פרשת שמיני – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת שמיני במשכן הכוונה
לז) תנן בההוא יומא וכו׳: למדנו. ביום ההוא, היתה שמחת כנסת ישראל, שהיא המלכות, להתקשר בקשר האמונה בכל הקשרים הקדושים, דהיינו בכל הספירות דזעיר אנפין, כי קטורת מקשרת את הכל כאחד, ומשום זה נקראת קטורת. והם נדב ואביהוא, באו וקשרו כל אלו האחרים, שמסטרא אחרא, יחד. והשרו אותה, את המלכות, מבחוץ, שלא קשרו אותה עמהם, עם הספירות דז״א. וקשרו דבר אחר, במקום המלכות. וע"כ הזהיר אח״כ את הכהנים, שכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש. דהיינו שיקשר המלכות הנקראת. זאת (זהר שמיני, מתוך מאמר ויהי ביום השמיני).
הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שמיני על פי חכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
השנה אנחנו מגיעים לפרשת שמיני, בסמיכות לשביעי של פסח, שבו חלה חצית ים סוף ולידת ישראל, כמו גם לקשור את עבודת הזמן עד שבועות. הזמן הוא השלמת בניין המשכן, מרחב החיבור של מערכת הנשמות, ולתוך זה נכנסת העבודה של שבעת ימי המילואים, בהם משה מכשיר את אהרון והכהונה לעבודתם. אנחנו צריכים לראות מה עניין הבריאה שההד שלה הוא 'ויהי ביום השמיני', כאשר דרך השביעי, מתחוללת מערכת התיקונים של שיתא אלפי שני, כדי שהנברא והבורא יוכלו להיכנס אל שמיני. ספר שמות, ספר בראשית ב' מסתיים עם פרשת שמיני, למרות שהוא בתוך ספר ויקרא, כאשר זו ההתגלות הפומבית הישירה, האחרונה, של העליון. זה המקום האחרון שיש איזשהי נוכחות ויש איזהו דיבור, שהוא לא ציווי, דרך משה, אלא הוא התגלות כללית, לפני כל העם. שמיני זה מקום המפגש שהיא מציאות חדשה, 'היום השמיני', מציאות חדשה של שיתוף. אז בפרשת שמיני הזהר בוחר לתת לנו את הכח, את התורה את האמצעי, שבו האדם יכול להגדיר את עצמו כאדם, ולהכין את עצמו באמצעות התורה, למפגש עם בוראו. נאמר בזהר הפרשה, אות א':
א) ויהי ביום השמיני וגו': ר׳ יצחק פתח, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים. אשריהם ישראל שהקב״ה נתן להם התורה הקדושה, שהיא שמחת הכל, שמחת הקב״ה, ומקום טיול שלו. שכתוב, ואהיה שעשועים יום יום. וכל התורה היא שם אחד קדוש של הקב״ה. ובהתורה נברא העולם. שכתוב, ואהיה אצלו אמון, אל תקרא אמון, אלא אומן, שהיתה [התורה] כלי אומנות שלו לבריאת העולם.
אם כן, עם חצית ים סוף, נולד עם, שהולך בתוך מערכת שמכינה אותו. הוא מצליח לבנות מקום משיכה של נשמתו. המשכן הוא מקום מפגש שבין נשמתו, שרצה אחרי הבורא, לבין היכולת של הבורא להתפשט אליו. כאשר הכל מוכן, נעשית בפרשת שמיני השבירה, במעשה נדב ואביהוא, שמזעזע את השלמות של המפגש, שזה האש הזרה שמקרבים במחתותיהם, והאש שאוכלת אותם. יש השלמה של טקס חניכת המשכן, ואז נוצרה השבירה בתוך השלמות, שבירה שתהיה עד שיושלם התיקון.
כהכנה לפרשת שמיני, הזהר מתאר מפגש מאוד מאוד מיוחד בין ר' אלעזר, בנו של רשב"י, לבין ר' פנחס בן יאיר, חותנו של רשב"י. הופעותיו של ר' פנחס בן יאיר בזהר הינן במינון נדיר, ומאוד מיוחדות. כאשר רשב"י יוצא מן המערה, כלומר מתחיל בעולם הגילוי של התיקון האפשרי, של גמר התיקון ושל דור אחרון, מי שמעורב בחיזוי של יציאתו מהמערה, הוא ר' פנחס בן יאיר, שיושב אצל הרב שלו, ר' רחומאי, ובעצם מדבר על הופעת אור גדול, שממנו תצא מרגלית גדולה. במפגש אחר בין ר' שמעון לבין ר' פנחס הוא כאשר ר' פנחס הולך לבקר את בתו החולה, הוא רואה את רשב"י ואת חבורתו יושבים, ומסביבם מתכנס להק ציפורים, כדי להצל עליהם. לר' פנחס יש רחמים על כל יצור חי, והוא רצה להפסיק את הטרחה של הציפורים, ולכן כאשר הוא מתקרב, הציפורים מתרחקות, פורץ מעיין, וצומחים אילנות שיוצרים סוכת צל, לתוכה נכנס ר' פנחס וממשיך הלימוד עם רשב"י.
