו, ויקרא שמו יעקב;
ויצחק בן ששים שנה, בלדת אותם".
(בראשית כה', כד'-כו')
נאמר כי עשו יצא עשוי, שלמות. מה נתן לו את השלמות? אדרת השיער, כל החסרונות, כל ההתאוויות, שלמות התאוה אל האור. 'אדרת שיער' קשורה ב'אדר', או בגמר תיקון, והוא מתייחס לעיטוף או ללבוש של הצדיק או הנביא. הוא גם שייך לצורה של הגדרת הצדיק 'וסביבו נסערה מאוד'. באדרת אנחנו מדברים על מערכת שלמה של חסרונות, לא חסרונות שהם מולדים, אלא חסרונות שצדיק טורח עליהם, הוא מחבר שערה שערה, חסרון חסרון לאדרת. אותו חסרון שנחקק בנו לאחר ממשיכת אור חכמה, חסרון כדי שנוכל להתקשר לעליון באופן עמוק יותר. אז אפשר להבין למה יצחק נוטה להחזיק בחשיבותו של עשו, ועד שיעקב לא עוטה את האדרת של נמרוד, או האדרת של אדה"ר, לבוש החמודות, זה אומר שהוא עדיין לא מוכן לקבל על עצמו את החסרונות והיסורים, ולכן הוא לא יכול לקבל לא את הבכורה ולא את הברכה, למרות שהיא נמכרה לו.
"ויהי רעב בארץ, מלבד הרעב הראשון, אשר היה בימי אברהם; וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים, גררה. וירא אליו יהוה, ויאמר אל תרד מצרימה: שכון בארץ, אשר אמר אליך. גור בארץ הזאת, ואהיה עמך ואברכך: כי לך ולזרעך, אתן את כל הארצת האל, והקמתי את השבועה, אשר נשבעתי לאברהם אביך" (בראשית כו', א'-ג'), אברהם לא ברך את יצחק, אלא אברהם מוריש, מי שברך את יצחק זה הקב"ה. ברכה הופכת להיות קנין של אדם, או של קבוצת נשמות רק מפרשת תולדות, כלומר ישנה אבולוציה של אדם כנותן כמסוגל לברך. אדם כפי שהוא יהיה מבוטא על ידי ישראל, יהיה מסוגל לברך. ברכה ענינה להחזיר דבר לשורשו, כי ברכה היא על ידי עשית ברך מזמורה של גפן, להכניס אותה לאדמה כדי שהיא תצמח. ברוחניות לוקחים את אותו ענף שבו אנחנו נמצאים, ומעלים אותו לשורשו, ומתקנים אותו, כדי שמה שירד, או מה שיצמח יהיה צורה של ברכה, שזו צורה של קשר שלנו אל גמר תיקון. בהתייחסות לתחילת הפסוק 'ויהי רעב בארץ', ישנן שתי צורות של גלות, גלות שהיא בכבוד, כמו שאברהם ויצחק (הירידה לגרר) עברו אותה. זהו סיפור הגלות כאיסוף ניצוצים בכבוד, לא בעוולה ולא בשעבוד, ומתחילה בתבנית של רעב. הרעב הוא רעב לקשר, לאור, זה רעב בתוך ההתפתחות של התודעה לקשר עם העליון. גם הגלות השניה של יעקב (בראשונה הגלות היא תוצאה של בריחה מעשו) תולדה של רעב. ה'רעב' והירידה לגלות היא מעין סיגנל מן הבריאה לצורך של ישראל להניע את ההתפתחות, או את ההכרה האלוהית לשלב הבא. אז גם באברהם וגם ביצחק וגם ביעקב בירידתם למצרים, יש יחס של הבנה שהם נשאי המסר של הבורא.
