פרשת שמות – על פרשת השבוע במשכן הכוונה

פרשת שמות במשכן הכוונה

"ואלה שמות בני ישראל, הבאים, מצרימה: את יעקב, איש וביתו באו… ויהי, כל-נפש יצאי ירך יעקב שבעים נפש;
ויוסף היה במצרים. וימת יוסף וכל אחיו, וכל הדור ההוא. ובני ישראל, פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד,
ותמלא הארץ אותם. ויקם מלך חדש על מצרים, אשר לא ידע את יוסף"
(שמות א', א'-ח')

הדברים נלקחו מתוך שיעור פרשת שמות בחכמת הקבלה במשכן הכוונה,
בהנחיית הרבה ספיר נוימן אייל. להצטרפות ולקבלת פרטים על סדרות ואירועים במשכן לחץ כאן  
לצפייה בפרשות שבוע נוספות  – ביוטיוב

ל'שם' יש מספר מובנים, אחד מהם הוא 'כלי'. כאשר אנו נותנים שם למשהו, זה אומר שיש לנו יחס אליו. לכן השם של מקום הגילוי הזה, הוא לשם מה נברא העולם. זו גם הסיבה לכך שספר שמות מופיע בסמיכות לספר בראשית, כלומר בסמיכות למדוע נברא העולם. אפשר לראות את ההבדל הגדול של מה שאנו מכירים כמתנות אברהם למזרח, כאותה תבנית שאין בה שם, כלומר הערך העליון היא התמזגות עם משהו שאין לו שם. מול מה שמציעה החברה השמית והיא קביעה של שם,

כלומר, רק דרך שם אפשר להכיר את האינסוף, לא דרך העדר כלי, או צמצומו. לכן ספר שמות הוא עמדה מאוד מהותית על התפיסה של השמות, של בניית הכלים, של בניית הקרבה להבנה של התכלית והמטרה – ולפיכך ספר שמות הוא ספר של חקירה.

אם כן, עם תחילת הספר, אנו שומעים את החקירה ואת הצורך בה, שהיא חלק מהאפיון של מערכת הנשמות שנקראת 'ישראל'. הפרשה מתחילה בעניית תפילה מול השוועה והצעקה של ישראל, שהם בונים ערי מסכנות. בניה של עיר היא בניה של מקום ישוב, זאת אומרת משיכת אור, ומבחינת ישראל זו הכרה בהסתלקות האור. נאמר על ישראל כי הם שקעו במט' שערי טומאה, כלומר שלא הייתה שם

הכרה את מה הם עובדים, או כלפי מה הם מבקשים. לכן ישנה התעוררות של העליון מול היסורים שלהם, מול ההכרה שלהם שהולכת ושוקעת בתוך תהום הנשיה, ועל כך התקיים הגילוי של משה דרך הסנה. משה צופה במה שבוער אבל אינו מתכלה – כמו ישראל, שהיו צריכים להתכלות בדרך הטבע, אולם המהות הנשמתית שלהם לא תתכלה לעולם.

במעמד הסנה נמסרים למשה שלושת סימני העבודה עם ישראל ומצרים – המטה שהופך לנחש, אם מרימים אותו בזנבו, אז הכרת הרע הופכת להיות כח הטיה של הלב כלפי העליון. הכנסת היד אל החיק ובהוצאתה היא מצורעת. צרעת זו הצורה של חוסר היכולת להצדיק, של מוצא רע, של לשון הרע. כיצד מתקנים את שפת ההתייחסות אל הבריאה ואל הבורא. לאחר הכנסת היד אל המקום המוסתר, אל החושך והוצאתה, היא 'הכרת הרע', אם אנו מכניסים אותה חזרה אל תוך ההסתרה, אל תוך העליון, היא חוזרת להיות בשרה, חוזרת ככח רוח, ככח זעיר אנפין, היא מחיה את הנפישה.

הסימן השלישי הוא הפיכת מי מצרים לדם, שזה כולל בתוכו את כל צורת ההתקרבות.במעמד הסנה משה, אשר כותב את עצמו בתוך פרשת שמות, משתלם באופני השיח שלו עם הבורא, כמו שאומר בעל הסולם באגרת ס"ה, שמשה עדיין לא מכיר בטיב המקח וממכר, כלומר איך מנהלים את ההתקשרות עם העליון.

אלוהים מקבל שם חדש "ויאמר משה אל האלהים, הנה אנכי בא אל בני ישראל, ואמרתי להם, אלהי אבותיכם שלחני אליכם; ואמרו לי מה שמו, מה אומר אליהם" (שמות ג', יג') משה שואל את אלהים לשם מה, מה תפקיד ישראל, אם רוצים להוציא את מצרים ממצרים עם ישראל, אז לשם מה, מהי המטרה, מהי התכלית. "ויאמר אלהים אל משה, אהיה אשר אהיה; ויאמר, כה תאמר לבני ישראל, אהיה שלחני אליכם" (שמות ג', יד). הכח הזה שפונים אליו כאלהים באמצעות הנראה, הטבע ומה שעומד מאחוריו, הוא כח שכל הזמן מתהווה אל העתיד. 'אהיה אשר אהיה' זה בעצם אינסוף. נאמר למשה כי המשימה שאליה הוא הולך, היא להיות מורה הדרך והמנהיג של התהוות כלי, שיהיה מסוגל לעדכן בכל רגע נתון, על פי האבולוציה של התודעה האנושית, את מערכת היחסים עם העליון. 'אהיה אשר אהיה' הוא הקשר בין 'שמות' ל'בראשית', משום שהתבנית של 'אהיה אשר אהיה' היא התבנית של 'בראשית ברא אלוהים', זאת אומרת ש'אהיה' הוא 'בראשית', צמצום ב' וזה עולם תיקון. 'אשר' זה כח הבריאה, 'אהיה' השני מחזיר אותנו מההסתרה שהתפשטה אל גילוי הכלי של אותו אור. תפקיד בינה הוא להגדיר את הדבקות, וכאשר מגיע הצורך הנכון – אשר, כאשר יש ראש נכון, ביחס לבריאה, אז מתגלה כל מה שהיה. כלומר בינה יכולה לקבל חכמה, וישנה התגלות. כל כלי שמות, כולל מתן תורה, הם כדי להבין ולרכוש דעת, איך להבין את הראשית, איך להבין את הבורא.