בתוך המפגש שבין ר' פנחס בן יאיר ולבין ר' אלעזר שמיצג את גמר התיקון, הזה אנו לומדים את האופן שבו הם מבינים את החטא של נדב ואביהוא, את הסתלקותם ואת תיקון החטא. מוצגות בפני ר' אלעזר שתי תורות, תורת אביו, רשב"י, שהיא תורה של עבודה בשלושה קוים, אל מול תורת סבו, זוהי תורה של חסד ואהבה. אומר זהר שמיני אות י':
י) רבי אלעזר הוה וכו׳: ר׳ אלעזר היה הולך בדרך, מצא את ר׳ פנחס בן יאיר שהיה בא, וחמורו היה נוער. אמר ר׳ פנחס, בקולו השמח של החמור, אני רואה ודאי שפנים חדשות תמצאנה כאן, כיון שיצא מאחורי אגפיו של ההר, ראה את ר׳ אלעזר שהיה בא, אמר, ודאי קול שמחת החמור נתקיים. ירד ר׳ אלעזר אליו ונשק אותו. אמר לו, אם נאות אתה להתחבר עמי בדרך אחד. ואם לא, קח דרכך ולך. אמר לו, ודאי כנגדך הלכתי, כיון שמצאתי אותך, אלך אחריך ונתחבר יחד וגו'.
יש לר' פנחס קשר מאוד עמוק עם כל עולם החי, ויש לו שיח מאוד עמוק עם החמור. החמור הוא החומר, הגוף. כאשר רשב"י יוצא מהמערה לראשונה, אחרי יב' שנים, עיניו שורפות את העולם הגשמי. העולם החומרי ביציאה הראשונה נראה לרשב"י מיותר וחוטא בזה שהוא לא עובד כולו עבור הרוחניות. ר' פנחס בעצם הוא הפן של החיבור אל החומר, אל הגשמיות, הרחמים על הגשמיות. הוא מבין שכל העולם הגשמי נקשר בקשר אהבה אל המשימה הרוחנית של ר' פנחס, ומשרת אותה. הוא משרת אותה באופן כזה שמתוך נעירתו של החמור, הוא יכול לקרוא בתוך עולם החומר, את הצעדים הבאים שלו.
בהמשך הדיון ביניהם, ר' אלעזר מדבר על מהות עבודת הימין, דרך קו אמצעי, באות כה':
כה) אמר ר״א ודאי וכו׳: אמר ר׳ אלעזר ודאי כך הוא. כי למדנו שיש ימין ויש שמאל, שהם רחמים ודין, ישראל הם לימין, ועמים עכו״ם לשמאל. ישראל אע״פ שהם רשעים, ונכנעים, הם בימין, ואינם מתדבקים בשמאל, ואינם מתערבים עמו לעולם. ומשום זה כתוב, הושיעה ימינך וענני, כי כשמתעלה הימין, ישראל הדבקים בו מתעלים ומתעטרים בו. אז נכנע צד השמאל, וכל אלו הבאים מצדו. ז״ש ימינך ה׳ תרעץ אויב.
כלומר שליחות ישראל היא להגביר את הימין, להגביר חסדים בעולם, וכאשר הם נכנעים לרצון לקבל ומושכים חכמה עליהם, הם בעצם מכניעים את הימין לשמאל, אבל הם אינם שליחים של השמאל, של הדינים. כלומר שהתגברות הימין, או היכולת להשליט את הימין, היא רק דרך עבודה בג' קוים. זאת אומרת שהכנעת השמאל קורית מתוך התהליכים של הרכנת הראש, או סילוקו, על ידי מסך דחיריק, ואז חיבור או שיתוף ימין לשמאל, כאשר הימין הופך להיות ראש והשמאל הוא הגוף, יש התפשטות של ו"ק דחכמה, יש הארה ויש שלום.
עוד בשיח ביניהם, ר' פנחס מברך את ר' אלעזר שלא תהיה קשת בימי חייו, כמו בתקופת אביו, משום שנוכחותו של רשב"י בעולם הוא סימן הברית, כי הקשת מורה על דינים, בזהר אות יב' נאמר:
יב) היינו, שלא תהיה נראית קשת בימיך, כמו לאביך, ר׳ שמעון בן יוחאי, שלא נראתה הקשת בימיו כי הקשת מורה על דינים. ועל זה נאמר, וראה בטוב ירושלים כל ימי חייך. דהיינו שבכל ימי חייך תראה בטוב המלכות, ולא יהיו בה דינים. וראה בנים לבניך, שיהיו יראי חטא, חסידים קדושים. אז שלום על ישראל. מהו שלום על ישראל. אלא הוא כמי שאומר שלום על ראש המלך, שלא יחסר כלום, כך, שלום על ישראל, דהיינו על ראש ז״א, שנקרא ישראל בעת שיש לו ג"ר [אורות], שה״ס ראש וגו'.