"ויהי כי זקן יצחק, ותכהין עיניו מראת; ויקרא את עשו בנו הגדול, ויאמר אליו בני, ויאמר אליו, הנני. ויאמר, הנה נא זקנתי; לא ידעתי, יום מותי. ועתה שא נא כליך, תליך וקשתך; וצא השדה, וצודה לי, צידה (ציד)" (בראשית כז', א'-ג') יצחק מצטוה כדי לממש את הברכה להישאר בארץ ישראל וכתוצאה מזה כהו עיניו, זה אומר שכהו עיניו בגלל מציאותו בארץ ישראל, שהיא מבססת את הנוכחות של השכינה, את כלי ההתגלות, הכלי שבו העליון שוכן. כדי שזה יתממש, יצחק צריך להתגבר על העדפתו לעשו. העדפתו של יצחק מנומקת ונובעת מכך שגמר תיקון צריך לבוא על ידי החסרונות של השמאל, כדי להביא להתפשטות אור חכמה, עד הנקודה האחרונה של המלכות. אולם מכיוון שלעשו אין את היכולת, או את הרצון להתחבר אל הימין, אל גדלות הבורא, אז אין לו יכולת לממש את התיקון הזה. אולם כדי שיצחק יתגבר על העדפתו זו, היה צריך לרמות אותו במעמד מתן הברכות, או להוציא ממנו את הברכות ללא הכרתו. כשיעקב נכנס אל יצחק הוא מקבל על עצמו את השעירות ואת החסרונות ולכן נאמר שנכנסת איתו השכינה, כשעשו נכנס אליו נכנס איתו הגהנום, זו הדרך שתובן ליצחק איך נעשו הדברים מאחורי הקלעים. מדוע זה צריך להעשות שלא בהכרתו? במרמה? משום שכדי להוציא מידי הנחש את מה שהוא לקח במרמה, צריך להשתמש בכח שלו – במרמה. זה כמו להילחם אש באש. זאת אומרת שאי אפשר להוציא את הברכה, או את הכח שלקח הנחש מהאדם, או מהבריאה, אלא בדרך הזו, בדרך של כהו עיניו, בדרך של להתגבר על, ואחד האמצעים, שהוא יהיה מאוד אופייני, עד שיעקב יתקן אותו, הוא המרמה. לכהות עיניים אפשר להגיע בשתי צורות, או על ידי אור מאוד גדול, דרך סינוור, שזה מה שקרה ליצחק בעקדה, או האופן שזה קורה לעשו, על ידי כך שהתורה מתישה את הרצון לקבל. זו התשה עד שהוא מבקש 'הלעיטני מן האדום אדום הזה'. עשו בשלב הזה נואש ומבקש שמישהו ילעיט אותו מבלי שהוא יצטרך לעבד את הקיום ואת החיים, כך הוא מנסה שוב ושוב למשוך את אורות החכמה, ובכל פעם מחדש הם מסתלקים ממנו משום שהמנעולא נחשפת, משום שהוא אינו עובד תחת תנאי צמצום ב' של התכללות מלכות בבינה.
"ויגש, וישק לו, וירח את ריח בגדיו, ויברכהו; ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו יהוה" (בראשית כז', כז') כאשר יעקב נכנס אל יצחק, הוא מריח ביעקב דרך הבגדים את ריח השדה, את גמר תיקון של המלכות. לא נאמר 'ריח הבגדים של יעקב' אלא 'ריח בני', זו התולדה שמוכנה לקחת על עצמה את תיקון המלכות, ומלכות כמקום עבודה נקראת 'שדה'. לכן כשיצחק מריח את ריח בגדיו, הוא מזהה את ריח בנו מתחת להם, את מה שיפעיל את בגד העור, הוא בגד העור (כותונת העור) שעשה הבורא לאדם וחוה אחרי החטא. כלומר זה בגד, הכלי, שיאפשר לאדם וחוה להשיב להם את עצמם.
הייתה אפשרות עד פרשת תולדות, שהדרך של עשו, של הס"א, של היסורים בלבד של האנושות, שהיא זו שתכריע. לכן נקבעת בפרשת תולדות האפשרות שיצחק יברך, כאן נקבעת הדרך האנושית באמצעות יעקב, או ישראל, להחליט מהו הכח או השליטה של איך האנושות מגיעה לגמר תיקון. זו נקודה קריטית ביותר של ספר בראשית, של התהוות האפשרות של הקשר של התיקון בין הנברא לבורא. אומר זהר הפרשה במאמר הברכות, בפס' קלט':
"בוא וראה, בשעה שאמר יצחק לעשו וצא השדה וצודה לי צידה בה', כי היה צריך לומר ציד בלא ה', ובארוה. ויצא עשו לצוד ציד כדי שיתברך מיצחק, שאמר לו ואברככה לפני ה'. ואלו אמר ואברככה ולא יותר, היה טוב, כיון שאמר לו לפני ה', באותה שעה נזדעזע כסא הכבוד של הקב"ה, ואמרה [השכינה], ומה זה, הרי יצא נחש מאלו הקללות וישאר יעקב בהם וגו'.
