פרשת שמות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה
פרשת שמות במשכן הכוונה
"ויאמר משה אל האלהים, הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו לי מה שמו, מה אמר אלהם. ויאמר אלהים אל משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה, שלחני אליכם. ויאמר עוד אלהים אל משה, כה תאמר אל בני ישראל, יהוה אלהי אבתיכם אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב, שלחני אליכם; זה שמי לעלם, וזה זכרי לדר דר"
(שמות ג', יג'-טו')
הדברים נלקחו מתוך פרשת שמות על פי חכמת הקבלה משיעור הלילה במשכן הכוונה,
בהוראתה ולימודה של הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן
לצפייה בסרטונים קצרים נוספים – ביוטיוב
ספר בראשית, מתוך חמישה חומשי תורה הוא הכתר, מתאר את פעולות הבירור שהבורא עושה בעולם, באדם, עד הנקודה שבה מתבררת האומה, העם או קבוצת נשמות. ספר בראשית הוא ההתפשטות הראשונה של הכתר, על כל העוביות והקשיות של המסך של מלכות, יוצרת את כל מערך העלמה, וכל הבריאה הופכת להיות הלבושים של הרצון הראשון של מחשבת הבריאה, ההעלם אינו ריק אלא הוא העלם שיש בו זכרון של מה שחסר, של חסרון אל מידת האור שצריכה למלא אותו. אז ספר שמות מנסה לבקוע את אותן העלמות ולגרום לגילוי. אם ספר בראשית הוא הכתר, ספר שמות הוא ספר חכמה, שבו כלי הקבלה הם המטרה שלו, כי בשורש של כלי הקבלה טמונה תכלית הבריאה.
מה זה 'שם'? באופן כללי 'שם' עניינו כלי. גמר התיקון מתואר ב'הוא אחד ושמו אחד', כלומר זה היחס בין האור, שזה עצמות הביטוי שהתודעה האנושית יכולה לקלוט, כדי לתאר בתוך עצמה את הרגשת הבורא בה. ו'כלי' הוא צורה של פרשנות, שמתארת קליטה בתוך תבנית מסויימת. לתבנית הזו יש טווח שבו היא מסוגלת לקלוט את האור. האופן שבו הכלי מרגיש את האור ונותן לו לבושים, נקרא 'שמות'. אם הכלי הוא זה נותן את השם לאור, אז מה המשמעות של נתינת שם לאור? זה אומר שההכרה האנושית מבינה יותר ויותר את רצונו. כלומר היא מבינה לשם מה, היא מבינה את המטרה שלשמה האור מתגלה בה.
חז"ל קורא לשמות 'הספר השני', לא כסיפור של ספרי התורה, שזה מקומות הגילוי, אלא הם חשבו שזה המהלך השני של ספר בראשית, לכן יש 'בראשית ראשון' ו'בראשית שני'. בראשית שני הוא ההיפוך. אם בראשית הראשון הוא ההתפשטות עד ההיעלמות וההיטמעות של בני ישראל, או בני יעקב במצרים, אז כל ספר שמות יהיה מהלך הפוך – של גילוי רצונו של הבורא. לכן בראשית ראשון ובראשית שני מתארים את כל המהלך של הבריאה, של שתי תנועות, מלמעלה למטה ומלמטה למעלה. לפיכך, גילוי התורה צריך לעבור דרך עשרת המאמרות של העלמה של הבריאה, עשר המכות של מצרים, שבסופו של דבר יצאו כעשרת הדיברות.
אם כן, הצורך של הפעולה של הגילוי מתחיל מספר שמות, במילים 'ואלה שמות'. הזהר אינו מדבר על אור אלא על זהר, על אור חוזר, על היכולת להרגיש את רצונו, על היכולת להבין את הכוונה. בקריאת הכוונה 'אלה' כמו 'אלה אלוהייך ישראל' זו תמיד גריעותא, זה חסר ממה שהיה קודם, בקריאת 'ואלה' מדובר תמיד על תוספת. זו תוספת המתחילה בגלות 'ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה: את יעקב, איש וביתו באו' (שמות א', א'). ב'ואלה שמות' יש את המטרות של גדלותו של יעקב, מה שהיה נעלם עד כה בתוך מחשבת הבריאה, מקבל שם או מקבל קומה שלמה, כלומר אפשרות פעולה שלמה. עד שקם מלך חדש על מצרים וישראל הם בשיכחה וקטנות "ויקם מלך חדש, על מצרים, אשר לא ידע את יוסף, ויאמר אל עמו: הנה עם ישראל רב ועצום ממנו" (שמות א', ח'-ט') בעל הסולם מדבר על זה כמו ההתרחקות של הכלי, שצריך לעבור תהליך בקיעה של עצמו. 'רב ועצום ממנו' זה שימוש בצורת הפחד.