בעצם ר' פנחס שואל את ר' אלעזר, מתי הוא ימצא את כלי ההשלמה שלו, את הנוקבא שלו, כדי שיעמיד בה בנים, כדי ליצור את הזיווג ואת היחוד הנכון. מה אומר ר' פנחס בזאת? שאפשר לשרת רק כאשר הנשמה מוצאת את הכלי שלה, את ההשלמה שלה והיא מזהה את השירות שלה כזכר ונוקבא יחד. מדוע זה בשמיני? משום שאחד החטאים של נדב ואביהוא, היה שהם נשארו כפרט, ולא התכללו, לא היו להם בנות זוג, זאת אומרת הם עבדו עבודת פרט ולא עבודת כלל. עבודת כלל היא בעצם דרך הזיווג בנוקבא ועבודה בשכינה.
אומר הזהר על חטאם של נדב ואביהוא, באות לח'/א'-ב':
לח/א) ובכמה אפנים ערבו את השמחה של כנסת ישראל, אחד, שלא נשאו אשה [שנשארו בעבודת הפרט], ולא היו ראוים להקריב, ושיתברכו העולמות על ידיהם. ואחד, שלא היתה ראויה השעה להקרבת קטרת, שלא היה בזמן העלאת הנרות והטבת הנרות כנ״ל ואחד, שדחקו השעה לרשת הכהונה בחיי אביהם. ואחד, שעוד מקודם לכן, מטרם שנתנו הקטרת, יצא המשפט שלהם, שכתוב ויקריבו לפני ה׳ אש זרה וגו'. ודאי דבר אחר, דהיינו הס״א, נקשר בקשר הזה, והשרו כנסת ישראל, שהוא המלכות, מבחוץ.
לח/ב) א״ל ר' פנחס, אל תאמר שהם השכינו אותה בחוץ, אלא כנסת ישראל לא נקשרה על ידיהם, בז״א, כי בכל מקום שלא נמצא דכר ונוקבא, כנסת ישראל אינה שורה ביניהם כלל, משום זה הזהיר את הכהנים, שכתוב, בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהיינו שימצאו דכר ונוקבא, שאם לא כן לא ישרה זאת שהיא המלכות. וע״כ לא יבא הכהן אל הקדש עד שישא אשה, כדי שישתתף בקשר דכנסת ישראל. כי מי שלא נשא אשה הוא משרה לכנסת ישראל בחוץ, והיא אינה מתחברת עמו. וע"כ נמצא אצלם ביום ההוא ערבוביא.
מתוך המבט שחס, מבט החמלה של ר' פנחס, הוא אומר שגם נדב ואביהוא הם שליחיו של הקב"ה, אבל לישראל אין שליחות משמאל, ושליחותם לא הייתה שליחות של חטא, אלא שליחות של הכנעת הימין. 'היום השמיני' אומר שכל הגשמיות משרתת את הקדושה, ואת הגשמיות לא משאירים בחוץ. ר' פנחס אומר שהחטא של נדב ואביהוא הוא לא שהם השאירו את השכינה בחוץ, אלא שהם לא כללו. מה בעצם הוא רוצה לומר? הוא רוצה לומר שמרוב ההתלהבות שלנו לכלול את אומות העולם, שכחנו לכלול את החלק החשוב של הקדושה. הם רצו לכלול את הצד האחר, זאת אומרת את כל מה שנקרא את כל החומריות והגשמיות, אבל הם שכחו לכלול את השכינה, שרק דרך זה יש את הכח לשמור על הקדושה. ר' אלעזר עונה לו מתוך תורת רשב"י, שאפשר לכלול את הכל בתיקון, אך לפני כן צריך לכלול את השכינה, צריך להתקין את הכלי של הקדושה, ואז להביא את כל הגשמיות לשרת את הרוחניות, כדי שנוכל לברך אותה ולכלול אותה בתוך הקדושה.
הפרשה מאוד קשורה לשביעי של פסח שהוא חצית ים סוף, שבתוכו ישנם שני הפכים, שזה כל העניין של חצית המסך, של בקיעת המסך של הפרסא, שמצד אחד הוא צריך להטביע את הג"ר של השמאל, שזה את המצרים, ומצד שני הוא צריך לתת למפתחא, לישראל, לעבור בחרבה, זאת אומרת צריכים להיות שם שני כוחות שהם הופכיים ועובדים יחד. כלומר בתוך השלמות הזו, של המשכן, צריך היה באיזשהו אופן לבקוע אותה, גם כדי שישראל שעדיין לא נתקנו, יוכלו להיתקן, וגם יוכלו לכלול בתוכם את אומות העולם.