…ועתה נבאר סוד הברכות. ותדע שהוא נתינת כח ושליטה לגמר התקון, שה"ס תקון המלכות דצמצום א', אם בדרכו של יעקב, שה"ס צידה דקדושה, או בדרכו של עשו, שה"ס צידה דס"א. ולהנציח אותו הדרך לנצחיות. וצריך שתדע שהזווג הגדול המביא את גמר התקון, הוא כולל בתוכו לכל הזווגים והקומות שיצאו בזו אחר זו בכל משך שיתא אלפי שני, שערכם על ערך הזווג הזה, הוא ממש, כערך הפרטים על הסכום הכל, שלהם. גם בחינות המיין נוקבין [המ"ן] העולים לזווג הכללי הזה, הנה כלל של כל המעשים והיסורים, שהיו בהעולם בזה אחר זה בכל היחידים ובכל הדורות במשך שתא אלפי שני וגו'.
…וז"ש כאן הזהר, בשעתא דאמר יצחק לעשו, וצא השדה וצודה לי צידה בה', כי ה' ה"ס עצמות המלכות, דהיינו המלכות דצמצום א', שעליה אמר לו שיצוד אותה, דהיינו שימשיך לה הג"ר, המכונה צידה כנ"ל. שזהו נעשה רק בגמר התקון בסוד זווג הכללי כנ"ל וגו'. כי מאחר שאמר לו צידה עם ה' דהיינו שימשיך הג"ר דצמצום א', א"כ מה הועילו לו הלבושים הללו, שהם מועילים רק לג"ר דצמצום ב'. וז"ש דאלו אמר ואברככה ולא יתיר יאות, כיון דאמר לפני ה' וכו' אזדעזע וכו', כי לפני ה', יורה על ג"ר דג"ר, הנק' אור הפנים כנ"ל, שהיא צידה דס"א, וצידה דנמרוד, שכתוב עליו גבור ציד לפני ה', כנ"ל. ולפיכך נזדעזע כסא הכבוד אמרה, ומה דיפוק חויא מאינון לווטין וישתאר יעקב בהו. כי צידה זו, היא סוד הסתת הנחש את חוה לעץ הדעת, שהביא הקללות לעולם, ולא עוד, אלא שישאר גם יעקב בהם, כי הברכות קובעים דרכו של עשו לנצחיות, ויעקב יהיה כפוף לו כעבד לפני רבו כנ"ל. וקללותיו של עשו תרבצנה עליו, ולא תהיה לו שום עצה. ובזה תבין תשובת יצחק לעשו, הן גביר שמתיו לך וגו', כי אחר שקבע את יעקב לאדון, אין לו עוד שום ברכה בעד עשו כנ"ל"
כסלו הוא חודש מאוד קריטי במיוחד כשהוא נפתח בפרשת תולדות, כי פרשת תולדות היא התולדה שלנו, היא לידת הגורל היהודי או הגורל של ישראל. לידת האפשרות של הבחירה של הברכה, של החיבור, של באיזה אופן נגיע לגמר תיקון, איזה כח ולמי תהיה השליטה, מתרחשת בפרשה הזו, זה לידת יעקב כישראל העתידי. אפשר להגיד שההכרעה בין יעקב לעשו בברכות, שזה האיפיון של הכח והשליטה של להגיע לגמר תיקון זה שבחירתו של עשו לא מתייחסת לצמצום ב', אלא היא מגיעה אל צורת העבודה על ידי משיכת האור בלי ההתניה של השיתוף, והרגע שיעקב מוכן לקבל גם את הצורה של התפשטות השמאל, כלומר את הבגד שמושך את האור בעל מנת להגדיל את החסרון בעליון, זו האפשרות של עבודה שהיא דרך צמצום ב', זה מה שקובע את הדרך לגמר תיקון, כמו הפעולה של עולם אצילות כלפי עולמות בי"ע וכלפי הנשמות. זה רגע ההכרעה על האופן שבו הבריאה הציעה את דרך התיקון והבחירה של הנשמות, או התודעות האנושיות, בדרך הזו.