אנחנו מבינים שיש משהו בשליטה החדשה שמתקיים על הפחד מאיזשהי נבואה כנראה, שהולך לקום מישהו שהולך להפוך את כל הסדרים של שליטת מצרים. שליטת מצרים במובן של שליטת הקליפה, שליטת הרצון לקבל לעצמי, גם על הנפשות של מצרים וגם על הנפשות של ישראל. לא ברור בתוך הנבואה הזו אם השורש של הגואל הוא מצרי או עברי לכן יש ציווי גורף, גם על מצרים וגם על ישראל, להמית כל בן "ויצו פרעה, לכל עמו לאמר: כל הבן הילוד, היאורה תשליכהו, וכל הבת, תחיון" (שמות, א', כב'). אנחנו רואים שהגואל קושר את גורל מצרים לגורל ישראל, זאת אומרת שתמיד כגאולת ישראל תהיה קשורה באומות העולם. במובן של גאולת הנשמה, תמיד יהיה תלוי בישראל או בהשפעה, ובנקודת המגע שלה עם צורת הקבלה. אחרת אי אפשר להבין מדוע יש טרחה כל כך גדולה של הבורא להשיג את ההסכמה של פרעה ליציאה ממצרים (עד עכשיו, בכל ספר בראשית, לא שמענו את הבורא מבקש הסכמה ממישהו לאיזשהי פעולה שלו). אומר לנו בעל הסולם שגלות מצרים היא שעבוד הקליפה על הקדושה. הנשמה מתהווה בתוך הרחם שהיא מצרים, שנקראת 'ערוות הארץ', ומצרים שואבת ממנה את הכוחות שלה, לכן ההכרה שמתבקשת מאיתנו בתוך העבודה הפנימית שלנו, היא לבחון איפה הקליפה, איפה יושבים תנאי הקליפה שבנו, על פני הקדושה, איפה הם שולטים ואיך נשמעת השפה של פה-רע, של פרעה.
"וישמע פרעה את הדבר הזה, ויבקש להרג את משה; ויברח משה מפני פרעה, וישב בארץ מדין וישב על הבאר" (שמות ב', טו') לאחר שפרעה שמע כי משה הכריע על זהותו כעברי, משה בורח ומחליט להתיישב בארץ מדין. ישנה חזרה מהירה על כל ספר בראשית בתוך הפרקים הראשונים של ספר שמות. 'וישב בארץ מדין וישב על הבאר' מחבר אותנו להיסטוריה המקוצרת, שבעל הסולם אומר שכל פרט צריך לעבור אותה. זהו מערך שלם שהנשמה שבחרה להיות ישראל, תצטרך לעבור ביחס שלה אל כל מה שהיא תפגוש, אל כל העמים שהיא תפגוש, כלומר אל כל הרצונות שהיא תפגוש, שדרכם היא יכולה לעצב את עצמה, או להתהוות, כדי לממש את משימתה: במדין מתחיל אברהם, מדין הם בני קטורה, תחילת השושלת והסיפור של יעקב. אז עכשיו יש את החיבור של אברהם ליעקב, דרך העבד ששולח אברהם אל הבאר. זיווגם של מנהיגי ישראל הוא לרעות צאן, כמו הכשרה של לרעות נשמות, ומקום הזיווג שהוא על פי הבאר. מקום הזיווג על הבאר הוא המפגש עם המלכות של אותה התקופה, עם הרצונות של אותה התקופה.
ויתן את צפרה בתו, למשה. ותלד בן, ויקרא את שמו גרשם: כי אמר גר הייתי, בארץ נכריה" (שמות ב', כא'-כב') 'גר הייתי בארץ נכריה' יהיה תחילת הזיהוי של הזכרון של ישראל. 'גרשום' הוא שם הגר, הוא מתחיל להתהוות כאן כמו הזהות הראשונה העברית, הזהות שהיא בחיבור עם מדין. מדין זה הכח המדמה, הכח לחזות, שבו הגואל חוזה את העתיד ולאן הוא מוביל.
