פרשת תולדות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת תולדות במשכן הכוונה
"ואלה תולדות יצחק בן אברהם: אברהם הוליד את יצחק.
ויהי יצחק בן ארבעים שנה בקחתו את רבקה בת בתואל הארמי,
מפדן ארם אחות לבן הארמי, לו לאשה.
ויעתר יצחק ליהוה לנכח אשתו, כי עקרה היא; ויעתר לו יהוה, ותהר רבקה אשתו.
ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן, למה זה אנכי; ותלך, לדרש את יהוה."
(בראשית כה', יט'-כב')
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת תולדות על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בפרשות שבוע נוספות – ביוטיוב
פרשת תולדות עוסקת בדמויות שפחות מדוברות ופחות מוכרות בסיפורן, בדמויותיהן של הצדיקים הנסתרים – יצחק ורבקה. התורה ממעיטה בתיבות אודותן. זאת אומרת שהפעולה שלהם היא בעיקרה מאחורי הקלעים. יצחק הוא הגורם לגמר תיקון כמו פעולת המנעולא, שהיא נסתרת במהלך שיתא אלפי שני, בתוך בינה. זה גורם שהוא מאוד עוצמתי, הוא מפעיל את ההתהוות של מערכת נשמות, כמו שהמלכות הפעילה את הבריאה.
יצחק, המובחר שבאבות, הוא צדיק שונה, הוא איש שהשלים את הדמות של הצדיק העליון. במשך חייו אנחנו רואים שהוא חי בתפיסה של עולמות רוחניים ותפיסה של העולם הזה – אין הבדל בין גשמיות לרוחניות. הוא מקדש כמעט כל תנועה, הוא מקדש את הזיווג, הוא איש של אשה אחת. מבחינתו אכילה היא קדושה, הבירור מקודש, כל חושיו הם בקדושה, בכל דבר הוא מריח את נוכחות העליון.
הפרשה פותחת ב"ואלה תולדת יצחק, בן אברהם: אברהם, הוליד את יצחק" (בראשית כה', יט') היינו מצפים שהתולדות של יצחק הן עשו ויעקב, אולם התולדות של יצחק הן שהוא בן אברהם. אומר שעכשיו ישנה התקשרות החסד בגבורה, ישנה הפנמה שלו את החסד של אברהם, באופן כזה עד שיש לה בגרות של התבנית שבה אפשר להיבנות ארבעים שנה. "ויהי יצחק, בן ארבעים שנה" (בראשית כה', כ') מדבר על כל מערכת שיתא אלפי שני של התיקון, כלומר של שיתוף מידת הדין ברחמים. הוא מגלם את התהליך של הארבעים, שבו יש יכולת פגישה עם החסרון להשתלמות (ארבעים ימי מבול, ארבעים שנה במדבר, ארבעים יום לשהיית משה והכשרתו והכשרת כל האומה). ארבעים זה סוג מסויים של בשלות התהליך של שיתוף המידות.
'ויעתר' זו צורה של התקרבות, כלומר הוא מקרב את הצורך שלה ומעלה אותו על מזבח שהוא המלכות, שהוא הצורך של מלכות. הוא הקריב קורבן עולה, כך מטבעו של יצחק – העליה. נעשית הסתרה לגבי יצחק והגילוי עכשיו הוא ברבקה משום שכשהבנים מתרוצצים בקרבה, הנבואה של מה יש בה, מתגלה לה ולא לו. רבקה שמרגישה שני כוחות מנוגדים בבטנה שואלת "למה זה אנכי" (בראשית כה', כב') צורה מאוד מוזרה של ניסוח, האם זה 'זה' או 'אנכי'? 'זה' מתייחס ל'זה אלוהי וענווהו" כמו משהו שאתה יכול להצביע עליו, שנראה לך, של התפיסה של העליון בתפיסה החושית, או 'אנכי' המתייחס ל'אנכי הויה אלוהיך' ששייך להתגלות מעל הטבע, ולכן היא הולכת לדרוש את הויה. השאלה הנשאלת היא אם אחד רוצה 'זה' ואחד רוצה 'אנכי' אז למה הם רבים? אם כן, המאבק הוא על הבכורה של מה ישלוט – העולם הזה על העולם הרוחני או העולם הרוחני על העולם הזה.
אפשר להבין את צורת הלידה של מדוע יוצא עשו ראשון ואחריו יעקב – מבחינת טיפת עיבור אומר המדרש, שהעיבור הראשון הוא של יעקב, והעיבור השני הוא של עשו. אולם מבחינת פטר רחם עשו נקרא בכור, ומי שיוצא השני אינו נקרא בכור. מבחינה פנימית הבכורה היא של יעקב. יעקב, הוא תולדה של העקדה, "עקב אשר שמעת" (בראשית כב', יח'), כלומר דרך יצחק תיוולד ההגברה של החסד, שזה אומר שהנטיה של קו אמצעי היא ימינה, יצחק הגביר החסד בעולם – את השיתוף.
אז כדי שייצא קודם כל הבירור, מה שצריך לצאת אל תוך העולם הזה הוא הבכור של התיקון. הבכור של התיקון אינו יכול להיתקן, אלא אם כן הוא משלים את תיקונו על ידי השורש, כלומר עשו יכול להשלים את תיקונו רק על ידי יעקב. זה אומר שיעקב יצטרך להילחם בדרכים של השורש, על ידי תיקון השורש, השימוש באותו שורש של 'ארמי עובד אבי', של הרמאי, כדי להשיג חזרה את מה שהוא משורשו. ליעקב יש בעיה עם הרמיה הזו, וזו תחילת התיקון של האמת – עד שאנחנו לא מגלים עד כמה אנחנו מרמים את עצמנו ואת אחרים בתוך העבודה, אנחנו לא מתחילים להבין את הפער בין מה שאנחנו מספרים לעצמנו לבין האמת. לכן הוא ילך ללבן וירמו אותו, הוא מוכן להאבק על הרמיה כדי לצאת מהתפיסה הזו, מהאופן שבו הרצון לקבל או הגשמיות שולטת, על ידי הרמיה, כדי להחלץ ממנה.
הבכורה היא של מלכות, ולא ניתן לה בכורה עד גמר התיקון. היא כל הזמן צריכה להיות נעולה, היא צריכה להיות גנוזה למרות שהיא המניע של הכל. אז יש פה אולי משהו ללמוד ממנה – שהיא מוכנה להיות המניע של הכל בלי לקבל לעצמה במשך כל זמן שיתא אלפי שני, כל זמן קיום הבריאה, אז ברור שתמיד יהיה מאבק על הבכורה, ולכן הבכורות, בכל התורה יצטרכו לקחת צעד אחורה, כי כך נוהג השורש – מלכות. היא צריכה להיות או מוצפנת או נבלעת, או תחת בינה, או גנוזה בעתיק. מוציאים אותה בתור החרב המשמשת להסרת ג"ר השמאל, המאיים שהיא תהפוך מאחוריים לפנים, טרום זמנה.