"ויהי בימים הרבים ההם, וימת מלך מצרים, ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו; ותעל שועתם אל האלהים, מן העבודה" (שמות ב', כג') איזה עבודה הם עשו? ישראל מנסים לעורר משהו ולהתעלות, אך מיד הקליפה יונקת מהם את כל האורות שהם מקבלים, ומכיוון שכך נופלת עליהם שיכחה. מה שמוענק להם על ידי פרעה נראה להם מתנה, ואין להם מודעות שמה שהם מקבלים זה תמצית של מה שנעשק מהם. אפשר לומר שהמיתוס שמתהווה פה הוא סיזיפי, של לנסות לגלגל את עצמך כלפי מעלה, וכאשר אתה מגיע לפסגה זה נשמט ממך ואתה נשמט מזה.
"ומשה היה רועה את צאן יתרו חתנו, כהן מדין; וינהג את הצאן אחר המדבר, ויבא אל הר האלהים חרבה" (שמות ג', א') אנחנו מגיעים אל ההתגלות ואל שלושת האותות שנמסרים כדי להטות גם את לב פרעה וגם את לב ישראל. האותות הם האופנים שהוא יצטרך להופיע ולשכנע את ישראל שאכן הוא השליח עבורם, ולשכנע את פרעה לרדת מעל במת ההיסטוריה ולוותר על שליטתו המלאה, ולעבירה לידי אותם אלו שהוא יודע את כוחם. ולנו זה נותן את צורת העבודה שלנו, איך אנחנו יכולים להטות את ליבנו. שלושת האותות הם: 1. התהפכות המטה לנחש, שמחזיר אותנו אל החטא הראשון בבראשית. 2. יש את הכנסת היד לחיק והוצאתה כמצורעת, הכנסתה ושיבתה לעצמה. 3. והפיכת מי היאור לדם על היבשה.
אומר בעל הסולם על האות השני של הכנסת היד לחיק והוצאתה כמצורעת, במאמר שלושת האותות ב'על התורה' פרי חכם: "ודו"ק בדבריהם, כי באמת צריך להוציא ידו מחיקו, כי חיק, הוא סוד אנכי ולא יהיה לך. והוצאת יד, הוא סוד התפשטות הדעת. ואם בשעה שמוציא יד להתפשטות טעמי תורה ורזי תורה, זוכר היטב את שורשו שלא לשנות את טעמו, ויודע בטוב שמוציא ידו מחיקו, ונמצא שחוק ומשפט קשורים זה בזה כב' ריעין דלא מתפרשין, אז הולך השפע בדרכיו כדבעי". בפנימיות מדובר על ההתפשטות הראשונה, כמו ספר בראשית, שהיא העלמה. מכניסים אז את היד לתוך הזיווג, או אל תוך פנימיות החכמה ורוצים שהיא תתפשט החוצה. היד יוצאת מצורעת, וכל צרעת היא סגירה של אורות. לכן כאשר מכניסים את היד פעם שניה ומוציאים, זה כמו ספר שמות. אין ניתוק מהשורש. אז אנחנו מדברים על אמונה, ועל הצורך לעלות מעל הדעת, משום שאני מבין שהראיה שלי היא זיווג לא נכון עם התפשטות האור. מה זה זיווג לא נכון? כאשר הכלי שלי לא מוכן לזיווג הזה. אז אני מכין אותו על ידי זה שאני עולה מעל הדעת, אני מגלה את מה סגר אותי, אני נכנס לזה שוב ואז מגלה את הדבר עצמו.
אנחנו מנסים לקרוא זה איך בשלושת האותות יש את המצבים של הכרת הרע, אמונה וידיעה ודבקות, שהם עבודה בשלושה קוים. איך בתוך זה יש את נתינת הפה, שזה השימוש הנכון בתוך מסך של שיתוף בינה במלכות, שיוצרת את שלושת הקוים ויוצר את האור החוזר שאפשר להאיר בו. כל זה מתרחש מתחילת שמות, אולם עכשיו זה ביחיד, בפנימיותו.
